הבטחת נישואין - תביעה להחזר כספים

העובדות       1.            בשנת 1988 נטלו התובעת והנתבע חלק בסדנת אי.אם, אשר במסגרתה התוודעו זה לזו. במועד זה, שני הצדדים היו נשואים לבני זוג אחרים. בעקבות היכרותם המשותפת, התפתחו בין הצדדים קשרים חברתיים יחד עם בני הזוג, שנמשכו מספר שנים. הקשרים בין התובעת לבין הנתבע התהדקו בשנת 1994, כאשר התובעת היתה בהליכי גירושין מבעלה והנתבע עבר להתגורר בדירתה, למשך תקופה של מספר חודשים.         2.            במסגרת מערכת היחסים שהתנהלה בין הצדדים, סייעה התובעת לנתבע לבצע הסבה מקצועית לתחום עיסוקה בשיווק נדל"ן. בעקבות הסבה זו, החל הנתבע לעבוד בחברת אנגלו-סכסון, בה עבדה גם התובעת. לאחר עזיבתו של התובע את דירת הנתבעת וכנראה בעקבותיה, החלה מערכת היחסים ביניהם להתערער ולבסוף הסתיימה בטונים צורמים, אשר הגיעו לשיאם בהליך פלילי, שהתנהל בעקבות תלונת התובעת כנגד הנתבע (ת.פ 817/97, להלן: "ההליך הפלילי") ובהליך האזרחי העומד במוקד תביעה זו.   טענות הצדדים       3.            לטענת התובעת, הנתבע הפר הבטחת נישואין שנתן לה. בהסתמך על הפרה זו טוענת התובעת, כי היא זכאית להשבת כספים שהעניקה לנתבע במהלך היכרותם המשותפת, כהלוואות לכיסוי הוצאותיו וכמימון צרכיהם המשותפים. בנוסף טוענת התובעת, כי היא זכאית לפיצוי בגין עגמת נפש, הוצאת לשון הרע ופגיעה במוניטין המקצועי שלה, תמחור שעות הדרכה שהעניקה לנתבע כדי לסייע לו בהסבת המקצוע, הפסד השתכרות ופיצוי בגין הנזק הגופני שנגרם לה.         4.            לטענת הנתבע, בשום שלב במהלך היכרותו המשותפת עם התובעת לא הבטיח לשאתה לאישה וממילא לא הפר הבטחה שכזאת. באשר לתביעה הכספית, טוען הנתבע, כי השיב לתובעת את כל ההלוואות הכספיות שנטל ממנה, וכי כל טענותיה בדבר נזקים שנגרמו לה הן נטולות יסוד.   גדר המחלוקת       5.            טענות התביעה נובעות, רובן ככולן, מההפרה הנטענת של הבטחת הנישואין מצד הנתבע. לפיכך, השאלה הניצבת במרכז המחלוקת היא - האם ניתנה לתובעת הבטחה כאמור, אם לאו. היה ויקבע, כי הנתבע אכן הבטיח לשאת את התובעת לאישה הרי שאין חולק, כי הבטחה זו לא קוימה ולכן יש להוסיף ולדון במשמעות הכספית הנובעת מכך. קביעה כי הבטחה כאמור לא ניתנה, תייתר את הדיון בטענות הנובעות ממנה ותמקדו בטענות הלבר-הסכמיות, הנוגעות לנזקים האחרים שבגינם דורשת התובעת פיצוי. להלן אדון בדברים כסדרם.   הבטחת נישואין       6.            העילה של הפרת הבטחת נישואין אינה חפה מקשיים ומחלוקות כלל ועיקר. כבר נאמר עליה בעבר, כי היא "ממין התביעות שאינן אהודות ביותר" (ע"א 461/64 טמסיט נ' פחימה, פ"ד יט(4) 129, 131). הסיבות לכך מרובות ואין זה המקום לפרטן (ראו, למשל, ע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון, פ"ד מו(2) 169, 174- 176 והאסמכתאות הנזכרות שם). בהקשר עם התביעה הנוכחית די אם נאמר, כי אחד הקשיים הנודעים בהוכחתה של עילה זו נובע מהחשש, שמא יעשה בה שימוש לשם סחיטת כספים או לשם נקמנות סתם, עם סיומה של מערכת היחסים בין הצדדים.         7.            יש המרחיקים לכת ומציעים לעקור את העילה של הפרת הבטחת נישואין מן השורש באמצעות חקיקה, כפי שנעשה באנגליה בשנת 1970 -Law Reform (Miscellaneous Provisions) Act, 1970, וכפי שנעשה גם במדינות רבות בארה"ב. הצעה זו נובעת מעמדתם העקרונית של מציעיה, הסבורים כי אין לראות בהבטחת נישואין חוזה מחייב (ראו, למשל, פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל (תשמ"ד) 124; נ' כהן "סטטוס, חוזה וגרם הפרת חוזה" הפרקליט לט (תש"ן) 304, 311). עם זאת, הדעה הכללית היא, שכל עוד המחוקק לא אמר דברו, יש להכיר בעילה זו במשפט המקומי, אך הפיצויים בגינה לא יהיו פיצויי קיום, אלא פיצויים בגין הנזק הספציפי והנזק הכללי, שנגרם לנפגע בעקבות ההפרה (נ' כהן, שם, בעמ' 311).         8.            על פי ההלכה הפסוקה, הפרת הבטחת נישואין מסווגת כתביעה חוזית, להבדיל מתביעת נזיקין בעילה של תרמית או מצג שווא (ע"א 416/91 ממן נ' טריקי, פ"ד מז (2) 652, 686). לפיכך, לא נדרש התובע להראות כל כוונה לרמות מצד המבטיח, כדי לזכות בפיצוי בעילה זו. יחד עם זאת, בשל סיווג העילה כעילה כחוזית, על התובע להראות, כי התמלאו התנאים הנדרשים ליצירת מערכת יחסים חוזית, המעוגנת בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973. "תנאי ראשון לביסוס עילה זו, כמו לגבי כל הפרת חוזה, הוא הוכחה, כי היו הצעה או הבטחה מסוימות כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה, כפי שנדרש ליצירת יחסים חוזיים על פי סעיף 2 לחוק החוזים" (ע"א 647/89 הנ"ל בעמ' 173).         9.            הקושי הנודע בהוכחת הבטחה או הסכם מסוג זה נובע מכך, שמטבע הדברים הם אינם מגיעים לכדי ביטוי פורמלי אלא שהם "בדרך כלל עניין שבינו לבינה..." (ע"א 460/67 פלוני נ' פלונית, פ"ד כב(1) 151, 169). קל וחומר כאשר מדובר בסיטואציה בה הצדדים, או למצער אחד מהם, נשואים לבן-זוג אחר. בהעדר דרך אחרת, לא נותר ללמוד על כוונת הצדדים, ובראש ובראשונה על כוונתו של המבטיח, אלא מהנסיבות החיצוניות האופפות את מערך היחסים ביניהם. מכאן, שמחשבותיו הסובייקטיביות או גמירת דעתו של המבטיח אינן הקובעות, אלא "הדברים אותם משמיע המבטיח, והרושם שאותו הוא יוצר בלבו של אדם סביר השומע הבטחה כזו" (ע"א 115/76 פלוני נ' פלונית, סביר יא 457, שצוטט בהסכמה בע"א 647/89 הנ"ל, בעמ' 174).     10.            ומן הפרט אל הכלל. כזכור, הצדדים הכירו במסגרת סדנה משותפת בעודם נשואים לבני זוג אחרים. כל צד היה מודע לנישואיו של האחר והם אף נהגו להיפגש בנוכחות בני זוגם, כפי שהצהירה התובעת בתצהיר תשובות לשאלון:   "נפגשנו באירועים משותפים בלבד כאשר אני מלווה בבן זוגי דאז, והנתבע מלווה בבת זוגתו" (נ/7, תשובה 3 ג').   התובעת חזרה ואישרה את הדברים גם במהלך חקירתה הנגדית:   "תמיד אני ביקרתי אצל הנתבע ואשתו יחד עם בעלי. גם הם הוזמנו אלינו במסיבות ובאירועים שהיו קשורים לאי.אם... ההיכרות ביני ובין הנתבע התחילה בשנת 88. הקשר הרציני ביננו התחיל בשנת 94" (עמ' 7 ש' 4, 14).     11.            התובעת טוענת, כי בעטיו של הקשר שנרקם בינה ובין הנתבע נכרת ביניהם חוזה. מכוחו של חוזה זה התחייב הנתבע לשאתה לאישה, ואילו היא התחייבה למצוא לו עבודה בתחום הנדל"ן. כלשונה של התובעת בחקירתה הנגדית:   "אני התחייבתי לעזור לו לנצל את הקשרים האישיים שלי ולמצוא לו עבודה בתחום הנדל"ן וזה היה חלק מההתחייבות שלי כלפיו, והוא התחייב לשאת אותי לאישה ולהיות בן זוגי לכל החיים. . . הנתבע לא היה חבר רגיל אלא מיוחד. לפי החוזה מה שסכום בינינו [צ"ל "סוכם"- ד.א], לכל צד מאתנו היו התחייבויות בהסכם בינינו. . . זו מערכת יחסים בינינו שהנתבע התחייב כלפי ואני התחייבתי כלפיו" (עמ' 10- 11).     12.            טענה זו אין בידי לקבל, לנוכח הנסיבות שיפורטו להלן. כפי שהעידה התובעת בחקירתה הנגדית, הרומן שלה עם הנתבע החל באוקטובר 94 (עמ' 7 ש' 15). באותה שנה גמלה בליבה ובלב בעלה דאז ההחלטה הסופית להתגרש, ובשנת 1995 כבר היתה התובעת גרושה (עמ' 6). מכאן שהתקופה הרלבנטית לעניין הנדון, מתמקדת בשנת 94 (להלן: "התקופה הרלבנטית").     13.            התובעת העידה, כי גירושיה מבעלה אירעו מסיבות אישיות (עמ' 6 ש' 12), ובעלה לשעבר, מר משה חייט, אישר עובדה זו בעדותו בבית המשפט (עמ' 11 ש' 9). דהיינו, להחלטה להתגרש לא היה כל קשר עם מערכת היחסים בינה לבין הנתבע, שהבשילה באוקטובר 1994, או להבטחת הנישואין, שניתנה במועד בלתי ידוע לאחר מכן. על מצבה באותה תקופה, העידה התובעת עצמה:   "הייתי שרויה במצוקה נפשית ורגשית. . . היו לי התלבטויות בנושא הגירושין. הייתי נשואה 23 שנה. חששתי לגדל את ילדי לבד. . . חששתי מפני מה שהולך לקרוא [צ"ל "לקרות"- ד.א]. היו לי חרדות, פחדים. לא ידעתי איך אני אגדל את ילדי. חששתי מגידול ילדי. ידעתי שאם אני מתגרשת בן זוגי לא איתי ואני צריכה לגדל את ילדי לבד בביתי. העול של כל הבעיות האישיות של הילדים קשה לי. היה קשה לי לחשוב שאני עומדת לבד. לא הייתי במצב כזה קודם לכן והיה לי קשה" (עמ' 6).   חששות אלה, שהתובעת היטיבה לתאר, מלמדים ומצביעים על כך שבמהלך התקופה הרלבנטית לא ניתנה הבטחת נישואין כלשהי מצד הנתבע, שאם לא כן, לא היה מקום לחששותיה המתוארים של התובעת.     14.            כפי שהנתבע העיד בתצהירו (סעיף 5.9) ובחקירתו הנגדית (עמ' 12), גם הוא היה נתון בקשיים במהלך התקופה הרלבנטית, בשל משבר בחיי הנישואין שלו ובשל משבר מקצועי-כלכלי בו היה שרוי. על רקע הדברים הללו מתבהרת תמונת ההתקרבות, שחלה בין התובעת לבין הנתבע במהלך התקופה הרלבנטית. התובעת הייתה זקוקה לאדם שיוכל למלא את החלל שהותיר בעלה בלכתו ממנה, ואילו הנתבע היה זקוק לאדם שיוכל לספק לו פתרון פרקטי בתחום הסבת המקצוע. נסיבות אלה מלמדות, כי הבטחת הנישואין לא עמדה במוקד ההתקרבות בין הצדדים, כי אם האינטרסים הסובייקטיביים השונים, שהיו לכל אחד מהצדדים אצל משנהו.     15.            לנוכח הנסיבות המתוארות לעיל, אין בעובדה שהנתבע התגורר תקופה מסוימת בדירתה של התובעת כדי לשנות ממסקנתי. עובדה זו מהווה אמנם ביטוי להליך ההתקרבות שחל בין הצדדים, אך אין בה כדי להצביע על קיומה של הבטחת נישואין בכלל, ועל המסוימות שלה בפרט. מסקנה זו מתחזקת לאור עדותה של אשת הנתבע, שציינה כי בעלה בגד בה במשך שנות נישואיהם, ללא ידיעתה, אך ידוע לה שהתובעת הטרידה אותו במשך כל השנים ורצה אחריו, במטרה ללכוד אותו (עמ' 17).     16.            מסקנה זו מתחזקת לנוכח השתלשלות העניינים, שאירעה לאחר עזיבת הנתבע את דירת התובעת. במועד זה החלה התובעת במסכת התכתבויות, לרבות "מכתב התאבדות", שמוענו אל הנתבע (נספחים ב1- ב10 לתצהיר הנתבע). מפאת כבודה של התובעת אמנע מציטוט הדברים שנכתבו על ידה כלשונם, אולם ניכר מהם כי הפן האמוציונלי גבר אצל התובעת עשרות מונים על זה הרציונלי, ובמצב דברים שכזה קל להבין כיצד ראתה צל הרים כהרים ומצאה לייחס לתובע הבטחות, שלא היו ולא נבראו. בהקשר זה מקובלת עלי התרשמותה של כב' השופטת גת בהליך הפלילי, מהיחס שפיתחה התובעת כלפי הנתבע:   "התרשמתי כי המתלוננת [התובעת- ד.א] אובססיבית לגבי הנאשם, ללא גבולות, משחירה פניו, שולחת מכתבים שלוחי רסן בהם היא משתמשת במילים מעליבות ובניבולי פה. . . " (נ/3).   17. כב' השופטת גת זיכתה את הנתבע מעבירות של איומים, הטרדה ותקיפה חבלנית, ומצאה אותו אשם בעבירה של תקיפה. בגזר הדין קבעה, כי החליטה לקבל את המלצת שירות המבחן לפיקוח השירות למשך שנה ללא הרשעה, בציינה כי:   "...מקרה זה אינו מקרה קלאסי של תוקף וקרבן אלימות. המתלוננת שאיתה ניהל הנאשם רומן, סירבה לניתוק הקשר, היתה מתגרה בו, נמצאת במקומות שנאסר עליה להיות יחד אתו, איימה עליו, ניסתה לחבל בפרנסתו, השחירה פניו, לא היססה לטפול עליו עבירות שונות עד כי הנאשם לא שלט בעצמו וביצע את העבירה בה הורשע..." (נ/4).   18.                 התובעת העידה בפני לאחר תום ההליכים הפליליים, אך גם אז לא נחה ולא שקטה והיתה נחושה בדעתה להיפרע מהנתבע. למרות כוונה מוצהרת זו, דבריה של התובעת עצמה מעידים, כי לא בהבטחת נישואין עסקינן, אלא במערכת יחסים רומנטית, אשר התובעת ייחלה בכל לבה כי תסתיים בנישואין וכאשר הדבר לא אירע, יצאה למסע נקם בנתבע. התובעת עצמה ציינה במהלך חקירתה הנגדית:   "הוא הבטיח לי שהוא יהיה שותפי לחיים, הוא היה חבר שלי. הוא הבטיח שהוא ישא אותי לאישה, אני בחיים לא קיבלתי כאלה הבטחות... אני הייתי לו קרש קפיצה. הוא ידע שאני טובה ומצליחה בתחום הנדל"ן, והא בא וביקש ממני שבזכות הקשרים שלי והפרטיקה אני אלמד אותו את המקצוע... זו מערכת יחסים בינינו שהנתבע התחייב כלפי ואני התחייבתי כלפיו. עובדה שאני עמדתי בהתחייבות שלי" (עמ' 7 ש' 10, עמ' 11 ש' 3).     19.            על פי תפיסתה של התובעת, מדובר במערכת עסקית דו-צדדית, קרה ומחושבת - כאשר התובעת מצידה קיימה את חיוביה (הכשרתו של הנתבע בתחום הנדל"ן), והנתבע לא קיים את חיוביו (להיות שותפה לחיים ולשאתה לאישה). נסיבות המקרה מעלות, כי לא הורם הנטל להוכיח את קיום העילה של הפרת הבטחת נישואין. אמנם היו ציפיות בלבה של התובעת, ואולי אף ניצול של כישוריה ויכולתה בתחום הנדל"ן ע"י הנתבע, אך מכאן ועד הפרת הבטחת נישואין הדרך רחוקה. עובדה היא, שהבטחה זו נבלעת בתיאור היחסים שנשמע מפי התובעת עצמה, כאשר הנתבע מתואר על ידה כשותף לחיים, חבר ומפריח הבטחות נישואין.     20.            לסיכום - אינני מאמינה כי הנתבע הבטיח לשאת את התובעת לאישה, ויתירה מכך - אינני מאמינה כי בשלב בו התנהלו היחסים על מי-מנוחות האמינה התובעת עצמה, כי הנתבע ישאנה לאישה. הדבר קיבל נופך דרמטי רק לאחר שהנתבע עזב את ביתה של התובעת והיא חשה, כי רומתה בעסקה כלכלית, שבה השקיעה ממיטב מרצה וכספה ולא זכתה ליהנות ממערכת יחסים ממושכת עם הנתבע. אשר על כן, אני דוחה את טענת התובעת בדבר הפרת הבטחת הנישואין וכל הנובע הימנה בעניין זה.   חיוביו הכספיים של הנתבע 21.            כזכור, התובעת מעלה כנגד הנתבע שלל טענות, אשר בעטין היא סבורה כי יש לחייבו בפיצוי או בהשבה כספית. מסקנתי דלעיל, מייתרת את הדיון בכל הנזקים הכלליים והספציפיים, להם טענה התובעת מכוח הפרת הבטחת הנישואין. למען הסר ספק אציין, כי איני מוצאת מקום לדון בכל אותן הוצאות, שמקורן בבילויים המשותפים של הצדדים במהלך תקופתם המשותפת, בהפסד ההכנסה לו טוענת התובעת עקב שילובו של הנתבע במקום עבודתה, לרבות שעות הדרכה שהעניקה לו כביכול בחינם, ובשכר הדירה ואחזקתה בשל התקופה בה שהה הנתבע בדירתה. מדובר במערכת יחסים שנבעה מרצונם המשותף של הצדדים לעבוד, לבלות ולהתגורר ביחד. לפיכך, גם בהנחה שיש בהוצאות או בהעדר ההכנסות הללו ממש, נטלה אותן התובעת על עצמה כמתנדבת, ואין מקום להורות על השבה כלשהי.   22.            התובעת טוענת, כי העניקה לנתבע הלוואות כספיות בסך כולל של 113,000 ₪. לדבריה, הלה השיב לה סך של 91,760 ₪ בלבד ולכן נותר חוב בסכום של 24,423 ₪. טענה זו אין לה על מה שתסמוך. הנתבע צרף לתצהירו העתקי שיקים, שהעביר לתובעת במהלך תקופתם המשותפת (נספחים ז1- ז49). השיקים בסך כולל של כ- 142,000 ₪ נרשמו לפקודת התובעת ונפרעו. התובעת אף הודתה במהלך חקירתה הנגדית, כי קיבלה את השיקים שצורפו לתצהיר (עמ' 9 ש' 26). בנסיבות אלו, דינה של טענה זו להידחות.   23.            טענה נוספת של התובעת מכוונת כנגד הנזק הגופני והנפשי, שלגרסתה נגרמו לה כתוצאה מאירוע התקיפה, שעמד במוקד ההליך הפלילי. גם בטענה זו אין כל ממש. התובעת מבססת טענתה על תמונות, שלטענתה צולמו לאחר האירוע, ועל תעודות רפואיות בגין טיפולים רפואיים ונפשיים שעברה. בהחלטתי מיום 29/04/01 קבעתי כדלקמן:   "לגבי התמונות והתעודה הרפואית, אני מתירה הגשתן בכפוף להזמנת צלם התמונות ועורך התעודה הרפואית לחקירה על נסיבות עריכתן" (עמ' 4).   כדבר הזה התובעת לא עשתה. בנסיבות אלו, לא השכילה התובעת להרים את נטל ההוכחה, שהונח לפתחה באשר לנזקים הנטענים, ודינה של טענה זו להידחות. 24.            עוד טוענת התובעת, כי יש לחייב את הנתבע בשל הוצאת לשון הרע ופגיעה במוניטין המקצועי שלה. גם טענה זו אין לה על מה שתסמוך וזאת משני טעמים - האחד דיוני והשני מהותי. מבחינה דיונית, טענה התובעת טענותיה בעלמא מבלי שהשכילה להראות לאיזה מוניטין היא מכוונת, וכיצד ניכרת הפגיעה הנטענת בו. מבחינה מהותית, עומדות טענותיה בניגוד לעובדה, שנבחרה מטעם מקום עבודתה לעובדת מצטיינת ואף זכתה לפרסום בעיתונות בשל כך (נ/5). כמו כן, לא ברור מדוע הושמעה הטענה שהנתבע "השתלט" על מקום עבודתה של התובעת, כאשר אין חולק כי בסופו של יום היה זה הנתבע שנאלץ למצוא לעצמו מקום עבודה אחר.   25.            מעבר לנדרש אציין, כי כפי העולה מתוכן מכתביה של התובעת אל הנתבע ואל הסובבים לו, התובעת עצמה לא טמנה ידה בצלחת ולא בחלה באמצעים, שנועדו להשחיר פניו של הנתבע ולהתנכל לו, מעת שעזבה לנפשה.     סיכומו של דבר   אני דוחה את התביעה על כל חלקיה.   התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.       ניתן היום 12/11/02 בהעדר הצדדים.   המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לשני הצדדים בדואר רשום.         ד"ר דפנה אבניאלי, שופטתנישואין / חתונההפרת הבטחת נישואיןהחזר כספי