העובדות: 1.     הנתבעת הינה חברת ביטוח רשומה בישראל והתובעים מבוטחיה מתאריך 28.4.99 ( לפי פוליסת ביטוח "כל הסיכונים" להלן "הפוליסה").   2.     ביום 11.7.99, בזמן ששהו התובעים בחופשה באילת, נפרץ מנעול דלת ריכבם, ממנו נגנבו מספר פריטים (כמפורט בסעיף 3 לכתב התביעה). סך כל הרכוש הגנוב הוערך ע"י סוקר מטעם הנתבעת, בטרם בוצעה הגניבה בסכום של 15,510 ₪. התובעים טוענים כי, בזמן שהרכב נפרץ הוא היה בחניון מוסדר.   3.     התובעים מבססים תביעתם על סעיף א' בפרק 13 ל"פוליסה", לפיו אובדן ונזק שיגרמו לרכוש המבוטח בשטחי מדינת ישראל יכוסו ע"י "הפוליסה".   4.     הנתבעת טוענת כי, אין למקרה הנידון כיסוי ביטוחי, מאחר וקיים חריג ב"פוליסה", לפיו לא יהיה כיסוי ביטוחי בתנאי הבא: "גניבת רכוש מתוך מכונית חונה ללא השגחה". בענייננו טוענת הנתבעת כי הרכב לא היה תחת השגחה בשעת האירוע ולכן מתקיים אותו חריג ואין כיסוי ביטוחי.   המחלוקת: 5.     למעשה גדר המחלוקת בין הצדדים היא, האם הרכב חנה ללא השגחה והאם נכנס האירוע למסגרת החריג של "הפוליסה", שלפיו לא תהיה חבות במקרה בו: "גניבת רכוש מתוך מכונית חונה ללא השגחה". גרסת התובעים הינה כי, בעת הגניבה חנה הרכב בחניון מוסדר, שהסתובבו בו עובדים מטעם החניון להסדרת החניה ושהיה בו שומר לכניסה היחידה של החניון שהיא גם היציאה. נסיבות אלו עונות, לגרסת התובעים על הדרישה של ה"השגחה" ולכן האירוע לא נכנס לחריג. לגרסת הנתבעת, הרכב לא היה מצוי בחניון מוסדר. טענה זו של חניית הרכב בחניון מוסדר לא הועלתה בדרישת התובעים ובפניתם לנתבעת, טרם הגשת התביעה וגם לפי גרסת התובעים עצמם הם היו רחוקים מהרכב במרחק של כ- 200 מטר והרכב לא היה מצוי תחת השגחתם ועצם היות הרכב מצוי בחניון מוסדר,(טענה שכאמור מוטלת בספק על ידה), לא מהווה השגחה, מאחר ואותו עובד בחניון לא התבקש להשגיח על הרכב ומן המפורסמות הוא שבחנייה בחניון מסוייגת חבות החניון, רק למתן מקום חניה ולא שמירה או השגחה כלשהי על הרכב.    דיון: האירוע: 6.    התובע העיד בפני ותיאר את האירוע, שהתרחש ביום האחרון לחופשתם של התובעים באילת. התובעים ביחד עם עוד שלוש למשפחות נסעו לרחיצה בים, עם הרכבים, טרם חזרתם מן החופשה, כשהמזוודות נמצאו ברכב. התובע העיד כי הם היו בחוף "הווילג'", ישבו שם בפאב במשך כשעתיים שלוש (עמוד 4 שורות 3-11) וכי הרכב הוחנה בחניון מוסדר של החוף, בעל כניסה ויציאה אחת ובחניון עצמו היו עובדים שהסדירו את החניה וכן אדם שגבה כסף בכניסה (ראה עדות התובע עמודים 7,8,9).   7.     רשימת הפריטים שנגנבו מהרכב, הינה רשימה סבירה, המדובר בפריטים שאנשים לוקחים עימם לחופשה מסוג זה, בה שהו התובעים.   8.     בחוו"ד של מר ארז בן שמואל, שמאי וסוקר מטעם הנתבעת, צוין כי אין חבות, עקב כך שהרכב נמצא חונה ללא השגחה. הסוקר כאמור לא חלק על עצם קרות האירוע ונסיבות פריצת הרכב בזמן ובמקום שקרה האירוע, אלא שטען כי מאחר והרכב היה ללא השגחה, לא חלה חבות על הנתבעת. יש לציין כי חוו"ד זו נערכה על ידי הסוקר, לאחר שנפגש עם התובעת, שמסרה לו "נתונים אודות נסיבות האירוע ומהות הגניבה" (ראה עמוד 2 לחוות הדעת תחת הכותרת "המקרה"). גם במהלך עדותו של העד, לא חלק על עצם קרות האירוע ויש לציין כי הסוקר לא ביקר באילת ובמקום בו הייתה הפריצה, עקב האירוע, אלא שטען כי הוא מכיר את החוף המדובר: "ואתה מכיר את החוף המדובר? כן אתה מכיר אותו. מכיר אותו. הבנתי. איך אתה מכיר אותו? ביקרתי במקום מספר רב של פעמים הבנתי. בעקבות המקרה הזה, לפניו , אחריו? לא בעקבות, לפניו אחריו כן, אבל לא בעקבות". ובהמשך: "ידוע לך אם יצא חוקר של חברת הביטוח, מישהו היפנה אליך תוצאות של חקירה? ככל שידוע לי לא".   9.     יש לציין כי בענייננו המדובר בביטוח "כל הסיכונים". עול ההוכחה המוטל על התובע בביטוח "כל הסיכונים" הינו קל יותר. בע"א 761/79 פינקל ואח' נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ פ"ד לה (2) 48 בעמ' 52, עמד בית המשפט על משמעות פוליסת "כל הסיכונים" ונטל ההוכחה שמוטל על המבוטח :   "... עול ההוכחה קל יותר, כי על התובע להוכיח את הנזק לרכושו, ותביעתו תתקבל גם אם לא הוכחה הסיבה, שגרמה את הנזק, בו בזמן שבביטוח מפני סיכונים מוגדרים בלבד חל העול להוכיח גם שהנזק נגרם על-ידי סיכון מן הסיכונים שבוטחו...".   (פסיקה נוספת בעניין זה: ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג (177 )4. ע"א 497/85 אשר אשל ואח' נ' ריט, חתם לוידס ואח', פ"ד מב (89 )1. ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (589 )1). ע"א 679/89 חירות בע"מ נ' הום אינשורנס קומפני בע"מ פ"ד מח 2 666 ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונהבע"מ ואח' פ"ד מז 1 311 בעמ' 322).   10. נטל ההוכחה, להוכחת החריג ל"פוליסה", מוטל על מי שטוען לחריג זה, דהיינו על הנתבעת ולא על התובעים, שחובתם הייתה להוכיח את עצם קרות האירוע עצמו.   11. כאמור, גרסת התובעים לא נסתרה לעצם קרות האירוע הביטוחי ואף הסוקר מטעם הנתבעת, לאחר שנפגש עם התובעת, לא הטיל ספק בגרסת התובעים לקרות הפריצה, אלא שקבע בממצאיו, כי אין חבות מאחר והרכב היה ללא השגחה. בנוסף המדובר בביטוח "כל הסיכונים" ובמקרה זה נטל ההוכחה המוטל על המבוטח קל יותר, מזה המוטל על מבוטח בביטוח רגיל. לא נמצאו סתירות בין האמור בתצהיר התובע לעדותו בפני, שנמצאה אמינה בעיני והינה מכלי ראשון .   12.                        עדותו של התובע הינה עדות של בעל דין. סיוע לעדותו של התובע ניתן למצוא גם באישור המשטרתי.   ב- ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז (5) 661 , בעמ' 675, קבע כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז) :   "כדי לצאת ידי חובתו אין די, כמובן, שהמבוטח יאמר כי אירע מקרה ביטוח, אלא עליו להציג ראיות על כך. כאשר מדובר על נזק כתוצאה ממעשה עבירה, מקובלת, בדרך כלל, הצגת מסמך משטרתי או אף תיק המשטרה כפי שהיה כאן." (ההדגשה שלי י.ש).   13.                        יש לציין כי במסגרת אחת מישיבות ביהמ"ש (ביום 17.10.01), הציע ב"כ הנתבעת כי סוקר מטעמם ייסע למקום האירוע, ביחד עם אחד מהתובעים וכבוד השופטת גרוסמן, קבעה בהחלטתה כי נסיעה כזו תבוצע ע"י הצדדים עד לישיבה שלאחר מכן. נסיעה זו לא יצאה לפועל, מאחר והנתבעת נסוגה מהצעתה זו וסיבותיה שמורות עימה. כמו כן לא שלחה הנתבעת נציג מטעמה, עקב האירוע, על מנת לראות את המקום ולבחון את החניון בו טוענים התובעים, כי הרכב חנה בעת הגניבה והאם חניון זה נכנס לגדר החריגים שב"פוליסה". 14. לאור כל האמור לעיל, משמצאתי את עדות התובע אמינה ומתיישבת עם האמור בתצהירו ובנוסף הוצג לי האישור המשטרתי ומשהנתבעת לא חלקה על עצם קרות האירוע ואף לא נקטה בכל פעולה על מנת לסתור את גרסתו ע"י שליחת נציג מטעמה למקום האירוע כמצופה ממנה לכל הפחות, אני מקבל את גרסת התובע לעצם התרחשות האירוע .   נטל ההוכחה להתקיימות החריג: 15. במקרה של ביטוח רכוש, די לו לתובע כי יוכיח התרחשות אירוע מוגדר ואם יוכיח זאת- קמה לכאורה חבותו של המבטח בפיצוי. המבטח יכול לשלול חבות זאת, אם ירים את הנטל יוכיח קיום של אחד מהחריגים הקבועים ב"פוליסה". נטל השכנוע וההוכחה, כי מתקיים אחד מן החריגים, מוטל על המבטחת- הנתבעת. בע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז (5) 661 קבע כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז) : "פוליסת הביטוח מעניקה ביטוח בגין אירוע מוגדר - שוד, פריצה, שריפה ודומיהם. אירוע מוגדר זה הוא הנדבך העובדתי הראשוני להטלת חבות על המבטח. נדבך שני הוא היעדר חריגים לפוליסה. חריגים אלו אף הם קבועים ומוגדרים בפוליסה. שני הנדבכים במצטבר מקימים חבות למבטח או, במילים אחרות, מרכיבים את "אירוע הביטוח". בין שני הנדבכים האמורים אין כל יחס של תלות. לפיכך, אין לומר שעל המבוטח להוכיח את התקיימות שני הנדבכים. די למבוטח אם יוכיח קיומו של הנדבך הראשון, הווה אומר - את התרחשות האירוע המוגדר. יוכיח זאת - קמה לכאורה חבותו של המבטח בפיצוי. נקטתי לשון "לכאורה", שכן המבטח יכול להוכיח קיומו של החריג המוגדר או אחד החריגים, שאז - תישלל חבותו. ונדגיש, כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר, כך מוטל עול השכנוע על המבטח, להראות קיומו של החריג. אין זה משנה, לעניין החריג, מה אופיו של האירוע המוגדר."   בע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בעמ נ' הפועלים ליסינג בעמ פ"ד מו 1 756 קבע כבוד השופט י. מלץ: "הכלל בתביעות מסוג זה על-פי פוליסה מסוג "כל הסיכונים" הוא, כי משאין מחלוקת כי הנכס נגנב וכי מקרה הביטוח אירע, הנטל להראות, כי המבוטח התרשל בשמירה על הנכס וכי התרשלות זו היא שגרמה לגניבת הנכס, מוטל על חברת הביטוח, הטוענת כי היא פטורה מחבותה בשל כך" .   העברת נטל השכנוע בדבר קיום חריג אל המבטח, מתיישבת עם הגיונם של דברים. לפיכך כשמתבקש המבטח לטעון לקיום חריג- אחרי שהוכחה השתלשלות האירועים מבחינה עובדתית ואובייקטיבית וקיומה של פריצה בסיוע אישור משטרתי, הכלל הוא שנטל השכנוע להוכחת טענת החריג מוטל על הצד שטענה זו מקדמת את עניינו במשפט, דהיינו על המבטח- הנתבעת.   16. לאור ההלכה כי נטל ההוכחה מוטל על המבטחת להתקיימות החריג, יש לבחון האם עמדה הנתבעת בנטל ההוכחה, כי נתקיים החריג של "הפוליסה". ב"כ הנתבעת ניסה במהלך חקירתו הנגדית של התובע, לסתור את עדותו ע"י העלאת הטענה כי התובע לא חנה בחניון מוסדר, אלא בחניה עם מדחן. התובע דבק בגרסתו כי חנה בחניון מוסדר (עמוד 5, 6 לעדותו של התובע), וידע לתאר בפירוט את החניון עם הגדר שמפרידה בינו לבין הכביש הראשי. העובדה כי לא זכר פרטים כגון: צבע הכרטיס, הסכום ששולם או שם החניון אין בכך להעלות או להוריד למשקל ומהימנות עדותו. כדי לבחון את חשיבות הפרטים, נשאל העד ע"י בא כוחו, בחקירה החוזרת, האם הוא זוכר את הפרטים הללו, כשחנה בישיבה האחרונה בביהמ"ש, העד לא ידע לזכור פרטים אלו שקשורים לאירוע, שהיה כחודש לפני עדותו. אין לצפות מאדם שיזכור פרטים מסוג זה והעובדה כי לא זכר זאת, אין היא משפיעה על מהימנותו של התובע. ניסיונו זה של ב"כ הנתבעת להעלאת הטענה כי התובע לא חנה בחניון מוסדר, הינו במסגרת סברה, שהועלתה כשנציג הנתבעת לא ביקר במקום לאחר האירוע. לאור האמור לעיל, לא הניחה הנתבעת תשתית עובדתית וראייתית מספקת וכנדרש, על מנת לסתור את גירסתו של התובע כי חנה בחניון מוסדר ועל כן אני מקבל את גרסתו של התובע כי האירוע התרחש בעת שחנה בחניון מוסדר.   17. לאור העובדה כי התובעים חנו את ריכבם בחניון מוסדר, נותר לבדוק האם עמדו בחריג, משמע האם חניית רכב בחניון מוסדר, עונה לדרישת "ההשגחה". לצורך מתן מענה על שאלה זו יש לבחון מהי אותה ההשגחה הנדרשת ע"פ "הפוליסה" והאם התובעים יצאו ידי חובתם בנסיבות האירוע ובאופן שפעלו, על מנת לענות לאותה "השגחה". על אף שניסיתי מספר פעמים לקבל תשובה לאמור מב"כ הנתבעת, אילו נסיבות למעשה לגירסת הנתבעת, היו מביאות למצב של "השגחה", ע"פ הנדרש בהתאם ל"פוליסה", לא נתקבלה תשובה לכך. כאמור, ב"כ הנתבעת לא השיב לשאלה זו, אלא שטען כי נסיבות מקרה דנן אינן מקיימות את דרישת ההשגחה הנידרשת.   במילון אבן שושן, פירוש המונח "השגחה" מוגדר: "פיקוח, שימת עין על: השגחת המורה על התלמידים בהפסקות. פלוני נמצא בהשגחת המשטרה".   מאחר והמונח השגחה מוגדר במילון כפיקוח, תיעשה הבדיקה בענייננו, ע"פ הפסיקה המנחה לעניין מידת הפיקוח הנדרשת מהמבוטח במקרה ביטוחי. בע"א 5498/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ' LTD FABER WILLIS THROUGH UNDERWRITERS LLOYDS פ"ד נא 5 855 עמ' 865, (להלן "פרשת רוזנווסר") קבע כבוד השופט קדמי: "דרישת הפיקוח - ATTENDANCE בעניין זה אינה מדברת בקיומו של "פיקוח צמוד מוחלט" ואינה מטילה אחריות "מוחלטת" על הנושא בחובת הפיקוח. המדובר בחובת "פיקוח סביר", כפי שהבהיר בית-משפט השלום".   יש לציין כי אותו מקרה שונה בענייננו בכך, שבאותו מקרה היה מדובר בסוחר תכשיטים, שהייתה ברכבו מזוודת תכשיטים בשווי של 40,000 $ ואין ספק כי הדרישה לפיקוח על רכוש כאמור, הינה מחמירה יותר , מזו הנדרשת מאדם השוהה בחופשה ושפריטים שלקח עימו לחופשה נמצאים במזוודותיו והינם בשווי מועט בהרבה. בנוסף הרכב ב"פרשת רוזנווסר" הוחנה ברחוב ולא בחניון כבעיניננו. כמו כן, "בפרשת רוזנווסר" לא הופעלה אזעקת הרכב, לכשיצא הנהג, בהשאירו את המזוודה בתא המיטען וכבוד השופט קדמי התייחס לכך בפסק הדין: " לא יכול להיות ספק בכך שמפיץ תכשיטים סביר, בנעליו של המשיב 2, לא היה משאיר את התכשיטים במכונית חונה ברחוב ללא פיקוח צמוד, למשך דקות ארוכות יחסית, בתא מטען שאינו מוגן באזעקה. כל בר בי רב - ועל אחת כמה וכמה, מי שעיסוקו בהפצת תכשיטים בעלי ערך - מודע לכך שתכשיטים מהווים נושא למעקב לגנבים ולשודדים, הממתינים לשעת כושר לשלוח בהם יד, ועל-כן, מוטלת עליו חובה להבטיח, כי בעת שהוא "מטלטל" תכשיטים לצורך הפצתם, יהיו אלה נתונים כל העת תחת פיקוחו, באופן שזר לא יוכל להגיע אליהם בלי "להיתקל" בו תחילה, או, למצער, בלי להזעיקו על-ידי מנגנון אזעקה, כאשר הוא נמצא בסמוך להם." (ההדגשה שלי י.ש). בענייננו העיד התובע כי הפעיל את האזעקה (ראה עמוד 4 לעדותו של התובע), טענתו זו לא נסתרה וכמובן שלא היה מדובר במקרה המהווה נושא למעקב לגנבים ושודדים. כבוד השופט קדמי קבע כאמור, כי מידת הפיקוח הנדרשת הינה "פיקוח סביר" ולא "פיקוח צמוד ומוחלט".   ע"פ ניסוח הסעיף ב"פוליסה" המדובר ברכב חונה, אין ספק כי רכב שחונה, מטבע הדברים נמצא כשבעליו לא נמצא ברכב או בפיקוח צמוד, אלא בסמוך לו. השאלה הנשאלת האם חניית הרכב בחניון מוסדר, בסמוך למקום הימצאותם של התובעים, כשהאזעקה של הרכב מופעלת, היה בכך בכדי לענות על דרישת "ההשגחה". יש לציין כי המדובר בתובעים ששהו בחופשה, עזבו את בית המלון, ולכן נישללת האפשרות של השארת המזוודת בחדרים, כמו כן העצירה לרחיצה בים הייתה למספר שעות ספורות, לפני חזרתם. האם פעלו באופן סביר כשהשאירו את המזוודות בריכבם באותו חניון. התובעים כאמור השאירו את מזוודותיהם בחניון מוסדר, שגם אם לא נדרש מהאדם שגבה את הכסף עבור החנייה להשגיח על הרכב, נמצאים עובדי החניון מטרים ספורים בסמוך לרכב ואין צורך בנסיבות אלו, בפיקוח צמוד ומוחלט, כמו כן האזעקה ברכב הופעלה והתובעים היו במסגרת חופשה. בנסיבות העניין אני קובע כי התובעים פעלו באופן סביר ואף מעבר לכך בנסיבות המקום הזמן והאירועים לא הייתה מוטלת על התובעים החובה, בהתאם "לפוליסה" לפעול באופן מחמיר יותר, על מנת לעמוד בדרישת "הפיקוח הסביר" וכי חניית הרכב בחניון מוסדר בנסיבות העניין, עומדת בדרישת "ההשגחה" הקבועה ב"פוליסה" אם כי וכפי שאפרט בהמשך, מעבר ליחסיהם של התובעים עם הנתבעת כמבטחת יכלו גם התובעים לתרום יותר למניעתו של הנזק או להקטנתו, ע"י כך שהיו נוטלים עימם חלק מהרכוש יקר הערך ולא היו משאירים אותו בחניון, בתוך רכב על שפת ים.   ניסוח החריג ב"פוליסה": 18. כבוד השופט מצא בע"א 678/86 חסן חניפס נ' סהר חברה לביטוח בעמ פ"ד מג 4 177 קבע בעמ' 184: "הכלל המקובל עלינו, לעניין פירושן של פוליסות ביטוח כנגד נסחיהן, מחייב, שבהעדר תניה מפורשת בגוף הפוליסה, שהנטל לשלול את קיום התנאים לפטור מאחריות רובץ על המבוטח, לא תישמע חברת ביטוח בטענה, כי זאת התוצאה המתחייבת ממבנה ההגדרה ומהגיונו של הניסוח."   בע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ פ"ד מז 1 311 קבע כבוד השופט שמגר בעמ' 326-327:   "פוליסת הביטוח היא חוזה בין המבטח לבין המבוטח, ובפרשנותה יש להפעיל את הכללים הרגילים החלים בפרשנות חוזים, שעיקרם בהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. לפיכך יש לפרש את הפוליסה על-פי המשמעות המילולית, הפשוטה והסבירה של מלותיה, תוך עמידה על כלל תניותיה כשלמות אחת, ובמקרה של ספק יש לפרשה נגד הנסח, שהינו בדרך כלל המבטח". ובהמשך: " הכלל של פרשנות נגד הנסח מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בתניות פטור או בחריגים לכיסוי, הואיל והוראות אלה מוספות לחוזה הביטוח על-מנת לשלול אחריות לנזקים, אשר לולא כן היו מכוסים על-ידי הפוליסה. מסיבה זו קובע חוק הביטוח את החובה להבליט תנאי או סייג לחבות המבטח (סעיף 3 לחוק). מאותה סיבה מחובתו של המבטח, המנסח את הפוליסה, הגדיר את החריגים לכיסוי בצורה המדוייקת ביותר, על-מנת שיוסק דבר היעדרו של הכיסוי הביטוחי". ובהמשך: "במיוחד כאשר הסיכון ידוע היטב לצדדים וניתן להגדירו ולתחמו בלשון מדויקת, יהיה בהגדרות כלליות ובשימוש בביטויים סתמיים כדי להעדיף מסקנת קיומו של כיסוי על פני הסקת היעדרו".   (ראה פסיקה נוספת: ע"א 631/83 "המגן" חברה לביטוח בע"מ ואח נ' "מדינת הילדים" בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לט (561 )4, ע"א 32/84 מגדל - חברה לביטוח בע"מ נ' ישראל קרמר ובנו, פ"ד מא (603 )2, ע"א 15/86 חיצוב סחר ופיתוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מב (666 )4)   19. ב"פוליסה" מנוסח החריג באופן הבא: "גניבת רכוש מתוך מכונית חונה ללא השגחה". הנתבעת לא פירטה מהי מידת "ההשגחה" הנדרשת וכפי שנקבע בפסיקה מידת הפיקוח הנדרשת היא "פיקוח סביר" משלא הותנתה אותה ההשגחה, לא צוין בה תנאים מסוימים או כל סיוג אחר, ע"י הנתבעת, שהייתה זו שניסחה את "הפוליסה", אין לה להלין אלא על עצמה. פוליסת ביטוח ותניות הפטור בה בפרט, מנוסחים בדרך כלל באופן מפורט ביותר בפוליסות מעין זו בענייננו, וכשהניסוח הינו כללי, כאמור לעיל, יש להעדיף את המסקנה כי קיים כיסוי על המסקנה כי לא קיים. לאור האמור לעיל אני קובע כי היות הרכב בחניון מוסדר כשהאזעקה מופעלת ונסיבות קרות האירוע היוו השגחה סבירה. ואין האירוע נכנס לחריג, גם מן הטעם שלא פורט ב"פוליסה" אופן ותנאי ההשגחה. סוף דבר: 20. אם קיים ספק, הרי שספק זה אמור להתפרש לטובת המבוטח ולא להיפך ולכן גם באם קיים ספק באשר למידת ההשגחה שנדרשה מהתובעים ובאם עמדו בה, יפעל ספק זה לטובתם. ב- ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז (5) 661 קבע כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז) : "תחושת הצדק הבסיסית היא, כי כל מקרה של ספק צריך להתפרש לטובת המבוטח, ולא להפך. תחושה זו מעוגנת לא רק בשיקולים האמורים לעיל, אלא גם בעובדה שנזק המוטל על הפרט נושא בו הפרט, והפרט בלבד. תגמולי ביטוח שהמבוטח לא זכה בהם על-אף זכאותו להם הם נזק לענייננו. להבדיל, חברת הביטוח מפזרת את נזקיה, ובכלל זה תגמולי ביטוח ששולמו כביכול שלא כדין ושלא הושבו, על כלל לקוחותיה, באופן שהנזק לכל פרט ופרט איננו גדול. פיזור נזק שלא ברור על מי לשאת בו, על קבוצה גדולה של משתתפים, מתיישב עם אינטואיציות בסיסיות של צדק יותר מאשר עם הטלתו על אדם בודד."   בנסיבות העניין, לאור כל האמור לעיל, משקבעתי כי אני מקבל את גירסת התובע כי הרכב חנה בחניון מוסדר בשעת האירוע ומשהנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, לא הוכיחה את החריג ולא סתרה את גירסת התובעים, הרי שמכל אחד מהטעמים המפורטים לעיל ומכולם ביחד, סוף דבר הוא שאני מקבל את תביעת התובע.   22. התובעים תבעו את נזקיהם בסך של 15,510 ₪, בהתאם לערכי הכינון של הציוד שנגנב להם. בהתאם ל"פוליסה" ערך כינון משולם במקרה ונעשה כינון בפועל ומוצגות מטעם המבוטח חשבוניות, לפיהם שילם תשלומים לכינון הרכוש שנגנב . בענייננו מודים הנתבעים כי לא נעשה כינון ובשל כך יש להפחית ולשלם לתובעים את שווי הרכוש שנגנב, בהתאם לערכו הריאלי שעמד על סך של 12,810 ₪ . הגם שקבעתי כי הנתבעת חבה בתשלום על פי "הפוליסה", אני סבור כי התובעים יכלו לעשות יותר ומעבר לחובתם ב"פוליסה" לשמירת הציוד שנגנב. השארת מצלמות, מסרטות, שרשראות זהב ושעון בתוך רכב בחניון שעל שפת הים, היה בהתנהגות זו כדי להצביע במעט על חוסר אכפתיות לגבי התוצאה שאירעה בסופו של דבר. הגם שהרכב היה ב"השגחה" כפי שקבעתי לעיל, הרי שטוב היו עושים התובעים אילו נטלו עימם חלק מהציוד יקר הערך ובכך הייתה נמנעת הגניבה או שהנזק היה קטן. אין באמור כדי לגרוע מחבותה של הנתבעת ע"פ "הפוליסה", אך התנהגות התובעים המפורטת לעיל ותרומתם לאירוע הנזק, הביאו אותי לכלל מסקנה כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום הנזק, אלא שהסכום הנפסק על ידי בנסיבות העניין ועקב האמור, ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מתום 30 יום ועד למועד התשלום בפועל וכל צד יישא בהוצאותיו ובשכ"ט עו"ד.   23. סוף דבר הוא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים ליחד ולחוד סך של 12,810 ₪ ומתום 30 יום מהיום יתווספו לסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק, כל צד יישא בהוצאותיו.  נטל ההוכחהביטוח רכוש