1. העובדות המוסכמות: התובעים הם מרבית הבעלים של נכס הידוע כחלקה 137 בגוש 30044, ברח' הרב שלוש בירושלים. ביום 10.6.74 שכר נתבע 1 (להלן: הנתבע) דירה בת שניים וחצי חדרים בנכס, בשכירות מוגנת. נתבעת 2 היא אשתו של הנתבע ונתבעים 3 ו- 4 הם ילדיו. 2. טענות התובעים: א. לטענת התובעים, במשך עשרות השנים האחרונות הנתבעים אינם משלמים את דמי השכירות, כמתחייב מן ההסכם. ב. הנתבעים השתלטו על כל הנכס, הרחיבו את המושכר, הוסיפו לו חדרים ושינו את המושכר ללא הסכמת הבעלים תוך הפרה בוטה של ההסכם. נטען כי בביקור שנערך במקום על ידי תובעים 1 ו- 2, בסוף חודש דצמבר 1995, התגלה כי הנתבעים הרסו את המושכר, עקרו עץ שקדים שהיה נטוע בחצר ובנו בנכס בית מידות מפואר, בעל שתי קומות, רב חדרים ובשטח שאינו ידוע לתובעים, מאחר שהביקור במקום נמנע מהם. בגין בניה בלתי חוקית הוגש נגד הנתבעים כתב אישום, לאחר שהתובעים הגישו נגדם תלונה בעירית ירושלים. נטען כי בהתנהגותם האמורה גורמים הנתבעים לתובעים נזק כספי חמור, שאת עלות היקפו טרם ניתן לאמוד. נטען כי הנתבעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית, בכך שלא שילמו דמי שכירות ובכך שביצעו בנכס ובמושכר שינויים ובניה מאסיבית, ללא הסכמת הבעלים ובניגוד לתנאי ההסכם ותוך הפרתו הבוטה וכי הפרת ההסכם מזכה את התובעים לתבוע מהנתבעים את פינוי הנכס. לאור כל האמור לעיל מבקשים התובעים כי בית המשפט יורה לתובעים להרוס את כל השינויים והתוספות שביצעו ולהחזיר את המצב לקדמותו, ולפנות את המושכר והנכס. 3. טענות הנתבעים: הנתבעים טוענים כי שכרו את הנכס כולו בשכירות מוגנת. לענין אי תשלום דמי השכירות הם טוענים כי משך שנים רבות נוהל הנכס על ידי עו"ד מאיר מצא, בשם הוריהם של התובעים שהיו הבעלים, הוא ערך את חוזה השכירות והוא טיפל בכל עניני הנכס ובין היתר גבה את דמי השכירות. לטענתם שילמו לו דמי שכירות עד לסוף שנת 1982, אז הפסיק לטפל בעניני השכירות. התובעים לא פנו מעולם לקבל דמי שכירות, וכשהוצע להם, סירבו לקבלם. לפיכך הפקידו הנתבעים את דמי השכירות בחשבון בנק שפתחו לצורך זה. לענין ביצוע עבודות בניה בנכס טענו כי כל העבודות בוצעו ברשות ו/או הסכמה של המשכירים ו/או בידיעת עו"ד מצא, שהיה כאמור ב"כ המשכירים. על פי הסכם השכירות ניתנה להם רשות לבצע שיפוצים בנכס. כמו כן עשו שיפורים במהלך השנים כדי למנוע מעצמם סכנה ונזקים. הם לא גרמו נזק לנכס אלא להיפך, השביחו אותו והעלו את ערכו. נטען כי אין לתובעים עילה לתבוע פינוי בשל בניה ותוספות בניה, לא מכח חוק הגנת הדייר ולא על פי חוזה השכירות. עוד טוענים הנתבעים כי התביעה התיישנה. 4. מספר עילות פינוי נטענות בבקשה: האחת על פי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972 (להלן: החוק), אי תשלום דמי שכירות. השניה לפי סעיף 131(2) לחוק, אי קיום תנאי מתנאי השכירות, אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית, לפי תנאי השכירות, את הזכות לתבוע פינוי. לענין עילה זו, ההתייחסות היא להסכם השכירות, על פיו נאסר על שוכר לעשות כל שינוי במושכר (סעיף 5) וכן נקבע בו כי כל התחייבויות השוכר על פי החוזה הן יסודיות והפרתן מהווה עילה לפינוי השוכר מהנכס (סעיף 12). עילת פינוי שלישית לה טוענים התובעים, היא גרימת נזק למושכר עקב מעשי הנתבעים, טענה לעילת פינוי לפי סעיף 131(3) לחוק. 5. תשלום דמי שכירות: מחומר הראיות עולה כי במשך שנים נוהל הנכס על ידי עו"ד מצא, עבור הורי התובעים שהיו בעלי הנכס. אף שבכתב התביעה צויין כי במשך עשרות השנים האחרונות הנתבעים אינם משלמים את דמי השכירות, כמתחייב על פי ההסכם, עולה מתיק המסמכים של עו"ד מצא, שהוגש בהסכמת הצדדים, כי דמי השכירות שולמו לו באופן מסודר, עד שהפסיק לטפל בתיק בשנת 1982. עוד עולה כי התובעים ואף באת כוחם ידעו על כך. מסמך 110 בתיק הינו מכתבה של עו"ד כהן-שטרקמן לעו"ד מצא מיום 23.10.95, לפיו הודע לה על ידי ב"כ הנתבעים כי גבה שכ"ד עד ליום 31.12.82. מסמכים 111 ו- 112 הינם מכתב התשובה של עו"ד מצא בצירוף פירוט תשלומי שכה"ד שנגבו על ידו עד 31.12.82. מסמכים אלה תומכים בטענות הנתבעים כי עד סוף שנת 1982, בכל התקופה בה ניהל עו"ד מצא את המושכר מטעם הבעלים, הם שילמו לו את דמי השכירות. אשר לתקופה שלאחר שנת 1982, מדובר בתקופה בה כבר לא נוהל הנכס על ידי עו"ד מצא אלא על ידי התובעים. הנתבע טוען כי ניסה לשלם דמי שכירות אך נתקל בסירובו של תובע 1, אליו פנה, ולפיכך פתח חשבון בנק והפקיד בו את דמי השכירות. בתיקו של עו"ד מצא ניתן למצוא תימוכין לטענה זו: מסמך 96 הינו מכתבו של הנתבע לתובע 1, מיום 4.8.83, בו הוא מציין כי פנה לעו"ד מצא לתשלום שכר הדירה הנדרש בהתאם, אך הנ"ל לא הסכים לקבל את הכסף בטענה כי אינו מייצג עוד את הבעלים. הנתבע צירף למכתבו המחאה על סך 1,200 שקל. מכתב נוסף, מסמך 97 בתיק המסמכים של עו"ד מצא, הינו מכתבו של הנתבע לתובע 1 מיום 22.1.84, בו הוא מצרף תשלום שכ"ד לשנת 1984, תוך תשלום תוספת המגיעה לתובע לטענתו. מסמך 98 הינו מכתב נוסף ששלח הנתבע לתובע 1, מיום 10.1.85 אליו שוב צורף שכר דירה, הפעם לשנת 1985. שיק זה הוחזר לנתבע, כעולה ממכתבו לתובע 1 מיום 18.2.85, מסמך 99, בו הוא מציין כי ישלח את התשלום שנית ברגע שהתובע יבקש זאת. מסמך 100 הינו מכתבו של הנתבע לתובע 1, מיום 21.7.85, בוא הוא מציין כי מאחר שהשיק ששלח עבור שכר דירה הוחזר לו, הוא פתח חשבון בבנק דיסקונט לזכות הדירה. בתיק גם מכתב של עו"ד מצא מיום 8.5.95, בו הוא מציין כי הנתבע הציע לשלם דמי שכירות במשרדו בשנת 1983 אך הוא סירב לקבלם. לאחר מכן הציע הנתבע לתובע 1 לשלם לו וכנראה שגם הוא סירב לקבל את התשלום. בעדותו אישר תובע 1 כי ידע שכספי השכירות מופקדים על ידי הנתבע בבנק (עמ' 17). לדבריו כספי השכירות לא ענינו אותו, היה מדובר בסכום זעום שלא הצדיק התעניינות (עמ' 19). גם תובע 2 העיד כי עניני הכספים לא ענינו אותו (עמ' 25). כאמור, התובעים ידעו את כל העובדות עוד קודם הגשת התביעה, ומוטב היה אילו לא ציינו בכתב תביעתם כי שכר הדירה לא שולם עשרות שנים. התובעי טוענים כי שכר הדירה ששילמו הנתבעים לא היה שכר הדירה הראוי, מאחר שמלכתחילה נקבע שכר הדירה לדירת שניים וחצי חדרים, ולאחר שעשו הנתבעים שינויים בנכס, היה עליהם לשלם שכר דירה גבוה יותר. לענין זה לא הוצגו כל דרישות שנשלחו לנתבעים בעבר, למעט דרישות תשלום שנשלחו על ידי עו"ד מצא ולפיהן גם שולם שכר הדירה, ואין לדרוש מהנתבעים כי יעלו את שכר הדירה שהם משלמים מיוזמתם. מכל מקום, משלא נדרשו לשלם יותר ממה ששילמו ומשסרבו התובעים לקבל מהנתבעים כל סכום שהוא, לא קמה עילת פינוי של אי תשלום שכר דירה. 6. ביצוע שינויים במושכר: א. מהו המושכר: הצדדים חלוקים בשאלה מה כולל הנכס שהושכר לנתבע בשנת 1974. לטענת התובעים, לנתבע הושכרה דירה בת שניים וחצי חדרים בלבד. הנתבעים טוענים כי הושכר כל הנכס, כולל הגג, בור מים שהיה בו וחצר. מחומר הראיות עולה כי למעשה, מלכתחילה היה מדובר בשתי דירות בעלות קיר משותף, האחת בת חדר, בה התגוררו הורי הנתבע, והשניה דירה בת חדר וחצי, שהיתה מושכרת לאחרים. לשתי הדירות היתה חצר משותפת, בחצר היה מטבח וכן היו שירותים משותפים ובור מים. בחוזה השכירות שנחתם עם התובע הוגדרו שתי הדירות כדירה בת שניים וחצי חדרים. יפים לעניננו הדברים שנאמרו בע"א 398/63, ליבוביץ ומטלון נ' כץ ואח', פ"ד י"ח(1), 384, 390: "משהשכיר בעל הבית את הבית כולו לדיירים, הוא השכיר להם כל מה שמשמש את הבית ונלווה אליו, גם אם הדבר לא פורש בחוזה השכירות, והדיירים זכאים במשותף לעשות שימוש רגיל ונאות בכל מה שכלול בחוזה השכירות למטרה שלה נועד. לבעל הבית עצמו לא נותר מאומה מן החזקה ומזכות השימוש בהם. כדי לשמור לעצמו זכות כזאת, עליו להתנות על כך במפורש בחוזה השכירות או להראות כי מתוך הוראות החוזה בכללותו ומתוך כל הנסיבות האחרות מתגלה כוונת הצדדים להשאיר בידי המשכיר זכות מסויימת מהזכויות הנ"ל בנכס או במה שהולך יחד איתו. בלעדי זאת לא נותר מאומה מזכויות אלו בידי בעל הבית". בעניננו, מלבד שתי הדירות שאוחדו לדירה אחת, לא היו במקום כל דירות נוספות. מלבד המטבח והשירותים שבחצר לא היו לדירה מטבח ושירותים אחרים, כעולה מהתשריט שצורף כנספח לתצהיר התובעים. בהסכם השכירות לא צויין כי הוא כולל מטבח ושירותים אלא דירת שניים וחצי חדרים. הנתבעים טוענים כי העובדה שצויין כי מדובר בשניים וחצי חדרים נובעת מאופן חישוב תשלום שכר הדירה, על פי חדרים וחצאי חדרים. הסבר זה הגיוני, שכן לא סביר שהנכס הושכר ללא מטבח ושירותים, ומכאן שאין משמעות להעדר פירוט בהסכם. מכאן גם ניתן להסיק כי היתה כוונה להשכיר את הנכס כולו לנתבע, לרבות החצר ובור המים שהיו בשימוש דירה זו בלבד, ושהם, כעולה מהתשריט, חלק בלתי נפרד מהנכס. אשר לגג, דינו של הגג שונה מזה של החלקים האחרים המשמשים את הדירה כחלק בלתי נפרד ממנה, כפי שיפורט בהמשך. ב. אין ספק שהמבנה המקורי שכלל שניים וחצי חדרים, סביב חצר שבה גם מטבח ושירותים, וכן בור מים, לא נשמר, ובמקום בוצעו עבודות בניה אשר שינו אותו לחלוטין, כפי שניתן היה לראות בעת הביקור במקום: בביקור נראה בכניסה לבית מטבח מודרני פתוח, מדרגות יורדות למחסן קטן מרוצף, שהיה בעבר בור המים, שירותים משופצים, סלון ופינת אוכל, חדר עם שירותים ואמבטיה צמודים ומדרגות לעליה לקומה שלמעלה. בקומה השניה נראו שירותים ואמבטיה ושני חדרי ילדים, שמעליהם מבחוץ גג אסבסט ומבפנים תקרת עץ משופעת, וכן מרפסת. ג. הבניה בקומה הקרקע: על פי ההסכם, לשוכר היתה זכות לשפץ את הדירה על חשבונו במשך 18 חודשים מיום החתימה על ההסכם. אין בהסכם הגדרה או פירוט של השיפוצים, אולם ניתן ללמוד מהאמור בהסכם כי מדובר בהסכמה לשיפוצים של ממש, הכוללים בניה, ולא בתיקונים שטחיים כצביעה וסיוד, הן מכך שלצורך ביצוע השיפוצים ניתנה בהסכם תקופה של שנה וחצי והן מכך שצויין בהסכם ש"אם יש צורך ברשיונות לשפוץ הדירה מהרשות המוסמכת, על השוכר להשיג הרשיונות לפני ביצוע השיפוצים". דהיינו, מדובר בשיפוצים הטעונים היתר מטעם הרשויות. השאלה היא, אם כן, מתי בוצעו השינויים, האם בתוך התקופה המותרת על פי ההסכם או לאחר מכן. הנתבע בתצהירו מציין כי הדירות אותן שכר "היו חרבות, במצב תחזוקתי ירוד ביותר, שימש אותן מתקן שירותים פרימיטיבי משותף, בחצר ניצב מטבח רעוע ללא מים זורמים ובלא אינסטלציה סניטרית, אינסטלצית החשמל היתה ישנה ולקויה". לדברי הנתבע, עו"ד מצא הסכים כי יבצע בדירה המאוחדת כל עבודות שיפוצים ובניה שיראה לנכון, ובלבד שלא יבקש דמי השתתפות מבעל הבית. לדבריו הוא הרס את הקירות בין שתי הדירות, בנה מחדש את מערך החדרים בדירה המאוחדת, לרבות על הגג ובחצר, בנה שירותים ומטבח חדשים, ריצף את הדירה כולה מחדש, התקין מערכת חשמל חדשה והתקין מערכת אינסטלציה סניטרית וצנרת מים חדשה. לדבריו כל הבניה היתה בהסכמת בעל הבית. יצויין כי לגבי בניה זו, אין כל ראיה הסותרת את עדותו של הנתבע. בהתחשב במצבו המקורי של הנכס ובכך שניתנה לנתבע רשות לבצע שיפוצים, סביר כי השיפוצים בוצעו בתקופה המוסכמת, ואף אם בוצעו לאחר מכן, לא מחו על כך הבעלים שהיו באותה עת בעצמם או באמצעות עו"ד מצא, ומכאן שויתרו על זכותם לתבוע את הנתבע בגין שינויים אלה, שממילא היו מוסכמים עליהם. לפיכך, בגין הבניה בקומת קרקע לא קמה לתובעים עילת פינוי ואין גם מקום להורות על השבת המצב לקדמותו. ד. הבניה בקומה השניה: גירסת התובעים היא כי הקומה השניה נבנתה על הגג, שאינו חלק מהמושכר, ללא רשותם ובניגוד להסכם. לטענתם, קודם לבניה שביצע הנתבע על הגג, לא היה על הגג דבר. הנתבע טוען כי הגג כלול במבנה שהושכר לו, כי על הגג היו מחסנים וכי הוא הסב את המחסנים לחדרים ושירותים. (1) הנתבע מתייחס בתצהירו לבניה שביצע, לדבריו, בשנת 1995 - סגירת מרפסת על הגג והפיכתה לחדר וכן התקנת גדר על מעקה הגג. לגבי בניה זו הגישו התובעים תלונה לעירית ירושלים, זו הגישה נגד הנתבע כתב אישום, ובסיום ההליך הפלילי הוא הרס את הבניה והחזיר את המצב לקדמותו, כעולה ממוצג נ/2 ומתעודת עובד ציבור שצורפה לסיכומי הנתבע והמאשרת כי במסגרת תהליך האכיפה הרס הנאשם את מה שנצטווה להרוס על פי גזר הדין. מאחר שהמצב הוחזר לקדמותו בעקבות התנגדות התובעים לבניה, כפי שגם ניתן היה לראות בביקור במקום, אין עוד מקום לתביעת פינוי בגין בניה זו. (2) הבניה העיקרית הנוגעת לקומה השניה היא בניית חדרי הילדים והשירותים. בתצהיר נוסף מתייחס הנתבע לבנייה זו. לגירסת הנתבע, תוספות הבניה נעשו על ידו בשנים 1986-1988. במקום היה קודם לכן מבנה ששימש למחסנים על הגג (כעולה, לדבריו, גם ממסמכים 8 ו- 9 בתיק המסמכים של עו"ד מצא), ובו היו מאוחסנים חפצים שונים שלו ושל משפחתו. את המחסנים הוא הפך לשני חדרים ושירותים, לאחר שפירק את גג הרעפים שהיה במקום ובנה במקומו גג אסבסט, וביתרת הגג השתמש למרפסת פתוחה (עליה נוספה הבניה בשנת 1995 - ר.פ.פ.). אין מחלוקת כי הנתבע לא קיבל מאיש רשות לבצע בניה זו. לטענתו, התוספת נעשתה לאחר שעו"ד מצא הפסיק לטפל במושכר והתובעים לא התעניינו במושכר, לא דרשו דמי שכירות ואף סרבו לקבלם וניתקו עמו כל מגע. לדבריו, מאז ועד לפני הגשת התביעה לא פנו אליו התובעים בכל דרישה להרוס ו/או להחזיר את המצב לקדמותו, ולפיכך הניח כי אין הם מתנגדים לתוספות הבניה, אשר השביחו את הנכס ושיפרו את מצבו. מעדות התובעים בבית המשפט עולה כי הגג המקורי היה בחלקו בטון וחלקו גג רעפים כפי שציין גם הנתבע בתצהירו. עם זאת, מעדותם עולה כי לא היה על הגג מחסן של ממש, אלא היו משתמשים בשטח שמתחת לרעפים כמחסן. מדובר בשטח קטן ובגג רעפים נמוך ולא במחסן של ממש. לאור גירסת הנתבע באשר לקיומו של גג רעפים אשר הוחלף על ידו בגג אסבסט, בהתחשב בכך שמתחת לגג זה מצויים החדרים שנבנו ובהתחשב בכך שלא נטען כי היה מחסן בחלק האחר של הגג, יש מקום לקבל אל גירסת של התובעים באשר למהותו של המחסן שהיה על הגג. גירסה זו מתיישבת גם עם מכתבו של עו"ד מצא לדייר קודם והתייחסותו למחסן (מסמך 8 למסמכי עו"ד מצא). משמעות הדברים העולים מגירסת התובעים היא כי לא רק שגג הרעפים הוחלף בגג אסבסט, אלא בבניית החדרים נבנה מבנה חדש לגמרי, הוגבהה הקומה ועליה נבנה הגג החדש. בניה זו נעשתה ללא זכות וללא רשות: הלכה פסוקה היא כי כאשר מדובר בחוזה לשכירות מוגנת, אין זה סביר כי החוזה יקנה לשוכר זכויות בניה על גג המושכר, אלא אם כן נקבע הדבר במפורש בחוזה. לענין זה ציין כב' השופט בר אופיר בספרו הנ"ל, עמ' 76/ב: "אין כל יסוד לקבוע כי בעל הבית ויתר לטובת הדיירים על זכויותיו הקנייניות בגג, והקנה להם את הזכות הבלעדית לבנות על הגג. הלכתו הפסוקה של בית המשפט העליון מורה לנו כי דיני הגנת הדייר גורעים מזכיות הבעלות, ולפיכך לא יפורשו על ידי בתי המשפט על דך ההרחבה אלא על דרך הצמצום... וכך ניתן לומר, בדרך של היקש מהלכה זו, כי גם חוזה לשכירות מוגנת יפורש מתוך גישה זהירה שלא תפגע בזכויותיו הקנייניות של בעל הבית, אלא אם פגיעה זו ברורה היא ומשתמעת באורח חד משמעי מנוסח החוזה ומפרשנותו הראויה..." בעניננו, בהסכם השכירות לא צויין דבר באשר לזכויות המוקנות לנתבע בגג המבנה, לא הוקנו לנתבע כל זכויות כאלה, ומשבנה על גג הבית, לא רק הפר את ההסכם אלא פגע בזכויות הקנין של התובעים. יצויין כי גם אילו נתקבלה גירסת הנתבע באשר לקיומו של מחסן על הגג, גם אילו נקבע כי היתה לנתבעים זכות לשימוש במחסן, ועל אף טענות הנתבע באשר להתעלמות התובעים מהנכס ומהשימוש בו, לא היתה לנתבע כל זכות לבצע שינויים מהותיים במושכר כפי שביצע - החלפת גג הרעפים בגג אסבסט והפיכת מחסן לשני חדרי ילדים עם אמבטיה ושירותים. היה עליו לפנות לתובעים ולבקש הסכמתם, או לחילופין לפנות לבית הדין לשכירות ולבקש התערבותו בענין, ככל שהדבר בסמכותו. לאור הודאת הנתבע כי ביצע במושכר שינויים של ממש, תוך ביצוע עבודות בניה ללא רשות הבעלים, ומאחר שבבניה זו הפר הנתבע את הסכם השכירות, קמה לתובעים עילת פינוי וכן הם זכאים לקבלת תביעתם להסרת המבנה. הנתבעים העלו טענת התיישנות, אולם לגבי הבניה נשוא סעיף זה לא חלה התיישנות, הן מן הטעם שבעת הבניה לא ידעו התובעים על ביצועה, והתביעה הוגשה לאחר שנודע להם על כך ולפני תקופת ההתיישנות, והן מן הטעם שתביעת פינוי בעילה של שינויים במושכר ותוספות בניה, בניגוד לחוזה השכירות, היא תביעה שעניינה במקרקעין לענין התיישנות, ותקופת ההתיישנות היא לפחות 15 שנה, זמן רב מזה שחלף מאז הבניה ועד הגשת התביעה (ראה בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עדכון 4, עמ' 66). 7. סעד מן הצדק: א. כב' השופט בר אופיר בספרו סוגיות בדיני הגנת הדייר, 181, התייחס לתמצית השימוש בסעד מן הצדק, כעולה מסעיף 132 לחוק: "בעת עשיית הצדק המיוחד שבו מדבר סעיף 132 האמור, נראה כי בית המשפט חייב לצאת מן ההנחה היסודית לפיה בא חוק הגנת הדייר להגן על דייר מפני נישולו מבית מגוריו או מבית עסקו. הכלל הוא שאין לשלול מאת אדם את קורת הגג מעל ראשו, אלא שיוצאים מכל זה הם אותם מקרים שבהם אין לדייר צורך בקורת גג זו או שהתנהגותו עולה עד כדי זלזול גמור בחובותיו כדייר..." בע"א 109/65, חלוהי, פוטין ואליאס יאנקי נ' יוסף פילוסוף, פ"ד י"ט(4), 438, נדון ענינו של המשיב, אשר בית משפט השלום הוציא נגדו צו פינוי, לאחר שהפר את תנאי השכירות על ידי ביצוע שינויים יסודיים במושכר ללא רשות המערערים, ובית המשפט המחוזי העניק לו סעד מן הצדק. ברוב דעות נתקבל ערעורם של בעלי הנכס ובית המשפט העליון החזיר על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום. בפסק דינו קבע בית המשפט: "המקרה שלפנינו דומה במידה רבה לענין ליפשיץ נ' רובין, ע"א 301/61, פ"ד ט"ז, 57, פרט בנקודה אחת שהיא, לדעתי, מכרעת. שם הסיר הדייר את המבנה ותיקן את המעוות לפני תום המשפט... במקרה שלפנינו לא החזיר המשיב את המושכר לקדמותו, לא לפני מתן צו הפינוי ולא לאחר מכן... משום כך עומדת לפנינו שאלה אחת ויחידה: האם רשאי בית המשפט, תוך הפעלת סמכותו לפי סעיף 37, לכפות על בעל הבית להסתפק בפיצוי כספי על שינויים שהדייר הכניס ללא כל רשות לתוך המושכר? אין כל ספק שהתשובה היא שלילית. דייר הרוצה לבצע שינויים רשאי, לפי סעיף 33(5) לחוק, לבקש רשות לכך מבית הדין לשכירות, אך אין הוא רשאי לנהוג במושכר כבשלו ולבקש רשות בדיעבד. כל שכן אין הוא רשאי לבקש רשות כזאת לא מבית הדין אלא מבית המשפט הדן בתביעת הפינוי נגדו. אילו כך היה המצב, היה במתן הסעד מן הצדק משום עוול חמור כלפי בעל הבית..." בעניננו מדובר בשוכר שעשה בנכס כבתוך שלו, ביצע עבודות בניה מסיביות והוסיף קומה שניה לבית ללא רשות הבעלים. מדובר בהפרה גסה של הסכם השכירות, כשלכך יש להוסיף את העובדה שהבניה התבצעה ללא היתר בניה, לא הוכשרה מבחינה חוקית עד היום ואף לא הוסרה, על אף דרישת התובעים ולמרות הגשת תביעת הפינוי. ב. לצד ההתחשבות בזכויותיו של בעל הבית, על בית המשפט להתחשב גם בגורמים נוספים ובהם נסיבות הפרת החוזה, הצורך בהגנה על הדייר, האפשרות שהדייר ישאר לא קורת גג מעל ראשו וכן בנסיבות הענין בכללותן. (1) ב"כ התובעים מציינת כי לתובעים נגרמו נזקים בגין הבניה שביצעו הנתבעים בנכס. אולם נזקים כאלה לא הוכחו: נטען כי בעקבות ביצוע בניה בלתי חוקית, נחשפו הבעלים להליכים פליליים. לענין זה יצויין כי התובעים הם שהגישו תלונה לעיריה נגד הנתבעים, התלונה שהוגשה בשנת 1995 טופלה על ידי הגשת כתב אישום נגד הנתבע ולא נגד התובעים, גזר הדין ניתן רק נגד הנתבע והנתבע ביצע את צו ההריסה שהוצא נגדו. נטען כי התובעים נחשפו לחיובים כספיים, לרבות קנסות והטלים מטעם הרשות המקומית. טענה זו לא הוכחה. נטען כי נמנעה מהתובעים הנאה מחלקי הנכס שלא הושכרו בדיירות מוגנת. אולם, כפי שצויין לעיל, הבעלים לא הותירו בידם חלקים מהנכס, וכולו הושכר לנתבע בשכירות מוגנת. נטען כי בוצעה בניה לקויה, אך לכך לא הובאו ראיות כלשהן. מכל מקום, המבנה כיום אינו נופל באיכותו מזה שהיה בעת שהושכר לנתבע. נטען כי הנתבע ניצל אחוזי בניה השייכים לבעלים וכי נשללה יכולת הבעלים לבנות בעצמם ולהשכיר בסכומי שכירות גבוהים. גם לטענה זו לא הונחה כל תשתית ראייתית. לא הוכח כלל כי היו במבנה זכויות בניה. דהיינו, לא הוכח כי לתובעים נגרם נזק כלשהו בגין הבניה שביצע הנתבע. אמנם, זכותם של התובעים להתנגד לבניה, גם אם זו לא גרמה להם נזק ואף אם השביחה את הנכס, אולם במסגרת מכלול השיקולים, אם להורות על פינוי הדייר, יש לקחת בחשבון את הנזק שנגרם לבעלי הנכס בהפרת הסכם השכירות, במקביל ותוך התייחסות לנזק שייגרם לדייר כתוצאה מהפינוי. (2) בעניננו נוספו שני גורמים משמעותיים: האחד, כאמור, על פי הסכם השכירות, היתה לנתבע זכות לבצע שיפוצים בתוך תקופה מוגבלת. היקף השיפוצים לא פורט בהסכם, ועל פי עדות הנתבע, שלא נסתרה, הותר לו לבנות כפי שבנה. ניתן להניח כי אילו היתה הבניה בקומה השניה מתבצעת באותה תקופה בה הותר לנתבע לבנות, לא היתה לכך כל התנגדות, כפי שלא היתה התנגדות לכל השיפוצים האחרים שביצע. השני, מאז נפטרה בעלת הנכס בשנת 1979, לא הראו התובעים, שהינם יורשיה, כל התעניינות של ממש בנכס, עד לשנת 1995. עד שנת 1983 נוהל הנכס על ידי עו"ד מצא, שהיה מעורב גם בעריכת הסכם השכירות המקורי, ומעולם לא הביע התנגדותו לשיפוצים שבוצעו עד לאותו מועד. לאחר מכן עבר הניהול לתובע 1, אשר לא רק שלא קיבל את דמי השכירות, אלא לא הראה עצמו בנכס משך שנים רבות ולא הראה כל התעניינות בו. בנסיבות אלה, היתה לנתבע סיבה לחשוב כי אין לתובעים ענין בנעשה בנכס. לאור כל השיקולים המפורטים לעיל, יש בעניננו מקום למתן סעד מן הצדק. 8. לאור האמור לעיל, אני מורה לנתבעים להרוס את המבנה שבנו בקומה השניה של המבנה, כמפורט בסעיף 6ד'(2) לעיל. בנוסף אני מורה לנתבעים לפנות את הנכס, ואולם אם ישלמו לתובעים סך 50,000 ₪ תוך 90 יום, לא יהיה עליהם לפנותו. הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט וכן ישלמו להם שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ + מע"מ. ניתן היום י"א באלול, תשס"א (30 באוגוסט 2001) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 30.8.01. רבקה פרידמן-פלדמן, שופטת בניהעבודות בניה