הרמת מסך לא נטענה במפורש רקע עובדתי 1. "פלא-קום" שיווק וסחר בע"מ (להלן: "התובעת") הינה חברה שתחום עיסוקה שיווק מוצרי תקשורת אלקטרונית. הנתבעת 1, שהיבא סחר בע"מ (להלן: "הנתבעת"), היא חברה ממנה נהגה התובעת לרכוש מוצרים שונים בתחום התקשורת האלקטרונית (להלן: "מוצרי תקשורת"). הנתבע 2, יעקב לוינשטיין, הינו בעלים בנתבעת ביחד עם אשתו ובפועל שימש כמנהלה (להלן: "הנתבע"). בין התובעת לנתבעת נתקיימו קשרים עסקיים, על פיהם סיפקה הנתבעת לתובעת מוצרי תקשורת. ההתקשרות בין הצדדים פעלה כשורה ולשביעות רצון הצדדים, כאשר בוצעו ביניהם עסקאות במאות אלפי שקלים, עד אשר נתגלעה ביניהם מחלוקת, היא נשוא דיוננו. גדר המחלוקת 2. במהלך שנת 1997, סיפקה הנתבעת מוצרי תקשורת לתובעת בסכום כולל של 92,162 ש"ח, כעולה מהחשבוניות ת1/ ות2/. אין מחלוקת, כי תמורת הסחורה שולמה על ידי התובעת בשיקים ת-3/ת9/. אלא מאי? לטענת התובעת, משקיבלה את מוצרי התקשורת, נתברר כי חלק מהסחורה פגומה ולפיכך הוחזרה לנתבעת סחורה בשווי 48,556 ש"ח, כעולה מתעודות המשלוח ת10/, ת11/ ות12/, אשר על שתים מהן חתומה הנתבעת המאשרת את קבלת הסחורה ומשלוחה לבדיקה. הסחורה שנטען על ידי התובעת שהיא פגומה אמנם נשלחה ליצרן בחו"ל לצורך בדיקה, באמצעות חברת דור תקשורת בע"מ (להלן: "דור תקשורת"). אין מחלוקת, כי הסחורה או תמורתה לא הוחזרה לתובעת וגם סחורה חליפית לא סופקה לה. נתברר, כי גם לנתבעת לא הוחזרה הסחורה שנשלחה לבדיקת היצרן בחו"ל וזו, ככל הנראה, נותרה בידי האחרון. אשר על כן, הוגשה התביעה נגד הנתבעת לתשלום שווי הסחורה שהוחזרה לה על ידי התובעת כאמור. ככל שמדובר בנתבע 2, נטען כי יש לחייבו באופן אישי בסכום התביעה, בהיותו מנהל הנתבעת, משהוליך שולל את התובעת, לטענתה, כאשר לא היתה כל כוונה מצידו ומצד הנתבעת להחליף או לתקן את המוצרים הפגומים ואף לא להחזיר את תמורתם. 3. הנתבעים מצידם טוענים, כי לאחר בדיקת הסחורה על ידי היצרן בחו"ל, נקבע על ידו כי נעשה בה שימוש בלתי סביר וטענת התובעת כי הסחורה פגומה נמצאה משוללת יסוד. לטענת הנתבעת, אינה נושאת באחריות בגין הסחורה נשוא הדיון, נוכח תנאי המכירה שבין הצדדים, הנקובים בגב החשבוניות על פיהן סופקה הסחורה. אשר לנתבע, לטענתו, אין מקום לחייבו באופן אישי, שכן לא פעל אלא כאורגן של הנתבעת ולא הונחה תשתית עובדתית אשר יש בה, על פי הדין, כדי להטיל עליו אחריות אישית. דיון 4. מטעם התובעת העיד מנהלה, רזיאל פוניס. מטעם הנתבעים, העיד הנתבע מס' 2, יעקב לוינשטיין. 5. כפי שנתברר במהלך הדיון וכנטען על ידי הנתבעים בסיכום טיעוניהם, הנתבעת נקלעה לקשיים ואינה פעילה עוד כגוף מסחרי. אשר על כן, אין התנגדות מצידה כי ינתן נגדה פסק דין כאמור בסעיף 13 לסיכומים בכתב שהגישו הנתבעים. נותר, איפוא, לברר, האם חלה חבות אישית על הנתבע מס' 2. הנתבע מס' 2 6. הגם שלטענת הנתבע, שלא נסתרה, אינו רשום כמנהל בנתבעת, הריהו בעל מניות בה ביחד עם רעייתו ואינו חולק על כך שהיה הרוח החיה בנתבעת, והוא זה שניהל מטעמה את כל המגעים עם התובעת ומנהלה, במערכת העסקים שבין התובעת לנתבעת לרבות בענין נשוא התובענה. בפועל שימש, איפוא, כמנהלה של הנתבעת. טענות התובעת כנגד הנתבע מתמצות באמור בסעיף 8 לתצהיר מנהל התובעת, מר פוניס, ולפיכך אביאו כלשונו: "8. יש לחייב את הנתבע מס' 2 באופן אישי על מעשיו/מחדליו הבאים. א. הנתבע מס' 2 קיבל את מוצרי התקשורת הפגומים מבלי לגלות שקיימים קשיים כלשהם בהחלפת מוצרי התקשורת/תיקונם או החזרתם תמורת התמורה ששולמה בגינם. ב. הנתבע מס' 2 הוליכנו שולל, שכן על אף שלא היתה כוונה מצידו ו/או מצד הנתבעת מס' 1 להחליף את מוצרי התקשורת הפגומים ו/או לתקנם ו/או להחזיר את התמורה ששולמה עבורה - קיבל חזרה מאיתנו את מוצרי התקשורת הפגומים". אקדים ואומר, כי טענות אלה לא הוכחו, כולן או מקצתן, ולא הונחה תשתית עובדתית כלשהי שיש בה כדי לבסס אחריות אישית של הנתבע כלפי התובעת. 7. נראה, שהתובעת, בטענותיה אלה, כיוונה לדוקטרינה של "הרמת מסך" הגם שטענה זו לא נטענה על ידה במפורש. למעשה, התובעת לא ציינה בכתב התביעה וגם לא נטען על ידה בתצהיר מטעמה או בסיכום טיעוניה מה המקור המשפטי להטלת אחריות על הנתבע באופן אישי. זאת, פרט לטענה שנטענה על ידה לראשונה בסיכומים מטעמה, לפיה התקיימו במקרה דנן יסודות עוולת התרמית הקבועים בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. למותר לציין, כי טענה מסוג זה מחייבת טיעון מפורש בכתב התביעה, ומשלא הועלתה שם די בכך כדי לדחותה. ואולם, לא אסתפק בכך, ובהמשך אתייחס לטענת התרמית לגופה. הרמת מסך 8. מעדותו של הנתבע וכך גם מעדות מנהל התובעת, ברור כי היחסים העסקיים התנהלו בין התובעת לבין הנתבעת, אמנם באמצעות מנהליהן, אך אלה לא פעלו אלא כאורגנים של התאגידים. ובלשון מנהל התובעת עצמו: "החברה התובעת עשתה עסקים עם מי ששמה צויין בחשבונית. אם אתה אומר לי שהחשבוניות הוגשו לתיק בית המשפט כשהן קטועות בראשן ולשאלתך, האם אני מאשר שבראשן היה שם הנתבעת מס' 1, אני מאשר זאת". (פרוטוקול עמ' 10, שורות 5-2). הלכה היא, "כי כאשר עוסקים בחברה בעלת אישיות משפטית נפרדת, הרמת מסך, המסמל את זהותה ואישיותה הנפרדת של החברה, היא החריג ואין לעשותה כדבר שבשיגרה" (ראו: רע"א 1759/93 שמעון כהן ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מח(2) 143, 153-152 מפי הנשיא שמגר). במקרה דנן לא מתקיימים התנאים המצדיקים סטיה מהכלל. נזכיר בהקשר זה את דברי כב' השופט דב לוין בפרשת מוברמן (ע"א 4606/90 איטה מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ ואח', פ"ד מ"ו 353): אכן דין הוא כי בין תאגיד שהוא חברה לבין בעלי מניותיו פרוש מסך החוצץ בין האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לבין האישיות המשפטית הטבועה בבעל המניות, ואין לערבב ביניהם. תביעה שהיא ביסודותיה נוגעת לתאגיד יהא התאגיד כאישיות משפטית נפרדת בעל הדין באותה תובענה ולא בעלי המניות, והוא הדין כאשר יסודות התביעה הם בבעלי המניות באופן ישיר. חרף זאת, התברר עם השנים כי המסך אינו כו הרמטי ומצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלים התאגיד ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מידי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת דברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים במידה זו או אחרת את המסך המפריד. אך, כמובן, אין לנהוג בדרך זו, על דרך השגרה, שהרי אם כך נעשה יתערער יסוד היסודות של תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בתור שכזה" (ההדגשה שלי - ע.ב.). אמנם קיימת גישה ליברלית להרמת מסך, שעה שמדובר בחברה פרטית משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות. עם זאת, במקרה שלפנינו לא התקיימו היסודות המקימים את ההצדקה להרמת המסך. העובדה כי הסחורה שנמסרה לנתבעת נבדקה אך לא הוחזרה, היא או תמורתה, לא די בה על מנת לחייב את הנתבע בחבות אישית. לו, למשל, היתה מוכיחה התובעת כי הנתבע עשה שימוש כלשהו בסחורה לטובתו, מכר את הסחורה, או לקחה שעה שידע שהחברה הנתבעת חדלת פרעון ומתוך כוונה לעשות שימוש בסחורה, או אז ניתן היה לראות בכך הצדקה, אך כל זאת לא התקיים בענייננו. 9. בנסיבות המקרה דנן, מעשיו של הנתבע אינם מגיעים כדי חוסר תום לב או הפרת האמון שבין הצדדים. במשך תקופה ארוכה, סמכו הצדדים האחד על משנהו ונתקיימה ביניהם מערכת יחסים עסקית הגונה ונאותה. על כך העיד מנהל התובעת: "לשאלתך, ממתי התחלתי לעבוד עם הנתבעת מס' 1, אני משיב, שסוף שנת 96' תחילת 97'. נכון שבמהלך התקופה הזו ביצעתי עם הנתבעת 1 עסקאות במאות אלפי שקלים. נכון שכאשר היו תקלות זכיתי לשרות מהנתבעת 1". (פרוטוקול עמ' 6, שורות 7-4). ובהמשך השיב לשאלות הנתבע: "לשאלתך, האם נכון שלמרות שלא ניתנה לי אחריות קיבלת ממני מדי פעם ערכות בחזרה וקיבלתי עבורן ערכות אחרות, אני משיב, שאין לי טענה על השירות שלך. השירות שלך היה מצויין. החלפת לי הכל, עד אשר יום אחד נעלמת והכל נעצר" (ההדגשה שלי - ע.ב.). (פרוטוקול עמ' 7, שורות 3-1). 10. אלא, שעת החלו הקשיים הכלכליים לפקוד את הנתבעת, נתקשתה לעמוד באותה מדיניות של החזרות שהיתה נהוגה בין הצדדים בעבר. אף על פי כן, עשה הנתבע מאמצים למען התובעת, על מנת שהסחורה נשוא הדיון תיבדק ותוחלף, אם תימצא פגומה. זאת למרות המועד המאוחר בו הגיעה תלונתה של התובעת, ואף על פי שזו לא הציגה כל נתון המעיד כי אמנם קיים פגם בסחורה, כטענתה. יתרה מכך, עצם המפגש שיזם הנתבע עם מנהל חברת דור תקשורת במשרדי התובעת, בנוכחות מנהלה, בנסיון להסתייע בדור תקשורת כדי להעביר את הסחורה לבדיקה אצל היצרן בחו"ל, נוכח קשיי הנתבעת לעשות כן בעצמה באותה עת - עובדות שנתאשרו בעדותו של מנהל התובעת (פרוטוקול עמ' 7 שורה 21 עד עמ' 8 שורה 14) - מעיד על כך שהתובעת היתה ערה לכך שהנתבעת נקלעה לקשיים פיננסיים בכלל וביחסיה עם היצרן בחו"ל בפרט, ולכן הסחורה הועברה באמצעות דור תקשורת. משידעה התובעת על קיומם של קשיים כאמור אצל הנתבעת, היתה ההחלטה נתונה בידי התובעת, האם ברצותה לשלוח את הסחורה לחו"ל בתנאים אלה אם לאו. 11. ככל שהטענות מופנות כלפי הנתבע מר לוינשטיין, בכל מגעיו עם התובעת, לא פעל אלא כמנהלה של הנתבעת ופעולותיו נעשו בשמה בלבד. הוא אינו מתכחש לתפקיד המרכזי שמילא בנתבעת ואף לא להיותו בעל מניות והרוח החיה שבחברה. שוכנעתי, כי הנתבע פעל בתום לב וכאורגן של הנתבעת ולא הוכח שיצר מצג שוא כלשהו כלפי התובעת. לא קיים, איפוא, צידוק להרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין הנתבע לבין הנתבעת בנסיבות המקרה, ומכאן שאין לחייב את הנתבע באופן אישי בחובותיה של הנתבעת כלפי התובעת. יוער, כי אמנם על הפרשה נשוא התביעה חל הדין שקדם לחקיקת חוק החברות החדש, ואולם אף שהחוק החדש מעגן במפורש את דוקטרינת הרמת המסך, הרי שבנסיבות תיק זה, סבורתני, כי גם על פי החוק החדש לא היה מקום לשנות מהמסקנה אליה הגעתי. טענת תרמית 12. כאמור, לראשונה בסיכום טיעוניה טענה התובעת כלפי הנתבע טענת תרמית על פי הוראת סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כאשר בהתקיים יסודות העוולה, כטענתה, יש לחייב את הנתבע באופן אישי מכוחה. כפי שכבר ציינתי, טענת תרמית טעונה טיעון מפורש בכתב התביעה. משזו לא נטענה במקרה דנן, כבר משום כך, מן הדין לדחותה. ואולם, גם לגופה דין הטענה להידחות, באשר לא הונחה לה תשתית עובדתית וראייתית. די בכך שלא התקיים במקרה דנן היסוד הנפשי של כוונה להטעות (ראו: ע"א 230/80 פנידר חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ ויוסף פניני נ' דוד קסטרו, פ"ד לה(2) 713). עדותו של הנתבע היתה מהימנה בעיקרה, ולא הוכחה כל כוונת זדון מצידו או כוונה להוליך שולל את התובעת. משהתלוננה התובעת על פגמים בסחורה, פעל הנתבע בנסיון למציאת פתרון להעברת הסחורה ליצרן בחו"ל מתוך מטרה שזו תתוקן ותוחזר או תתקבל סחורה חליפית תמורתה. לשם כך, יזם הנתבע את אותו מפגש משולש בו נכחו מנהל התובעת ומנהל דור תקשורת. בשום מקרה לא הוצג על ידי הנתבע מצג כוזב. שוכנעתי, כי אלמלא היה הנתבע מאמין כי קיים סיכוי שהסחורה תוחלף עקב מערך היחסים העסקי שהתקיים באותה עת בין היצרן לבין דור תקשורת, לא היה פועל כפי שפעל, ואף לא הוכח שפעל באופן בלתי סביר. הבסיס להטלת אחריות בנזיקין הוא אישי והממלא אחר יסודות העוולה חייב בדין. אולם במקרה דנן, לא הונחה תשתית עובדתית לקיום יסודותיה של עוולת התרמית ואלה לא הוכחו. ההיפך הוא הנכון. סוף דבר 13. התוצאה היא, שהתביעה מתקבלת כלפי הנתבעת ואני מחייבת את הנתבעת, שהיבא (מסחר) בע"מ, לשלם לתובעת 50,839 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מעת הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. התביעה נגד הנתבע, יעקב לוינשטיין, נדחית והתובעת מצידה תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. הרמת מסך