הנתבעת הינה חברה העוסקת בייצור אביזרי צנרת בתחום תעשיית המיקרואלקטרוניקה . התובע עבד בשירות הנתבעת בתקופה שמיום 01/03/99 ועד ליום 29/08/02, ופוטר. בתביעה שבפנינו טוען התובע כי פוטר לאחר שיוחסו לו, שלא כדין ללא ביסוס ובחוסר תום לב, מעילה באמון הנתבעת על רקע דיווח על הוצאות דלק מופרכות, ועל כן זכאי הוא לפיצוי בגין עגמת נפש ובגין פגיעה בשמו הטוב, שהועמד על סך של 50,000 ש"ח. התובע תבע גם פיצוי בגין פיטוריו שלא כדין על סך של 50,000 ש"ח. עוד נתבעו הפרשי פיצויי פיטורים, המבוססים על הטענה לפיה הנתבעת לא לקחה בחשבון את כל המרכיבים שהיה עליה לכלול במסגרת השכר הקובע לעניין פיצויי הפיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בנוסף, טען התובע שלא קיבל את מלוא תמורת ההודעה המוקדמת לה היה זכאי, ותבע הפרשים בסך 2,200 ש"ח בגין רכיב תביעה זה. התובע הוסיף וטען כי הנתבעת לא הפרישה בגינו את מלוא הכספים שהיה עליה להפריש לקרן השתלמות, ותבע פיצוי על ההפרשות החסרות, בסך של 4,620 ש"ח. לסיום, נתבעו גם הפרשי פדיון חופשה, גם זאת על בסיס הטענה לפיה הנתבעת לא לקחה בחשבון, לעניין חישוב דמי החופשה שקיבל במהלך תקופת עבודתו, את מלוא רכיבי שכרו הקבועים. 2. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת, נטענו הטענות העיקריות שדלקמן - במעקב פנימי שערכה הנתבעת, עוד החל מחודש 07/01, התברר כי נתוני צריכת הדלק ברכב שהועמד לרשות התובע (הן לצרכי עבודתו והן לשימושים פרטיים) - גבוהים בצורה משמעותית מהסביר, ועומדים על היקפים של לפחות פי שניים מיתר עובדי הנתבעת. לכך התווספה העובדה שהסתבר כי התובע נוהג להגיע לעיתים למקום העבודה באמצעות אופנוע פרטי. הנתבעת ראתה בנתונים אלה מעילה באמונה, והודיעה לתובע על פיטוריו על אתר, הגם שנתונים אלה היוו זרז לכוונתה לפטרו בלאו הכי, שהייתה קיימת ללא קשר. למרות שהנתבעת סברה שיש באמור לעיל כדי להצדיק שלילת זכאות התובע לפיצויי פיטורים - הלכה לקראת התובע והחליטה לשלם לו פיצויי פיטורים. התובע אכן התבקש לחתום על כתב ויתור, כפי שנהוג אצל הנתבעת ביחס לכל עובדיה שעבודתם מסתיימת, והתובע התמהמה מחתימה עליו מבלי שיודיע כי הוא מסרב לעשות זאת. מיד לכשהודיע התובע כי הוא מסרב לחתום על כתב הויתור - שולמו לו הפיצויים שאינם שנויים במחלוקת, שמהווים השלמה לסך שעמד לרשותו בחברת הביטוח בגין ביטוח מנהלים. לפיכך התובע אינו זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. התובע אינו זכאי גם, בנסיבות העניין, לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, וגם אינו זכאי לפיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב, שכן הנתבעת לא פגעה בשמו הטוב. הנתבעת הוסיפה וטענה כי שכרו הקובע של התובע, הן לעניין חישוב פיצויי הפיטורים והן לעניין פדיון החופשה, כמו גם לעניין הבסיס להפרשות לקרן ההשתלמות, חושב על ידיה נכונה, ולא היה מקום לכלול בו אותו רכיב שטוען התובע שהיווה חלק משכרו, ושולם לו כ"גמול עבודה בשעות נוספות", שכן מדובר בתשלום, אמנם גלובלי, שבא כדי להוות תמורה בגין עבודה בשעות חורגות שבוצעו בפועל, והגדרתו ככזה לא היוותה פיקציה. 3. נסיבות פיטורי התובע - לעניין זה שמענו את עדות התובע, ועדותו של מר עלי צחור, שכיהן, בתקופה הרלבנטית, כסמנכ"ל כספים בנתבעת. התובע, בעדותו, ציין כי ביום 29/08/02 זומן למנכ"ל פעילות ישראל בנתבעת, מר דוד שמושקביץ (להלן: "מר שמושקביץ"), והודע לו כי הוא מפוטר על אתר בגין מעילה באמון שנעשתה על דרך צריכת דלק מופרזת ברכבו, תוך שנמסר לו מכתב פיטורים שהוכן מבעוד מועד. למעשה, מעמד זה אינו שנוי במחלוקת, והגם שלא העיד בפנינו מר שמושקביץ עצמו - הרי שהתובע לא טען כי הוחלפו דברים נוספים מסויימים באותו המעמד, וגם לא הנתבעת. לא זאת אף זאת - התובע לא חלק על טענת הנתבעת לפיה, מהבחינה העובדתית, הרכב שנמסר לו כחלק מתנאי עבודתו לרבות לשימושו הפרטי - צרך דלק בהיקף שפורט בסיכומי הנתבעת, וכי מדובר בהיקף חריג. כל שטען היה, כי לדעתו הדבר נבע מאי תקינות ברכב, וכי למיטב ידיעתו תופעה דומה התקיימה גם בכלי רכב דומים שהיו בשימושם של מספר מעובדי הנתבעת. התובע לא טען כי ניסה להבהיר, באותו מעמד בו פוטר, את גישתו בהקשר זה, אולם גם מצידה של הנתבעת לא נטען כי ביקשה לתת לו הזדמנות כזו. יוער, כי מצד הנתבעת נטען כי התכוונה בכל מקרה לפטר את התובע במסגרת שינויים מבניים וצמצומים, והגילוי בדבר צריכת היתר הקיצונית של הדלק בריכבו היוה זרז לביצוע כוונה זו. בהקשר זה יש להוסיף כי התובע עצמו טען במספר הזדמנויות כי ייחוס המעילה באמון בהקשר זה היווה רק "תירוץ" מצד הנתבעת לפטרו. מעדותו של מר צחור עלה כי בחודש יולי 2001 התחילה הנתבעת לערוך מעקב אחר צריכת הדלק של עובדיה, ומניתוח נתונים אלה עלתה התמונה בדבר צריכת הדלק הקיצונית של רכבו של התובע, ומיד כש"נתגלתה המעילה באמון" החליט מר שמושקביץ כי איבד אמונו בתובע והגיע למסקנה שיש להביא לידי ביצוע לאלתר את הכוונה שהייתה קיימת, בדבר פיטוריו. מר צחור הדגיש כי הנסיבות שבבסיס ההחלטה לפטר את התובע נשמרו בדיסקרטיות בין שלושת חברי ההנהלה (שהוא אחד מהם), והכחיש כי נעשו פעולות כלשהן להפצת אותו מידע. התובע, מצידו, טען כי לאחר שהסתיימה עבודתו בשירות הנתבעת, פנה לעשרות מקומות עבודה ולא הוצעה לו כל עבודה הולמת לכישוריו ונסיונו, ואף הגיעו אליו שמועות כי נמסרו, ביחס אליו, נתונים הנוגעים למעילה שיוחסה לו מצד הנתבעת. מעבר לאותם דברים כלליים, ותחושת בטן לפיה כשלונו במציאת עבודה חלופית קשור לשמועות שהופצו ביחס אליו מצד הנתבעת - לא הובאה ע"י התובע כל הוכחה לפגיעה בשמו הטוב ע"י הנתבעת. (במאמר מוסגר נעיר כי גם לו היה מוכח כי הנתבעת פגעה בשמו הטוב של התובע, הרי שמדובר בעילה שאיננה בתחום סמכותו של בית דין זה). זאת ועוד - הנתבעת הציגה מכתב המלצה חם שנמסר לתובע מיו"ר מועצת המנהלים של הנתבעת, עם סיום יחסי העבודה שבין הצדדים,מסמך שמוצאים אנו טעם לפגם בכך שלא הוצג מצד התובע , שכן הוא נוטל, במידה רבה, את התוקף מהטענה לפיה הייתה כוונה מיוחדת להתנכל לו או לעתידו לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת. נסכם ונאמר, כי התמונה העולה בפנינו היא כי משך תקופה ממושכת רכב החברה שהועמד לרשות התובע צרך דלק באופן חריג מאד, ומשגילה זאת מנכ"ל הנתבעת החליט מיידית להוציא לפועל לאלתר את הכוונה שהיתה קיימת בלאו הכי, ולפטר את התובע, מבלי שהעניין נבדק ביסודיות ובעיקר מבלי שניתנה לתובע ההזדמנות להפריך את הכוונות ו/או הזדון ו/או המעילה באמון שיוחסו לו על בסיס אותם ממצאים. זה המקום לומר ששוכנענו בתום ליבו של התובע, שוכנענו כי צריכת הדלק המוגברת שעלתה מהדו"חות שהוצגו בפנינו לא נבעה ממעשים כלשהם שהיה בהם כדי להפר הסכמות כלשהן בינו לבין הנתבעת (הגם שתמהנו הכיצד נהג סביר אינו שם לב לתופעה שכזו, שבדיעבד הוסברה ע"י התובע כאי תקינות של הרכב). האמנו לתובע כי הופתע לחלוטין מהפרת האימון שיוחסה לו כרעם ביום בהיר כאשר הוזמן למר מושקביץ במעמד בו פוטר, וכי נפגע עד עמקי נשמתו מהטחת ההאשמות שנעתה כלפיו, עד כי כפי הנראה לא הגיב להן באופן ענייני באותו המעמד ולא ביקש שתינתן לו הזדמנות להסביר או להפריך. יחד עם זאת לא הוכח בפנינו, כלל ועיקר, כי הנתבעת פעלה להפצת שמועות כלשהן ביחס לתובע, או כי התנכלה לו בדרך כלשהי לאחר פיטוריו, ולראיה, כאמור, מכתב ההמלצה שקיבל מיו"ר הדירקטוריון. נשאלת השאלה האם יש לראות התובע כזכאי לפיצוי כלשהו בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בעקבות יחוס משמעות של מעילה באמון לתופעה של צריכת דלק חריגה ברכב החברה שהחזיק, שהיא עצמה לא נסתרה, כאשר זו הביאה להוצאתה לפועל על אתר של הכוונה שהייתה קיימת לפטרו גם ללא קשר לכך. יאמר, כי שיטת משפטנו מכירה בנזק שאינו ממוני, כבר-פיצוי, כל אימת שהופרה זכות חוזית, או כאשר מדובר בנזק הנובע מביצוע עוולת רשלנות, (אם כי לא קמה סמכותנו לדון בעוולת הרשלנות - סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969). בעוד שלערכאה שיפוטית הדנה בפיצוי על נזקי ממון אין שיקול דעת בדבר עצם הפיצוי ושיעורו, וכל אימת שאלה הוכחו בפניה זכאי הנפגע לפיצוי על מלוא נזקיו, מוקנה שיקול דעת לערכאה השיפוטית שעה שהיא דנה בנזק בלתי ממוני - והיא רשאית (אך אינה חייבת) לפסוק פיצוי בגינו, בשיעור שייראה לה בנסיבות המקרה. נפסק, כי הנפגע על נזקיו הלא ממוניים בשל השתחררות פגומה של מעבידו מההסכם עימו, זכאי לפיצוי על פי אותן אמות המבחן המשמשות לפסיקת פיצוי מסוג זה, במשפט הפרטי. עוד נפסק, כי "אכן, מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת ליבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותסכול, ושמא יטען הטוען כי אם יפוצה עובד בשל כך גם על עוגמת נפשו בנוסף לפיצוי על זקיו הממוניים - תהא לדבר השלכה מכבידה על יחסי העבודה. על כך נשיב כי לפי שפסיקת פיצוי על נזק לא ממוני נתונה לשיקול דעת הערכאה השיפוטית, והיא פרי שיקולי מדיניות שיפוטית, ניתן לצפות כי ינהגו ערכאות בית-הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המשפטיות והכלכליות, ובכלל זה להשפעתה על מערכות יחסי העבודה, ורק במקרים קשים ייפסק הפיצוי הנדון". (ראה, דבע נג / 114 - 3 משרד החינוך נ' דוד מצגר פד"ע כו עמ' 563 ; כן ראה, עע 99 / 360 אהרון כהן נ' מדינת ישראל פד"ע לח 1). נאמר כי סבורים אנו שמוטלת הייתה על הנתבעת חובה כלפי התובע, כעובד שלה, לבדוק ביתר יסודיות והעמקה את פשר צריכת הדלק המוגברת ברכב שהועמד לרשותו של התובע, להעמידו על קיומה, ליתן לו הזדמנות לספק לה הסברים ולבדוק הסברים אפשריים אלה (דוגמת הטענה לפיה מדובר בתקלה ברכב), ולא לזמנו ללא כל התראה, ולטיח בו האשמות בדבר מעילה באמון, תוך שאלה מלווים בסילוקו על אתר ממקום העבודה. חובה זו כלפי התובע הופרה, וכפי שקבענו לעיל נגרמה לו עקב כך עוגמת נפש ובושה, שהינם בגדר נזק שאינו ממוני, אך לגשיתנו - בר פיצוי. לעניין שיעורו של הפיצוי יש לקחת בחשבון את העובדה שאכן מדובר בתופעה שהיא עצמה לא הוכחשה, שכאמור לעיל סבורים אנו ששומא היה על משתמש סביר ברכב לשים ליבו אליה בעצמו, ושמעבר לעצם פיטוריו בדרך הלקויה שתוארה לעיל - לא הוכח בפנינו כי הופצו שמועות כלשהן או נמסר מידע ביחס לנסיבות פיטוריו, ואף נמסר לו מכתב המלצה כמתואר לעיל. לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות והשיקולים שפורטו לעיל, החלטנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו כמתואר לעיל על סך של 5,000 ₪. ועוד נאמר - "כיצד נכמת ונתרגם לכסף את נזקו של המערער? לכאורה, הצער והבושת הם מאותם דברים שאין להם שיעור. בכמה שקלים שקולה בושתו של המערער, שעזב משרה מכובדת ונאלץ לעבוד כיום במשרה פחותה יותר? וכמה אגורות נקצוב לו בגין כל לילה שנדרה שנתו במהלך שנות ההתדיינות בכל הערכאות? יחד עם זאת, ונוכח האמור לעיל - תביעות התובע לפיצוי בגין פיטוריו שלא כדין ובגין פגיעה בשמו הטוב - נדחות בזאת. 4. עיתוי תשלום הפיצויים, וזכאות התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. אין חולק שבסמוך למועד פיטוריו, התובע הוזמן לקבל את פיצויי הפיטורים ונדרש לחתום על מסמך המקובל אצל הנתבעת, ונוסחו לא הוצג בפנינו הגם שהנתבעת הגדירה אותו גם היא כהודעת סילוק או ככתב ויתור. הנתבעת טענה שהחתימה על המסמך האמור לא הוגדרה, מצידה, כתנאי לקבלת פיצויי הפיטורים. התובע, מצידו,טען שנדרש לחתום על המסמך האמור, כתנאי לקבלת הפיצויים, וביקש לחשוב על כך. אין חולק כי הנתבעת, מיד עם קבלת ההודעה מטעם התובע בדבר סירובו לחתום על מסמך זה, שילמה לו את הפיצויים ללא תנאי וסייג, ומסרה בידיו מכתב לשחרור הכספים שהופרשו בגינו לביטוח מנהלים, אשר הוכן עוד יומיים אחרי פיטוריו. בנסיבות אלה סבורים אנו כי יש להעדיף גרסת הנתבעת לפיה התובע נתבקש לחתום על הודעת הסילוק, אולם תשלום הפיצויים לא הותנה בחתימתו עליה, ותשלומם התעכב (בכחודשיים) עקב הודעתו לפיה הוא מבקש לשקול את הדברים. אשר על כן איננו סבורים כי על פיצויי הפיטורים ששולמו לתבוע לשאת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ודוחים אנו את התביעה לתשלומם. 5. השכר הקובע של התובע, והאם כלל את התוספת של "השעות הנוספות הגלובליות". עיון בהסכם העבודה שנחתם בין הצדדים, מראה כי הוגדר בו ששכרו של התובע יעמוד על סך של 12,000 ש"ח, ובנוסף ישולם לו" סכום חודשי קבוע של 2,200 ש"ח ברוטו, כתגמול גלובלי עבור עבודה בשעות נוספות". בנוסף, נרשם כי "שבוע העבודה הוא בן 5 ימים וסך הכל 45 שעות. במסגרת תפקידך תעבוד שעות נוספות וזאת ללא תוספת שכר נוספת בגין שעות אלו". אין חולק שמדובר ברכיב שכר ששולם דרך קבע, וזאת גם במקרה של מחלה או מילואים. עוד אין חולק ש רכיב שכר זה שולם באותו הסכום בלי קשר לשעות העבודה בפועל, ובודאי שללא קשר לצורך בדיווח. יחד עם זאת אין חולק שהתובע היה בתפקיד בכיר, וכי נדרש בפועל וכחלק מתפקידו, ולא רק כלשונו הברורה של הסכם העבודה, לעבוד ימי עבודה ארוכים. בנוסף, אין חולק שההפרשות לביטוח מנהלים נעשו על בסיס השכר שכולל אותו הרכיב, להבדיל מההפרשות לקרן השתלמות ותשלום דמי החופשה, שחושבו על בסיס שכר היסוד בלבד. הלכה פסוקה היא, כי "ככלל תשלום בגין שעות עבודה נוספות הינו תוספת, שכן עבודתם הרגילה של עובדים נחשבת כמשרה אחת. משהסכימה קבוצת עובדים לעבוד שעות נוספות תמורת תשלום גלובלי לכל עובד, והתשלום הגלובלי מותנה בתנאי של ביצוע עבודה נוספת, מדובר בתוספת אשר איננה נכללת במשכורת לצורך חישוב הפנסיה. יתר על כן, תשלום כזה יכול להתבצע על בסיס תקופתי, כגון שנה, כך שהוא משתלם גם בעת חופשה ושירות מילואים, ואף על פי כן הוא עדיין "תוספת". "תשלום בגין שעות נוספות גלובליות אינו פיקציה כאשר כלל העובדים בקבוצה אכן עובדים שעות נוספות, בלא קשר לשאלה האם עובד מסוים בקבוצה עובד אף הוא שעות נוספות". "כאשר המנהל הבכיר מקבל תשלום גלובלי בגין עבודתו בשעות נוספות, מדובר בתשלום המותנה בעבודה. תשלום כזה איננו פיקציה, אלא תמורה בגין עבודה של ממש. התמורה איננה חלק משכרו הרגיל, אלא תוספת בגין עבודה בשעות נוספות". "מנהל בכיר אכן חייב להיות נכון לעבוד שעות נוספות מעצם תפקידו, אך נכונות זאת איננה מוחשית מבחינת תשלום נפרד. התשלום "גמול שעות נוספות גלובליות" לא שולם בגין נכונותם של המשיבים לעבוד שעות נוספות, אלא בשל העובדה שבפועל עבדו שעות נוספות". (ראה, דבע נא / 4 - 7 מדינת ישראל, הממונה על הגמלאות נ' יעקב זכאי ואח' פד"ע כד עמ' 193, שם דובר, אמנם, על שכר קובע לעניין פנסיה, אולם יפים הדברים גם לענייננו). יצויין כי עתירה לבג"צ שהוגשה כנגד פסק הדין האמרו נדחתה, מנימוקיו של בית הדין הארצי, תוך שבג"צ הזכיר כי "הטוען כי תוספת הייתה מעיקרה חלק מהמשכורת היסודית ולא שולבה בה באופן מוצהר, אך ורק בשל חשש מפני המשמעויות הנלוות של העלאת שכר, וכי לא היה, על כן, צורך להכרה ולהצהרה לגביה כאמור בהגדרתו של המונח "תוספת קבועה", עליו הראיה". (בגצ 92 / 5572 יעקב זכאי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י מז (3) 602,עמ' 603). עוד נפסק, כי המבחן שנקבע לצורך הכרעה בשאלה אם רכיב שכר מהווה תוספת אמיתית ולא פיקציה, או חלק מהשכר הרגיל, הינו האם מדובר ב - "תוספת המשתלמת בעד נכונות לבוא ולבצע עבודה שתידרש, אם תידרש, כפי שנקבע בהסכם הקיבוצי. אין זו תוספת פיקטיבית המגיעה לעובד בעד עצם ביצוע עבודתו הרגילה. כנגד התשלום באה דריכות מתמדת, נכונות מתמדת ואי-נוחות מתמדת ....התשלום אינו מבוצע בהכרח עבור עבודה בפועל אלא עבור הנכונות לבצעה שעה שהמשיב ייקרא לכך, כעולה מההסכם הקיבוצי". "לעיתים משתלמת תוספת מסויימת לקבוצה, והתוספת אכן מותנית בתנאי ברור, אף כי חלק מהזכאים לה והנהנים ממנה אינו ממלא אחר התנאי. די בכך שהקבוצה כקבוצה ממלאה אחר התנאי כדי להגיע למסקנה כי ב"תוספת" מדובר". (ראה, דבע מט /7-5 מדינת ישראל נ' פרופ' אפריים מנצ'ל, פד"ע כא עמ' 75, עתירה לבג"צ כנגד פסק הדין נדחתה, באותו עניין דובר על תוספת כוננות, אולם יפים, לדעתנו, הגיונם של הדברים גם לענייננו ; כן ראה דבע נו / 258 - 3 לוי גדעון נ' תעשיות רכב בע"מ ,לא פורסם). סבורים אנו כי בנסיבות העניין , בהתחשב בלשונו שלחוזה העבודה שנחתם בין הצדדים ואופים של עבודת התובע ותפקידו, שלא שנויים היו במחלוקת, ומכוחם היה עליו לעמוד לרשות העבודה ולהיות נכון, בעת הצורך, לעבוד ימי עבודה ארוכים ושעות נוספות, ועשה כן מעת לעת בפועל - יש לראות בתוספת שכונתה שעות נוספות גלובליות כתוספת שהותנתה בנכונותו האמורה, ובהעמדתו עצמו לרשות העבודה כאשר צרכיה יחיבוהו לשהות בשעות נוספות במקום עבודתו, ועל כן יש לראותה כתוספת אמיתית לשכרו, שתשלומה הותנה בקיומו של התנאי האמור, ולא כמרכיב שמהווה חלק בלתי נפרד משכרו והוגדר באופן פיקטיבי כתוספת. נאמר כי לא נעלמה מעיננו העובדה שהנתבעת הפרישה בגין התובע הפרשות לביטוח מנהלים על בסיס שכר קובע שכלל את תוספת השעות הנוספות הגלובליות, אולם בה בעת לא כללה רכיב זה בבסיס על פיו חושבו ההפרשות לקרן השתלמות או לעניין דמי חופשה. איננו מקבלים גישת התובע לפיה בביצוע ההפרשות כאמור לביטוח המנהלים, יש כדי להוות "הודאת בעל דין" בהיותו של מרכיב זה חלק בלתי נפרד משכר היסוד שלו. נסכם ונאמר, אם כן, שאיננו סבורים שהיה מקום לקחת בחשבון את התוספת המדוברת בין לעניין חישוב פיצויי הפיטורים, בין לעניין חישוב תמורת ההודעה המוקדמת, בין לעניין חישוב דמי או פדיון החופשה, ובין לעניין ההפרשות לקרן השתלמות. אשר על כן אנו דוחים את תביעות התובע לרכיבי התביעה האמורים. 6. סיכומו של דבר, ממכלול תביעותיו של התובע, מוצאים אנו לנכון לחייב הנתבעת לשלם לו אך ורק פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בנסיבות ובאופן שבהם פוטר, על סך של 5,000 ₪, שאם לא ישולמו בתוך 30 יום מהיום ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום עד לתשלום המלא בפועל. לאחר ששקלנו בדבר, החלטנו כי בנסיבות העניין, והגם שמרביתם המכרעת של רכיבי התביעה - נדחו - שלא לתת צו להוצאות. אנו פוטרים את התובע מתשלום האגרה הנדחית. 7. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. ניתנה היום י' בכסלו, תשס"ו (11 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים.דלק