השפלת עובד - פיצויים

הצדדים. 1. הנתבעת 3, החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ,היא חברה ממשלתית העוסקת בפיתוח החוף הצפוני באילת. 2. הנתבעות 1 ו-2 היינן עובדות הנתבעת 3. בתקופה הרלוונטית לתביעה נשוא פסק דין זה, מילאה הנתבעת 1, הגב' רונית פרץ, תפקיד של מנהלת לשכת המנכ"ל. הנתבעת 2 משמשת בתפקיד ממלא מקום מנכ"ל החברה ובפועל ניהלה את הנתבעת 3 בכל הזמנים הרלוונטיים לתובענה. 3. התובעת עבדה אצל הנתבעת 3 החל מיום 23.8.00 ועד לפיטוריה שנכנסו לתוקף ביום 30.4.03. התביעה 4. בסמוך לאחר פיטורי התובעת הגישה התובעת תביעה לבית הדין במסגרתה היא מייחסת לנתבעת 1 אמירות מפורשות וחוזרות אשר הופנו אליה, המתמקדות במיניותה. אמירות אשר הם בגדר התייחסות מבזה ומשפילה ואשר הופנו לתובעת במסגרת עבודתה תוך ניצול יחסי המרות שבין הנתבעת 1 לתובעת. התובעת המשיכה וטענה כי הנתבעת 3 לא נקטה באמצעים למניעת הטרדה מינית במקום העבודה ובכלל זה לא פרסמה תקנון כנדרש בחוק למניעת הטרדה מינית, ולא מינתה אחראי לטיפול בתלונות הנוגעות להטרדה מינית ו/או התנכלות. 5. התובעת הוסיפה כי הופלתה לרעה על רקע עובדת היותה עולה ממדינות חבר העמים והורה. כך לטענת התובעת נאסר עליה לדבר בשפה הרוסית לרבות עם קרובי משפחתה בטלפון. כך גם נמנעה מהתובעת הזכות להעדר מהעבודה, באותם מקרים בהם ביקשה רשות להעדר עקב מחלת ילד. התובעת הוסיפה כי בשל ההפליה האמורה לא קודמה במהלך עבודתה. עוד טענה התובע כי הפליה זו היא שהביאה לבסוף לפיטוריה בחודש מרץ 2003. 6. על ההטרדה המינית ועל ההפליה בעבודה, ביקשה התובעת בתביעתה, פיצוי בסך של 100,000 ₪ ופיצויים עונשים. 7. עוד טענה התובעת כי לא זכתה לשימוע, קודם לגיבוש ההחלטה על סיום העסקתה. בנסיבות אלה גורסת התובעת כי נפל פגם בהליך הפיטורים, המחייב את ביטול הפיטורים והשבתה לעבודה. 8. אשר על כן, ביקשה התובעת בנוסף לפיצויי עונשים כי יינתן צו המורה על בטלות הפיטורים, מקום שפוטרה התובעת מבלי שניתנה לה זכות השימוע ומקום שהפיטורים נובעים מהפליה. 9. לדעת הנתבעות דין התביעה להידחות. כך טוענות הנתבעות כי הנטען בכתב התביעה לעניין ההטרדה המינית וההפליה הוא אוסף של בדיות והכפשות. בדיות והכפשות אשר מטרתן לפגוע בנתבעת 3 ובעובדיה הנתבעות 1 ו-2 והן ניסיון להשגת כספים אשר אין התובעת זכאית להם. כל זאת תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. 10. עוד נטען בכתב ההגנה כי הנתבעת 2 הביאה לידיעת התובעת את השגותיה המקצועיות על עבודתה כמו גם את העובדה כי עקב שינוי ארגוני (קבלתו לעבודה של מנהל חשבונות ראשי במשרה מלאה) שוב אין נחיצות להמשך העסקתה. אשר על כן טוענות הנתבעות כי מקום שהביאה הנתבעת 2, בפני התובעת את העובדות בגינן היא מבקשת לסיים את העסקתה ומקום שניתנה האפשרות לתובעת להתייחס לעובדות אלו, הטענה כי לא ניתנה לתובעת זכות השימוע, מוטב היה שלא תיטען. העובדות 11. מהעדויות ששמע בית הדין ומהמסמכים שהוגשו עולות העובדות הבאות: א. התובעת התקבלה לעבודה אצל הנתבעת 3 בחודש אוגוסט 2000, בתפקיד של פקידה בהנהלת החשבונות וכן בתפקידי פקידות ומזכירות כלליים. ראה: תצהיר עדות ראשית של הגב' דיקלה מור, הנתבעת 2, פיסקה 8. חוזה עבודה אישי מחודש מרץ 2001 בין התובעת לנתבעת 3, המצורף כנספח א' לתצהירה של הגב' מור. התובעת עבדה במשרה חלקית בהיקף של 25 שעות שבועיות. ראה: סעיף 5 לנספח א' לתצהירה של הגב' מור, חוזה העבודה האישי מחודש מרץ 01'. ב. בשעה שהתקבלה התובעת לעבודה, נעזרה הנתבעת 3 בגב' אתי חביב אשר מילאה את תפקיד מנהלת החשבונות משנת 91' ועד לסוף חודש יוני 2002. נכון למועד קבלת התובעת לעבודה, הייתה הגב' אתי חביב תושבת ראשל"צ ועבדה אצל הנתבעת 3 במשרה חלקית יומיים בשבוע. ראה: עדות התובעת בחקירה נגדית, עמ' 10 לפרוטוקול מיום 20.7.03 שורה 4. ג. עוד בחודש אוגוסט 2001 החליטה הנתבעת 2 בעצה אחת עם יו"ר הדירקטוריון וחברת דירקטוריון נוספת, הגב' מרקוביץ, על שינוי ארגוני בנתבעת 3 המתבטא בהבאת מנהל חשבונות ראשי במשרה מלאה במקום המתכונת של מנהלת חשבונות במשרה חלקית ועוזרת. ראה: סעיף 18 לתצהירה של הנתבעת 2. סיכום ישיבה מיום 29.8.01, נספח ד' לתצהירה של הנתבעת 2. ד. בפועל בוצעה ההחלטה מאוגוסט 2001, על השינוי הארגוני בהנהלת החשבונות של הנתבעת 3, בחודש מאי 2002, עם גיוסו של מר בצלאל אלמוזנינו לתפקיד של מנהל חשבונות ראשי במשרה מלאה החל מיום 26.5.02 וסיום העסקתה של הגב' אתי חביב ביולי 2002. ראה: תצהיר עדות ראשית של הגב' מור, פיסקה 17. ה. בעקבות השינוי הארגוני המתואר - גיוסו של מנהל חשבונות ראשי במשרה מלאה הבאה במקום מנהלת חשבונות במשרה חלקית העובדת יומיים בשבוע - הפך תפקידה של התובעת אשר התקבלה למשרה חלקית כעזר למנהלת החשבונות העובדת במשרה חלקית, למיותר. כך מודה התובעת עצמה בחקירתה הנגדית: "ש/ת זה נכון שברגע שיש מנהל חשבונות בתפקיד קבוע התפקיד שלי מיותר." עמ' 10 לפרוטוקול מיום 20.7.03 שורה 11. כך גם מעידה הגב' חביב: "ש/ת אני הפסקתי לעבוד אצל הנתבעת משיקולים כלכליים של הנתבעת, פשוט בתור עובדת צפונית עליתי לחברה יותר כסף. ולכן אם מביאים אדם למשרה מלאה לא צריך להשאיר שני אנשים במחלקה, זה היה ברור." עמ' 31 לפרוטוקול מיום 21.7.03 שורות 26-24. ו. כאן המקום לציין כי הן לגב' את חביב והן למר אלמוזנינו ניסיון של שנים רבות כמנהלי חשבונות. כך לדוגמא, שימשה הגב' חביב בתפקיד של מנהלת חשבונות בנתבעת 3 החל משנת 90'. כך יש לציין כי מר אלמוזנינו הוא מנהל חשבונות מוסמך ויועץ מס בהכשרתו בעל ניסיון מקצועי של 27 שנים. ראה: סעיף 2 לתצהירו של מר בצלאל אלמוזנינו. זאת בניגוד לתובעת אשר הניסיון היחיד שרכשה בהנהלת חשבונות הוא בעבודתה אצל הנתבעת 3. ראה: עדות התובעת בחקירה נגדית, עמ' 9 לפרוטוקול מיום 20.7.03 שורה 24. ז. לאורך כל תקופת העסקתה של התובעת הועלו נגדה תלונות במישור המקצועי. כך לדוגמא נשאלה והשיבה הגב' אתי חביב: "ש. את כתבת בתצהיר שהיו לך הערות לגבי תפקודה של התובעת. ת. נכון. אני עשיתי זאת בצורה חברית בגלל שהכרתי את גיסתה אז לא יכולתי להעיר לה יותר בתוקפנות, אולי הייתי צריכה להעיר כך..." עמ' 31 לפרוטוקול מיום 21.7.03 שורה 6-4. עוד נשאלה והשיבה הגב' חביב כי התובעת עשתה טעויות רבות ומידת השיפור בעבודתה, בעקבות הביקורת והערות שקיבלה - לא הייתה משביעת רצון. ראה: עדותה של הגב' חביב, עמ' 31 לפרוטוקול מיום 21.7.03 שורות 13-10. יצוין עוד כי ביטוי נוסף לתלונות במישור המקצועי יש בתצהירי עדות ראשית של מר אלמוזנינו, הנתבעת 1, הגב' רונית פרץ והנתבעת 2, הגב' דיקלה מור. תלונות אשר מקבלות ביטוי במסמכים המצורפים כנספחים ב' ו-ג' לתצהירה של הגב' מור. ח. בשים לב לשינוי הארגוני בחודש מאי 2002 ולאור חוסר שביעות הרצון מעבודתה של התובעת, התבקשה הנתבעת 2 ע"י יו"ר הדירקטוריון בחודש יולי 2002, להפסיק את עבודתה של התובעת. ראה: סיכום ישיבה מיום 31.7.02 נספח ה' של תצהירה של הנתבעת 2. ט. הוראה זו לא יצאה לפועל בסמוך לאחר שניתנה, משורה של נימוקים. העובדה כי הנתבעת 2 ביקשה לדחות את ביצוע ההחלטה בשים לב לנסיבות האישיות של התובעת; סיבות הקשורות לארגון העבודה, חוסר הרצון של הנתבעת 2 לפטר את התובעת בתקופת התארגנותו של מר אלמוזנינו בתפקיד מנהל החשבונות; האיסור על פיטורי התובעת במהלך ההריון ובסמוך לאחר חזרתה מחופשת לידה, בחודש נובמבר 2002. י. בסופו של יום קיימה הנתבעת 2 עם התובעת שיחה ביום 13.3.03. שיחה אשר התמקדה בהשגות על תפקודה המקצועי של התובעת ובה ניתנה לתובעת הזכות להתייחס להשגות אלה. ראה: תצהיר עדות ראשית של הנתבעת 1, סעיף 11. תצהיר עדות ראשית של הנתבעת 2, סעיף 55. עדות הנתבעת 2, חקירה נגדית, עמ' 44 לפרוטוקול מיום 21.7.03 שורות 31-24. יא. בסיום השיחה מיום ה-13.3.03, הובהר לתובעת כי אם לא יחול שיפור בעבודתה, תופסק עבודתה. ביום 31.3.03 ולאחר שלטענת הנתבעות 1 ו-2, חלה הידרדרות בתפקוד המקצועי של התובעת, זימנה הנתבעת 2 את התובעת לשיחה נוספת ובה היא הודיעה לה על סיום העסקתה. יב. ביום 14.4.03 פנתה התובעת, באמצעות ב"כ, לנתבעת 3 במכתב. מכתב בו העלתה טענות על הטרדה מינית והפליה, ובסיומו התבקשה הנתבעת 3 לבטל את החלטת הפיטורים ולהחזיר את התובעת לעבודה סדירה. למען הדיוק יש לציין, כי לא הייתה כל טענה במכתב מיום 14.4.03 לפיה לא זכתה התובעת לשימוע, קודם לפיטורים. הטענות לגבי ההפליה בעבודה. 12. על רקע העובדות המצוינות לעיל, הנוגעות להעסקתה של התובעת אצל הנתבעת 3, נבחן להלן את טענות התובעת להפליה. נזכיר לעניין זה כי התובעת טענה להפליה פסולה, הפליה המוצאת ביטוי באי קידומה במהלך עבודתה ובפיטוריה בסוף חודש מרץ 2003. הפליה אשר נובעת מעובדת היותה הורה ומ"מוצאה הרוסי" (כך על פי כתב התביעה). 13. לטענות אלה על הפליה בעבודה, אין בסיס, מקום שמתוך העובדות הנוגעות להעסקתה של התובעת עולה כי התובעת הייתה חסרה את הכישורים והניסיון לקידום בעבודה ופיטורי התובעת הם על רקע מקצועי ושינויים במבנה הארגוני, כמפורט לעיל. 14. רק נוסיף לעניין זה, כי "מוצאה הרוסי" (כך על פי כתב התביעה) של התובעת לא היה בחזקת סוד. כך מודה התובעת עצמה, כי הנתבעת 2 הייתה מודעת ל"מוצאה הרוסי" - בסמוך לאחר קליטתה בעבודה בחודש אוגוסט 2000. ראה: עדות התובעת בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 20.7.03 שורות 10-9. אשר על כן, הטענה כי פיטורי התובעת כשלוש שנים לאחר תחילת העסקתה בשל ההפליה על רקע "מוצאה הרוסי", מקום שקיימת דרישה להפסקת עבודתה של התובעת עוד באוגוסט 2001 מצד יו"ר הדירקטוריון וחברת דירקטוריון, כמפורט בנספח ד' לתצהירה של הנתבעת 2 - דרישה שהנתבעת 2 עצמה סירבה להוציא לפועל - איננה רק מופרכת אלא נגועה בחוסר תום לב. 15. טוענת התובעת עוד, כי ההתנכלות בשל היותה עולה מחבר העמים, קיבלה ביטוי יום יומי, מקום שנאסר עליה לדבר בשפה הרוסית ולשוחח בטלפון לצרכים פרטיים חיוניים. אמנם נכון, כי עובדות המזכירות כולן, ובכללן התובעת - קיבלו הנחיה שלא לדבר בטלפון במהלך עבודת התיוק. כך העידה הגב' בן-עייש, עובדת מזכירות, אשר הוזמנה להעיד מטעם התובעת: "ש/ת אמרו לנו לא לדבר בטלפון בזמן שאנו נמצאות בחדר התיוק. ש/ת העירו לי לא לדבר בחדר התיוק שהוא אגף נפרד. בלי שום קשר לשיחות פרטיות. אני גם לא עונה לטלפון בחדר התיוק." עמ' 22 לפרוטוקול מיום 20.7.03 שורות 20-17. עם זאת, טענת התובעת לפיה נאסר עליה לנהל שיחות בטלפון ולשוחח בשפה הרוסית, היא טענה חסרת בסיס בשים לב לפלט השיחות אשר ניהלה התובעת ממקום העבודה, ממנו עולה כי התובעת ניהלה לא פחות מ - 362 שיחות פרטיות בתקופה שמיום 17.11.02 ועד ליום 30.3.03. התלונות בנוגע להטרדה מינית. 16. הטענות בדבר הטרדה מינית מתייחסות לשני היבטים. האחד, הערות המופנות לתובעת בנוגע לאופן הלבוש והשני, הערות המתייחסות ליחסי התובעת עם אחד, מר ישעיהו שטיינברג. 17. כך נטען בכתב התביעה תחת ראש פרק "הטרדה מינית": "4.5 התובעת סבלה מדי יום ביומו, מאמירות של הגב' רונית פרץ, שכללו הערות בעלות אופן מיני ומשפיל, המתייחסות לגופה באופן ישיר, לאופן בו היא מתלבשת, לצורת הופעתה החיצונית, לרבות השפעת צורת הופעתה ולבושה ליחסיה עם גברים, וליחס גברים אליה עקב הופעתה והתנהגותה. 4.5.1 על מנת להמחיש לכבוד בית הדין במה הדברים אמורים וכדי לא להשאיר את הטענה בגדר אמירה בעלמא, האמירות תצוטטנה. הח"מ מתנצל בפני בית הדין על כי הוא נאלץ להעלות על הכתב דברים כה גסים, אך לשם הצגת חומרת הדברים ולאור העובדה כי התובעת עצמה נאלצה לשמוע דברים אלה מידי יום, הדבר בלתי בלתי נמנע. כך התובעת נאלצה לשמוע מהגב' רונית פרץ, כאמור, מידי יום ביומו ובנוכחות עובדים אחרים בחברה משפטים כגון: "ישעיהו שטיינברג מפקח חיצוני העובד עם החברה א.ש.) לא סתם אוהב אותך. כנראה שאת נותנת לו משהו. ישעיהו כל הזמן שואל עלייך, אפשר לחשוב מה הוא דואג לך כל כך, מעניין מה את נותנת לו..." או "בעלי אילן שאל אותי מה את נותנת לישעיהו שטיינברג...". או: "כל הגברים מפנטזים עלייך בגלל איך שאת מתלבשת...", "את מכניסה לגברים רעיונות בראש...", כשאת מתכופפת אז כולם מסתכלים לך על ..." את מתלבשת כמו..." "את נראית כמו..." (הדברים לא מובאים כולם מטעמי צניעות א.ש.)" (ההדגשות במקור). על הנטען בכתב התביעה, לעניין ההטרדה המינית, חזרה התובעת בתצהיר עדות ראשית שהגישה. 18. כמצוין לעיל הנתבעת 3 היא חברה ממשלתית הפועלת לפיתוח החוף הצפוני באילת. מהעדויות שנשמעו עולה כי בשל העובדה כי מדובר בחברה ממשלתית הבאה במגע עם קהל, מקבלת שירותים ונותנת שירותים, הנהיגה הנתבעת 3 מדיניות של לבוש הולם. נפנה לעניין זה לעדותה של הגב' בן-עייש: "ש. העירו לך פעם לגבי הלבוש שלך ת. כשהגעתי לעבודה רונית (הנתבעת 1, הוספה שלי-ט.מ.) עדכנה אותי שלא באים עם מחשופים לעבודה." עמ' 22 לפרוטוקול מיום 20.7.03 שורה 11. וכן לעדות הנתבעת 1 עצמה אשר נשאלה והשיבה: "ש. העירו לך פעם על הדרך בה את מתלבשת. ת. כן. בראיון העבודה ופעם הגב' דמארי (מי שהייתה מנהלת המשרד, הוספה שלי-ט.מ.) העירה לי לשנות את סגנון הלבוש שלי. זה היה אחרי כמה חודשים שהתחלתי לעבוד בשנת 92' ומאז לא העירו לי על הלבוש שלי, תמיד התלבשתי כמו שצריך להתלבש" עמ' 34 לפרוטוקול מיום 21.7.03 שורות 29-27. באותם מקרים כאשר מדובר בביקור של שר תיירות דתי, או בימים בהם מתקיימת ישיבת דירקטוריון - קיבלו עובדות הנתבעת 3 הנחיה מיוחדת בנוגע לקוד הלבוש. 19. אין חולק כי הנתבעת 1 העירה לתובעת על הופעתה בעבודה. כך נשאלה הנתבעת 1 והשיבה כי העירה לתובעת, לכל אורך תקופת העסקתה, על קוד הלבוש. ראה: עדות הנתבעת 1 בחקירה נגדית, עמ' 35 לפרוטוקול מיום 21.7.03 שורה 20. הנתבעת 1 התייחסה עוד לבקשה מהתובעת להופיע בלבוש הולם במקום העבודה מקום שהתבקשה התובעת שלא: "... לא להגיע בחולצות בטן ובמכנסיים צמודים ובכפכפים." עמ' 35 לפרוטוקול מיום 21.7.03. 20. למעט הערה אחת על דרך הופעתה של התובעת בעבודה אשר נאמרה לתובעת בנוכחותה של אדם נוסף, הגב' אתי חביב - כל הערות לעניין זה הועברו לתובעת ביחידות. נכון לעניין זה להביא את עדותה של הנתבעת 1 על האופן בו העירה לתובעת על קוד הלבוש בעבודה: "אחרי שהיא (התובעת, הוספה שלי-ט.מ.) חזרה מחופשת הלידה, הגיעו יזמים רוכלים של הטיילת, עורכי דין, ונכנסתי לחדרה של התובעת וסגרתי את הדלת ואמרתי לה בהוראת דיקלה לא להגיע בחולצות בטן, בכפכפי ים, לא במכנסיים צמודים ונמוכים, היא הסכימה איתי והשיחה הייתה בצורה חברית, היא אמרה לי שבן זוגה העיר לה גם על צורת הלבוש שלה והיא הלכה אפילו באותו יום וקנתה מכנס ואמרתי לה שזה מאוד מתאים לה." עמ' 35 לפרוטוקול מיום 21.7.03 שורות 14-10. 21. בתשובות התובעת בחקירה הנגדית יש ראשית הודאה לעניין הופעה במקום העבודה שלא בהתאם להנחיות. כך נשאלה התובעת והשיבה: "ש. נכון שאת היית באה עם סנדלים לעבודה וחולצות בטן ת. לא נכון. הייתי מגיעה עם סנדלי עור וחולצות בטן לא גבוהות." עמ' 13 לפרוטוקול מיום 20.7.03 שורות 4-3. התובעת מאשרת בחקירתה הנגדית כי הערות על הלבוש הלא הולם, נמסרו לה ביחידות: "ש/ת היא לקחה אותי לחדר סגור ואמרה לי שאני באה בצורה פרובוקטיבית למשרד שרואים לי את החזה כשאני מתכופפת ואנשים אשר באים למשרד רואים דברים לא נכונים. ש. היא קראה לך לחדר סגור. ת. נכון. היא דיברה איתי בחדר סגור ולא ליד אנשים. ש. היא אמרה לך שאת באה בלבוש פרובוקטיבי ת. היא אמרה לי שאני מקרינה רושם לא נכון. כל הזמן היו לה הערות..." עמ' 13 לפרוטוקול מיום 20.7.03 שורות 13-7. 22. אין בידינו לקבל את גרסת התובעת לגבי הלשון שנקטה הנתבעת 1 באותן שיחות ביחידות הנוגעות להופעת התובעת. לעניין זה נציין כי אין בפנינו כל עדות התומכת בגרסת התובעת באשר לסגנון וללשון בו נאמרו הערות לתובעת. נוסיף, כי בהתרשמותנו מעדות התובעת מחד ובשים לב לעובדה כי התובעת בחקירתה הנגדית מאשרת את גרסת הנתבעת 1 בנוגע לדרך בה הובאו ההשגות על קוד הלבוש בעבודה - אין בידינו לקבוע ממצא על בסיס עדות התובעת לבדה. מכאן, כי אין לנו אלא לדחות את טענות התובעת בנוגע ללשון ולסגנון במסגרת אותן שיחות ביחידות בהן העירה הנתבעת 1 לתובעת על הופעתה בעבודה. 23. דומה כי הדברים ברורים מאליהם, בקשה של מעביד מעובדת שלא להתייצב במקום העבודה בכפכפים, חולצות בטן ומכנסים נמוכות איננה בגדר הטרדה מינית. כך גם אין לייחס הטרדה מינית, מקום שמעיר המעביד על צורת לבוש לא הולמת של עובד, בפרטיות. 24. בנוסף להתבטאויות הנוגעות ללבוש התובעת, מייחסת התובעת לנתבעת 1 הטרדה מינית המוצאת ביטוי בהתבטאויות בנוגע ליחסים שבינה ומר שטיינברג. יש לציין, כי מר שטיינברג הוזמן לעדות מטעם התובעת ובעדותו ציין שהוא במקצועו מהנדס אזרחי, הנותן שירותי פיקוח הנדסי לנתבעת 3 משנת 94'. עוד הוסיף מר שטיינברג כי הוא היה בקשר יום יומי עם כל עובדי הנתבעת 3 ובכלל התובעת. מר שטיינברג העיד כי שמע הערות על הקשר שלו עם התובעת אשר הם חלק מ"פשוט דיבורים של משרד" (כך בלשונו של העד). עם זאת נשאל מר שטיינברג והבהיר כי: "ש. באותם מקרים האם נאמרו לך דברים גם בסגנון של "מה היא נותנת לך"? ת. לא. בשום פנים ואופן לא." עמ' 41 לפרוטוקול מיום 21.7.03 עמ' 16-15. 25. נוסיף עוד כי אין הד לאותם התבטאויות בנוגע ליחסים שבין התובעת למר שטיינברג, התבטאויות אשר התובעת מייחסת לנתבעת 1 - בעדויות של עובדי הנתבעת 3 אשר התבקשו להעיד מטעם התובעת. כך העידה הגב' בן-עייש: "ש. שמעת פעם את הגב' רונית פרץ (הנתבעת 1,הוספה שלי-ט.מ.) מדברת עם התובעת לגבי הקשר שלה עם ישעיהו (מר שטיינברג, הוספה שלי-ט.מ.). ת. לא זכור לי דבר כזה. ש. מעולם לא שמעת הערות על הקשר בין התובעת לבין ישעיהו. ת. לא אני שמעתי רק שיחת טלפון שישעיהו ביקש לדבר עם התובעת ורונית פרץ הפנתה אותו לבצלאל." עמ' 23 לפרוטוקול מיום 20.7.03 שורות 10-6. 26. למען הסדר הטוב יש להוסיף כי התובעת עצמה לא התלוננה מעולם, במהלך עבודתה על התבטאויות לא הולמות מצד הנתבעת 1 הן בנוגע ליחסיה עם מר שטיינברג והן בנוגע לסגנון בו הוער לה על צורת הלבוש. התובעת הסבירה שתיקה זו מצידה, ברצון לשמור על מקום העבודה ולהימנע מעימות עם הממונים עליה. הסבר זה לכשעצמו מתמיה מקום שאין חולק כי מנהל החשבונות מר אלמוזנינו הרים את קולו על התובעת, התובעת התלוננה על התנהגות זו והנתבעת 2 העירה למר אלמוזנינו על התנהגותו. ראה: מסיפור זה עולה כי מקום שסברה התובעת במהלך העבודה, כי נוהגים עמה שלא כשורה - לא נמנעה מלהתלונן על ההתנהגות זו מצד ממונה, לרבות בפני הנתבעת 2 - מבלי לחשוש למקום עבודתה. 27. מקום שנדחו טענותיה העובדתיות של התובעת ככל שהן נוגעות לסגנון וללשון בו נקטה הנתבעת 1 באותן הערות לתובעת הנוגעות להופעתה לעבודה ובהתבטאויות המיוחסות לנתבעת 1 בנוגע ליחסיה של התובעת עם מר שטיינברג - דין התביעה להטרדה מינית להידחות. טענת התובעת לפיטורים, ללא מתן זכות השימוע. 28. כמצוין בפרק העובדות מקובלת עלינו גרסת הנתבעת 2 לפיה קיימה שיחה עם התובעת ביום 13.3.03. במהלך אותה שיחה העבירה הנתבעת 2 לתובעת את ההשגות שיש בפיה ועניינן תפקודה המקצועי. באותה שיחה, הבהירה הנתבעת 2 לתובעת עוד כי קיים סימן שאלה על נחיצות העסקתה, לאור כניסתו של מנהל חשבונות ראשי במשרה מלאה. במסגרת אותה שיחה ניתנה לתובעת ההזדמנות להתייחס להשגות על התפקוד המקצועי וניתנה לתובעת האפשרות לשפר את תפקודה. 29. דעתנו היא שבנסיבות אלו השיחה מיום 13.3.03 מקיימת את חובת השימוע המהותית, ככל שהיא מתחייבת ביחסים שבין הצדדים. מן הסתם, עמדה זו תואמת את עמדת התובעת עצמה, מקום שבמכתב הדרישה מיום 14.4.03 לא העלתה כל טענה שעניינה שלילת זכותה של התובעת לשימוע. בטרם סיום. 30. קודם שנסיים נציין, כי לא ראינו מקום להיכנס בפרוטרוט למכלול תלונות התובעת, והסתפקנו בהתייחסות לתלונות העיקריות. כך גם לא ראינו מקום לבחינה מדוקדקת של עדותם של ה"ה דמארי וחזן. נסתפק בדברים הבאים: א. טענת ההפליה כביכול לפיה פוטרה התובעת בעקבות הולדת בתה עדיף הייתה לה שלא תיטען מקום שלא הובאה אף לא ראשית ראיה להפליה על רקע היותה של התובעת הורה. עם זאת, יש בטענת ההפליה בשל היותה של התובעת הורה, כדי ללמד על אופייה של תביעה זו. מקום שהוצאו דברים מהקשרם (במקרה הטוב) - לצורך בניית טענה משפטית של הפליה או הטרדה מינית לפי הצורך. כך מתבססת טענת ההפליה על הערה של הנתבעת 2 לתובעת, מקום שאם היא נעדרת מעבודה לצורך טיפול בבתה, היא מתבקשת להודיע על היעדרות. ב. על רקע מכלול טענות התובעת, לא מוזר לייחס למר אלמוזנינו התנכלות. התנכלות אשר נסמכת על בקשתו של מר אלמוזנינו, מנהל החשבונות הראשי, מהתובעת אשר שימשה חלק מהזמן ככוח עזר בהנהלת החשבונות - לא לשבת על שולחנו ולעשות שימוש במחשב הניצב שם. למען הסדר הטוב, נביא את עדותו של מר אלמוזנינו בעניין זה: "ש. הרשת לה לשבת בכיסא שלך ת. אני מצטער אבל אני אדם מסודר והשולחן שלי והמחשב שלי כוללים תוכנות עם גישה למסמכים שלא לכל אחד יש גישה אליהם, אלו שולחן וכיסא אישיים שלי. אני לא חושב שהם אמורים לשימוש כל אחד מהעובדים." עמ' 29 לפרוטוקול שורות 8-11. ג. מפאת כבודן של ה"ה דמרי וחזן, לא ראינו מקום להתייחס לפרטי עדותן. רק נציין, כי עדויות אלו אינן רלוונטיות לענייננו, מקום שאין הן שופכות אור על תביעות התובעת. כך יש לציין, כי הגב' דמרי התפטרה בחודש יולי 1998 והגב' חזן פוטרה בחודש אוגוסט 2000. זאת בשעה שהתובעת בעצמה התקבלה לעבודה רק באותו מועד (אוגוסט 2000). סוף דבר. 31. בסיומו של יום, תביעת התובעת על כל חלקיה נדחית. התלבטנו רבות לשאלת ההוצאות, מקום שמדובר בתביעה חסרת בסיס אשר במקרה הטוב מתבססת על חצאי אמיתות שהוצאו מהקשרם. תביעה אשר גרמה לעגמת נפש לנתבעות 1 ו-2 המוצאת ביטוי בחקירתה הנגדית של הנתבעת 1 בפנינו. מאידך, התבקשנו בסיכומי התשובה מטעם התובעת להתחשב במצבה הכלכלי האנוש בעובדה כי הינה מובטלת מאז פיטוריה. מתוך התחשבות במצבה הכלכלי של התובעת, אנו מחייבים את התובעת בהוצאות בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ וריבית כחוק מהיום. למען הסר ספק יצוין כי בנסיבות רגילות ראוי היה לחייב את התובעת בהוצאות בסכום הגבוה בהרבה מזה שנפסק, בהתחשב במהות התביעה ובשימוש הלא הולם בהליכים המשפטיים, כפי שהדבר נעשה כאן. 32. הערעור על פסק דין זה הוא בזכות, ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש. ניתן היום ז' בטבת, תשס"ד (1 בינואר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים נציג ציבור - מ. עיני משה טוינה - שופט נציג ציבור - מ. עזרא פיצוייםהשפלה