קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כתב אישום על נהיגה רשלנית: בתיק זה מיוחסת לנאשמת עבירה של נהיגה רשלנית שגרמה לתאונת דרכים בה נפגעה הולכת רגל בחבלה של ממש. ייאמר מיד כי החלטתי לזכות את הנאשמת מעבירה של נהיגה רשלנית ולהרשיעה בנהיגה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, וכן להרשיעה בעבירה על הוראות החיקוק הנוספות שבכתב האישום. עיקר העובדות שבמחלוקת אינו שנויות במחלוקת. ביום 30.12.08 נהגה הנאשמת ברכבה מסוג סובארו ברח' הדקל בכרמיאל מכיוון מערב למזרח. באותה עת חצתה את הכביש משמאל לימין, הקטינה ויקי רוזנברג, שהייתה כבת 8 במועד הרלוונטי. רכבה של הנאשמת פגע בויקי וגרם לה לחבלה של ממש בדמות שבר ברגל ימין. הנפגעת העידה בפני: "יצאתי מבית ספר עם אחי והלכנו על המדרכה, הגענו לכביש. הסתכלתי לצד ימין לא היו מכוניות הסתכלתי לצד שמאל היו מכוניות ממש רחוקות. התחלתי לחצות אבל אחי הוא היה מאחוריי קצת כי באותו יום קצת רבנו אז התחלתי לחצות מהר וכשהגעתי לאמצע הכביש התחלתי ללכת יותר לאט ואז מכונית דרסה אותי. המכונית באה מצד ימין. כשאני הסתכלתי המכונית לא היתה. לא ראיתי את המכונית לפני שהרגשתי את המכה. אחיה של הנפגעת, אשר יצא עימה מבית הספר העיד: "אני הלכתי יותר לאט אחותי יותר מהר, כשאחותי התחילה ללכת לחצות את הכביש אני נשארתי מאחור. כשהיא היתה באמצע הכביש ראיתי את המכונית שמתקרבת מצד ימין ושהיא מאד מתקרבת לכביש ואז כשאחותי כבר כמעט חצתה את הכביש המכונית פגעה בה. כשאחותי החלה לחצות את הכביש הסתכלתי עליה, ראיתי את המכונית מתקרבת, איני זוכר את המרחק. לא אמרתי לאחותי שיש מכונית ושהיא תיזהר. אני קצת פחדתי. זה נכון שאני ואחותי רבנו, רבתי אתה אחרי שיצאנו מבית הספר. היא עצבנה אותי בגלל זה לא הלכנו ביחד, היא הלכה לפניי הרבה, כשהלכנו מבית הספר היינו אחד ליד השני, כשהגענו למדרכה הייתי על קצה המדרכה והיא כבר התחילה לחצות את הכביש. בחקירה נגדית הוסיף האח: ש. אמרת שויקי התחילה לעבור אתה ראית את המכונית שפגעה בה, אפשר להגיד שהמכונית היתה די קרוב, נכון? ת.        כן. ש.        נראה לי שהלכת עם אחותך, רבתם בגלל שרבתם היא החליטה לעזוב אותך ולעבור בריצה את הכביש, נכון? ת.        כן. ש.        היא עברה את הכביש בריצה ת.        היא הלכה ואז רצתה להגיע הביתה יותר מהר היא התחילה ללכת יותר מהר. ש.        היא רצה או הלכה מהר ת.        קצת רצה. ש.        נראה לי שאתם הגעתם לקטע שהיא החלה לחצות את הכביש, ואז היא החלה לרוץ, אולי היא הלכה לאט בהליכה מהירה ואז היא החלה לרוץ, נכון? ת.        כן. הנאשמת העידה: "ביציאה מהבית ספר יש פניה שמאלה, התכוונתי לפנות שמאלה. בזוויית העין ראיתי את הילדים ויקי ורונן. ראיתי אותם לראשונה די סמוך לזה שפניתי שמאלה, 100 מ' אחרי הפניה ראיתי אותם הולכים על המדרכה. רגע אח"כ אני ממש רואה את ויקי אוחזת ביד אחיה, רצה לתוך הכביש. זה היה כביש דו מסלולי. היא חצתה את צד אחד שלו שהיה פנוי, ואני ממש רואה אותה לידי. האמת היא שקודם כל מאד נבהלתי, זה ממש הלם בי. חשבתי איך אני בורחת ממנה כמה שיותר. היה מפרץ בצד ימין ולשם ממש חתכתי. שברתי את ההגה ימינה כמה שיכולתי ושם עצרתי במפרץ". בחקירה נגדית הוסיפה הנאשמת, בין השאר, את הדברים הבאים: ש.        כשאת מציינת 40 קמש את לא מציינת שהאטת את המהירות. כשהבחנת בילדים במרחק שציינת, למה לא האטת את מהירות נסיעתך כשהבחנת בשני הילדים בצד הדרך? ת.        לא מצאתי מקום להאט כי הם הלכו במדרכה ואני בכביש. ש.        למה כשהתקרבת לילדים לא צפרת צפירת אזהרה? ת.        אני זוכרת את עצמי מסתכלת על ויקי, לא מבינה מה היא עושה, לא היה לי זמן לצפור, הכי רציתי לברוח ממנה. ש.        הבחנת שהיא רצה לכביש. מה עשית? ת.        התבוננתי אליה, המבטים נפגשו וחתכתי ימינה. אני זוכרת שעשיתי תנועה כזו בראש ושברתי את ההגה ימינה. ש.        באיזה שלב בלמת? למה לא בלמת? ת.        אולי חששתי שאני פוגעת בה ולא מספיקה לעצור לכן חתכתי ימינה. היא פשוט רצה לאוטו. ש.        האם יתכן שהיית נותנת ברקס חזק לא היתה פגיעה? ת.        יכול להיות ששיקול הדעת שלי היה לקוי, מצאתי שהכי נכון לעשות לברוח לעשות מינימום את הפגיעה, למנוע את הפגיעה. סבורני כי מהדברים שלעיל עולה תמונה עובדתית לפיה מחד גיסא החלה הנפגעת בחציית הכביש בריצה, בעקבות ריב עם אחיה, ומבלי לוודא כי הכביש פנוי, ומאידך גיסא הנאשמת אשר הבחינה בילדים ההולכים על המדרכה לא נקטה בשום אמצעי זהירות, המשיכה בנסיעה במהירות רגילה ולא נערכה לאפשרות, שהתממשה, כי אחד הילדים ינהג כמנהג ילדים ויתפרץ לכביש בחוסר זהירות. לאור עדויות אלה, מקובלת עליי טענת הסנגור כי לא ניתן לקבל את מסקנות הבוחן, מר מדקר, כפי שהן. מסקנות הבוחן מבוססות על נקודת חצייה שהתבררה כבלתי נכונה ועל מהירות חצייה נמוכה ככל הנראה מהמהירות בפועל. שני נתונים אלה משפיעים באופן ישיר על זמן השהייה של הנפגעת בכביש, ומקטינים את זמן התגובה של הנאשמת. יחד עם זאת, על אף שמצאתי כי ספק אם הייתה רשלנות בדרך נהיגתה של הנאשמת, עדיין סבורני כי יש להטיל עליה אחריות לאירוע. ההלכות בעניין זה ידועות ומחייבות נהג להתייחס "בחשדנות" להולכי רגל על שפת הכביש ובמיוחד לילדים. כבר נקבע בפסיקה לא אחת שנהג נדרש באמצעי זהירות מיוחדים כאשר מדובר בילדים, ועליו להיות מוכן לאפשרות כי ייכנסו לכביש בלא לשים לב לרכב המתקרב. בע"פ 450/74 ראיק ג'לי נ. מדינת ישראל, נדון מקרה בו נהג פגע בילד כבן 4 שנים וחצי. הנפגע עמד על שפת הכביש הימנית מבלי השגחת מבוגר, כשגבו מופנה אל הכביש. בבעת שהגיע הרכב למרחק של כמטר וחצי ממנו, הסתובב הילד ורץ אל הכביש, ושם נדרס למוות. ביהמ"ש העליון אישר את דבר הרשעתו של המערער באומרו: "קשה לצפות מילד בגיל זה לאותה מידת זהירות שאפשר לדרוש מילד יותר גדול. המערער יכול היה להבחין בילד ממרחק של כ- 50 מטר ולו היה צופר מאותו מרחק הרי, אף אם כתוצאה מכך היה הילד מתבלבל, היה יכול המערער לעצור את רכבו לפני שהיה מגיע למקומו של הילד. בנוסף לכך הכביש בזמן המקרה היה פנוי והמערער, אשר חייב היה לחזות מראש שמא ילד קטן זה יסטה פתאום לכביש, חייב היה להתרחק במידת האפשר מהשפה הימנית של הכביש וגם להאט במידה מסוימת ממהירות נסיעתו. לו היה המערער נוקט צעדי זהירות אלה, היה ביכלתו למנוע את התאונה. למעשה אין חולקין על כך שהמערער לא עשה דבר כדי לקדם פני אותה סכנה אפשרית, שצריך היה לצפות לה כשראה ילד כה קטן עומד על שפת הכביש ...בכך התרשל המערער ולפיכך ההרשעה היתה מבוססת". כן ראו לדוגמא דברי בית המשפט העליון בעניין אחר לפיהם: "נהג חייב לצפות את האפשרות, שהולך רגל כאמור יירד לכביש ויחצה אותו, ולו גם ברשלנות, כאשר בנסיבות העניין יש יסוד לחשש שכך יעשה. כאשר הולך הרגל אינו נותן כל סימן לכוונה לרדת לכביש ולחצות אותו, וכאשר בנסיבות העניין אין מאומה שיכול להעמיד את הנהג על כוונה כזו. כי אז אין הנהג חייב לצפות, כי הולך הרגל ישנה לפתע דעתו ויקפוץ לכביש. מידת הזהירות שניתן לצפות מילדים קטנה היא, ומידת הזהירות הנדרשת עקב כך כלפי ילדים גדולה היא מאשר לגבי מבוגרים". ע"פ 61/82 דן ניר נ' מדינת ישראל, . עוד ראו לעניין זה, רע"פ 9252/05 חוסאם אגברייה נ' מדינת ישראל וכן ע"פ 584/76 משה מזרחי נגד מדינת ישראל שם אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "כאשר מדובר בילדים קטנים, יש רק חשיבות משנית לכך אם הילד מבחין ברכב. משנמנע המערער מצפירה יחד עם האטה מהותית של מהירות הנסיעה, שהיו יכולות למנוע את התאונה, פעל בחוסר זהירות". מכל אלה עולה כי עמדת הפסיקה היא עקבית וברורה. בכל שנוגע לילדים, הרי נהג הרואה ילדים העומדים בקרבת דרכו, ליד הכביש, בקצה המדרכה וכיו"ב, חייב לצפות כי יתכן וילדים אלו לא יתנהגו בצורה הגיונית כמצופה ממבוגר וייכנסו לכביש, בהליכה, קפיצה או ריצה. מובן כי מידת הצפיות לכשעצמה שונה ממקרה למקרה ותלויה בנסיבות המשתנות. אולם העיקרון הוא כי יש לצפות שילדים לא יתנהגו במידת הזהירות המקובלת. כשאני מביא בחשבון את כל האמור לעיל, הליכתם של הילדים יחד על המדרכה, התפרצותה של הנפגעת לכביש, ותגובתה, או שמא חוסר תגובתה של הנאשמת למהלך כולו, ראיתי לנכון לקבוע כי גם אם התנהגותה אינה מגיעה לידי נהיגה רשלנית, הרי מגיעה היא לכדי נהיגה חסרת זהירות. אשר על כן, ראיתי לנכון לזכותה מעבירה של נהיגה רשלנית ולהרשיעה בנהיגה בחוסר זהירות, כאמור לעיל. משפט פלילימשפט תעבורהרשלנותנהיגה רשלנית