קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוות על רקע ניסיון חיסול בין עבריינים: 1. תיק זה ידע תהפוכות. בכתב האישום המקורי שהוגש כנגד הנאשמים יוחסו להם, במסגרת האישום הראשון, עבירות של קשירת קשר לפשע, ניסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה, ואילו באישום השני יוחסו להם עבירות של קשירת קשר לפשע, רצח בכוונה תחילה וחבלה בכוונה מחמירה. בביהמ"ש המחוזי זוכו הנאשמים לאחר שמיעה ממושכת של פרשת הראיות. בערעור שהוגש לביהמ"ש העליון, נשאר הזיכוי בכל הנוגע לאישום הראשון על כנו, אך הנאשמים הורשעו בעבירות נשוא האישום השני, והתיק הוחזר לבימ"ש זה על מנת לגזור את דינם. נעיר, כי כתב האישום המקורי הוגש גם כנגד נאשם נוסף, אשר זוכה, לבקשת המאשימה, בסיום שמיעת פרשת הראיות. נציין, כי היות והאב"ד, אשר גם כתב את חוות הדעת העיקרית בביהמ"ש המחוזי, כב' השופט הנדל, מונה זה מכבר לכהן בביהמ"ש העליון, ניתן גזר הדין בהרכב שונה. מתוך כתב האישום ופסק-דינו של ביהמ"ש העליון עולה, כי הרקע לאישום בו הורשעו הנאשמים, הוא סכסוך בין קבוצות עבריינים באשקלון, במסגרתו גמלה הקבוצה אליה השתייכו הנאשמים להביא למותו של חבר הקבוצה האחרת - שלום דומרני. לשם מימוש תכנית זו, חברו הנאשמים לקבוצת עבריינים נוספת, שגם לה היה עניין לפגוע בדומרני, ושעל חבריה נמנה ירון סנקר, אשר הורשע במסגרת הליך נפרד שהתנהל בעניינו ושימש כעד תביעה מרכזי נגד שותפיו, הלא הם הנאשמים שבפנינו. ניסיון חיסול אחד, שתואר באישום הראשון (ממנו, כאמור, זוכו הנאשמים), הסתיים בפציעתו הקשה של שי בן אמו, והניסיון האחר, נשוא האישום השני, הסתיים במותה של הנערה שקד ז"ל, שאותה עת היתה בת 16 בלבד, ובפציעתם של שניים אחרים. האישום השני (בו הורשעו הנאשמים) עוסק באירוע שהתרחש חודש וחצי לאחר האירוע נשוא האישום הראשון, בתאריך 20.7.03, במסגרתו הצטיידו הנאשמים ואדם נוסף ברובה מסוג "גליל", והמתינו ברכבם לדיווח שהיו אמורים לקבל בקשר לתנועותיו של דומרני בעיר אשקלון. מעט לאחר השעה 22:00, התקבל דיווח לפיו דומרני נצפה נוסע ברכב סוזוקי לבן שנהגו הוא יניב רווח. הנאשמים נסעו לאזור בו נצפה דומרני, והחלו לתור אחר רכבו. אלא שבינתיים ירד דומרני מהרכב והנהג יניב רווח אסף את המנוחה שקד ז"ל ואת חברתה דנית והסיען ברחבי אשקלון. זמן קצר לפני השעה 23:00 איתרו המשיבים את רכב הסוזוקי הלבן. על-פי הוראתו של הנאשם 1 שלף הנאשם 2 את הרובה וירה ממנו צרור יריות שכוונו לעבר נוסעי הרכב, אשר נפגעו כולם. שקד ז"ל נפגעה בראשה ובכתפה ונפטרה בדרכה לבית-החולים. יניב נפגע בכתף ימין ונגרמה לו חבלה חמורה כתוצאה מקליע ורסיסים שחדרו לגופו, ודנית נפגעה בכתף ימין ובזרוע ימין ואף לה נגרמה חבלה חמורה כתוצאה מחדירת הקליעים לגופה. כאמור, בגין מעשים אלה הורשעו הנאשמים בביצוע עבירות של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין ו-חבלה חמורה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2)(1) לחוק העונשין. 2. לבקשת התובע המלומד, עו"ד למפ, הורינו על הגשת תסקיר נפגע בנוגע למשפחתה של שקד המנוחה. לבקשת המשפחה ופקידת הסעד - עורכת התסקיר, וכדי לשמור על פרטיותם של בני משפחתה של שקד המנוחה, לא נפרט את האמור בתסקיר. די אם נציין, כי מאז הרצח חרב עולמם של כל בני משפחתה של שקד. שקד הייתה כבת 16 בעת שנרצחה, הבת הבכורה להוריה ושני אחיה, ובמותה האלים הותירה חלל, כאב ואובדן המלווים את כל בני המשפחה באופן קשה עד היום. רצף חייהם נשבר באחת, ומאז שרוי כל אחד ואחד מבני המשפחה בכאב ואובדן קשים מנשוא. השנים שעברו מאז הרצח לא הקלו את הכאב. נהפוך הוא, התמשכות ההליכים והשינויים בהליך המשפטי רק היקשו על בני המשפחה והם שרויים במשבר עמוק וקשה גם היום. שקד נולדה באילת והתגוררה מרבית חייה באשקלון. היא הייתה נערה שמחה וחברותית, ברוכת כישרונות ונערצת על ידי חבריה, שראו בה דמות מובילה. מלאת כריזמה וחן. משפחתה העריצה אותה, טיפחה אותה, הייתה גאה בה והקיפה אותה בחום. שקד הייתה אהובה על כולם. במותה הפתאומי הותירה את בני משפחתה חסרי אונים, אבלים וכואבים עד למאוד. 3. לנאשמים הרשעות קודמות רבות. הנאשם מס' 1 החל לבצע עבירות פליליות עוד בשנת 1984 ומאז יצא ונכנס בין שערי בתי המשפט ובתי הסוהר פעמים לא מעטות. הוא נדון בגין עבירות רכוש, אלימות, סמים ובין היתר נדון בגין עבירות חמורות של חבלה בנסיבות מחמירות, שוד מזויין, החזקת נשק שלא כדין, החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, סחר בסמים ועוד ועוד. אחת עשרה פעמים הוא נשפט לריצוי עונשי מאסר שונים, כאשר בשנת 1993 נדון לראשונה למאסר ארוך של 26 חודשים, ולאחר מכן נדון עוד פעמיים לריצוי עונשי מאסר של שנתיים - פעם בשנת 1997 ופעם נוספת בשנת 2000. הרשעתו האחרונה הינה משנת 2009, אז נדון ל-27 חודשי מאסר לריצוי בפועל. גם לנאשם מס' 2 הרשעות קודמות רבות. הוא נדון לראשונה בשנת 1983 בגין עבירות משנת 1982, ומאז נשפט עוד 10 פעמים בגין עבירות רכוש, ידיעות כוזבות, החזקת נשק שלא כדין, החזקת סמים לצריכה עצמית, שוד מזויין, אלימות ועוד. לראשונה נשפט למאסר בפועל בשנת 1988 ומאז נשפט לעונשי מאסר שונים, ובין היתר נדון בשנת 1991 ל-18 חודשי מאסר בפועל, בשנת 1993 נדון לארבע שנות מאסר בפועל ובשנת 2004 (בהרשעתו האחרונה) נדון ל-10 חודשי מאסר לריצוי בפועל. 4. התובע המלומד, עו"ד למפ, עמד בטיעוניו לעונש על החומרה המופלגת שבמעשי הנאשמים וביקש לגזור על כל אחד מהם 20 שנות מאסר במצטבר למאסר העולם, שיש חובה להטיל עליהם, ופיצוי מכסימלי בשיעור 258,000 ₪ לכל אחד מבני משפחתה של שקד המנוחה, דהיינו, לכל אחד מהוריה ולשני אחיה הקטינים. לדבריו, מהאמור בתסקיר הקורבן ברור, שהנזק שנגרם לכל אחד מבני משפחתה של שקד המנוחה, הוא כזה המצדיק את הפיצוי המכסימלי. כדי לתת ביטוי גם לחומרת העבירה הפחותה מעבירת הרצח בה הורשעו הנאשמים, טען התובע, כי יש להטיל עונש מאסר מצטבר, וזאת גם נוכח העבר הפלילי של הנאשמים, חומרת המעשים (אותם כינה "הכי ברבריים") ונסיבות ביצועם. בנסיבות אלה, לדבריו, אין לוותר על הצטברות המעשים ואף יש להרבות ככל שניתן, בעניין הפיצויים. העובדה, שהנאשמים יוכלו או לא יוכלו לעמוד בתשלום הפיצוי אינה רלבנטית, והיות והנאשמים נטלו את חייה של ילדה "נשאר רק דבר אחד וזה לקבוע את העונש הכי חמור שניתן כדי לבטא את ההרגשות שלנו על מה שקרה פה בתיק הזה". 5. לעומת התובע ביקשו הסנגורים המלומדים "להסתפק" במאסר עולם מבלי להטיל על הנאשמים כל עונש נוסף לא מאסר נוסף ולא פיצוי. עו"ד יפתח, ב"כ המלומד של הנאשם מס' 1, ביקש לראות תיק זה כ"תיק רגיל, חמור מאוד של רצח, אבל תיק רגיל בלי כל ההשפעות החיצוניות". להבנתו, התקשורת השפיעה בתיק זה, גם על טיעוני התביעה, והוא ביקש לא ללכת שבי אחר דברים אלה, אלא להטיל את העונש שבדרך כלל מטילים בתיקים דומים. הטלת עונש מאסר עולם תספק את כל האינטרסים, להבנתו, וזהו גם הכלל המופיע בסעיף 45 לחוק העונשין, שכן כאשר מטילים עונשים שונים על עברות שונות באותו כתב אישום, בדרך כלל, הנאשם ירצה את העונש הארוך ביותר ותו לאו. ובענייננו, מדובר באירוע אחד ולא על מספר אירועים, ברצף אחד של מעשים, כך שאין מקום לפצל את הענישה אלא להטיל עונש אחד ולא להוסיף עונשים נוספים - לא מאסר מצטבר ולא פיצוי. לטענת עו"ד יפתח, פיצוי מכסימלי נפסק בפסיקה במקרים בודדים בלבד, כאשר הורה נטל חייו של הורה אחר או כאשר הורה נטל את חייו של ילדו. הפיצוי במקרים אלה ניתן כדי לסייע לאותו בן משפחה שנותר בחיים, אך מעולם לא ניתן פיצוי כפי שנתבקש על ידי התביעה ובמקרה כמו המקרה שבפנינו. אכן, לדברי עו"ד יפתח, תיק זה ידע תהפוכות רבות, כפי שכתוב בתסקיר על הקורבן. אך לכך יש גם השלכה על הנאשמים, אשר תחילה היו נתונים במעצר עד תום ההליכים; לאחר מכן שוחררו בתנאים; בסיום פרשת הראיות, הם זוכו על ידי שלושה שופטים של ביהמ"ש המחוזי; ולאחר מכן הורשעו בביהמ"ש העליון. הסנגור הוסיף וציין, כי הנאשם 1, יליד 1968, נשוי ואב לילד בן 7, ללא כל רכוש ואשר אינו נתמך יותר על ידי משפחתו. ממילא, ציין הסנגור, לא יוכל לעמוד בתשלום פיצויים. הנאשם 1, בדבריו לביהמ"ש, אך טען שהוא מאמין במערכת המשפטית. 6. עו"ד חימי המלומד, ב"כ של הנאשם מס' 2, הצטרף לטיעוניו של עו"ד יפתח והוסיף, כי למרות הכאב, הצער והטרגדיה הקשה של משפחתה של שקד המנוחה, עדיין מפתיע, שהתביעה לא התייחסה, ולו במילה אחת, למצבם של הנפגעים האחרים בתיק - דנית ויניב. לגביהם לא התבקש תסקיר קורבן ולגביהם לא הפנה התובע כל התייחסות. עו"ד חימי הוסיף וציין, כי אין לגזור ענישה מצטברת בין היתר, גם לאור נוסח כתב האישום, אשר מייחס עבירה אחת של גרימת חבלה בכוונה מחמירה לגבי שני הנפגעים הנוספים, ומכך ביקש ללמוד, כי גם הפרקליטות סברה, שלפחות לגבי החבלה לא מדובר באירוע שניתן להפריד אותו לשני חלקים. הסנגור טען כי הנאשם בן 43 (יליד 1967), היה נתון בתנאי מעצר החל מיום 21/7/04 ועד 24/6/07, ולאחר מכן היה בתנאי מעצר בית מלאים ובאיזוק למשך כשנתיים, עד ליום 30/4/09. אדם כמו הנאשם ובגילו, במידה ותוטל עליו ענישה מצטברת, המשמעות - לדברי הסנגור - ברורה. הנאשם 2 לא ביקש להוסיף מעבר למה שנאמר על ידי בא כוחו. 7. כל אחד מעורכי הדין הגיש לעיוננו אסופת פסיקה, אשר ביקש ללמוד ממנה את רמת הענישה אותה ביקש כי נטיל על הנאשמים. 8. קשה לשער מעשים חמורים מאלה שביצעו הנאשמים. הם קטפו באחת את חייה של שקד, עת הייתה אך כבת 16, ועצרו את חייהם של בני משפחתה. הם גם פגעו פגיעה חמורה בשניים אחרים, שגם עמם לא היה להם כל ריב. הם יצאו, מצויידים בנשק מסוג "גליל", כדי לפגוע בדומרני, אך ניסיון החיסול הסתיים בפגיעה במי שכל חטאם היה בכך, שנקלעו למקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. הענישה צריכה להיות בהתאם. כל קרבן ראוי לכך שהפגיעה בו תמצא ביטוי מפורש ונפרד בעונש, וכל דרך אחרת יש בה משום מיזעור הזוועה. שאלת החפיפה או ההצטברות של עונשי מאסר נדונה רבות בפסיקה, ובסופו של דבר גם בעניין זה נקבע, כי כל מקרה יידון על פי נסיבותיו ויוכרע על רקע נסיבותיו המיוחדות. נקודת המוצא מצויה בהוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ולפיה, ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שנתגלו מן העובדות שהונחו לפניו, "אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". מושג המפתח לעניינו של סעיף 186 הוא המושג של "אותו מעשה", וביהמ"ש העליון נדרש לא אחת לפירושו של מושג זה. נקבע, כי במקום בו נפסק, כי נעברו עבירות אחדות וכי כל אותן עבירות עניינן הוא  ב"אותו מעשה", אין ביהמ"ש מוסמך לענוש את המורשע בדינו אלא "פעם אחת" בלבד; ואולם, כשמדובר במספר מעשים, ביהמ"ש רשאי ומוסמך לגזור עונש נפרד בגין כל מעשה, והשאלה היא אם ראוי ונכון לעשות כן. בשאלה זו דנה הוראת סעיף 45 לחוק העונשין, ולפיה, עונשי מאסר המוטלים על מורשע בדינו ירוצו בחופף אלא אם קבע בית-המשפט אחרת. ובלשון החוק: "45. (א)  מי שנידון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית-המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא יישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר". ברוח דומה מנוסחות גם הוראות ס"ק (ב) ו-(ג) לאותו הסעיף, סעיפים הדנים בחפיפת העונשים, כאשר אלה מוטלים שלא באותו גזר-דין, אלא אם כן הורה ביהמ"ש, כי העונשים ירוצו במצטבר - כולם או מקצתם. ומתוך הפסיקה למדנו, כי עבירות חמורות, עבירות שבוצעו בנסיבות קשות, עבירות שבוצעו בברוטאליות, עבירות הפוגעות באינטרסים יקרים לחברה, עשויות - באשר הן - להצדיק ענישה מצטברת על מי שהורשע בדינו. והכל, כמובן, בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. כך, למשל, נאמר בעניין השיקולים העומדים מאחורי ההכרעה, אם לחפוף את העונשים או לגזור אותם במצטבר, בע"פ 9804/02 שמעון שר נ' מדינת ישראל, , בחוות דעתו של כב' השופט, כתוארו אז, מ. חשין (מיום 21/04/04): "המושג "אותו מעשה" יזרום עם תכליות דין העונשין, ועל דרך זה ניתן דעתנו לא אך למעשה הפיזי בלבד אלא - ואפשר בעיקר - לאינטרסים שדין העונשין ביקש לפרוש הגנתו עליהם: האינטרסים של הנפגע או הנפגעים על דרך הכלל, עוצמתם של האינטרסים, מישקלם וחשיבותם של האינטרסים, מידת הפגיעה באינטרסים ועוד. אכן, עקרון יסוד הוא - והוא מי"ג העיקרים - כי יש לתת לרשע רע כרישעתו: לא פחות אך גם - והוא לענייננו - לא יותר; מעין quid pro quo. אמירת סעיף 186 לחסד"פ כי אין לענוש אדם יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה אינה אלא בת-קול לאותו עיקרון. נלך בעיקבות בת-הקול אל מקור הקול - אל האינטרסים שהחוק ביקש לפרוש חסותו עליהם - וידענו את דרכנו. מעשה פיזי אחד הפוגע בכמה אינטרסים שהמשפט חפץ ביקרם, אין כל הכרח - או הצדק - אפריורי שהעושה ייענש אך בשל הפגיעה באינטרס החשוב ובעל העוצמה הגדולה ביותר מבין אותם אינטרסים, או, שהעונשים אשר ייגזרו על העושה בגין כל אחת ואחת מן הפגיעות יהיו חופפים זה-לזה. שומה עלינו להעמיק חקר, ורק לאחר בדיקה ממצה בנסיבותיו של כל עניין ועניין, נשכיל ונדע אם בנסיבותיו של אירוע פלוני המעשה היה "אותו מעשה", אם לאו. פיתרונה של הקושיה לא יהא פיתרון מכניסטי ולא יהא אך למראה עינינו בלבד. הפיתרון יהא מורכב ונורמטיבי". באותו עניין נקבע, כי המושג "אותו מעשה" בסעיף 186 הנ"ל איננו עוסק אך במעשה הפיזי של הנאשם, אלא מדובר במושג נורמטיבי, הנקבע על פי כלל נסיבות המקרה הספציפי. השאלה האם מעשיו של נאשם מהווים "מעשה אחד" אם לאו, מוכרעת באמצעות שני מבחני עזר: המבחן הצורני-העובדתי והמבחן המהותי-המוסרי. המבחן הצורני-עובדתי מנתח את מכלול עובדות האירוע הפלילי, ובוחן האם התנהגותו העבריינית של הנאשם הינה בגדר פעולה פיזית אחת בלתי-ניתנת לחלוקה, או שמא מדובר ברצף של פעולות הניתנות לפיצול, שניתן להבחין ביניהן. המבחן המהותי-מוסרי בוחן את אופי הפגיעה לה גרמה העבירה הספציפית, את מהות האינטרסים המוגנים על ידי העבירה, את חשיבותו של הערך הנפגע, ואת אופי השיקולים המוסריים העומדים בבסיס ההגנה על קורבן העבירה. במסגרת האמורה, נשקלים גם שיקולים הרתעתיים, שעניינם מתן משקל לחומרת העבירה במסגרת ענישת העבריין, לשם העברת מסר מרתיע לעבריינים פוטנציאליים. לעניין היחס בין שני המבחנים, כבר נקבע, כי כאשר מדובר בעבירות המתה, יש ליתן משקל נכבד למבחן המהותי-מוסרי, ואין להסתפק במסקנות המבחן הצורני-העובדתי. כאמור, על פי המבחן המהותי-מוסרי, יש לבחון את מהות האינטרסים המוגנים על ידי העבירה. לפיכך, בעבירות המתה, מספר מעשי ההמתה עשוי להיות כמספר הקורבנות שהומתו ולא כמספר פעולותיו הפיזיות של העבריין, וזאת בשל הערך של קדושת חיי אדם (ר' גם ב ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289 (1997)). וכדברי השופטת דורנר בפרשת פופר (המוזכרת לעיל, בעמ' 303):  "... כאשר מדובר במעשי אלימות קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. הפגיעה בשלמות גופו של אחד אינה מהווה פגיעה בשלמות גופו של אחר. גם אם מבחינה "טכנית" מדובר ברצף אחד של מעשים שגרם לקורבנות מספר, יש להתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים.   מסקנה זאת היא הכרחית גם מנקודת-מבט מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך-יסוד. ערך חיי האדם וסלידתנו העמוקה ממעשים הפוגעים בו חייבים למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם במסגרת גזירת העונש, הן לעניין מספר העונשים שיש לגזור על הנאשם והן לעניין הצטברותם. אף כי מעשה רצח של אדם בודד הוא כשלעצמו מעשה נפשע וחמור מאין כמותו, גזירה של אותו עונש על מי שרצח אדם אחד ועל מי שרצח רבים עלולה להתפרש כהחלשה של משמעות ערך חיי האדם, ואף עלולה לפגוע במידת ההרתעה. שכן, מה יעצור רוצח מלהרבות את קורבנותיו אם בגין הקורבנות הנוספים הוא לא יהיה צפוי לכל תוספת עונש? מטעמים אלו נגזרו על מחבל, אשר דקר בסכין אנשים שהמתינו בתחנת אוטובוס ואחרים שניקרו בדרכו, וגרם באופן זה למותם של שניים ולפציעתם של שלושה, שני עונשי מאסר עולם נפרדים ועשר שנות מאסר בגין כל אחת מעבירות הניסיון לרצח. נקבע כי עונשים אלה יצטברו זה לזה".     וכב' השופט חשין ציין באותה פרשה (שם, בעמ' 307):   "אדם - כל אדם - הוא עולם לעצמו. אדם - כל אדם - הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב. וכבר לימדנו הרמב"ם על ייחודו של האדם (רמב"ם, שופטים, סנהדרין, יב, ג): "נברא אדם יחידי בעולם, ללמד: שכל המאבד נפש אחת מן העולם - מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם - מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. הרי כל-באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל-אחד מהם דומין לפני חברו. לפיכך כל-אחד ואחד יכול לומר: בשבילי נברא העולם."   כך הוא האדם, וזה ייחודו. מי הוא זה ואיזה הוא שיאמר כך על ספר או על כספת? אומרים לנו כי ייחודו של האדם בא לו משום שהאלוהים בראו בצלמו כדמותו: "בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו..." (בראשית א' כ"ז). כשאני לעצמי אומר, כי ייחודו של האדם - כל אדם - בא לו משום שנברא בצלם האדם. זו תחילתו של מקרא. זה גם סופו.   כך הוא באשר לעבירת הרצח. כך הוא גם באשר לעונש שיוטל על מי שרצח. אכן, מאסר עולם בעבירת רצח הוא מאסר עד צאת הנשמה. מבחינה מושגית - וזה דרך הטבע - אין מאסרי עולם מצטברים. ואולם דומה כי לא נוכל לבטא את עומק הזוועה שבמעשהו של מי שרצח את הרבים אלא אם נטיל עליו עונשים מצטברים".    אכן, חישוב העונש אינו פעולת כפל אריתמטית על פי מספר הקורבנות, וגם נכון, כדברי הסנגורים בענייננו, כי רק חומרה עבריינית מיוחדת תצדיק צבירת עונשים. אך, כפי שכבר צויין לעיל, בנסיבות העניין שבפנינו, קשה להגזים בתיאור חומרת התוצאה של האירוע ועוצמת הזוועה שהתרחשה. נוכח עוצמתם של אלה ושל גודל האסון, ונוכח הסבל הרב ורחב ההיקף שנגרם, מוצדק לגזור על הנאשמים עונשים מצטברים. הפעלת המבחן המהותי-מוסרי מחייבת תוצאה זו, נוכח ההכרה בקדושתם המיוחדת של חיי אדם, העומדת ביסוד תפיסתנו המוסרית. כל קורבן זכאי לכך, שהנאשמים יתנו את דינם לגבי הפגיעה הקשה שנפגע מצרור היריות שירו לעברם. 9. אשר לשאלת הפיצוי. הוראת סעיף 77(א) לחוק העונשין מלמדת, שבהרשיעו אדם בדין, מוסמך ביהמ"ש לחייבו לשלם למי שניזוק מן העבירה סכום כסף לפיצוי הנזק או הסבל שנגרמו לו. המושגים "נזק", "סבל", "ערך הנזק או הסבל" ו"פיצוי", נגזרו מן המשפט האזרחי ותוכנם ומהותם "אזרחיים" הם. הוראת סעיף 77(ב) לחוק מוסיפה ומורה, כי ערך הנזק או הסבל שנגרמו ייקבע - לצורכי שומת הפיצויים - לפי יום ביצוע העבירה או ביום מתן ההחלטה על הפיצויים, לפי הגדול יותר. הוראה זו, שאינה אלא מעין עוולה של הפרת חובה חקוקה, משלבת עילה אזרחית במסגרת ההליך הפלילי, ואם בשל מיקומה אין היא זהה לעילה האזרחית, עדיין נקבע בפסיקה, כי "לפסוק פיצויים לנפגע הוא צופן גנטי אזרחי להבדילו מצופן גנטי פלילי. רק במשפט אזרחי מחייבים אדם לשלם פיצוי בשל סבל או נזק שגרם לאחר; רק במשפט אזרחי זוכה אדם לפיצוי בשל סבל או נזק שנגרמו לו, והעובדה, כשהיא לעצמה, שהוראת סעיף 77 באה בחוק העונשין ולא בדין האזרחי משמעותה המשפטית טפלה" (רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ו(3) 418 (05/02/02) בעמ' 459, מתוך דעת הרוב). מאז חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001, לא ניתן לומר, כי נפגע העבירה הוא נטע זר להליך הפלילי, ואין לראות עוד בעניינו של הנפגע כעניין ש"השתרבב" לתוך ההליך הפלילי מטעמי נוחות ויעילות, רק כדי להקל על הקורבן להיפרע מהפוגע ולמנוע כפל הליכים. ההליך הפלילי המגן על זכויות הפרט-הנאשם, מגן גם על זכויותיו של הפרט-הנפגע. ההגנה היא באמצעות ענישתו של הפוגע, גם בדרך של הטלת פיצויו של הנפגע, כחלק מההליך הפלילי, על הפוגע (מתוך דעת המיעוט של כב' השופטת נאור בעניין אסף המוזכר לעיל). לעניין גובה הפיצוי, וכאמור לעיל, טענו הסנגורים, בין היתר, כי הפיצוי המבוקש אינו מידתי והוא נגזר אך ורק נוכח פירסומו הרב של התיק בציבור. לדבריהם, ממילא אין ידם של הנאשמים משגת לשלם גם סכום נמוך בהרבה מהמבוקש ועל כן ביקשו שלא להטיל פיצוי כלל. לעומת דברים אלה, ניתן היה ללמוד, כי לעמדת המדינה, יכולתו הכלכלית של נאשם לא צריכה להיות אמת המידה לפיצוי שיוטל עליו, וכאמור, התובע ביקש, כי כל אחד מהנאשמים יפצה כל אחד מבני משפחתה של המנוחה במקסימום הפיצוי האפשרי על פי החוק. מטבע הדברים (ור' לעניין זה בע"פ 5761/05 וחידי מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, מיום 24/07/06, דברי כב' השופט רובינשטיין), סכום הפיצוי אינו תלוי יכולתו הכלכלית של הנאשם, ממש כשם שבמשפט אזרחי לא בודקים את יכולתו של החייב, ואפשרות גבייתו של הסכום -אף היא אינה רלבנטית. גובה הסכום, גם אם לא נועד למנוע או לחסוך הליך אזרחי בעקבות ההליך הפלילי, צריך להתחשב בכך, שהוא נפסק בלא הוכחת הנזק וכי על פי הפסיקה אינו מהווה "עונש" בגין ביצועה של עבירה, אלא - פיצוי לנפגע העבירה בשל העבירה, עם השפעת הנורמות והתכליות מהתחום הפלילי. וכך נאמר בעניין תכליתו של סעיף 77 הנ"ל בעניין ע"פ 9727/05 גליקסמן נ' מדינת ישראל (דבר כב' הנשיאה ביניש, פס"ד מיום 08/08/07): "...מאפייניה ותכליותיה של תרופת הפיצוי הקבועה בסעיף 77 לחוק הם מגוונים, ואינם מייתרים בהכרח את הצורך בהגשת תביעה אזרחית על-ידי נפגע העבירה. לסמכות הפיצוי לפי סעיף 77 תכליות חשובות נוספות, ובהן: מתן סעד מיידי לנפגע מבלי שייאלץ להמתין עד לסיומם של ההליכים האזרחיים בעניינו, אשר עלולים להתמשך על-פני שנים ארוכות; הכרה חברתית בסבלו של הנפגע ושיתופו, במידת מה, בהליך הפלילי המתנהל נגד תוקפו; ואף קיים בו יסוד של היטהרות לעבריין עצמו, שכן חיובו בפיצוי לטובת קורבנו עשוי לתרום לשיקומו... תכלית נוספת אותה משרת הדיון בפיצוי האזרחי לנפגע אגב הכרעת הדין בנושא הפלילי, הינה העלאת מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי, כחלק מהמגמה ההולכת ומתעצמת בעת האחרונה לשלבו בהליך הפלילי ולהכיר בזכויותיו במסגרתו. כך, למשל, מכיר חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001 במעמדו של נפגע העבירה כמי שזכאי למידע, ולעיתים להבעת דעה, בפני גורמי התביעה. כן קובע החוק את זכותו של הנפגע להצהיר על כל נזק שנגרם לו כתוצאה מהעבירה, הצהרה המובאת בפני בית המשפט במסגרת הראיות לקביעת העונש. מגמה זו מדגישה את מורכבות מטרותיו של ההליך הפלילי, אשר נועד לשמור ולהגן לא רק על זכויותיו של הנאשם, אלא גם על אלו של הקורבן..." שילובו של הקרבן כחלק מההליך הפלילי, ובעניין שבפנינו במסגרת הטבת נזקו, ולו באופן חלקי, היא חלק מהליך הענישה ומקביעת נורמות התנהגות ראויות. להליך הפלילי, אשר במהותו דן ביחסי מדינה - נאשם, יש השלכות גם על הקורבן, ונזקו יהיה שיקול בין מכלול שיקולי הענישה. ברוח דברים אלה וברוח הדברים שנאמרו בפסקי הדין שהובאו לעיוננו, אין אנו סבורים, כי במסגרת ההליך הפלילי שאנו דנים בו, יש מקום לפסוק את סכום הפיצויים שנדרש על ידי המאשימה, אך פיצוי, כמובן, יש לפסוק. 10. מתוך כל האמור לעיל, אנו דנים כל אחד מהנאשים לעונשים הבאים: א. בגין העבירות של חבלה בכוונה מחמירה וקשירת קשר לפשע - כל אחד מהנאשמים נדון בזאת ל-15 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי המעצר בו היה נתון במסגרת תיק זה. ב. בגין עבירת הרצח - כל אחד מהנאשמים נדון בזאת למאסר עולם. ג. עונשי המאסר ירוצו במצטבר זה לזה. ד. אשר לפיצוי - כל אחד מהנאשמים ישלם פיצוי למשפחתה של שקד המנוחה בשיעור של 258,000 ₪, כאשר סכום זה ישא ריבית חוקית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש העליון. משפט פלילימקרי מוותהרשעהרצח