היסוד הנפשי בעבירת ניכוי מס תשומות

קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היסוד הנפשי בעבירת ניכוי מס תשומות שלא כדין : הצגת העובדות וגדר המחלוקת 1.         הנאשמים הואשמו בעבירות לפי חוק מס ערך מוסף התשל"ו-1976 (להלן: חוק מע"מ או החוק). על פי עובדות כתב האישום, הנאשמת היא חברה קבלנית לאספקת כח אדם לשירותי שמירה וניקיון הרשומה כעוסק מורשה והנאשם 2 שימש כמנהלה. האישום הראשון בכתב האישום מתייחס לנאשמים 1 ו-2. על פי האמור בו הנאשמת 1 (להלן גם: הנאשמת או יסעור) באמצעות הנאשם 2 הגישו ד "וחו ת תקופתיים לרשויות מע"מ במהלך השנים 2001-2004, וקיזזו בהם שלא כדין תשומות בסכום של 2,646,797 ₪ שהמס הגלום בהן הוא 391,899 ₪. זאת מאחר שהחשבוניות שבגינן קוזזו התשומות הוצאו שלא כדין, במובן זה שבעלי החשבוניות לא ביצעו ולא התכוונו לבצע עסקאות עם הנאשמת. הנאשמת באמצעות נאשם 2 ניכתה מס תשומות בלי שהיה לגביו מסמך לפי סעיף 38 לחוק מע"מ, במטרה להתחמק ממס. בכת האישום מפורטות החשבוניות אשר על פי הנטען קוזזו שלא כדין. העבירות המיוחסות לנאשמים 1, 2 באישום הראשון הן עבירות לפי סעיפים 117 (ב)(5) לחוק, סעיף 117 (ב)(8) לחוק, ולגבי נאשם 2 גם לפי סעיף 119 לחוק. האישום השני מתייחס לנאשם 3. נטען בו כי נאשם זה הוציא לנאשמת חשבוניות של חברות שונות שלא היה רשאי להוציא מאחר שלא היה בעל מניות או מנהל בחברות אלו ולא קיבל מהן ייפוי כח, ומאחר שהחברות לא ביצעו ולא התכוונו לבצע עסקאות עם הנאשמת. כתב האישום מפרט את החשבוניות הרלוונטיות, שהן חלק מהחשבוניות המפורטות באישום הראשון. העבירות המיוחסות לנאשם 3 הן עבירות לפי סעיפים 117 (א)(5) לחוק וסעיף 117 (ב1) לחוק מע"מ. 2.         הנאשמים כפרו במיוחס להם בכתב האישום. גירסאותיהם של הנאשמים עברו גלגולים שונים, הם נחקרו על ידי חוקרי מע"מ, נאשם 2 נחקר מספר רב של פעמים, ולאחר מכן העידו בבית המשפט ונחקרו. לגבי כל אחד מהנאשמים ניתן למצוא במקורות השונים אי התאמות ושינויים, לעיתים בעניינים שוליים ולעיתים בנושאים מהותיים, כפי שאפרט להלן. ככלל, גירסתו של נאשם 2 בעדותו בבית המשפט היא שחלק מהעבודות שביצעה החברה נעשו באמצעות קבלני משנה, חברות שהביאו עובדים וקיבלו תשלום. החשבוניות שהתקבלו מהחברות השונות ניתנו בגין עבודה שבוצעה בפועל, והקשר עם קבלני משנה אלה נוצר באמצעות שלושה מתווכים, אחד מהם הוא הנאשם 3. נאשם 3 הכחיש כל מעורבות בהתקשרות עם קבלני המשנה. הוא טען כי עבד כשכיר אצל הנאשמת תחת הנחיותיהם של נאשם 2 ושל אביו, שנפטר בינתיים, והיה בשעתו מנהל החברה. בין יתר העבודות שביצע התבקש לפרוע שיקים בבנקים, ועשה זאת תחת ליווי של שומרים. הוא פרע את השיקים והביא את תמורתם במזומן. לטענת נאשם 3 אין לו קשר לחשבוניות שסופקו. 3 .         בהכרעת הדין שניתנה ביום 22.5.11 זיכיתי את נאשמים 1 ו-2 מן העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, והרשעתי את נאשם 3 בעבירות אלו. נימוקי הכרעת הדין יפורטו להלן.            אתייחס בתחילה לעדי התביעה הקשורים לחברות השונות שהפיקו חשבוניות ולאחר מכן לעובדי יסעור שהיו עדי תביעה. בהמשך ייידונו גירסאות הנאשמים, ולאחריהם הממצאים והמסקנות העולים מן הראיות.            קיימת חשבונית אחת שעניינה שונה מכל היתר, חשבונית של חברת יסעור אליתא, והיא תידון בנפרד. עדויות מפיקי החשבוניות 4.          חברת עאקל העד מחמוד חמידי רשום כבעל החברה. בחקירתו הראשית טען שאינו מזהה את החשבוניות ת/1, ת/2, אינו מכיר את הנאשם 2 ולא היה לו כל קשר איתו (פרוטוקול עמ' 5). לגבי נאשם 3 העיד כי היה רואה אותו ביסעור במקום הבוס, מתנהג כאחד מבני המשפחה, וכי "אולי היה מנהל והיה מתעסק איתם" (עמ' 10 שורות 26-28, עמ' 11 שורות 2, 3), ולאחר מכן חזר בו מכך (עמ' 17). לגופו של עניין העד טען בעדותו כי רואה חשבון שלו מכר בשמו חשבוניות לחברות שונות ללא ידיעתו. באופן כללי עד זה לא שיתף פעולה בחקירה, הרבה לטעון שאינו זוכר וסתר את עצמו בפרטים שונים. הוא נחקר פעמים רבות על עבירות מיסים ותואר על ידי החוקרת ליאורה מרקוביץ כ"לקוח חוזר" (עדותה בעמ' 179 ואילך לפרוטוקול). העד אף הואשם בעצמו, הורשע וריצה עונש של עבודות שירות. אין בפני נתונים ברורים בנוגע לעבירות בהן הואשם הנאשם והורשע, אך ממהלך החקירה נראה כי מדובר בעבירות הקשורות במתן חשבוניות. חוסר שיתוף הפעולה הבולט נראה מכוון, ויתכן שמדובר בביטוי לכעס של העד כלפי חברות שקיבלו חשבוניות של החברה שלו, לטענתו לא בידיעתו, ובכך גרמו להעמדתו לדין. מכל מקום, העד השיב אמנם לשאלות אך במקרים רבים נמנע ממתן תשובה עניינית, וקשה לבסס ממצאים כלשהם על עדות זו. החוקרת הראשית של התיק, ליאורה מרקוביץ, נשאלה אך לא ידעה להשיב אם החברה היתה פעילה ודיווחה למע"מ בתקופה הרלוונטית, בשנים 2002 - 2003, ולא זכרה גם אם בדקה את ספרי החברה. גם לשאלה אם ניתן להראות שהשיקים שניתנו בגין החשבוניות הופקדו לחשבון החברה לא ידעה להשיב (עדותה בעמ' 179, 180 לפרוטוקול). נאשם 2 בעדותו בעמ' 201, 202 טען כי עדות חמידי לפיה לא הכיר אותו אינה נכונה, וכי הם נפגשו מספר חודשים לפני ההתקשרות ביניהם. באותה פגישה שוחחו, חמידי מסר לו צילום תעודת הזהות שלו והם חתמו על חוזה. עוד העיד כי העבודה שבגינה הוצאו החשבוניות בוצעה על ידי עובדי חברת עאקל. בהודעתו הראשונה ת/47 ציין נאשם 2 כי חברה זו היתה אחת מבין החברות שנאשם 3 "תיווך" עבורם. הוא זיהה כי הכיתוב על גבי חשבוניות של חברה זו נאשם בכתב ידו (ת/47 עמ' 5). בעמ' 6 להודעה זו אמר כי קיבל את החשבוניות מסמיר וכי הוא מעריך שיוכל לזהות את בעליה. בהודעתו השניה ת/48 בעמ' 2 שורה 24 תיאר נאשם 2 את התמורה שקיבל מחברות שונות שהנפיקו לו חשבוניות, ואמר כי מעקל קיבל שומרים. בהודעה ת/69 בעמ' 1 אמר נאשם 2 כי מלבד מפגשם הראשון סמיר היה מגיע בעצמו עם החשבוניות. הוא לא זכר אם החשבוניות היו חתומות מראש. נאשם 3 התייחס בעדותו בעמ' 59 לחברות עאקל או מגדלי המזרח, ואמר שנציגי החברות לא היו נוכחים בזמן שפרט את השיקים, והוא היה לוקח את השיקים מהמשרד ופורט אותם.            מכל האמור עולה כי הגירסאות העיקריות בנוגע לחברה זו הן גירסאותיהם של מחמוד חמידי המכחיש הפקת החשבוניות אל מול עדות נאשם 2 המתאר פרקטיקה של עבודה מול חברה זו שכללה גם מפגש עם חמידי. כפי שציינתי, עדותו של חמידי לא עוררה אמון רב, יצרה רושם שהעד אינו פורש את העובדות במלואן וקיים קושי לבסס עליה ממצאים. אל מולה, עדות נאשם 2 היתה רצופה והגיונית, ועל כן אני מעדיפה את גירסתו של נאשם 2 בנושאים שבמחלוקת הקשורים לחברה זו. 5.          חברת א.א.ח. כל עסק העד הנוגע לחברה זו היה לואי קוטינה . הוא העיד כי החברה מתנהלת על שמו אולם הוא לא היה מעורב אלא "מכר" את זהותו לאחרים. החברה התנהלה על שמו ותמורת זאת הוא קיבל מהחברה משכורת חודשית (פרוטוקול עמ' 20). העד לא זיהה את חתימותיו על גבי החשבוניות הרלוונטיות ולדבריו לא הכיר את הנאשמים ואת חברת יסעור (עמ' 21). אולם נוכח גירסתו בדבר "מכירת" הזהות שלו להפעלת החברה, אין לצפות ממנו שיזהה את הנאשמים ואין משקל ראייתי לאי זיהויים. בחקירה הנגדית ניסו הסניגורים, ובעיקר ב"כ נאשם 3, לחלץ מפני העד עובדות נוספות, בעיקר כאלה המעידות על מעורבותו במספר תיקים נוספים בעבירות דומות. בחקירה התברר גם כי העד היה נתון בזמן עדותו במאסר, וב"כ המאשימה הצהירה כי לא תבקש לעשות שימוש נגדו בדברים שיאמר בעדותו, אך כל אלו לא הועילו ולא ניתן היה לקבל מהעד מידע של ממש. בשלב מסויים כשנשאל אם יתכן שמי שפעל בשמו כביכול בחברה סיפק פועלים לנאשם 2, השיב העד "אני הלכתי". כשהתבקש למסור פרטים נוספים, חזר בו והכחיש את הדברים (עמ' 9 שורה 18 ואילך). עדות מוראד מנא עד זה שימש ככספר בסניף בנק הפועלים בארמון הנציב והכיר את נאשם 3 כמי שנהג לבוא לבנק לפרוט שיקים של חברת א.א.כל חי (פרוטוקול עמ' 65). העד העיד גם כי במקרה אחד אמר לו נאשם 3 כי הוא בעלים של חברה זו (עמ' 66). עוד העיד כי כשהתעוררו בעיות בחשבון ביקשו ממנו עובדי החברה לדבר עם סמיר, אולם הוא לא עשה כך כיון שעל פי ספרי הבנק היה אדם בשם פאדל מור רשום כבל החברה (עמ' 66). בהמשך דייק העד ואמר כי אותו אדם רשום כמורשה בחשבון, ולא כבעלים (עמ' 69). העד אישר כי חשבון החברה היה חשבון פעיל והיו בו הפקדות של סכומים שבין 50,000-200,000 ₪ לחודש. החוקרת ליאורה מרקוביץ לא בדקה האם חשבון החברה פעיל ומי עומד מאחורי חשבונות החברה. היא אישרה שלא בדקה את ספרי החברה וכי אינה יכולה לשלול את האפשרות שהחברה ביצעה עבודה (פרוטוקול עמ' 186). נוכח העדר שיתוף פעולה של העד קוטינה לא ניתן להגיע למסקנות של ממש גם מהעדויות לגבי חברה זו. עם זאת, עדות פקיד הבנק מצביעה על פעילות בהיקף גדול בחשבון החברה, ועל כך שהשם סמיר (שמו הפרטי של נאשם 3) הועלה בהקשר זה. 6.          חברת ניראל העד בן שחר שטיינבאום היה מנהל ומורשה חתימה של חברת ניראל משנת 2,000. לגבי החשבוניות שהוצגו לו טען העד כי אינו מזהה אותן וכי הן אינן זהות לחשבוניות המונפקות על ידו, וגם מספר תיבת הדואר המופיע בהן אינו נכון (עמ' 111). העד הכחיש אפשרות שעבד עם חברת יסעור, הכחיש היכרות עם מנהליה והבהיר שהוא היה מורשה החתימה היחיד בחברה (עמ' 111). העד הכחיש גם מסמך הנחזה כהסכם התקשרות בינו ובין יסעור - ת/43. מנגד, העד אישר כי נושאים רבים בחברה אינם קשורים אליו, כולל לדוגמא משכון כלי רכב. הוא לא הציג חשבוניות של החברה בפורמט שהוא עשה בו שימוש, על אף שהתבקש לעשות זאת כבר בחקירת מע"מ (עמ' 113, 114). העד אישר גם שריצה בעבר עונש מאסר על עבירות מע"מ, ובעת מתן העדות ריצה מאסר על עבירות שונות, כולל עבירות מע"מ ומס הכנסה, סמים, נשק ואיומים (שם). העד טען כי "יש לי קופת שרצים גדולה, אבל השרץ הזה לא שלי" (עמ' 114 שורה 11), אך לא ידע להסביר מדוע נעשה שימוש דוקא במסמכים הנחזים כמסמכי החברה שלו. הוא לא ידע להסביר גם כיצד נמצא אצל הנאשמת מסמך הנחזה כאישור ניכוי במקור של חברת ניראל ( עמ' 115). לגבי חברת ניראל הוגש פרוטוקול מישיבת בעלי המניות באישור עו"ד על בחירת בעלי תפקידים בחברה (נ/23). 7.          עדות עווד מוחמד מרואן   לגבי חברה זו הוגש אישור על ניהול פנקסי חשבונות מאת אגף המכס ומע"מ - נ/22. העד מרוואן מחמוד הכחיש קשר לחשבוניות שהוצגו לו וטען כי הוא מכיר את החשבוניות ואחרים זייפו אותן (עמ' 77, 78). הוא אישר כי שמו ומספר תעודת הזהות שלו מופיעים על גבי החשבוניות , אך הכחיש קשר עם יסעור. העד טען כי כשבועיים לפני חקירתו במע"מ נגנב ממנו תיק המסמכים שלו, והוא הפסיק לעבוד בעסקו הקודם והחל לעבוד אצל אחר בעבודות קטנות. בהמשך החקירה עומת העד עם טענות שהעלה כשהועמד לדין על עבירות מע"מ, שם טען כי נהג מונית גנב ממנו מסמכים וכי ספרי החשבוניות שלו נשרפו. העד טען כי אינו זוכר את הדבר (עמ' 82). אח"כ הודה כי העיד שקר בעדותו הראשונה במסגרת אותו משפט (עמ' 83). ריבוי הגירסאות באשר לקורות אותו ולדרך בה נעלמו מסמכיו אינם מאפשרים לקבל את טענותיו בנוגע לכך. העד לא ידע לאשר או להכחיש את היקף דיווחיו למע"מ לתקופה הרלוונטית, המצביעים על מחזורים של למעלה מ-250,000 ₪ ולמעלה מ-360,000 ₪ (עמ' 79). הוא נחקר על האשמות פליליות שהיו לגביו בנוגע לעבירות מע"מ, והשיב לשאלה זו כי אינו מבין עברית היטב (עמ' 81). מכל האמור עולה כי מדובר בעד מניפולטיבי, המשנה את גירסאותיו בהתאם לצורך ולעניין, עד כדי עדות שקר ממש. לא ניתן, איפוא, לייחס כל משקל לעדותו. 8.         סיכום ביניים: ניתן לסכם ולקבוע לגבי כל אחת ואחת מעדויותיהם של בעלי החברות מפיקות החשבוניות כי העדויות לא היו אמינות, העדים לא עוררו אמון ועדויותיהם היו נגועות בסתירות מהותיות. אין מחלוקת על כך שבספרי יסעור נמצאו חשבוניות של אותן חברות. טענות העדים לפיהן לא הכירו את יסעור ואת הנאשמים אינן אמינות, והן נדחות.            לגבי חלק מהחברות מפיקות הקבלות לא נשמעו עדויות והראיות מתבססות על דברי הנאשמים ועל מסמכים שהוצגו להם. חברה משמעותית נוספת שהראיות לגביה משמעותיות היא חברת קאזם, אשר תידון להלן. ייחודה של חברה זו בכך שחלק מעובדי יסעור קיבלו תלושי משכורת של אותה חברה. נאשם 2 טען בעניין זה כי מדובר ב"מיקור חוץ". אני סבורה כי אין שוני משמעותי בין ההעסקה באמצעות חברה זו לבין החברות האחרות. עם זאת, בשל ההיקף הגדול יחסית של הראיות לגביה והטענות הספציפיות נדונה חברה זו בנפרד, להלן: 9.          חברת קאזם העד חמאדה אברהים מוחמד הוא בעליה של חברת קאזם. על פי עדותו עזאם, אחד המתווכים ספקי הפועלים, עבד עם קאזם ועם יסעור, היה מביא מיסעור שיקים והיה מביא פועלים ליסעור. עזאם הביא את השמות ועשו את התלושים (עמ' 98). הוא הוסיף כי לא ראה את האתרים בהם עבד עזאם וכי עזאם הוא שערך את החשבונות מול חברת יסעור ודאג לכל (עמ' 99). בחקירה הנגדית אישר העד (אם כי יש לציין כי הדברים נאמרו בתשובה לשאלות מדריכות ולא בניסוחיו של העד עצמו) כי עזאם היה אחראי מטעמו לעבודה עם יסעור ושימש כנציגו, וכי הוא הרשה לעזאם למלא את החשבוניות. בעקבות הנתונים שהביא עזאם ערך העד תלושי שכר (עמ' 102, 103).   10.         בנוגע לחברה זו העידו גם מספר עובדים של יסעור: העד אהרן רווח העיד בעמ ' 34 ואילך כי עבד בחברת בזק בארכיב. כאשר יסעור זכתה במכרז לעבודה בחברת בזק נעשה עובד יסעור. על פי עדותו בכל פעם ש התקיים מכרז ו התחלף מעסיק היו מודיעים למעסיק החדש על כך שהוא נשאר בתפקידו . כך שלמעשה ביצע במשך שנים את אותה עבודה עבור חברת בזק, כשבאופן פורמלי השתנו מעסיקיו מעת לעת, על פי תוצאות המכרזים למתן שירותי ניקיון. העד תיאר כי קבלת השכר היתה מאדם בשם ציון שקיבל אותו מבעל הבית. לדבריו בחודשים האחרונים לעבודתו המצב השתנה, השיקים אחרו. הוא היה הולך ומקבל התשלום מבעל הבית, נאשם 2. העד אישר שקיבל כתשלום שיק משוך מחשבון חברת קאזם ביום 15.7.04 (ת/25). תלוש משכורת תואם מחברת קאזם הוגש כמוצג ת/26. העד פוטר מעבודתו ביסעור. ת/27 הוא מכתב פיטורין מיום 16.7.04. העד הבהיר בחקירתו הנגדית , בעמ' 37, 38, כי עבד בניקיון בחברת בזק במשך 14 שנה, כאשר מידי כשנתיים התחלפה החברה ששימשה כמעבידתו, והוא לא פוטר אלא המשיך לעבוד אצל החברה החדשה. לדבריו קיבל פיצויי פיטורין משתיים מבין החברות לאחר שהגיש תביעה לבית הדין לעבודה.   11.        העד יעקב דוידיאן היה מפקח מטעם חברת יסעור באתרים בהם הועסקה החברה. בעמ' 41 ואילך העיד העד כי א ינו מכיר את החברות בוני מגדלי המזרח, עקל וא.א.ח, ו לא זיהה חשבוניות שלהן שהוצגו לו. עם זאת הוא אישר כי פרט שלושה שיקים שהוצגו לו וקיבל מזומן תמורתם (עמ' 44). לדברי העד תשלומים אלה היו מועברים לעובדים זרים או עובדים שהיו מועסקים ללא תלוש, והם קיבלו את שכרם על פי דיווח שהוא העביר לגבי ימי ושעות העבודה שלהם (עמ' 45). העד העיד כי במקרה מסויים התלווה אליו נאשם 3 לבנק לפריטת שיק (עמ' 47). העד העיד כי הוא היה אחראי על עובדי יסעור בתחום הניקיון, ונקב בשמותיהם של מפקחים בתחום השמירה. הוא לא ידע על פועלים שהיו שייכים לחברות א. א. ח, קאזם, עקל ובוני מגדלי המזרח (עמ' 47, 48). אולם בחקירתו ה נגדית אישר העד כי בהודעתו במע"מ מסר שישנם קבלני משנה וכי היה מעורב בניסיונות לגייס עובדים עבור קבלני המשנה (עמ' 49, 50). העד אישר גם כי סמיר, דהיינו נאשם 3, היה עובד בעצמו וגם הביא חבורת עובדים שעבדו עימו (עמ' 51). ככלל, העד הכחיש באופן נחרץ את האפשרות שהיו קבלני משנה שעבדו עם החברה, אולם אישר שבחקירתו הזכיר שלושה קבלני משנה, וכן ניזאר סמיר ועזאם, וש לגבי עובדים של אלה נערכו התחשבנויות ושולם כסף מזומן (עמ' 55). ההודעה שמסר העד בחקירת מע"מ הוגשה וסומנה נ/1. בהודעה זו אישר העד כי היו עובדים שעבדו בחברת יסעור ואח"כ עבדו תחת קבלני המשנה (עמ' 2 בהודעה), וכן אישר כי במעמדים בהם היה נאשם 2 יושב ועורך חשבונות עם סמיר או ניזאר היו מבקשים ממנו לפרוט שיקים ולשלם לעובדים, והוא עשה זאת למרות שלא היה מרוצה מכך (עמ' 2, 3). את הכסף שקיבל תמורת השיק היה מחזיר לאחד מהם. העד העריך את מספר המקרים בהם פרט שיקים בכעשרה מקרים (עמוד אחרון להודעה נ/1). לסיכום עדות זו, על אף הכחשתו הגורפת של העד, מההודעה שנגבתה ממנו במע"מ ומחקירתו הנגדית עולה כי היו "קבלני משנה" שעבדו באופן קבוע עם הנאשמת. הללו הביאו עובדים, אם כי מעטים. באופן קבוע נערכו התחשבנויות בין קבלני המשנה לבין יסעור ונאשם 2, ובעקבותיהם שולמה תמורה בשיקים שנפרטו למזומן ותמורתם הועברה לעובדים אלו. 12.        העדה סיון דהן עבדה ביסעור בתפקיד מוקדנית כשנה, בשנים 2002 - 2003. היא העידה כי התבקשה על ידי נאשם 2 לפרוט מספר שיקים והיא לקחה אותם לבנק ומסרה לנאשם 2 את תמורתם במזומן (עמ' 87, 88). אין בעדותה של עדה זו כדי להוסיף עובדות של ממש לכאן או לכאן. העד אריה דאיה עבד ביסעור בשנים 2003, 2004 כמאבטח. העד העיד שהיה עובד של חברת יסעור ולאנשיה דיווח על עבודתו, אך תלושי המשכורת שקיבל היו של חברת קאזם (עמ' 91). לדבריו על המדים שלבש היה רשום שטראוס עלית (החברה לה ניתנו שירותי השמירה) וגם יסעור, אולם הוא עצמו הכיר את יסעור בלבד (עמ' 93). בחקירתו הנגדית אישר העד כי הוא עובד באותו אתר כבר מספר שנים, וכי במהלך השנים התחלפו מספר חברות המעסיקות אותו באופן פורמלי, כאשר העבודה עצמה לא השתנתה ובפועל הוא מקבל הנחיות ממפקחת בחברה המזמינה את שירותי השמירה - חברת שטראוס עלית (עמ' 95, 96). העד אילן אלדד עבד בחברת יסעור חמישה חודשים כעובד ניקיון. לדבריו הוא קיבל תלושי משכורת של יסעור אולם על גבי התלוש (ת/40) נאשם שמה של חברת קאזם, כך שלמעשה מדובר בתלוש של קאזם. העד לא הכיר את חברת קאזם או את או את עזאם, וענייני עבודתו הוסדרו באמצעות מפקח של יסעור (עמ' 105, 106). בחקירתו הנגדית אישר העד כי מבחינתו לא היה שינוי בתנאי העסקתו במעבר מיסעור לקאזם, והסיבה היחידה שבגינה סירב לכך היתה חוסר רצונו לעבוד בחברה ערבית (עמ' 108). 13.       העדה סמדר בן חמו עבדה ביסעור כמפקחת ניקיון בבזק בין השנים 2000-2004. הממונה עליה היה יעקב דוידיאן, מפקח אזורי ב יסעור (עמ' 156). העדה העידה כי במשך השנים קיבלה משכורת מחברת יסעור, מלבד בחודשיים האחרונים שבהם היתה המשכורת מחברת קאזם והיא לא הבינה מדוע (עמ' 155). לדבריה לא היה כל שוני מבחינת העבודה עצמה בתקופה בה שונו תלושי המשכורת (עמ' 156). העדה אישרה גם כי קיבלה מהנאשם 2 מכתב שלפיו מסתיימת עבודתה בבזק והיא מופנית למשרד לקבל הצעת עבודה חלופית או פיצויי פיטורין. כמו כן קיבלה מכתב ובו הודעה על כך שחברת יסעור נתונה בקשיים והעובדים מועברים לחברת קאזם (עמ' 157). העדה אישרה כי בהודעתה במע"מ אמרה שבמכתב מנאשם 2 הודיע להם כי למרות שהעובדים מקבלים שיקים ותלושי שכר מקאזם, הם עובדי יסעור ויקבל ו את כל המגיע להם. היא לא הציגה מכתב כזה (עמ' 157). בחקירתה הנגדית אישרה העדה כי עבדה בבזק שש שנים לפני תחילת עבודתה ביסעור, וביסעור עבדה שנתיים בלבד. היא אישרה כי בתקופת עבודתה בבזק התחלפו הזוכים במכרזים, והיא עברה מידי שנתיים או שלוש מזוכה אחד לזוכה אחר במכרז, כשמהות העבודה לא השתנתה. כן אישרה כי הפיקוח על עבודתה היה הן מול החברה בה הועסקה והן מול מנהל הבניין מטעם בזק (עמ' 157, 158). עוד העידה כי נושאים כגון קביעת שעות העבודה הו בסמכות חברת בזק ולא יסעור (עמ' 159 בתחתית העמוד) וכי היא וכ-30 עובדות נוספות במעמדה היו עוברות באופן קבוע מקבלן לקבלן ומקבלות פיצויים עם סיום כל העסקה. לדבריה היא קיבלה בהבנה את העובדה שחברת בזק הודיעה לה אחת לשנתיים כי קבלן אחר זכה במכרז והיא עוברת לעבוד אצל אותו קבלן. אולם ההעברה מיסעור לקאזם הכעיסה אותה, בשל העובדה שהדבר לא הוסבר לעובדים באופן מסודר והם הועמדו בפני עובדה כשקיבלו שיקים ותלושים שלא היו מוכרים להם (עמ' 160 שורות 7, 8, 21, 22, עמ' 161 שורות 1-3). 14.        מעדויות אלו עולות מספר עובדות מהותיות בנוגע להעסקת עובדי יסעור: ראשית, כפי שהובהר היטב בדברי העד אהרן רווח ועולה גם מיתר העדויות, העסקת עובדי יסעור באמצעות חברת קאזם, תוך הפקת תלושי שכר שלה, נעשתה לתקופה קצרה של מספר שבועות בלבד, עובר לפיטורי העובדים והפסקת פעילותה של יסעור. בעדותו של נאשם 2 הבהיר כי הדבר נעשה בשל קשיי תזרים שהיו ליסעור, ואי התאמה בין המועדים בהם קיבלה היא תשלום מבזק לבין המועדים בהם היתה מחוייבת בתשלום לעובדים (ראו דיון בנושא זה במסגרת הדיון בגירסת נאשם 2). מאחר שכל המצב המתואר מאפיין תקופה קצרה של קשיים כלכליים, ספק אם ניתן להסיק מעדויות אלו לגבי כלל התנהלותה ל יסעור בתקופות אחרות של פעילות שוטפת ותקינה. יתר על כן: אם ניתן להסיק מסקנות כלליות יותר מדברי העובדים בנושא זה, הרי שהמסקנות מתייחסות לאו דוקא ליסעור עצמה אלא לפרקטיקה של העסקת העובדים באמצעות חברות כח אדם באופן כללי. העדים היטיבו לתאר את המציאות העגומה, שבה עבדו בפועל לאורך שנים במקום עבודה אחד - חברת בזק, וביצעו את אותה עבודה עצמה, כאשר המעסיקים הפורמליים שלהם השתנו במשך השנים, בהתאם לזהות הזוכים במכרזי אספקת כח אדם. זוהי המציאות המוכרת לכל של העסקת עובדים באמצעות כח אדם. מציאות שיש לה השלכות רבות במישורים של זכויות עובדים ומעמדם של עובדים, אשר אינן נדונות כאן. מכל מקום, עובדות אלו, שהושמעו מפיהם של העדים, שאינם דוקא דורשי טובתם של הנאשמים, מצביעות על כך שהתנהלותה של יסעור לא היתה שונה בהקשר זה מהתנהלותן של חברות אחרות בתחום. נאשם 2 אמר בהודעתו ת/67 כי העובדים שביצעו את העבודה עבור יסעור לא התחלפו, ורק נותני החשבוניות השתנו מפעם לפעם. המאשימה הסתמכה על התבטאות זו וראתה בה ראיה לחובתו של הנאשם. אולם כפי שעולה מן העדויות הנדונות כאן, מדובר במציאות קיימת ונפוצה של העסקת עובדים קבועים תוך שימוש ב"מעטפת" משתנה של מעסיקים, כשחילופי המעסיקים אינם משקפים שינוי של ממש במציאות ובאופי ההעסקה של העובדים. לא ברור, איפוא, מדוע העסקת עובדים באמצעות קבלני כח אדם, הנפוצה בבזק ובקרב מעסיקים רבים במשק (כולל , כידוע לכל, על ידי מדינת ישראל עצמה), נחשבת לעבירה כאשר מדובר בהעסקת קבלני משנה על ידי הנאשמים בתיק זה. זאת כאשר במקרים הנדונים כאן, ממש כפי שנעשה בבזק, העובדים מועסקים על ידי חברות רשומות, שיש להן פעילות עסקית הבאה לביטוי בפעילות בחשבונות הבנק שלהם ובדיווחים למע"מ, וכאשר שכרם של העובדים שולם ולא נטען כי זכויות העובדים קופחו בדרך כלשהי. 15. חברות נוספות כתב האישום מייחס ליסעור ניכוי שלא כדין של חשבוניות שהופקו על ידי חברות נוספות. מדובר בחברות א.א.יציקות, חנא נגר ומונדיאל הנדסה בע"מ. לגבי חברות אלו לא הובאו לעדות מנהליהן או עובדים שלהם, ואף לא ראיות משמעותיות אחרות. חשבוניות של חברות אלו נמצאו בהנהלת החשבונות של יסעור ושימוש לקיזוז תשומות. אולם נוכח טענות הנאשמים כי החשבוניות משקפות עסקאות אמיתיות ועבודה שבוצעה, אין די בהימצאות המסמכים. בהעדר עדויות מטעם חברות אלו, ומאחר שלא נעשתה בדיקה של ממש של מצבן של אותן חברות (כפי שיפורט בהמשך בהתייחסות לעדויות החוקרים), הרי שאין בפני ראיות המאפשרות הרשעת הנאשמים לגבי חברות אלו. 16.       עדים נוספים מטעם המאשימה היו חוקרי מע"מ שהיו מעורבים בחקירת התיק. עדויותיהם מצביעות על כך שהחקירה התמקדה בבדיקתה של חברת יסעור ומנהליה, ולא בחקירת החברות מפיקות החשבוניות. החוקרים זימנו לחקירה את בעלי החברות מפיקות החשבוניות, במידה שהדבר הסתייע בידם. מעבר לכך לא בדקו את פעילותן של אותן חברות, מצב חשבונות הבנק שלהם, דיווחיהם למע"מ וכיוצ"ב. העד עופר סופרי הוא ראש המדור שהיה ממונה על החקירה, ולדבריו היה מעודכן בנוגע לתיק (עמ' 149 שורה 22), ואף ביצע פעולות חקירה כולל גביית הודעות מנאשם 2. העד נשאל לגבי חברת אל מהה והשיב כי לא נבדקו ספרי החברה, לא נבדקו לעומק דיווחיה למע"מ, ולא נחקר בעל החברה, אשר הוזמן מספר פעמים טלפונית ולא התייצב (עמ' 150, 151). גם לגבי חברת חנא נגר אישר העד כי בעליה לא נחקר, ולא יכול היה להצביע על מאמצים שנעשו לאיתורו או על בדיקת ספרי החברה (עמ' 151, 152). העדה ליאורה מרקוביץ , חוקרת מע"מ שהובילה את ה חקירה ב תיק, העידה בעמ' 180, שורות 25-25 כי אינה זוכרת אם בדקו ספרים [ולו] של אחת החברות שהוציאו חשבוניות. בחקירתה הנגדית העידה לגבי חברת אל מהה כי שוחחה טלפונית עם בעלי החברה והזמינה אותו לפגישה שאליה לא הגיע, אך היא לא נקטה בצעדים נוספים שבסמכותה, כגון בירור ברשם החברות מיהם בעלי החברה או הוצאת צו מעצר נגד מי שלא התייצב לחקירה (עמ' 170, 171). גם היא העידה כי לא בדקה את חשבונות הבנק של החברה (עמ' 173) ואף לא את חשבונות חברת אל מהה ואינה יודעת אם החשבוניות נשוא כתב האישום דווחו על ידה (עמ' 172). גם בעליה של חברת חנה נגר לא נחקרו ולא נעשה מאמץ של ממש להזמינם (עמ' 173, 174). כך גם לגבי חברת מונדיאל הנדסה - עמ' 175, 176 לפרוטוקול. גם לגבי חברה זו העדה לא יכלה לשלול אפשרות שמונדיאל התקשרה בהסכם אמיתי עם הנאשמים ודיווחה על העסקאות עימה (עמ' 177). לגבי חברת א. א. יציקות טענה החוקרת כי מנהלה לא הגיע לחקירה כיון ששהה במוסד גמילה, והשיטה בה נקט של מכירת חשבוניות תמורת סמים מוכרת למע"מ. עם זאת, העד לא נחקר במע"מ בנוגע לנאשמים בתיק זה (עמ' 178). בחברת עקל נחקר מנהל החברה חאמד חמוד האשם אולם לא נבדק מצב תיק החברה והאם החשבוניות אכן הוצאו ממנה (עמ' 178 בתחתית העמוד, 179). העדה אישרה כי לא בדקה את חשבון הבנק ולא וידאה שהחשבון אכן שייך לחברת עקל. ואינה יכולה לשלול את האפשרות שהחברה ביצעה עבודה (עמ' 180). בנוגע לעוואד מרואן השיבה העדה כי לא בדקה את החשבוניות שנוהגת החברה להוציא, על אף טענת העד שהחשבוניות שהוצגו לו אינן דומות לחשבוניות שהוא נוהג להנפיק (עמ' 181). גם בחברה זו לא נבדקו חשבונות הבנק ולא נבדק כיצד הגיעו למשרדי יסעור אישורים על ניהול חשבונות ומסמכים ממס הכנסה (עמ' 181). לגבי חברת ניראל לא נבדקו מסמכי החברה - פרוטוקול וחוזה - ואמיתותם לא אומתה או הופרכה, על אף שמופיעים בהם שמות של אנשים שניתן לאתרם, ואפילו שמה של עו"ד המאשרת את זהות בעלי החברה (עמ' 181, 182). העדה הבהירה כי הסתפקה בבדיקה לפי מחשבי מע"מ בלבד (עמ' 183 שורה 1).   גירסת נאשם 2 17. נאשם 2 מסר מספר גדול של הודעות במע"מ, רובן מפורטות וארוכות, ובסך הכל מונות הודעותיו עשרות רבות של עמודים. אתייחס תחילה (בקיצור רב) לעיקרי האמור בהודעות, ולאחר מכן לעדות הנאשם בבית המשפט.   במוצג ת/47, הודעה מיום 3.11.04, הנאשם נשאל מיהם ספקי החברה. הוא הזכיר את שמו של אבו עווד ניזאר בעלים ומנהל של חברת ע.נ. רובין בע"מ שסיפק שירותי כח אדם לשמירה וניקיון. הנאשם הבהיר כי לאחר שנעצר על ידי המשטרה הפלשתינאית נוצר קשר עם סמיר שראונה (נאשם 3) והוא סיפק את כח האדם. העד הוסיף כי סמיר הביא במשך השנים מספר קבלני משנה שאיתם נערכו הסכמי התקשרות, התקבלו מהם אישורי ניהול ספרים וניכוי מס במקור ומחלק מהם גם דו"חות מע"מ והם היו באים למשרדו של הנאשם, עורכים התחשבנות, נותנים חשבונות מס ומקבלים שיקים (עמ' 2 להודעה). לדברי הנאשם הקשר היה מתנהל במקביל מול נאשם 3 ומול קבלני המשנה. את השיקים היו פורטות החברות שבבעלות קבלני המשנה ולעיתים נוסף שם של אדם נוסף, יתכן שהיה זה עזאם או סמיר, דהיינו המתווכים, כדי לאפשר פריטת השיקים (עמ' 3). בעמ' 9 להודעה זו נשאל הנאשם אם העובדים בחברות השונות שהביאו המתווכים, כולל נאשם 3, הם אותם עובדים והחשבוניות מהוות רק כיסוי. הוא השיב כי חלק מהעובדים השתנו בשל תחלופה טבעית של כח אדם, אולם באופן כללי העובדים שהביא כל אחד מהמתווכים היו אותם עובדים והחשבוניות שימשו רק כיסוי. התבטאויות אלה מהוות אמנם ראיה לחובת הנאשם. אולם יש לראותן בהקשר הכולל. מהקשר זה עולה בבירור כי על אף הקושי שבהצגת החשבוניות מחברות שונות עבור עבודתם של אותם עובדים, הרי שבפועל העבודה עצמה נעשתה גם נעשתה. דהיינו, המתווך עצמו שימש כקבלן משנה והביא את עובדיו. עניין ה"כיסוי" לא התייחס לעצם העסקת העובדים אלא לזהות החברה הרשומה כספקית שלהם. 18. ת/48, הודעה מיום 11.11.04: הנאשם חוזר ומציין שקיבל חשבוניות של מספר קבלני משנה, חלקם מאת נאשם 3. הוא מבהיר כי בכל החברות ש"הביא" נאשם 3 היה מגיע מי שהציג עצמו כבעל החברה (עמ' 1). הנאשם התייחס לשירותים מסויימים שסופקו, על פי הרשום על גבי החשבוניות עצמן. לדוגמא: שירותים בבריכת הסולטן, שירותים לחודש מסויים (עמ' 2 שורה 1). בעמ' 2 שורות 11-16 הבהיר כי קיבל חשבוניות מאותם קבלנים עבור אספקת שירותי כח אדם לניקיון, לשמירה ולעבודות מזדמנות כמו סדרנים לאירוע מסויים, וזאת בנוסף למצבת העובדים הקבועים של יסעור שעמדה על 180-250 איש בתקופות השונות. בהמשך אותו עמוד הבהיר אלו מהחברות סיפקו שירותי אבטחה, ואלו סיפקו שירותי ניקיון. הנאשם נשאל היכן נמצא חומר הנהלת החשבונות לחלק מהתקופה, והשיב כי הוא בידי מס הכנסה. הוא נשאל מספר שאלות ומהן עולה כי התקיים בירור שלא הביא לתשובה היכן נמצא החומר. הנאשם נשאל והבהיר כי כל אחד מהמתווכים שעמם עבד, עאזם, סמיר וניזאר, הביא עובדים משלו (עמ' 5 שורות 5-7). בעמ' 7 ציין הנאשם שהביא את החוזים ומסמכי התקשרות בינו ובין 8 חברות מנפיקות חשבוניות, תוך פירוט שמותיהן. ת/69, הודעה מיום 23.6.05 : הנאשם מסר ונחקר על כך שבעלי חברות החשבוניות הגיעו רק בפעם הראשונה ולאחר מכן הגיע נאשם 3 בשמם. הוא השיב כי הדבר נראה לו תקין (עמ' 1, 2). כמו כן הבהיר כי ההתנהלות מול החברות שהביא נאשם 3 לא היתה מול הנהלת החשבונות שלהן כיון שהשיקים ניתנו לו במזומן ולא בשעות הפעילות השוטפת של הנהלת החשבונות (עמ' 3). הנאשם הבהיר בעמ' 4 כי השיקים ששולמו כללו את כל עלויות ההעסקה, כולל שכר העובדים, מס הכנסה וביטוח לאומי ועמלת נאשם 3 בסך 5%. ת/71, עימות בין נאשמים 2, 3 מיום 24.6.05: נאשם 2 טען כי נאשם 3 הוא קבלן משנה לאספקת כח אדם באמצעות חברות שהביא איתו. הוא ציין כי בכל הסכם שנערך עם אחת החברות מטעמו חתם נאשם 3 אישית להבטחת ההסכם. ככלל חזר נאשם 2 בעימות על הגירסה שמסר בהודעותיו האחרות. נאשם 3 טען שנאשם 2 לא אמר אמת בגלל יריבות ביניהם.   19. בעדותו בבית המשפט חזר נאשם 2 על עיקרי הגירסה אותה מסר בהודעותיו: הוא העיד כי לחברה היתה מצבת עובדים קבועה שמנתה בין 180-250 עובדים, כאשר לצורך עבודות או פרוייקטים מיוחדים נשכרו עובדים נוספים באמצעות קבלני משנה שהביאו את אותם עובדים. הנאשם ציין גם כי הפעילות המתבטאת בחשבוניות עבור כח האדם מהווה חלק קטן ביותר (אחוזים ספורים) מפעילות החברה, וכן כי הוא עצמו היה בלימודים שלוש פעמים בשבוע, כך שהזמן שהשקיע בניהול החברה היה מצומצם, ומתוך זמן הניהול הקדיש לענייני קבלני המשנה זמן מועט ביותר, כשעה או שעתיים בחודש (עמ' 189). הנאשם פירט את הרקע להיכרותו עם קבלני כח האדם ואופן ההתנהלות מולם. הוא התייחס למספר אפשרויות של העסקה והתחשבנות: עם חברת אל מהה סוכם על "מחיר פיקס" תמורת ביצוע העבודה, ואל היה צורך בהתחשבנות אלא בהעברת התשלום בלבד. הנאשם ציין כי ההתקשרות עם חברה זו היתה על סמך המלצה של מחלקת הביטחון של עירית ירושלים, על סמך נסיונם עם חברה זו, וכי נערך חוזה בכתב מול בעליה של חברה זו, אדם בשם סמי, וכשהיה צורך בכך נוצר קשר ישיר בין אביו של הנאשם, מר אריה דיינובסקי, לבין סמי (עמ' 190, 191). עוד העיד כי חברות כח האדם שעמם התקשרו באמצעות עזאם עבדו בהיקפים גדולים מאד ונתנו שירותים לחברות הגדולות בשוק. הן העסיקו מאות שומרים וסיפקו להם ציוד כגון מדים, מבנים, מכשירי קשר וכדומה (עמ' 191, 192). 20. נאשם 2 טען כי היו קשרים בינו לבין מרואן עוואד וכי אין אמת בעדותו של עוואד שטען כי אינו מכיר את נאשם 2. לדבריו נוצר קשר עם מרואן עוואד באמצעות עזאם, לצורך שמירה באתר של חברת שטראוס. אולם לאחר מספר חודשי עבודה אמר לו עוואד שהעבודה בהיקף הקיים אינה כדאית ואם לא יוצעו לו עבודת נוספות הוא יפסיק לבצעה, וכך היה. הנאשם ידע לתאר את אופן ההתחשבנות עם עוואד - מחיר פיקס, וכן תיאר מקרים שבהם היה צורך בהתערבותו של עוואד כמי שפיקח על הפועלים מטעמו, לדוגמא כאשר שומר הגיע לעבודה כשהוא נועל סנדלים. במקרה כזה פנה מזמין העבודה אל יסעור, והנאשם פנה אל מרואן עוואד (עמ' 193). כל הפרטים הללו אינם חשובים כשלעצמם, אולם הצטברותם יוצרת תמונה של עיסקה אמיתית, שבה מרואן עוואד, הגורם שהנפיק את החשבוניות, הביא את הפועלים, ופיקח עליהם. במצב זה גם אם החשבוניות הובאו בפועל על ידי עזאם, אין בכך כדי לשלול את העובדה שהעיסקה בגינה הוצאו החשבוניות היא עיסקה בעלת תוכן של ממש. 21. הנאשם עבר לתאר את ההתקשרות עם חברת קאזם. הוא תיאר כי מדובר בשירותי נקיון עבור מוסד חינוכי שבו תלמידים בעלי התנהגות פרועה. לדבריו הוא שוחח עם מנהל חברת קאזם שהסכים לקחת על עצמו את העבודה, ותרומתה העיקרית של חברת קאזם היתה העסקת מפקח מטעמם במקום, שהידק את הפיקוח על עובדי הניקיון. הנאשם ציין כי חלק מהעובדים שהועסקו על ידי יסעור במקום הועברו לקאזם (עמ' 193). על אף שעבודת קאזם התבצעה במקום שבעבר הוחזק על ידי יסעור, וחלק מהעובדים נותרו, הרי שעל פי עדות הנאשם שלא נסתרה מדובר בצורת העסקה חדשה, בפיקוח הדוק יותר של מפקח מטעם חברת קאזם, ובמצב זה קיים תוכן אמיתי בהתקשרות עם קאזם ואל ניתן לראות את החשבוניות שהוצאו בגינה כפיקטיביות. העסקה נוספת של חברת קאזם היתה בחברת בזק. כן מתאר הנאשם כי בשל בעיה של תזרים מזומנים בוצעה העסקת העובדים בבזק על ידי קאזם, כשהתשלום לעובדים שולם על ידי קאזם והתשלום מיסעור לקאזם שולם במועדים מאוחרים יותר, לאחר שהתקבל התשלום מבזק (עמ' 193). במקרה זה אמנם טיב העבודה אינו שונה, אולם קיים היגיון וצורך כלכלי שהביא להתקשרות עם קאזם. הנאשם אף הוסיף כי בעלי קאזם מינו רואה חשבון שהיה אחראי על ההתקשרות בכל הנוגע להעסקת העובדים. הוא היה מקבל מהנאשם דו"חות וריכוזים שהתקבלו מבזק, ובהתאם להם מכין תלושי משכורת אותם העביר לאישור יסעור (עמ' 194). כך שלקאזם היה חלק של ממש בהעסקת העובדים. יתר על כן: הנאשם הבהיר כי העובדים שהועסקו על ידי יסעור בבניין בזק היו עובדים שביצעו עבודה זו עוד קודם לכן. הוא תיאר כי לאחר זכיית יסעור במכרז לביצוע העבודה נפגש עם מנהל הבניין אשר הוציא רשימת עובדים ואמר שאלו העובדים שהועסקו על ידי הקבלן הקודם באותה עבודה, והם שימשיכו בה (עמ' 194). עובדות אלו תואמות את עדויותיהם של עובדי בזק, שאף הם ציינו כי עבדו במשך שנים באותה עבודה עצמה, כשמעסיקיהם משתנים בהתאם למכרזים שהוצאו ולזוכים בהם (ראו לדוגמא עדות סמדר בן חמו). הנאשם הוסיף בהמשך עדותו כי כך נהוג בענף, כי גם הוא עצמו שימש לעיתים קבלן משנה של חברה אחרת, וכי העבודה נעשית בדרך של מיקור חוץ. הוא הביא דוגמא מעבודה במכמש שבה התחלפו 6-7 חברות לפניו ו-4-5 חברות אחריו באותו פרוייקט, כשהוא עצמו עבד תקופה של שלושה חודשים בלב וקיבל מהמזמין את רשימת העובדים העוברים מקבלן לקבלן (עמ' 218 שורות 11-23). השיקולים בעניין זה היו תפעוליים בלבד (עמ' 218 שורה 31). כך שחילופי הקבלנים וגם חילופי העובדים היו בגדר נורמה רווחת בתחום, והתנהלותם של הנאשמים לא היתה שונה מאלו שביצעו את העובדה לפניהם או לאחריהם. 22. בנוגע להתקשרות עם נאשם 3 העיד נאשם 2 כי עוד משנת 1996 היה הוא ושותפו בחברה מקבל שירותי כח אדם מנאשם 3 ואדם נוסף, שהיו שותפים בחברה. אותה חברה סיפקה שירותים כאשר עובדיה היו עובדים זרים ששהו במעצר ועבודתם נועדה לממן את כרטיסי הטיסה שלהם (עמ' 195). קשר זה נותק ובהמשך, בשנת 2000, נוצר צורך בחברת יסעור ונאשם 2 ואביו יצרו קשר עם נאשם 3. לדברי נאשם 2 התקיימה פגישה בין נאשם 2 ואביו לבין נאשם 3 ואדם שהוצג כבעל חברה בה עובד נאשם 3, חברת ניראל (עמ' 196). הנאשם הוסיף כי נחתם הסכם עם חברת ניראל, אולם אביו רצה לשנות את ההסכם ובעלי ניראל לא שיתפו עמו פעולה, ועקב כך נפסקה ההתקשרות והחלה התקשרות עם חברת מונדיאל. גם כאן התקיימה פגישה בין מנהלי יסעור לבין בעלי מונדיאל ונאשם 3 עובד מונדיאל, כאשר נאשם 3 התנהג באופן המצביע על כך שהוא כפוף למנהל מונדיאל, ולא אמר דבר בלי אישורו (עמ' 197). הנאשם הבהיר כי הסכם עם חברת מונדיאל נחתם בנוכחות מנהלה עומראן וכן בנוכחות נאשם 3, כאשר האחריות העיקרית הוטלה על נאשם 3 אשר נתפס על ידי נאשם 2 כמי שידאג לכך שהשירותים יבוצעו באופן תקין (עמ' 198 במיוחד שורות 3-7). הנאשם העיד עוד כי במהלך העבודה מול מונדיאל היה בקשר עם מנהלה עומראן, כשבמקרים רבים נזקק לתיווכו של נאשם 3 לשם תרגום בשל קשיי שפה (עמ' 199). הוא הבהיר עוד כי התשלום לעובדים נעשה כך שבוצעה התחשבנות עם סמיר, ובעקבותיה הועברו חלק מהשיקים ישירות לחברת מונדיאל וחלקם נפרטו באמצעות סמיר או עובדים אחרים ותמורתם הועברה לעובדים. מונדיאל הוציאה תלושי משכורת לעובדים. (עמ' 200). את ההודעה על הפסקת ההתקשרות מסרה יסעור לעומראן (עמ' 200). ההתקשרות הבאה היתה עם חברת עאקל. גם כאן נפגש נאשם 2 עם מנהל החברה, חמדי, שהציג עצמו כקשור לנאשם 3, ואמר כי נאשם 3 הוא עובד ונציג שלו. לדברי הנאשם חמדי מסר לו צילום תעודת הזהות שלו והם חתמו על חוזה. הוא הוסיף כי עדותו של חמדי שטען שאינו מכיר את נאשם 2 אינה אמת. (עמ' 201). הנאשם העיד עוד כי ההתחשבנות נעשתה מול חמדי בנוכחות נאשם 3, וכי חמדי הביא את ההתקשרות לסיום אך הפנה את הנאשם ללואי קוטינה (עמ' 202). גם לואי קוטינה מחברת בוני מגדלי המזרח הציג את הנאשם 3 כמפקח מטעמו. נאשם 2 הבהיר כי הזיקה לנאשם 3 היתה חשובה מבחינתו, בשל ההיכרות המוקדמת ביניהם, וכן כי החברה היא שביצעה את העבודה, העסיקה את העובדים, הפיקה תלושי שכר ושילמה להם. הנאשם תיאר עוד כי לאחר שמניות החברה הועברו לאחר התקשר אליו רואה החשבון של החברה, שהיה מוכר לו מלימודיהם יחד, והודיע לו על הפסקת העבודה (עמ' 203). בנוגע לחברת חנה נגר העיד הנאשם כי מדובר בהתקשרות לעבודה חד פעמית, וכי החברה היא שביצעה את העבודה ואף סיפקה מכונות לביצוע הניקיון (עמ' 211). 23. בהתייחסו להתקשרויות באופן כללי הבהיר הנאשם כי נאשם 3 היה מי שיצר את הקשר עם הקבלנים השונים והיה חלק מהפעילות של אותן חברות, וכי תרומתו של נאשם 3 היתה חשובה לו בשל ההיכרות ביניהם (עמ' 212). הנאשם נחקר מספר פעמים בעניין זה, והוא שב והבהיר כי עצם נוכחותו של נאשם 3 ומעורבותו בהתקשרות היו שיקול משמעותי מבחינתה של יסעור, אשר היה "תמיד בתמונה" (עמ' 220, במיוחד שורות 14-24. וראו גם עמ' 221 שורות 10, 11, עמ' 222 שורה 9; עמ' 225 שורות 6, 14). הנאשם התייחס לאמרתו בהודעה ת/67 בעמ' 6, בה אמר כי היו שלושה אנשים שסיפקו פועלים ורק נותני החשבוניות התחלפו. הוא הסביר כי בתקופה שאמר את הדברים היה נתון במתח בשל חובות כבדים שהיו לחברה, וצווים שונים שהתדפקו על דלתו מידי יום. לדבריו אמר את הדברים משום שרצה שיעזבו אותו בשקט, ילכו וישאלו אחרים (עמ' 213 שורות 7-12). הנאשם אף הסביר במקומות שונים בחקירתו כי עובר לתחילת החקירה התמוטטה החברה כלכלית, אולם הוא התבייש לגלות לחוקרים עובדה זו. הנאשם הבהיר כי בזמן החקירה הוצגו לו המסמכים בלי הבנת הקשרם, והוא לא יכול היה לזהות ולקשור ביניהם. לאחר שצילם את חומר החקירה ועיין בחשבוניות בהקשרן המלא יכול היה לזהות ולקשור בין הדברים (ראו לדוגמא עמ' 230). גירסת נאשם 3: 24. נאשם 3 לא העיד עדות ראשית. ההודעה והעימות בהם היה מעורב, ת/70 ו-ת/71, הוגשו בהסכמה במקום עדות ראשית והוא נחקר בחקירה נגדית. בהודעה ת/70, מיום 24.6.05 הכחיש נאשם 3 כי הוא מכיר את שמו של נאשם 2. הכחיש שהתבקש להביא עובדים זרים כלשהם לחברת כח אדם. הוא טען שעבד בעצמו בניקיון בחברת יסעור ועבד בשיפוץ בביתו של אריה, אותו הגדיר כאדם מבוגר (עמ' 1). לאחר מכן "נזכר" בכך שהביא מספר מצומצם של עובדים 20-4) לשמירה במפעל שטראוס בעטרות, לבקשתו של אריה. לשאלה אם הביא פועלים לאתרים נוספים השיב שאינו יכול לזכור. כמו כן הודה בכך שהוא היה זה ששילם לפועלים מכסף מזומן שקיבל במשרדו של אריה (עמ' 2). גם בעדותו בבית המשפט אישר נאשם 3 כי סיפק בעצמו שומרים ופועלים ליסעור, היה מסתובב במקומות שונים ומביא פועלים, ויעקב מטעם יסעור היה מסכם איתם מחירים ומשלם להם (עמ' 57 לעדותו). בנוגע לשיקים שהוצגו לו שחתימתו מופיעה עליהם השיב הנאשם בהודעה ת/70 כי פרט את השיקים והחזיר את תמורתם לנאשם 2 (שאת שמו לא הכיר קודם לכן). נאשם 3 הבהיר כי שראונה חלימה ששמה רשום בחלק מהשיקים היא אחותו, וכי הוא מסר את שמה לאריה דיינו בסקי, הוא הבהיר כי שיתף פעולה במשיכת הכספים כפי שנדרש, כיון שהיה פועל אצלו. בנוגע לאופי העבודה שנדרשה ממנו, הנאשם הסביר כי עשה הכל, פעם ניקיון, פעם שמירה, פעם ללכת לעיר העתיקה להביא מאבטחים (עמ' 53 שורות 1, 2). לאחר מכן תיאר כי התעוררו בעיות בשמירה באיזור עטרות, וכי "אמרנו אין בעיה, לקחנו 5 אנשים ... שבועיים שמרנו וסידרנו את העניין שם" (עמ' 53 שורה 26). בעדותו בבית המשפט בעמ' 57 שורה 26 הגדיר את עצמו כשומר, אבל "לא שומר עם נשק" אלא "שומר עם שכל" דהיינו: גם מתיאורו של הנאשם עולה שהוא לא היה עובד מן המניין, וחלק מהעבודות אותן תיאר היו למעשה אספקת עובדים וניודם. 25. בעדותו בבית המשפט אישר נאשם 3 כי "הרבה פעמים" ישב עם אריה דיינובסקי ועם קבלנים שונים, ותרגם עבור דיינובסקי מסמכים בערבית, ואישר באופן ספציפי את נוכחותו במעמד ההתקשרות עם אנשי חברת חנא נגר (עמ' 49 שורה 29 ואילך, עמ' 50), וכן בהתקשרות עם מונדיאל, עם עבאדין עימראן ועם ניראל (עמ' 51). נאשם 3 אישר את חתימתו על גבי שטר חוב במסגרת ההתקשרות עם חנא נגר. לדבריו הדבר נדרש משום שהיה עליו לפרוט את השיק בבנק ולהביא תשלום עבור הפועלים, ושטר החוב נועד למנוע את בריחתו עם הכסף (עמ' 50). בהמשך שינה את טעמו ונתן הסבר שונה לעובדה זו: הוא הסביר כי אריה דיינובסקי לא יכול היה לרדוף אחרי קבלנים ערבים ולגבות כסף מהשטחים, ולכן נדרש הוא לחתום כיון שיוכל לדרוש את הכסף מהקבלנים או ממשפחותיהם, ולעורר את פחדם של הקבלנים (עמ' 52 שורות 15-18). נאשם 3 הכחיש כל היכרות עם רוב הקבלנים ומנהלי החברות מנפיקות החשבוניות, מלבד לואי קוטינה שאותו הכיר לדבריו מיסעור (עמ' 60, 61). אולם לא נתן הסבר לכך שנאשם 2 קשר אותו לחברות שבכתב האישום. הנאשם הציע כהסבר אפשרי את העובדה שנאשם 2 לא אהב אותו (עמ' 61 שורה 30). הנאשם הגדיר את יחסיו עם אריה דיינובסקי כיחסי אב ובן, אך ציין כי יחסים כאלה לא שררו בינו לבין נאשם 2 (עמ' 52 שורות 4-9). חוסר ההיגיון הפנימי בגירסת הנאשם עולה בבירור מדבריו: הכחשת היכרות כלשהי עם נאשם 2, שהיה מנהל בחברה בה עבד, הכחשת טענה שסיפק פועלים ומיד לאחריה הודאה בכך. הודעה במעורבות עמוקה בפריטת השיקים, בתירוץ התמוה שהתבקש לכך על ידי מעבידו. ברור שיחסים אלו אינם יחסי עבודה שבין מעסיק לבין עובד ניקיון בחברה לאספקת כח אדם. הנאשם הכחיש ששימש כמתווך בין יסעור לבין החברות מנפיקות החשבוניות (עמ' 5).   סיכום ומסקנות סופיות 26. אני סבורה כי החשבוניות נשוא כתב האישום משקפות עבודה שאכן נעשתה בפועל. רובן הגדול של החשבוניות כולל פירוט של העבודות שתמורתן ניתן התשלום. אחרות כוללות הפניה ספציפית לחשבון נפרד שנערך. בחלק גדול מהחשבוניות הפירוט רב מאד וכולל ציון של האתרים שבהם התבצעה העבודה, התאריכים המדוייקים ולעיתים מה שנראה כשמותיהם של עובדים או אחראים. העדים, ובכללם עובדי יסעור, ואף נאשם 3 (שאין לו עניין להעיד לזכות נאשם 2, אותו הוא רואה כאחראי לסיבוכו בפרשה), מזכירים בעדויותיהם מעמדים של עריכת חשבונות שבעקבותיהם הועבר תשלום מיסעור והוצאו החשבוניות. בכך מתחזקת המסקנה שמדובר בחשבוניות שניתנו תמורת עבודה. על כן אני קובעת כעובדה כי העבודות המתוארות בחשבוניות נשוא כתב אישום זה הן עבודות שבוצעו בפועל מטעם חברת יסעור, דהיינו: יסעור זכתה במכרזים או קיבלה על עצמה לבצע עבודות אלו, והעבודות אכן בוצעו. 27. עדויותיהם של רבים ממנהלי החברות שהנפיקו את החשבוניות, אשר הובאו לעדות בבית המשפט, אינן סבירות, כפי שהובהר בדיון הפרטני לגבי כל אחת מהן. ככלל קשה לבסס עליהן ממצאים. נאשם 2 טען הציג מערכת התקשרויות סבירה שבמסגרתה נוכו החשבוניות: הוא העיד כי החברה נזקקה לעיתים לעובדים נוספים מעבר למצבת העובדים הקבועים שלה. לשם כך התקשרה עם קבלני משנה שהביאו עובדים מטעמם, שילמה תמורת העבודה וקיבלה את החשבוניות נשוא כתב האישום (מלבד חשבונית יסעור אליתא, אשר תידון בנפרד). נאשם 2 העיד כי ההתקשרות עם החברות החיצוניות היתה באמצעות "מתווכים", שאחד מהם היה הנאשם 3 בתיק זה. לדברי נאשם 2 הוא פגש את בעלי כל החברות עובר להתקשרות, ערך איתם חוזים בכתב וקיבל מהם מסמכים כגון אישור מס הכנסה על ניהול ספרים וצילום תעודות זהות של בעלי החברה. לאחר המפגש הראשוני היה הקשר עם החברות מתבצע באמצעות נאשם 3. חלק מהחוזים והמסמכים אכן הוגשו והדבר מהווה תמיכה משמעותית בגירסת נאשם 2. לבי העדרם של אחרים הסביר הנאשם עוד בחקירתו במע"מ כי חלק מהמסמכים נתפסו על ידי מס הכנסה. בחקירה לא הוברר היכן בדיוק נמצאים כל המסמכים. על כן, התנהלותם של החברה ושל נאשם 2 בנושא זה היתה סבירה. העבירות המיוחסות לנאשמים הן עבירות של מרמה, המחייבות יסוד נפשי של מרמה. על המאשימה לשכנע לא רק שקיימים ליקויים טכניים בחשבוניות שהונפקו, אלא שקיימת מודעות מלאה וכוונת מרמה אצל נאשם 2. 28.    גירסתו של נאשם 3 בנוגע למעמדו ביסעור אינה נכונה. הנאשם טען שהיה עובד מן השורה. ראיה בסיסית שיכול היה להציג לטענה זו היא הצגת תלושי משכורת מן החברה. נאשם 2 העיד כי נאשם 3 לא היה אף פעם עובד של יסעור ולא קיבל ממנה תלושי משכורת (עמ' 232 שורות 7, 8). הנאשם 3 לא יכול היה להראות תלושים כאלה, וגם אם ניתן לקבל הסברים שונים לגבי תלוש זה או אחר, אין זה סביר שלא היה באפשרותו להציג ולו תלוש אחד. יתר על כן, מדברי נאשם 3 עצמו ברור שבינו לבין מנהל הנאשמת 3 לא שררו יחסים רגילים של עובד ומעביד: בהקשרים שונים בעדותו תיאר הנאשם את יחסים עם החברה ומנהליה באופן המעיד על יחסים מיוחדים וקרובים: הוא ציין כי היה בקשרים אישיים קרובים עם אביו המנוח של נאשם 2, מר אריה דיינובסקי, שהיה מנהל החברה. הוא ציין שביצע עבודות שונות בביתו, והורשה להימצא בבית בשל יחסי האמון ביניהם. נאשם 3 אישר כי התבקש והגיע פעמים רבות למשרדי החברה במעמדים של מו"מ עם ספקים. לדבריו מטרת הזמנתו היתה תרגום, אולם כיון שניתן למצוא מתורגמנים נוספים, ונוכח כלל הנסיבות, האפשרות שנאשם 3 הוזמן למטרות נוספות היא הסבירה יותר. נאשם 3 אישר את חתימתו כערב בהתקשרויות עם ספקים. עובד מן השורה אינו נדרש ואינו מסכים לחתום כערב. כשנשאל על כך בחקירתו הבהיר כי הדבר נעשה מאחר שדיינובסקי לא יכול היה למצוא את מנפיקי החשבוניות, שהיו ערבים, ולו עצמו היה קל יותר למצאם. תשובה זו כשלעצמה מעידה על יחסים החורגים בהרבה מעבר ליחסי עובד ומעביד בחברת כח אדם, ועל זיקה בין נאשם 3 לבין מנפיקי החשבוניות. מעבר לכך, אין זה סביר שהנאשם יחתום כערב אלא אם יש לו אינטרס כבד משקל בהתקשרות, ותיווך בין הצדדים מהווה הסבר ודוגמא מתאימה לאינטרס כזה. גירסתו של נאשם 3 לפיה לא היה לו כל קשר לעניין העסקת העובדים אינה סבירה כפי שציינתי לעיל. שכן הוא עצמו מעיד על מעורבות רבה שהיתה לו בנושא, ועל מעמד מיוחד שלא ניתן לתארו כמעמד של עובד מן השורה. שקריו של הנאשם בנושא כה מהותי - מעמדו ביסעור והיותו עובד שלה - נושא שהוא לב ליבה של המחלוקת, פועלים לחובתו ואינם מאפשרים להניח כי לא היה מודע לעסקי החשבוניות. על כן המסקנה היא שנאשם 3 שימש בעצמו כמעין קבלו משנה של יסעור וסיפק לה את העובדים. אולם החשבוניות שהציג ליסעור לא היו חשבוניות שלו אלא של חברות אחרות, ובכך עבר את העבירות המיוחסות לו. אין משמעות לשאלה האם נאשם 3 הוא שתיווך או יצר קשר בין יסעור לבין כל החברות, או שחלקן הגיעו בדרך אחרת. אין גם משמעות לשאלה כיצד בדיוק הוגדר מעמדו של נאשם 3. מן העדויות עולה כי בפועל שימש נאשם 3 כאיש קשר בין יסעור ומנהליה לבין קבלני המשנה. תפקידו היה תפקיד מפתח, ומדברי נאשם 2 עולה למעשה כי אלמלא מעורבותו לא היתה יסעור מתקשרת עם אותם קבלנים. 29. נאשם 3 שימש כמתווך, ככל הנראה תמורת עמלה. וכן במצבים מסויימים פרט שיקים והעביר את התקבולים בשל צרכים שונים שהתעוררו, כגון בעיות תזרים מזומנים. כיון שקבעתי שהעבודה בוצעה בפועל, הרי שאותם שיקים שנפרטו למזומן שולמו לעובדים. שהרי אם בוצעה עבודה בפועל, קמה חובת תשלום עבורה. מכל האמור עולה כי לנאשמים 1, 2 לא ניתן לייחס כוונת מרמה. אולם נאשם 3 הוא שהביא את החשבוניות, הוא שקיבל אותן מהחברות שהפיקו אותן או מאדם אחר כלשהו, והוא שידע כי החשבוניות אינן מופקות על ידי מי שמבצע בפועל את העבודה. בעבודות אלו עבדו אכן עובדים נוספים שגוייסו על ידי נאשם 3. אולם שלא כפי שנטען על ידי נאשם 3, הם לא היו עובדיהן של החברות מנפיקות החשבוניות, אלא עובדים אחרים, ונאשם 3 הביא את החשבוניות ככיסוי לעבודתן. לאור האמור החלטתי לזכות את נאשמים 1 ו-2 מן העבירות המיוחסות להם ולהרשיע את נאשם 3 במיוחס לו בכתב האישום. חשבונית חברת יסעור אליתה 30. בין החשבוניות שעל פי הנטען שימשו לניכוי תשומות שלא כדין על ידי נאשמת 1 באמצעות נאשם 2 מופיעה גם חשבונית בסכום של 378,180 ₪ לחברת יסעור אליתא. עניינה של חשבונית זו שונה מיתר החשבוניות, שכן היא אינה קשורה לעסקי כח האדם ולחברות מפיקות החשבוניות. יסעור אליתא הוקמה על מנת לספק שירותים לחברת החשמל. בעליה היו שתי קבוצות - מצד אחד קבוצת יסעור, אריה דיינובסקי ונאשם 2. מצד שני קובי שמעון ושמחה שידלובסקי. לאחר שהחברה נקלעה להפסדים מינו הצדדים את רו"ח עובד בן דוד שניהל משא ומתן לגבי תשלום חובות החברה והפסקת פעילותה. הצדדים אף פנו לרו"ח דב וינשטיין וקיימו בפניו הליך בוררות. השאלה היא, כאמור, האם עברו יסעור ונאשם 2 עבירה כאשר ניכו תשומות בגין חשבונית שהופקה על ידי יסעור אליתא לטובת יסעור. 31. העד דב וינשטיין שימש, כאמור, כבורר בין הצדדים. הוא העיד כי לא ידועים לו פרטים של ממש על פעילות החברות, על הוצאת החשבונית ועל שיק שהועבר על ידי יסעור שתמורתו הוצאה החשבונית. אין בעדותו של וינשטיין כדי להוסיף תוספת של ממש לראות בתיק. עם זאת, הוא אישר כי אריה דיינו בסקי הוא שהיה הדומיננטי בבוררות, ולא הנאשם 2 (עמ' 137). העד שמחה שידלובסקי היה אחד מבעלי חברת אליתא ביטחון שחברה ליסעור בהקמת חברת יסעור אליתא, והיה אחד מבעלי המניות של יסעור אליתא . הוא העיד כי הוצאת חשבוניות בשם יסעור אליתא היתה בסמכותו של נאשם 2 במהלך הפעילות של שתי החברות. (עמ' 129). הוא תיאר כי בפועל הופקד ניהול יסעור אליתא בידי קבוצת יסעור, הם שהיו בקשר עם חברת החשמל, יסעור היתה מקבלת את התשלומים מחברת החשמל ומוציאה חשבונית לחברת החשמל, והעבירה ליסעור אליתא את חלקה תמורת חשבונית (עמ' 131). מכאן שעצם הוצאת החשבונית על ידו לא היתה חריגה. העד קובי שמעון היה אף הוא בעל מניות ביסעור אליתא. גם הוא העיד כי האחראי על הוצאת החשבוניות היתה יסעור, בשל הידע החשבונאי של נאשם 2, ואצלה רוכזו גם כל הוצאות החברה המשותפת. כל שיק או חשבונית שיצאו אמור היה להיות בידיעת כל השותפים. (עמ' 162). עם הפסקת פעילות החברה בינואר 2000 נותרו חובות כבדים. על מנת להסדיר את העניינים הכספיים מונה רו"ח עובד בן דוד כמנהל החברה במרץ 2000, ובמקביל הוסכם על פניה לבוררות בין קבוצות הבעלים. תפקידו של המנהל, בן דוד, היה לנהל מו"מ עם הספקים ולהסדיר את החובות על מנת למנוע תביעות אישיות (עמ' 164). לדברי העד הוא ראה לראשונה את החשבונית שהוציאה יסעור ליסעור אליתא כשנקרא לחקירת מע"מ. הוא העיד כי הוצאת החשבונית היתה בניגוד לעמדת המנהל שמונה והבורר, אולם עדותו בנושא זה היא בבחינת עדות שמיעה (עמ' 165, 166). מכל מקום העד הבהיר כי הסתייגותו של הבורר היתה בעיקר בשל האיחור בהוצאת החשבונית (עמ' 166 שורה 25, 26). בהתייחס לתוכן החשבונית שהוצאה על ידי יסעור טען העד כי ההעברות מיסעור ליסעור אליתא לא היו כנגד עבודה אלא כנגד כסף שהצטבר ביסעור ואמור היה להיות מועבר ליסעור אליתא לצורך תשלום לספקים. הוא הבהיר כי אין מדובר בתשלום עבור פרויקטים אלא בכסף שנמצא בידי אריה דיינובסקי, אביו המנוח של נאשם 2 ומנהל יסעור בשעתו, שלא כדין. עם זאת, כמעט בנשימה אחת הודה העד כי גישתו לעניין אמוציונאלית כיון שלטענתו גנבו ממנו 450,000 ₪, ובהמשך ציין כי החשבונית הוצאה באיחור ניכר. כשנשאל לסיכום הנושא אם הבעיה היחידה היא שהחשבונית הוצאה שנתיים מאוחר יותר השיב "ברמאות גדולה" (ראו רצף החקירה בעמ' 168 לפרוטוקול). לאחר מכן, בחקירה החוזרת הבהיר כי החשבונית לא היתה אמורה לצאת משום שלא בוצעה כנגד ביצוע עבודה אלא תמורת כסף לספקים (עמ' 169). העד לא פירט ולו פירוט מינימלי את זהות אותם ספקים או העיסקאות שבגינן הועבר התשלום לספקים. אין, איפוא, בדברי העד הסבר ברור לגבי העובדות שבגינן הוצאה החשבונית ומדוע אסור היה לטענתו להנפיקה. העד בהגינותו לא הסתיר את רגשותיו הקשים כלפי יסעור ובעליה, ובהעדר טענות קונקרטיות כנגד הוצאת החשבונית לא ניתן ללמוד מעדותו מדוע לא היו הנאשמים רשאים להנפיק את החשבונית. 32. עדות עובד בן דוד: העד שימש כרואה חשבון של יסעור והגיש בשמה דו"חות למע"מ. במרץ 2000 מונה כמעין מנהל זמני של יסעור אליתא ונדרש לנהל משא ומתן עם עובדים, ספקים ובנקים. על פי עדותו החשבונית ת/46 הופקה לא על ידו ולא בידיעתו (עמ' 118). החשבונית הופקה לאחר שנסגר התיק במע"מ. בנוגע לזכות להוציא את החשבונית אישר העד את ההתנהלות המקובלת בה היתה יסעור מעבירה ליסעור אליתא תשלומים ומקבלת תמורתם חשבונית. לדבריו יסעור העבירה לחברה המשותפת סכום של 400,000 ₪ שלא נרשמו בספרים, אולם על פי תפיסתו סכום זה נועד לתשלום חשבונות. העד נשאל מדוע אין תיעוד בספכים להתחשבנות זו, והשיב כי לא נכנס להתחשבנות בין החברות (עמ' 121, 122 שורות 1, 2). העד אישר כי במרץ 2001, עם תחילת הבוררות בין הצדדים, הסתיים תפקידו ואינו בקיא בנושא סמכויות הצדדים מאז (עמ' 122). יצויין כי התאריך על גבי החשבונית ת/46 הוא 31.10.01. העד אישר גם כי אריה דיינובסקי ביקש ממנו להוציא חשבונית עבור התקבולים הנ"ל, אך הוא סירב כיון שזה לא היה תפקידו (עמ' 123, 124). לשאלה האם יסעור אליתה היתה אמורה להוציא חשבונית בגין התקבול שהתקבל מיסעור, השיב: "תלוי איזה העברה, אם העברה בגין פעילות עסקית, אז כן. אם זה העברה בגין התחשבנות בין שתי החברות, אז לא" (עמ' 147 שורות 7, 8). בהמשך, בשורות 13, 14, העיד כי הוא אינו מכיר את מערכת היחסים בין יסעור ליסעור אליתה. מכאן המסקנה שאינו יכול לאשר או לשלול את ההצדקה של הוצאת החשבונית. החוקרת ליאורה מרקוביץ בעדותה לא זכרה היטב את העובדות ולא יכלה להסביר מדוע בסכסוך בין השותפים בחברה אימצו במע"מ דוקא את גירסתם של השותפים האחרים, ולא את גירסתה של קבוצת דיינובסקי - יסעור (עמ' 183, 184).  33. בעדותו השמיע גם הנאשם את גירסתו לגבי חשבונית יסעור אליתא: בין הצדדים שהקימו בשותפות את חברת יסעור אליתא, משפחת דיינובסקי מצד אחד, ומצד שני קבוצת קובי שמעון ושמחה שדלובסקי, התגלעה מחלוקת עסקית לגבי פעילות החברה, וליתר דיוק - האם עבודות פיצוצים עבור חברת החשמל אמורות להיות חלק מעיסוקה של החברה המשותפת, יסעור אליתא, או שהן מחוץ לשותפות (עמ' 217). לדברי הנאשם החשבונית נשוא המחלוקת לא היתה שונה מיתר החשבוניות שיצאו במסגרת הפעילות העסקית של החברה המשותפת, החריג היחיד לגביה היה הוצאתה באיחור, מסיבה שאינה ידועה לו (עמ' 218). הנאשם העיד כי יסעור ניהלה את כל הנהלת החשבונות עבור יסעור אליתא והפיקה דרך קבע את החשבוניות של יסעור אליתא בגין התקבולים שקיבלה מחברת החשמל עבור פעילותה (עמ' 215). הוא הוסיף כי לא היה מעורב בעצמו בהפקת החשבונית נשוא כתב האישום וככלל לא היה מעורב לעומק בעסקי יסעור אליתא, וכי אביו הוא שניהל את הנושא ואת ההתכתבות (עמ' 215, 216, 218). לדבריו בהודעותיו בעניין זה הוא הגן על אביו, כאשר נטל על עצמו אחריות למה שנעשה על ידי אביו (עמ' 231 שורות 14-16). 34. המסקנות העולות מכל אמור הן כדלקמן: אין מחלוקת על כך שההתנהלות שבמהלכה הפיקה יסעור אליתא חשבונית ליסעור היתה מקובלת בין החברות. אין מחלוקת גם על כך שיסעור העבירה ליסעור אליתא סכום של 400,000 ₪ שלא נרשם בספריה ובמשך תקופה משמעותית לא הוצאה בגינו חשבונית. העד בן דוד העיד על כך שאריה דיינו בסקי ביקש ממנו להוציא חשבונית בגין סכום זה, אך הוא סירב כיון שזה לא היה תפקידו. גירסת השותפים האחרים ביסעור אליתא, שידלובסקי ושמעון, היא שמדובר ב"כסף מהבית" שהיה על יסעור להביא לתשלום חשבונות של יסעור אליתא, אולם טענה זו שנויה במחלוקת. הן וינשטיין והן בן דוד לא טענו פוזיטיבית שיסעור פעלה שלא כדין בהוצאת החשבונית, ושניהם העידו כי הנושא אינו בתחום סמכותם ועניינם. מכל האמור עולה כי יסעור העבירה ליסעור אליתא סכום העולה על סכום החשבונית, אשר לא נרשם בספרים ולא הוצאה בגינו חשבונית עד להוצאת ת/46. ראיה דיינו בסקי ביקש מעובד בן דוד, ששימש כמנהל החברה, להוציא חשבונית, אך נענה בשלילה. לאחר שבן דוד סיים את תפקידו, הוציאה יסעור עצמה את החשבונית, בהתאם להתנהלות שהיתה נהוגה בין הצדדים בתקופת פעילותם. קיימת, איפוא, לכל הפחות אפשרות סבירה שבה הוצאת חשבונית זו נחשבת כחלק סביר ואינטגרלי של התנהלות החברה, ולא כפעולה שנעשתה במרמה לצורך ניכוי תשומות שלא כדין. נוסף על כל האמור, כל העדים אישרו את מעורבותו הרבה של אריה דיינובסקי בענייני יסעור אליתא בכלל ובהוצאת החשבונית בפרט. על כן, גם אם נפל פגם כלשהו בדבר, לא ברור כיצד ניתן לייחס את האחריות לכך דוקא לנאשם 2. על כן אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו גם בפרשת חשבונית יסעור אליתא. בהתאם להכרעת הדין מיום 22.5.11 אני מזכה את נאשמים 1, 2 מן העבירות שיוחסו להם בכתב האישום ומרשיעה את נאשם 3. זכות ערעור תוך45 יום שיימנו החל מהמצאת החלטה זו לצדדים. מחשבה פלילית / היסוד הנפשיניכוי מע"ממיסיםניכוי מס