הקמת מוסד בוררות של לשכת עורכי הדין

א. העתירה שבפניי עניינה החלטת המשיבה מס' 1, לשכת עורכי הדין (להלן: "הלשכה") להקים ולהפעיל מוסד לבוררות. ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: בחודש ינואר 2009 פרסמה הלשכה כי בכוונתה להקים מוסד לבוררות (להלן: "המוסד לבוררות"). כמפורט בתגובת הלשכה לעתירה, המוסד לבוררות נועד להוות גוף פיקוחי-ניתובי, שיהווה מסגרת נוספת לקיומם של הליכי בוררות. טוענת הלשכה כי המוסד לבוררות נועד להוות חלופה יעילה, זמינה וזולה, ככל שניתן, לפתרון סכסוכים, בין בעלי דין. במסגרת תפקידיו ימנה המוסד לבוררות בוררים, ינתב תיקים לבוררים ויפקח על הליכי הבוררות. ב"תקנון המוסד לבוררות" שפורסם על ידי הלשכה (להלן: "תקנון המוסד לבוררות" - נספח 1 לתגובת המשיבה) פורטו גופי המוסד לבוררות (מועצת המנהלים של המוסד, הנהלת המוסד, ועדה לאישור בוררים, ועדת ביקורת); הכישורים הנדרשים ממי שמבקש לשמש בורר במסגרת המוסד לבוררות והדרך להגשת מועמדות לשמש בורר במוסד לבוררות. כן, פורסמו בתקנון הדרכים לפתיחת הליך בוררות, אופן מינוי הבורר, שכרו ועוד. בד בבד עם פרסום תקנון המוסד לבוררות, פורסם מסמך בדבר "סדרי הדיון" בבוררויות שיתנהלו במוסד (נספח 2 לתגובת המשיבה). במסמך זה הוסדרו אופן ניהול הבוררות על ידי הבורר, סמכות הבורר ליתן סעדים זמניים, ערעור, תשלומים ואגרות. כללים אלה, נועדו, כמובן, להוסיף ולא לגרוע מהוראות כל דין החל על הליכי הבוררות, לרבות חוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 ותקנות סדר הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968 (ראה סעיף 4 לתקנון). בשלבים של גיבוש המוסד לבוררות וכלליו, פנתה הלשכה לרשות ההגבלים העסקיים לבחינת מתווה המוסד. ביום 10.2.2010 הודיעה המחלקה המשפטית של רשות ההגבלים העסקיים ללשכה כי, לעמדתה, המוסד לבוררות, כשלעצמו, אינו מהווה הסדר כובל (נספח 3 לתגובת המשיבה). עם זאת, ציינה הלשכה המשפטית של רשות ההגבלים העסקיים במכתבה, כי פרסום טבלה הקובעת תעריפי שכר טרחה מירביים לבוררים, כנגזרת של היקף הסכסוך בין הצדדים (כפי שהתכוונה הלשכה לפרסם), מהווה הסדר כובל מובהק, בדרך של קו פעולה של איגוד עסקי, לפי סעיף 5 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק ההגבלים העסקיים"). הרשות להגבלים עסקיים הבהירה, במכתבה, כי אם הלשכה מעוניינת לנקוט בקו פעולה זה (קביעת תעריפי שכ"ט מכסימליים לבוררים המשמשים במוסד לבוררות) עליה להכשירו באחת הדרכים הקבועות בחוק. גם העותר פנה לרשות להגבלים העסקיים ביום 9.11.2009 במכתב, בו טען כי הקמת מוסד הבוררות מהווה ניצול לרעה של הכוח המונופוליסטי שבידי הלשכה, הגבלה של ממש בתחרות וקביעה כובלת של תעריפי שכר טרחה (נספח א' לעתירה). ג. טענות הצדדים העותר טוען כי הלשכה חרגה מסמכותה בהקמת המוסד לבוררות. כן טוען העותר כי מטרת הלשכה בהקמת המוסד לבוררות היא השתלטות על שוק שירותי הבוררות. העותר טוען כי השימוש של הלשכה, במשאביה להקמת המוסד לבוררות ימנע מיזמים חדשים לפנות לשוק הבוררות, מחשש שלא יוכלו להתחרות במוסד הנתמך על ידי הלשכה. כן נטען על ידי העותר כי הקמת המוסד לבוררות על ידי הלשכה מהווה ניצול לרעה של כוחה המונופוליסטי. העותר טוען עוד כי קביעת הלשכה לפיה, כל הבוררים המשמשים במוסד יקבלו שכר זהה עולה כדי הכתבת תנאים ופגיעה בתחרות. העותר טען כי פרסום המוסד על ידי הלשכה גובל בהטעיה שכן המוסד לבוררות נחזה להיות גוף ממלכתי. עוד נטען על ידי העותר כי קיים ניגוד עניינים קיצוני בין תפקידה הרגולטורי של הלשכה לבין הפיכתה למתחרה עסקית של אלו הכפופים לה - עורכי הדין המשמשים בוררים. בהקשר זה, טען העותר עוד כי קיים ניגוד עניינים במינוי בעלי תפקיד במוסד לבוררות. לסיום, טוען העותר כי ההחלטה על הקמת המוסד לבוררות התקבלה בחוסר סבירות. בהקשר זה טען העותר כי דמי החבר המשולמים ללשכה הם כ"מס חובה", המשולם תמורת שמירת ענייניהם של חברי הלשכה והקצאת הכספים להקמת מוסד הבוררות לוקה בחוסר סבירות קיצוני. בגין טענותיו אלו עתר העותר לסעדים הבאים: "א. לאסור על המשיבה מלהקים ו/או להפעיל מוסד בוררות למטרות רווח העוסק בבוררויות מסחריות שאינן בין עו"ד ללקוח (להלן: "מוסד הבוררות") ו/או: ב. לאסור על המשיבה מלתאם ו/או לכבול מחירים עבור בוררות, ולאפשר לכל בורר לקבוע מחיר עצמאי. ג. לאסור על המשיבה מלמנות בעלי תפקידים ו/או חלוקת תארי כבוד למוסד הבוררות ללא מכרז. ד. לאסור על המשיבה מלהציב את אתר האיטרנט של מוסד הבוררות במסגרת אתר האינטרנט של לשכת עורכי הדין ו/או לאסור מלפרסם את מוסד הבוררות בכל פעילות ממלכתית של לשכת עורכי הדין, לרבות איסור שימוש בלוגו הלשכה בהקשר של מוסד הבוררות. ה. לאסור על המשיבה להפעיל את מוסדותיה הממלכתיים לצורך יצירת הסדר עם הפרקליטות ו/או מוסדות המדינה, למען ייפנו תיקים ל"מוסד הבוררות". ו. לאסור על המשיבה מלמנות נושאי משרה במוסד הבוררות מטעם הפרקליטות ו/או מטעם כל גוף, אשר המשיבה מבקשת כי יפנה תיקים. ז. לאסור על המשיבה מלהטעות את הציבור, כי מוסד הבוררות הינו מוסד ממלכתי, לרבות להימנע מלכנות את מוסד הבוררות בצירוף השם "לשכת עורכי הדין". ח. להורות למוסד, אם יקום, לשלם דמי שכירות על פי מחירם בשוק החופשי ובעבור שירותים אחרים הניתנים לו, או אשר ניתנו לו כגון שווי השירותים המשפטיים. ט. להורות למוסד לגבש נהלים "תואמי בית משפט" לאוכלוסיה מעוטת יכולת כגון: פטור מאגרה, פטור משכר בורר ו/או להקצות פאנל של בוררים או מייצגים פרו בנו. י. להפריד את הבוררויות שבין עורכי דין ללקוחותיהם בנושא שכר טרחה". הלשכה טוענת כי לעותר אין זכות עמידה בעתירה מאחר שהוא משמש עותר ציבורי, למרות שקיימים גורמים הנפגעים, לכאורה, מן ההחלטה להקים את המוסד לבוררות (הם המשיבים 2 - 4). לטענת הלשכה סיכומי העותר, כמו גם כתב העתירה עצמו, נוסחו בצורה כוללנית וסתמית, ללא תימוכין. עוד נטען על ידי הלשכה כי העתירה נגועה בחוסר ניקיון כפיים חמור, בכך שהעותר הסתיר מבית המשפט כי הוא מנהל הליכים כנגד הלשכה. הלשכה טענה כי הטענות 'ההגבליות' שנטענו על ידי העותר בעתירה נשקלו על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים, אשר לא מצאה כל קושי 'הגבלי' בהקמת המוסד לבוררות, למעט סוגיית תעריפי המקסימום של שכר טרחת הבוררים. הלשכה מבהירה, כי לאור החלטת הממונה, לפיה קביעת תעריפים מכסימאליים לשכר טרחת בוררים במוסד לבוררות עלולה להוות הסדר כובל, החליטה הלשכה כי שכר הבוררים במוסד ייקבע על ידי כל אחד מהבוררים, על פי שיקול דעתם הבלבדי. זאת, למעט חריג אחד שענייננו בוררויות בהיקף קטן יחסית, בסכומים שאינם עולים על 250,000 ₪, אשר יתנהלו בסדר דין מקוצר. לגבי בוררויות אלו מבקשת הלשכה להנהיג שכ"ט מרבי בסך 7,500 ₪. בהתייחס להוראה זו מציינת הלשכה כי היא פנתה לממונה בבקשת פטור לפי סעיף 14 לחוק ההגבלים העסקיים, וכי הוראה זו, לא תכנס לתוקפה עד לקבלת פטור מן הממונה או קבלת אישורו של בי"ד להגבלים עסקיים. עוד נטען על ידי הלשכה כי העותר לא ביסס טענה כלשהי מטענותיו המתייחסות לחוק ההגבלים העסקיים, וגם לו היה העותר מבסס טענותיו אלו, הרי שבית משפט לעניינים מנהליים אינו המסגרת המתאימה לבירור טענות בדבר הפרת חוק ההגבלים העסקיים. בנוסף לאמור, טענה הלשכה כי הקמת המוסד לבוררות ופעילותו נעשות בגדרי הסמכות שהוקנתה ללשכה לפי סעיף 3(3) לחוק. הלשכה מבהירה כי המוסד פועל ללא כוונת רווח, ולכן כל טענות העותר שעניינן סמכות הלשכה להקים "גוף מסחרי", הן חסרות כל בסיס. הלשכה דוחה את טענות העותר בעניין ניגוד עניינים, ומסבירה כי המוסד פתוח לכל חברי הלשכה וכל אחד מעורכי הדין החברים בלשכה, אשר עומדים בתנאי הכשירות שנקבעו בתקנון המוסד לבוררות, יוכל לשמש בורר במוסד. הלשכה מסבירה כי מטרת הקמת המוסד לבוררות איננה פגיעה במוסדות בוררות קיימים, אלא יצירת חלופה נוספת להן. עוד דוחה הלשכה את טענות העותר בדבר ניגוד עניינים קיצוני בין פעולות המוסד לבוררות לבין סמכותה של הלשכה לקיים הליכי שיפוט משמעתי לחבריה, וטוענת כי אין כל קשר בין הדברים. ביום 16.3.2010 הודיע המשיב מס' 2, המוסד הישראלי לבוררות עסקית כי "אין לו עניין בעתירה והוא מבקש שלא לנקוט עמדה בהליך". בימים 29.4.2010, ו-4.5.2010 מסרו המשיבים 3 (המשכן לבוררות ופתרון סכסוכים) ו-4 (יתרו המוסד לפתרון סכסוכים), בהתאמה, הודעה דומה. בשולי הדברים יוער, כי לסיכומיו צירף העותר, ללא רשות, תצהיר משלים בו העלה טענות חדשות. עוד הגיש העותר, גם זאת ללא קבלת רשות, סיכומי תשובה מטעמו. הלשכה התנגדה כמובן להגשת התצהיר המשלים ולהגשת סיכומי התשובה. לקחתי בחשבון בהחלטתי את האמור בתצהיר המשלים ובסיכומי התשובה מטעם העותר, למעט הטענות והעובדות החדשות שהועלו בהם על ידי העותר, המהוות הרחבת חזית אסורה ולמעט עדויות מפי השמועה אשר הופיעו בתצהיר המשלים. יחד עם זאת, אציין כי הגשת תצהיר משלים וסיכומי תשובה, בלא רשות, הוא מעשה בלתי ראוי ופסול. ד. דיון סבורה אני כי דין העתירה להידחות ,אף בלא שאדרש לכל הטענות הספציפיות שהעלה העותר כנגד הקמת המוסד לבוררות. כידוע במהלך השנים חלה 'ליברליזציה' בהלכה הפסוקה באשר לזכות העמידה של עותר ציבורי להביא לפתחו של בית המשפט סוגיה בעלת אופי ציבורי אשר אינה נוגעת לפגיעה באינטרס הייחודי לו (בג"ץ 910/86 רס"ן (מיל) יהודה רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441, 458 - 460 (1988)). חרף הליברליזציה בהלכה הפסוקה בהתייחס לזכות העמידה, נקבע בפסיקה כי, ככלל, שערי בית המשפט לא יפתחו בפני עותר ציבורי אשר רב את ריבו של אחר. רוצה לומר, כאשר מצוי נפגע ספציפי מהעניין שביסוד העתירה, והוא נמנע מלפנות לבית המשפט בבקשת סעד, על אף הפגיעה בזכות או באינטרס שלו, עשוי בית המשפט למנוע את זכות העמידה מאדם אחר שאינו הנפגע הישיר (בג"ץ 1759/94 אן סרוזברג נ' משרד הביטחון, פ"ד נה(1) 625, 631 - 632 (2001). בפסק דינו בג"ץ 6972/07 עו"ד עקיבא לקסר נ' שר האוצר ואח' (להלן: "בג"צ לקסר") הבהיר כב' השופט דנציגר את הטעמים העומדים ביסוד קביעה זו (בעמ' 12 לפסק הדין): "הטעמים לסייג זה נעוצים, בין היתר, בתפיסה שלפיה מקום שאדם המושפע מפעולה שלטונית אינו עותר כנגדה, משמעות הדבר היא כי אין מקום וצורך אמיתי בהתערבות שיפוטית. כן יש להניח כי עותר ציבורי המתערב במחלוקת לא לו אינו מצויד במכלול הנתונים והפרטים הצריכים לעניין, המצויים בידיו של הנוגע בדבר". עוד עמד השופט דנציגר על הסייגים לכלל האמור כך ש"במקרים נדירים עשוי בית המשפט להידרש לעתירה ציבורית גם מקום שבו קיים נפגע ישיר שלא עתר, וזאת כאשר הסוגיה המועלית בעתירה היא בעלת חשיבות חוקתית מן המעלה הראשונה, המתפרשת מעבר למחלוקת הפרטנית וקשורה בגרעינה ליסודותיו של המשפט הדמוקרטי ולזכויות האדם ושאין לגביה עותר בעל אינטרס ישיר לבקש סעד" (שם, שם). העותר הינו עותר ציבורי מובהק. הוא אינו עורך דין, חבר בלשכת עורכי הדין, ואינו מתחרה במוסד הבוררות של הלשכה. העותר מעיד על עצמו כי הוא "צרכן משפטי" ה"נעזר בשירותי ביהמ"ש", ומסביר כי "המעמד שלי נובע מהיותי אזרח במדינת ישראל" (דיון מיום 16.5.2010, בעמ' 2 ש' 25 -32). רוב טענותיו של העותר עניינן טענות אשר למשיבים 2 - 4 נגיעה ישירה להן, בהיותם מוסדות בוררות שיתחרו במוסד הבוררות של הלשכה. כך למשל, כאמור, טען העותר כי הקמת המוסד לבוררות על ידי הלשכה הינו בבחינת ניצול לרעה של כוחה המונופוליסטי של הלשכה, דבר הפוגע בתחרות בשוק הבוררות, כן טען העותר, כי שימוש במשאבי הלשכה בהקמת המוסד לבוררות עלול לפגוע ביכולתם של מוסדות הבוררות האחרים להתחרות במוסד לבוררות של הלשכה. על אף שלמשיבים 2 - 4 זיקה ישירה לסוגיות נשוא העתירה (והדבר נאמר, כמובן, מבלי להכריע בצדקת טענות העותר), בחרו כל אחד מן המשיבים 2 - 4 להודיע (כ"א בנפרד) כי אין להם עניין בעתירה והם מבקשים שלא להביע בה עמדה. בנסיבות אלה, כאשר ה'נפגעים הישירים' בחרו שלא לעתור לקבלת סעד, אין לפתוח את שערי בית המשפט בפני העותר, אשר במובהק 'רב את ריבו של אחר'. אין לקבל את טענת העותר, לפיה הוא 'נפגע ישיר' מהקמת המוסד לבוררות. העותר טוען בסעיף 31 לסיכומיו כי: "בענייננו המעותר [כך במקור, צ"ל - העותר - י.ש] הינו בין היתר נפגע ישיר או בפוטנציאל לפגיעה ישירה עקב הקמת המוסד הבוררות. הן בשל רצונה של המשיבה [הלשכה- י.ש.] ליצור מוסד גדול עם היקף נרחב, ואשר העותר ייחשף אל שירותיו כצרכן המוחתם על חוזה אחיד עם תניית בוררות במוסד ו/או כעובד ו/או במגעיו עם המדינה/הפרקליטות, אשר על-פי חזון המשיבה יפנו תיקים למוסד". טענות העותר הן מרוחקות וערטילאיות והחשש לפגיעה באינטרס או בזכות כלשהם של העותר איננו חשש של ממש. בנוסף לאמור, העתירה נוסחה בצורה כוללנית ללא כל תשתית עובדתית, וגם מסיבה זו דינה להידחות . העותר העלה טענות כלליות מבלי לתמוך אותן במאומה, וסמך את עתירתו על דוגמאות ערטילאיות, חסרות כל תשתית עובדתית קונקרטית מוחשית. כך למשל טען העותר לאפשרות של גרימת הטעיה לציבור שיסכים, שלא מדעת, לסעיף הבוררות, שכן הוא יושפע מכך שהמוסד לבוררות שייך ללשכה. כן, טען העותר בדיון שהתקיים בפניי, כי קיים חשש שמא הקמת המוסד לבוררות תביא לכריתת חוזים אחידים ובהם תניה הכופה על הצדדים לנהל בוררות במוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 16.5.2010). העותר גם העלה חשש כי הלשכה תכפה על עורכי דין לכלול בחוזים, אותם הם מנסחים עבור לקוחותיהם, תניות בוררות המפנות את הצדדים למוסד לבוררות, וזאת בלא הסכמת הצדדים (סעיף 2 לסיכומי התשובה מטעם העותר). טענות אלו של העותר הן טענות בעלמא ואינן נתמכות בבדל ראיה. המדובר בטענות מרוחקות, המצביעות על חששות עתידיים, דחוקים ותיאורטיים לפגיעה בציבור בכלל ובציבור עורכי הדין בפרט. אין לי ספק כי הלשכה תתן דעתה לפרסום מדויק ומהימן של המוסד לבוררות, ותמנע מציבור המתדיינים הבנה מוטעית, לפיה המוסד לבוררות של הלשכה הינו גוף ממלכתי-ציבורי דוגמאת לשכת עורכי הדין. גם טענות העותר להפרות חוק ההגבלים העסקיים הועלו ללא נתונים קונקרטיים ביחס לשוק הרלוונטי, אופן הפגיעה בתחרות, היקף הפגיעה וכיו"ב ודינן להידחות. בהקשר זה אזכיר, כי הרשות להגבלים עסקיים חיוותה דעתה לפיה הקמת המוסד לבוררות, לכשעצמה, אינה מהווה הסדר כובל, ובאשר לתניה בדבר מחיר מקסימום לשכר טרחת הבורר בתביעות בסדר דין מקוצר, הצהירה הלשכה כי לתניה זו לא יינתן תוקף, בטרם קבלת אישור הממונה על ההגבלים העסקיים או אישורו של בית הדין להגבלים העסקיים. בנסיבות האמורות לעיל, העדרה של תשתית עובדתית לעתירה, העדר דוגמאות מוחשיות ונימוקים מבוססים, אין להעניק לעותר את הסעדים הרבים להם עתר וסבורה אני, כאמור, כי דין העתירה להידחות (ראו: בג"ץ לקסר, בעמ' 13). בשולי הדברים, אציין כי יש ממש בטענת הלשכה, לפיה דין העתירה להידחות על הסף, גם מן הטעם שהיא הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, וזאת מאחר שהעותר הסתיר בעתירתו את העובדה כי מזה מספר שנים מנהל הוא הליכים בעניינים אישיים, כנגד הלשכה ומוסדותיה. בסיכומיו הסביר העותר כי עניין הסכסוך בינו לבין מוסדות הלשכה לא הובא בעתירה מאחר שסבר כי אין הדבר רלוונטי לעתירה. אין בידי לקבל נימוק זה. הפסיקה חזרה והדגישה כי כל הפונה לבית המשפט בעתירה חייב לבוא לבית המשפט בידיים נקיות, שאלמלא כן לא יזכה לסעד (עת"מ (מחוזי ת"א) 1190/04 "אדם טבע ודין" אגודה ישראלית לשמירה על הסביבה נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז). עוד נקבע כי חובתו של העותר לבוא לבית המשפט בידיים נקיות כוללת את החובה להביא בפני בית המשפט את כל העובדות הצריכות לעניין, גם אם אינן "נוחות" לעותר. הדברים האמורים לעיל נכונים שבעתיים כשהפונה הוא עותר ציבורי, כבענייננו, המבקש לשמש 'שופר' לקול הציבור. ה. סוף דבר לאור כל הפגמים שנפלו בעתירה קל וחומר לאור משקלם המצטבר, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה, אף בלא לנתח לגופן את מלוא טענות העותר. העותר ישלם למשיבה 1 הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד תשלומם בפועל. עורך דיןיישוב סכסוכיםלשכת עורכי הדיןבוררות