קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סגירת כניסה בחנות ללא היתר: נגד הנאשם הוגשו שני כתבי אישום המייחסים לו עבירות לפי חוק התכנון והבנייה. בת.פ. 197/06 מיוחסת לנאשם עבירה של ביצוע עבודות הטעונות היתר ללא היתר בנייה, לפי סעיפים 145(א)(2) ו- 204(א) יחד עם סעיפים 208(א), 205 ו- 206 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה- 1965 (להלן - חוק התכנון והבנייה). על-פי העובדות בכתב האישום, במהלך החודשים ספטמבר- אוקטובר 2004, סגר הנאשם את הכניסה הצדדית הצפונית במקרקעין ברחוב הרצל 54 בדלת מפח המתרוממת כלפי מעלה, ללא היתר בנייה (להלן - הדלת מפח). בת.פ. 198/06 מיוחסת לנאשם, במסגרת כתב האישום המתוקן, עבירה של אי קיום צו שניתן על-ידי בית המשפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה. על-פי העובדות, הנאשם לא קיים שני צווים שיפוטיים שנתנו נגדו במסגרת ת.פ. 1708/99 ו-ת.פ. 2387/03 בבית משפט זה, שהורו לו להרוס סככה העשויה שלד ברזל ומכוסה גג פח שהקים בצמוד לחנות ובמרווח הצדדי (להלן- הסככה). לנאשם חנות פירות וירקות ברחוב הרצל 54. בצמוד לחנות ובין שני מבנים, באזור שהוא ברשות הרבים, היה מרווח/מסדרון שאותו "הצמיד" הנאשם לחנות, כיסה אותו בסככה האמורה והתקין בכניסה למסדרון את הדלת מפח, נשוא כתב האישום הראשון. בפועל, אותו מסדרון הפך להיות חלק מהחנות של הנאשם ברחוב הרצל 54. ביום 6.6.11 אוחדו הדיונים בשני המשפטים, נשמעו ראיות ובסופם נשמעו סיכומים. כבר עתה אדגיש כי לא ניתן לחלוק על עצם קיומן של הסככה ושל הדלת מהפח ועל כך שמדובר בבנייה שבוצעה ללא היתר שבדין. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לסוגיות משפטיות אשר תובאנה בדיון לגבי כל אחד מהתיקים. דיון והכרעה ת.פ. 197/06 - הדלת מפח לטענת ב"כ הנאשם, המאשימה לא הוכיחה ברמה הנדרשת כי הדלת מפח הוקמה במועד המוזכר בכתב האישום, בחודש ספטמבר 2004, ולא מן הנמנע כי הוקמה לפני שנים רבות ועל כן העבירה המיוחסת לנאשם של בנייה ללא היתר - שהינה עבירה מסוג עוון - התיישנה. כתב אישום זה הוגש בהסתמך על עדותו של עד התביעה, דוד כהנא, שהוא שכנו של הנאשם ומי שהגיש את התלונה. לטענתו, הדלת הוקמה כחמישה- שישה חודשים לפני שהתלונן ברשות המקומית ביום 7.2.05 (ת/1 ועמוד 8 ש' 10). בחקירה נגדית, עמד העד על גרסתו שלפיה קודם לכן היה מחסן והנאשם הפך את המחסן לחנות (עמוד 10 ש' 10). ב"כ הנאשם ביקש שלא ליתן משקל לעדותו של כהנא, אשר הודה בחקירה נגדית כי הוא עצמו מבצע עבירות לפי חוק התכנון והבנייה שעניינן פיצול נכס למספר יחידות דיור (עמודים 8 ו- 9). אינני סבור כי רק מטעם זה יש לדחות את עדותו של כהנא. כהנא הותיר בי רושם מהימן והתרשמתי שמדובר באדם המעיד עדות כנה במסגרתה כאמור אף התוודה על עבירות אשר הוא לכאורה מבצען. יחד עם זאת, בין כהנא לבין הנאשם קיים סכסוך ממושך הנוגע בעיקרו לחנות של הנאשם ולעובדה ששעון המים של דיירי הבניין נמצא, כך נטען, בשטח המסדרון שסיפח הנאשם. הסכסוך האמור יוצר, לטעמי, קושי לבסס ממצא עובדתי על עדותו של כהנא בלבד ומבלי שתימצא תוספת ראייתית, אף ברמה נמוכה, בראיות שהוצגו. מעבר לעדותו של כהנא, אין ראיות נוספות המאששות את העובדה כי עסקינן בבנייה משנת 2004. הפקח חכים העיד כי הוא לא יודע מתי בוצעה הבנייה (עמוד 12 שורה 28) ואף התובעת, בסיכומיה, הסכימה כי יש קושי להוכחת העבירה האמורה כנדרש במשפט פלילי. עוד יוער בהקשר זה כי בגזר הדין שניתן ביום 17.2.04 בת.פ. 2387/03 ציין כבוד השופט מועלם כי הנאשם: "...התקין בכניסה למסדרון שער הסוגר עליו ועל החנות" (עמוד 1 ש' 23 לגזר הדין בת/3) ולא מן הנמנע כי עסקינן באותה דלת מפח, מה שמחזק את טענת הסנגור שלפיה מדובר בבנייה שבוצעה לפני שנים רבות והתיישנה. לאור האמור, אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום בת.פ. 197/06. למרות זיכויו של הנאשם מהעבירה המיוחסת לו, רשאי בית המשפט, כידוע, בהתאם לסמכותו מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), "להרשיע את הנאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". בתום שמיעת הראיות, הודעתי לב"כ הצדדים, כי על פניו נראה כי מן העובדות נתגלתה עבירה אחרת של שימוש במבנה שנבנה ללא היתר לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבנייה והצעתי להם להתייחס לכך בסיכומיהם. הסנגור הלין על כך שמדובר ביוזמת בית משפט וטען, במרומז, כי שעה שהמאשימה לא עותרת להרשעה בעבירה חלופית, לא יהא זה תקין כי בית המשפט, מיוזמתו, יזמין את הצדדים להתייחס לכך בסיכומיהם. אינני רואה עין בעין עם הסנגור בעניין זה. לטעמי, כאשר בית המשפט סבור, במיוחד בשלב של לאחר שמיעת הראיות, כי קיימת אפשרות שייעשה שימוש בסמכות לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, שכן נתגלתה לכאורה עבירה אחרת אשר לגביה ניתנה לכאורה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, יהא זה נכון להודיע לב"כ הצדדים ולבקש התייחסותם. דומני כי דרך זו מתיישבת יותר עם השאיפה להליך תקין ושקוף ועדיפה על פני עשיית שימוש בסמכות, כפי שמתיר המחוקק, מבלי להודיע קודם לכן לצדדים. ברור כי במקרים מסוימים בית המשפט יסבור שיש מקום לעשות שימוש בסמכות לפי סעיף 184 רק לאחר שמיעת סיכומי הצדדים, אולם, כאשר האפשרות מתעוררת לפני שמיעת הסיכומים (או אף במהלכם), סבורני כי עדיף שתינתן על כך הודעה לצדדים. העבירה של שימוש במבנה בדלת הפח שנבנתה ללא היתר לצורך הכניסה לחנות הוכחה כדבעי במהלך שמיעת הראיות. מעבר לעדותו של כהנא ולתמונות שהוגשו לעיוני (ת/6), הרי שהנאשם הודה בכך מפורשות הן בחקירה ראשית והן בחקירה נגדית (עמוד 15 שורה 10, 26). לפיכך, יש להכריע בשאלה האם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירה האמורה. סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה קובע מפורשות כעבירה גם את השימוש במבנה שנבנה לא היתר, זאת בנוסף לבניית המבנה עצמו ללא היתר. למעשה, הוראת סעיף 204(א) כוללת בחובה שתי עבירות נפרדות, אשר האחת נוגעת לביצוע העבודה והאחרת נוגעת לשימוש הנעשה במקרקעין. מכך עולה, כי עבירת השימוש ללא היתר הינה עבירה נפרדת, העומדת בפני עצמה. התלבטתי לא מעט בשאלת "ההזדמנות להתגונן" מפני העבירה של שימוש במבנה ללא היתר, שכן הנאשם, למעשה, הודה בכך בבית המשפט ויש קושי לומר כי לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן. אולם, בסופו של יום הגעתי לכלל מסקנה כי לא יהא זה ראוי לומר, במקרה הנדון, כי הנאשם התגונן כנדרש מפני העבירה החלופית, שכן אין בכתב האישום זכר לחנות הירקות שמפעיל הנאשם ולכך שהדלת מפח משמשת כניסה לאותה החנות ואף אין בחומר הראיות הרלבנטי לתיק זה אזכור לכך שהדלת מפח משמשת כניסה לאותה החנות (ת/1, ת/4 ו- ת/5). רק בשל איחוד המשפטים בשני התיקים (שבוצע בפתח ישיבת ההוכחות) והעובדה שנחשפתי גם לראיות בתיק האחר (ת/2, ת/3 ו- ת/6), למדתי כי מדובר בחנות ירקות וכי הדלת המוזכרת בכתב האישום משמשת בפועל כניסה לאותה חנות. בנסיבות הנ"ל, לא יהא זה ראוי, לטעמי, לומר כי ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. לפני סיום פרק זה אבהיר כי, לטעמי, האופן שבו כתב האישום מנוסח לוקה בחסר. מן הראוי כי כתב האישום יכלול גם את הנסיבות המלוות את העבירה המיוחסת ולא רק עובדה אחת, יבשה, שיש בה כדי לגלות לכאורה עבירה פלילית של בניית דלת מפח ללא היתר. יתרה מכך, סעיף 204(א) מונה כאמור שתי עבירות שונות, נפרדות ועצמאיות ועל כן כאשר נאשם מבצע לכאורה את שתי העבירות, יש לייחס לו באופן ברור ומפורש את שתי העבירות בכתב האישום, תוך ציון, כמובן, העובדות המגלות את כל אחת מהעבירות. זאת, לטעמי, יש לעשות ללא קשר לשאלת ההתיישנות של עבירת הבנייה. מתן פטור לנאשם מהגשת כתב האישום גם בעבירה של שימוש ללא היתר ייעשה רק בהתאם לחוק, שכן, כידוע, בעת שנודע למאשימה על קיומה של עבירה פלילית, חלה עליה החובה להגיש בגינה כתב אישום או לחילופין להימנע מכך בהתאם לאחת מעילות הסגירה. ת.פ. 198/06 - הסככה - אי קיום צו שיפוטי ביום 14.10.99 נגזר דינו של הנאשם בת.פ. 1708/99 לאחר שהורשע בעבירה של בניית הסככה ללא היתר ובסעיף 6 לגזר הדין נקבע כי: "נותן צו הריסה על המבנה נשוא כתב האישום דחוי לשישה חודשים. צו לרישום הצו במרשם המקרקעין" (ראה גזר הדין בת/2) (להלן - התיק הראשון). ביום 17.2.04 נגזר דינו של הנאשם בת.פ. 2387/03 לאחר שהורשע בעבירה של אי קיום צו שניתן על-ידי בית משפט בתיק הראשון ונקבע, שוב, בהתייחס לסככה כי: "אני נותן צו הריסה על המבנה נשוא כתב האישום, שיבוצע על-ידי הנאשם דחוי לשנה, אלא אם יקבל עד אז היתר כדין" (ראה גזר הדין בת/3) (להלן - התיק השני). עדותו של הפקח חכים בתיק שבפניי והראיות שהוגשו מטעמו בנוגע לביקורים מימים 21.2.05 ו- 5.9.10 (ת/4 ו- ת/6) לא מותירות ספק לכך שהנאשם לא קיים את הצווים השיפוטיים. גם הנאשם לא מכחיש את עצם העובדה שהסככה לא הוסרה והוא נקט בדרך של מתן תשובות מתחמקות בהקשר זה וביניהן "אני לא יודע אם הרסתי או לא הרסתי את הסככה, אבל אני יודע שיש לשכן לידי אותו דבר" וכן כי "אי אפשר לעבור (צ.ל. לעבוד - צ.ע.) כשיורד גשם אז חייב שיהיה גגון" (עמוד 15, שורות 5, 27). לטענת הסנגור, חרף האמור לעיל, ישנן שתי טענות המצדיקות זיכוייו של הנאשם מהעבירה המיוחסת לו: (א) הגנה מן הצדק בהתאם לסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי; (ב) טעות במצב דברים בהתאם לסעיף 34יח לחוק העונשין. טענת ההגנה מן הצדק לטענת הסנגור, הוכח במהלך המשפט כי העד כהנא ושכנים נוספים מבצעים לכאורה עבירות לפי חוק התכנון והבנייה שעניינן פיצול נכס למספר יחידות דיור וכי אלה לא נאכפות. לפיכך, כך נטען, מדובר באכיפה סלקטיבית פסולה המצדיקה זיכויו של הנאשם. סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי תוחם את גבולות ההגנה לאותם המקרים בהם: "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". דוקטרינת ההגנה מן הצדק נועדה אפוא להבטיח קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן, והיא נותנת בידי בית המשפט את הכוח להורות על ביטולו של כתב האישום, אם השתכנע כי קיום ההליך הפלילי עלול לפגוע פגיעה מהותית בתחושת הצדק וההגינות. ביחס לטענה של אכיפה בררנית פסולה, נקבע בפסיקה כי המבחן הינו ערכי, הבא לבדוק האם העמדתו לדין של נאשם עולה כדי אכיפה בררנית הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות. אינני סבור כי במקרה הנדון עלה בידי הסנגור להוכיח כי מדובר באכיפה בררנית פסולה או בהתנהלות שרירותית הנגועה בשיקולים זרים, וזאת משני טעמים: שלא כמו העד כהנא והשכנים הנוספים שביצעו לכאורה עבירות של פיצול דירות בניגוד להיתר, לנאשם מיוחסת עבירה של אי קיום צו שניתן על-ידי בית משפט. מדובר בעבירה השונה במהותה מהעבירות שביצעו לכאורה השכנים, שכן אין המדובר בעבירה שהינה בעלת היבטים המתייחסים לדיני התכנון והבנייה בלבד, אלא גם בעבירה היורדת לשורשו של שלטון החוק. לפיכך, אין המדובר בשאלת אכיפת החוק בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים. הפקח חכים העיד כי: "אנחנו 4 מפקחים על כל העיר וזו עיר מאד גדולה....יש לנו עבודה מעל הראש......אנו פועלים בצורה כזאת, שאם אנחנו עוברים ורואים בנייה תוך כדי עבודה, אנחנו פועלים, ואם יש מתלונן אנו פועלים..." (עמוד 13 שורה 30 ואילך). עדותו של הפקח שכנעה אותי כי אין המדובר באכיפה בררנית, סלקטיבית או אף חלקית. דומני כי לא ניתן לצפות כי הפקחים יעברו מדלת לדלת ויבדקו אם מדובר בדירה מפוצלת. פעילות של איתור העבריינים תוך כדי תהליך או בעקבות תלונה הינה תקינה, במיוחד לנוכח כוח האדם המצומצם. יתרה מכך, לא הוכח בענייננו כי הרשות ידעה על עבירות הבנייה שביצעו לכאורה כהנא או שכניו, שכן כהנא הודה בביצוען רק בחקירתו הנגדית. לפיכך, שאלת האכיפה בנוגע לאחרים טרם עומדת על הפרק. לאור האמור, אין מקום בענייננו להחלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק. טענת טעות במצב דברים לטענת הסנגור, יש לזכות את נאשם בשל תחולתו של הסייג הקבוע בסעיף 34יח לחוק העונשין שעניינו "טעות במצב דברים". לטענת הסנגור שהובאה בסיכומים: ".....הנאשם גם טען אם כי לא בצורה סבירה שהוא יודע שיש היתרים למקום, אני חושב שהנאשם דימה לעצמו מצב עובדתי שייתכן שהוא לא המצב האמיתי, אבל זה המצב העובדתי שהנאשם דימה לעצמו. הוא היה בטוח שהחנות פועלת בהיתרים ושהמקום הוכשר כדין. ........בנסיבות האלה של כל ההיסטוריה הרפואית של הנאשם, לא ניתן לשלול שזה אכן המצב שהוא דימה לעצמו...." (עמוד 18 שורה 24). טענת הסנגור, בתמצית, הינה כי הנאשם סבר שיש היתר לסככה וכן כי יש במצבו הבריאותי ("....שהוא במשך שנים רבות היה מכור לסמים וניסה להיגמל, מצוי בטיפולים ארוכים פסיכיאטריים" - עמוד 18 שורה 23 לסיכומים) כדי להסביר את הסברה של הנאשם. אין בידי לקבל את גרסת הנאשם שלפיה "אני שומע עכשיו שהייתי צריך להרוס את זה, ואני לא ידוע, כי הייתי בשיקום בגמילה" (עמוד 15 שורה 6). כפי שפורט לעיל, מדובר בנאשם אשר בשתי הזדמנויות שונות, בשנים 1999 ו- 2004, התייצב בבית המשפט ונתן את הדין בגין עבירה פלילית הנוגעת לסככה ובמסגרת שני גזרי הדין ניתנו צווים המורים לו להרוס את הסככה. בנסיבות הנ"ל, גרסתו שלפיה לא ידע על כך הינה תמוהה ומופרכת על פניה. גם הטענה של הנאשם כי "יכול להיות שהביאו אותי לבית משפט ויכול להיות שהייתי איתו. אני לא זוכר" (עמוד 15 שורה 21) לא מהימנה בעיני. עיון בפרוטוקול הדיונים בהליך הראשון מלמד כי הושג הסדר טיעון במסגרתו ביקש הנאשם שצו ההריסה יידחה לשישה חודשים וביקש שיתחשבו במצבו הכלכלי (עמוד 2 שורה 12 לפרוטוקול בת/2). גם גזר הדין בהליך השני מצביע על כך שמצבו הכלכלי של הנאשם נלקח חשבון על-ידי בית המשפט וכך גם לגבי מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה, אשר נקבע כי יידחה בשנה (סעיפים 7 ו- 8 לגזר הדין בת/3). עינינו רואות כי אין המדובר במי שהיה פאסיבי בהליכים הקודמים אלא במי שנלחם על קבלת הקלות בעניינו. גם מטעם זה יש לדחות את טענת הנאשם כי אינו זוכר ההליכים הקודמים. עוד אעיר בהקשר זה כי מדובר בבנייה בשטח ברשות הרבים כך שלא ברור על מה נסמך הנאשם בטענתו כי סבר שיש לו היתר כדין. כאשר אין המדובר בשטח פרטי, יש להציג תשתית ראייתית כלשהי לביסוס טענה שכזו לרבות על דרך של הצגת אסמכתאות או הזמנת עדים והנאשם לא עשה כן. יודגש כי ההיתר שהגיש הנאשם משנת 1990 (נ/1) בו מצוין כי ניתן אישור להגדלת החנות על-ידי צירוף המחסן לשטח החנות לא יכול להואיל לו שכן - מעבר לכך שלא צורף תשריט ולא ברור על איזה שטח מדובר - ההיתר האמור ניתן כתשע שנים לפני הצו בתיק הראשון, כך שגם אם ההיתר מתייחס לאותו השטח, הרי שלכל הפחות הוא בוטל בשלבים מאוחרים יותר. גם המצב הבריאותי הנטען לא יכול לסייע לנאשם בהקשר הנדון. סבורני כי לו היה עולה בידי הנאשם להוכיח כי מצבו הבריאותי היה כזה אשר הביא אותו לדמות מציאות שונה, הרי שהיו קמות לו ככל הנראה הגנות אחרות במשפט הפלילי. עיינתי עיין היטב במקבץ המסמכים נ/2 שהגיש לעיוני הסנגור ומהם למדתי כי לנאשם בעיות בריאותיות שונות והוא אכן מטופל פסיכיאטרית, אולם אין בכל החומר שהוגש לעיוני אינדיקציה לכך שמצבו הבריאותי גרם לו לדמות מציאות שונה או כוזבת. יודגש כי מרבית המסמכים הם מהשנתיים האחרונות וחלקם מכילים סיכום כללי של מצבו הרפואי. ראיתי לנכון להפנות בהקשר זה לחוות דעת פסיכיאטרית מיום 23.2.04 בה צוין בין היתר כי "התמצאותו בזמן ובמקום הייתה מלאה. לא הבחנתי בסימפטומים פסיכוטיים כלשהם, כגון: מחשבות שווא ו/או הלוצינציות....". הבדיקה האמורה בוצעה מספר ימים לאחר מתן גזר הדין בתיק השני (ת/3) ודומני כי תוצאותיה מדברות בעד עצמן בהקשר הנדון. המקבץ האמור הביאני לכלל מסקנה כי הנאשם ידע על כך שהסככה הוקמה ללא היתר וכי קיימים צווים שיפוטיים המורים לו להרוס אותה ובכך למעשה נשמטת הקרקע מתחת לטענת ההגנה של טעות במצב דברים (יוער כי טענת הסנגור מתיישבת יותר עם טענה של "טעות במצב משפטי" לפי הוראות סעיף 34יט לחוק העונשין המדבר על "טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו של האיסור". גם אם לכך הכוונה, הרי שהסייג יחול רק אם "הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר" ואילו בענייננו, בהתאם לדיון שקוים לעיל, לא ניתן לומר כי מדובר בטעות בלתי נמנעת). לאור האמור, אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בת.פ. 198/06 שעניינה אי קיום צו שיפוטי. יוער כי אינני בטוח שלבית המשפט הייתה סמכות ליתן צו הריסה במסגרת התיק השני שבו הורשע הנאשם בעבירה של אי קיום הצו (עבירה לפי סעיף 210) שניתן בתיק הראשון, שכן סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה קובע כי בית המשפט רשאי ליתן צווים למי שהורשע בעבירה לפי סעיף 204 לאותו החוק. לפיכך ומאחר שממילא מדובר בצו שהינו זהה בשני התיקים, אני מרשיע את הנאשם באי קיום הצו שניתן בת.פ. 1708/99. בניההיתר בניה