הגנת הסיבה המספקת

המבחן לקיומה של הגנת הסיבה המספקת הוא מבחן אובייקטיבי. דהיינו, האם הנאשם, כנישום, פעל כפי שנישום סביר היה פועל בנסיבות העניין. כעיקרון, על הנישום לקבוע לעצמו סדרי ניהול עסק, אשר יאפשרו לו קיומן של ההוראות השונות בדבר רישום תקבולים. בקביעתם של סדרים אלה, עליו לקחת בחשבון את טיבו של העסק ואת האילוצים, שבהם הוא עשוי להימצא, תוך שעליו לקבוע סדרים שכאלה, שיאפשרו לו למלא אחר הוראות החוק חרף האילוצים השונים. אי-קיום ההוראות, הנובע משגרתו של העסק, על המיוחד שבו, אינו יכול להוות "סיבה סבירה". כך, למשל, לחץ העבודה בעסק, שבו מצוי לחץ עבודה, אינו "סיבה סבירה" לאי-רישום תקבולים, שכן על הנישום לקבוע מראש סידורים מתאימים, אשר יאפשרו קיומן של הוראות החוק, אף אם הנישום פועל תחת לחץ עסקי. קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגנת הסיבה המספקת בעבירות מס: הנאשמים הועמדו לדין בגין 3 עבירות של אי הגשת דין וחשבון במועד, עפ"י הוראות סעיפים 117, 131 ו-132 לפקודת מס הכנסה. בישיבה מיום 20/2/08 הודו הנאשמים בעובדות כתב האישום. בישיבה מיום 30.6.10 הודיע ב"כ הנאשם, כי הנאשם פנה לאבחון פסיכיאטרי עקב היותו סובל מהפרעה נפשית של חוסר יכולת להתמודד עם טפסים, וזה נובע מהפרעת קשב וריכוז ומתופעה המכונה "דחיינות". עפ"י האבחון הנאשם ביקש לחזור בו מההודאה, כיוון שלא היה מודע למצבו הנפשי, וכיום יש לו חוות דעת שתומכת בבעיה הרפואית שלו. החלטה בעניין בקשת החזרה מהודאה לא ניתנה. אולם, ממילא דובר בהודאה בעובדות כתב האישום, ללא הודאה באחריות המשפטית, כאשר הטענה שמשמעה, לפי הנטען, "סיבה מספקת" למחדלי הנאשם, אין בה בכדי לחלוק על העובדות בהן הודה הנאשם, אלא בכדי לטעון כי עובדות אלה לא מביאות לאחריות המשפטית, בנסיבות העניין. הנה כי כן, הודאה בעובדות נותרה שרירה וקיימת, בעוד אי ההודאה באחריות המשפטית אף היא נותרה שרירה וקיימת. על רקע זאת, נשמעו ראיות במסגרתן הוגשו 2 חוות דעת פסיכיאטריות, האחת מטעם הפסיכיאטר המחוזי ואחת מטעם פסיכיאטרית פרטית, כאשר שני הפסיכיאטרים העידו, ונשמעה אף עדותו של הנאשם. כל זאת בשאלה האם לנאשם עמדה הגנת הסיבה המספקת אשר משמעה שלמרות שחדל את המחדלים, אינו נושא באחריות המשפטית לעבירות המיוחסות לו. יוער כי השתלשלות הליכים זו נעשתה באופן פורמלי אך ורק ביחס לנאשם ולא לחברה הנאשמת. לא ברור האם עמדת ההגנה הינה שקבלת טענת ההגנה למחדלי הנאשם באופן אישי, משמעה אף טענת הגנה ביחס למחדלי הנאשמת. משכך, על פניו הודאת הנאשמת לכתב האישום לא סוייגה. עם זאת, לנוכח התוצאה אליה הגעתי ביחס לטענת הנאשם, כפי שאפרט בהמשך, אין צורך להכביר מילים בשאלת אחריותה של הנאשמת במנותק משאלת אחריות הנאשם. ועתה, לגופה של טענת ההגנה מסוג הסיבה המספקת. מהות טענה זו הינה כי לאור היות הנאשם סובל מהפרעת קשב וריכוז הרי שהוא היה מנוע מלהגיש את הדו"חות במועדם. אדון בעניין מן הכלל אל הפרט. המבחן לקיומה של הגנת הסיבה המספקת הוא מבחן אובייקטיבי. דהיינו, האם הנאשם, כנישום, פעל כפי שנישום סביר היה פועל בנסיבות העניין. לעניין זה ראו למשל- ע"א 789/90 פקיד שומה רחובות נ' צבי שקד, פד"י לז (2) 103. ממסכת הראיות שהוצגה בפניי ועפ"י חוות הדעת המקצועיות בעניין מצבו הנפשי של הנאשם, נראה כי הוא היה מודע לחולשותיו, אם כי ההבחנה הפסיכיאטרית בדבר הסיבות לכך לא היתה ידועה לו. לשון אחר, הנאשם הכיר את הסימפטומים של הבעיה הרפואית ממנה הוא סובל, מבלי שהכיר את הבעיה עד לשלב מאוחר למועדים נשוא כתב האישום. אך די בהכרת הסימפטומים בכדי לחייב כל נישום סביר בנעליו של הנאשם להגיע למסקנה כי אין הוא יכול למלא בעצמו את חובת הדיווח למס הכנסה, חובה שאופן ביצועה מורכב למדי אף למי שלא סובל מהבעיה בה לוקה הנאשם. כך, בחוות הדעת הפסיכיאטרית הציבורית ת/1 (ד"ר דוד אלטמרק) צוין כי הנאשם ידע היטב מהם חובותיו כבעל עסק עצמאי, ואף היה ער למועדים בהם היה עליו לשלם את החובות ולהגיש את הדו"חות, אולם בשל ניהול כושל וקושי בהתארגנות הוא לא עמד בהתחייבויותיו. צויין כי המדובר בחלק של חוות הדעת שעניינו ממצאים עובדתיים, על סמך דברי הנאשם לפסיכיאטר. והנה, עפ"י עדות הנאשם, עוד טרם החל בתהליך הגילוי של הבעיה ממנה סובל (תהליך שהחל עם אבחונה של ביתו כסובלת מבעיה דומה, אבחון שאירע בשנת 08'), ידע כי הוא "מפוזר, שכחן, כאילו לא אחראי. נוטה לבלבול רב. עושה טעויות לרוב" אך באותה עת טרם ידע ממה הדבר נובע. בנוסף, אף הפסיכיאטרית הפרטית (ד"ר חיה מרגלית בן אור), מסרה בחוות דעתה נ/1, כי הנאשם העיד על עצמו בפניה כמי שמתקשה להתרכז, מפוזר ושכחן. בהמשך, בתהליך האבחוני שעבר, אובחנה בעיתו כהפרעת ריכוז וקשב. בעדותה ציינה כי לצורך הגשת דו"חות למס הכנסה, הנאשם לא יכול היה להסתפק רק ברואה חשבון, אלא אף נדרש לכוח עזר פקידותי שיגיש לרואה החשבון את המסמכים הרלבנטים לעריכת הדו"חות, כיוון שהוא לא מסוגל לעשות כן עקב הבעיה ממנה סבל, ולה לא היה מודע. העולה מן המקובץ הינו שהנאשם היה מודע לחובותיו בהגשת דו"חות החברה, וכן להיותו מפוזר ושכחן באופן כרוני, אם כי באותה עת טרם ידע ממה הדבר נובע. לטעמי, כל נישום סביר בנעליו, משמע נישום אשר מודע לחובה להגשת דו"חות מחד ולבעיות הארגון הכרוניות שלו מאידך, לא היה משאיר בידי עצמו אף את הפעולות הפשוטות ביותר של הבאת הניירת הרלבנטית לרואה החשבון לצורך עריכת הדו"חות. קל וחומר כאשר הנאשם העיד על עצמו כמי שכשל עוד לפני כן בקיום חובות הדיווח שלו למס הכנסה, ואף נתן על כך את הדין. לאור כל זאת, לא מצאתי כי טענת ההגנה בדבר "סיבה מספקת" תקפה בעניננו. אמנם, שוכנעתי כי הנאשם לא חדל את המחדלים נשוא כתב האישום בכוונת מכוון, אלא שהדברים נבעו מרשלנותו באי בחירת צוות מתאים, מפקיד/ה ועד רואה חשבון, שיבצע עבורו מלאכה זו. אך כשעסקינן ברשלנות, אין מקום לדבר על הגנת סיבה מספקת. יפים לעניין זה, בשינויים המחוייבים, דברים שנאמרו בעניין שקד לעיל- "כעיקרון, על הנישום לקבוע לעצמו סדרי ניהול עסק, אשר יאפשרו לו קיומן של ההוראות השונות בדבר רישום תקבולים. בקביעתם של סדרים אלה, עליו לקחת בחשבון את טיבו של העסק ואת האילוצים, שבהם הוא עשוי להימצא, תוך שעליו לקבוע סדרים שכאלה, שיאפשרו לו למלא אחר הוראות החוק חרף האילוצים השונים. אי-קיום ההוראות, הנובע משגרתו של העסק, על המיוחד שבו, אינו יכול להוות "סיבה סבירה". כך, למשל, לחץ העבודה בעסק, שבו מצוי לחץ עבודה, אינו "סיבה סבירה" לאי-רישום תקבולים, שכן על הנישום לקבוע מראש סידורים מתאימים, אשר יאפשרו קיומן של הוראות החוק, אף אם הנישום פועל תחת לחץ עסקי (ע"א 389/79 [4])." סוף דבר, בהעדר סיבה מספקת למחדלים, ומשהנאשם הודה בקיומם של מחדלים אלה, הריני מרשיע את הנאשם בעברות המיוחסות לו בכתב האישום. קל וחומר הם פני הדברים ביחס לחברה הנאשמת, המורשעת אף היא. הגנות משפטיות