קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ציד דורבנים לא חוקי: כתב האישום הנאשמים 1-2, מואשמים בעבירות שונות של ציד בלתי חוקי לפי החוק להגנת חיית הבר התשט"ו-1955, וזאת בכך שביום 18.8.07 סמוך לשעה 12:00 בלילה, בנחל אולם, עסקו בציד דורבנים תוך שהם סורקים את השטח בזרקור במהלך נסיעה איטית ברכב. ברכבם של הנאשמים נמצאו מקל, פנס ושק, שהינם אמצעים המשמשים לציד דורבנים. כתב האישום מציין עוד כי הדרבן הינו חית בר מוגנת, וכי לנאשמים לא היה רישיון ציד או היתר למעשיהם. שני הנאשמים כפרו במיוחס להם. יצויין כי לישיבת ההוכחות השניה שהתקיימה ביום 23.5.10 לא התייצבו הנאשמים, על אף ש מועד דיון נקבע בנוכחותם. מאחר והשניים הוזהרו בישיבות קודמות כי במידה ולא יתייצבו יתקיים הדיון שלא בפניהם, הוחלט לעשות כן, ויתרת פרשת התביעה נשמעה שלא בפניהם. שמיעת פרשת ההגנה נדחתה לישיבה אחת, ואזי ניתנה להם אפשרות להגיש בקשה להזמנתו החוזרת של עד התביעה שהעיד בישיבת 23.5.10 לאחר שיעיינו בפרוטוקול הדיון, אך הם לא ביקשו זאת. בהמשך העידו הנאשמים ונחקרו ונשמעו סיכומי הצדדים. ראיות התביעה מטעם התביעה העידו בפניי, הפקחים ברשות הטבע והגנים, יהל פורת ואביעד בר. בר מסר בדו"ח פעולה מיום 18.8.2007 (ת/1), כי באותו מועד היה במהלך פיקוח יזום, כאשר סמוך לחצות קיבל דיווח מהפקח פורת שהיה בתצפית, על כך שישנו רכב הנוסע באיטיות רבה ובצורת "פריקה" באזור "נחל אלום", והוא עולה לכיוונו לדרך הראשית החוצה את רמת סירין. בהמשך, בשעה 00:15, בר ראה את הרכב נוסע לכיוונו בנסיעה איטית, כאשר מדי פעם נדלק פנס חזק המאיר לכיוונים שונים כאילו מחפש משהו. כשהיה הרכב במרחק של כ-150 מ' ממנו הדליק בר את אורות רכבו ונסע לכיוון אותו רכב כשהוא מאותת לו ומבקש שיעצור. הרכב, טנדר מיצובישי לבן L200, עצר ובו היו שני אנשים - יוסף ועאמר, הם הנאשמים כאן. בר הזדהה בפניהם כמפקח ברשות הטבע והגנים, ערך חיפוש ברכב ומצא בתוכו מקל גדול עטוף איזולירבנד שחור בקצהו, שק לבן, חוט שחור ליד כסא הנוסע ופנס יד מסוג מגלייט. הוא תפס את המוצגים המשמשים לטענתו לצייד דורבנים וערך בו במקום 12:30 רישום על כך בטופס "קבלה בדבר תפיסת תפוס" (ת/2). בר גם חקר באותו מעמד את החשודים ואלו טענו שהגיעו מאזור העליות של מנחמיה וטיילו באזור. בר ציין גם, כי כעבור כ-10 דקות הגיע רכב מג"ב שהיה באזור לבדיקת החשודים. בעדותו בפניי הוסיף בר, כי הדרך בה נסע רכב הנאשמים הינה דרך החוצה את רכס סירין מצפון לדרום ומשמשת לחקלאות בעיקר. מדובר בדרך עפר נוחה לנסיעה (עמ' 10 ש' 19-21). העד פורת מסר בעדותו בפניי, כי ליל האירוע היה לילה בלי ירח. במהלך מבצע אכיפה לצורך מניעת ציד בלתי חוקי, הוא היה בתצפית באזור גזית, המאפשרת קשר עין עם רמת יבניאל ורמת סירין. עם פורת היה גם יאיר שרון - האחראי על האכיפה במחוז צפון ברשות, ובשטח היו פקחים נוספים. פורת הוסיף עוד כי סמוך לחצות, ראה באזור סירין באזור נחל אולם, רכב נוסע בצורה איטית מאוד ומדי פעם נדלק פנס שמאיר לצדדים. פורת ראה רק את אורות הרכב (עמ' 6 ש' 14-19). בהמשך, במהלך חקירתו הנגדית, נחקר פורת בעניין זה שוב על ידי הנאשם 2, ושם מסר דברים דומים. לטענת פורת, המיקום, השעה והצורה בה נסע הרכב, העלו אצלו חשד שמא מדובר בצייד בלתי חוקי. לכן יצר קשר עם הפקח בר שהיה בדרך הראשית ברמת סירין ודיווח לו שרכב חשוד מסתובב בשטח וסביר להניח שיגיע לכיוונו (עמ' 6 ש' 19-24). בהמשך, הוסיף פורת, כי הרכב נסע מכיוון דרום לצפון, מכיוון נחל אולם לכיוון נחל חדתא. פורת יצר קשר עם בר וזה דיווח לו שהוא רואה את הרכב ומוכן לחסום אותו בהתחברות של דרך צדדית לדרך הראשית של רמת סירין. באותו שלב, פורת הזניק למקום ניידת של שיטור כפרי. פורת נשאר בתצפית ולא הגיע למקום. בסופו של דבר, בר עצר את הרכב (עמ' 7 ש' 1-5). פורת הוסיף גם, כי האזור בו נסע רכב הנאשמים הינו אזור המכיל הרבה מאוד חיות בר מוגנות, כאשר בלילה יש שם פעילות רבה של דורבנים (עמ' 7 ש' 7-8). הוא ציין גם, כי מספר ימים לפני כן, מצא מלכודת של דרבנים פתוחה ומוכנה לתפיסה של דורבן (עמ' 7 ש' 9). באשר למסלול הנסיעה של רכב הנאשמים, מסר פורת, כי מדובר במסלול שמתחיל מכיוון הנחל אולם לכיוון נחל חדתא, וזו דרך חקלאית שולית ברמת סירין, בה שטחי מרעה ובור, כאשר בלילה, אין לאיש מה לחפש שם (עמ' 7 ש' 10-13). לטענת פורת, במהלך עבודתו, הסתבר לו שציידים בעיקר ציידי דורבנים, מעדיפים לילות ללא ירח (עמ' 6 ש' 15-16). פורת הוסיף בחקירתו הנגדית, כי רכב הנאשמים נסע במסלול מותר אך הנסיבות עורר בו כאמור חשד שמא מדובר בציד לא חוקי (עמ' 7 ש' 16-20). פורת הדגיש, כי האירוע היה בוודאות סמוך לחצות (עמ' 7 ש24). פורת, לא ראה רכב טנדר שעבר ליד הנאשמים כטענתם, לא ראה בשטח כל רכב נוסף ולא ראה שרכב שוטרי מג"ב עצרו רכב אחר (עמ' 7 ש' 28-30). הוא גם אינו זוכר אם ראה אותו רכב מג"ב שהוא הזעיק (עמ' 8 ש' 5-6). לדבריו, ראה את הנאשמים נוסעים "לא על דרך הראשית" (עמ' 7 ש' 27). הוא ראה פנס שנדלק וסורק את השטח בצדדים, מדי פעם. הוא לא היה במקום חסימת הרכב ולא ראה כלל מה הציוד שהיה ברכב (עמ' 8 ש' 1-2). לסיום, הוגשה תעודת עובד ציבור ולפיה אין לנאשמים רישיונות ציד - ת/5. התביעה לא הביאה לעדות את יאיר שרון אשר היה עם פורת בתצפית ביום האירוע, וזאת מחמת מצבו הבריאותי הקשה שמנע את התייצבותו לעדות. כן לא זימנה את נהג רכב המג"ב שהגיע למקום לבדיקת החשודים כפי שמסר העד בר. גרסת הנאשם 1 כאמור גבה הפקח בר מן הנאשם הודעה על אתר (ת/3). הנאשם מוסר בהודעתו כי ביום האירוע, יצאו בשעה 9:00 או 10:00 בלילה ונסעו לטייל בעמק. הוא הכחיש את הטענה כי יצאו לצייד וטען כי "אנחנו מטיילים סתם". הנאשם אישר, כי הדברים שנתפסו ברכב, הם של הנאשם 2, אך אין הוא יודע מדוע יש ברכב מקל גדול. בעדותו בבית המשפט מסר הנאשם מס' 1, כי ביום האירוע, יצאו הוא והנאשם 2 "בצהריים מכפר מסר לעשות הרצה לאוטו מכיוון כפר מסר דרך העמק, עשינו סיבוס, הגענו בשעה 8:00 או 9:00, לא זוכר בדיוק באיזה שעה לכיוון הבית דרך סירין". אז עצרו אותם הפקחים של שמורת הטבע ומג"ב, בדקו את הרכב ומצאו רק פנס ומקל, וזה הכל (עמ' 14 ש' 11-14). בחקירתו הנגדית, נתבקש הנאשם1, להסביר מספר סתירות וסימני שאלה, שדבקו בגרסתו. סתירה אחת נוגעת למועד יציאתם מכפר מסר: הנאשם מסר בהודעתו הראשונה ת/3, כי יצאו בשעה 10:00 בלילה ולא בצהריים כפי שמסר בעדותו. בתשובה לשאלת התובעת השיב כי יצאו בצהרים והגיעו בערב לסירין וכי "זה אותו דבר". לטענתו לא יתכן שיצא בתשע ונתפס בתשע (עמ' 1 4 ש' 16-19). סתירה נוספת נתגלעה בשאלת הסיבה לשהותם במקום האירוע. הנאשם מסר בהודעתו ת/3, כי נסעו לטייל בעוד שבחקירתו כאן מסר, כי יצאו לעשות הרצה לרכב; הנאשם הכחיש את דבריו בהודעתו הראשונה ת/3 וטען, כי אין דבר כזה ומעולם לא אמר כך (עמ' 15 ש' 4-5). בהמשך השיב כי אינו זוכר שאמר זאת, ולטענתו אמר שהיה בהרצה. (עמ' 15 ש' 6-7). הנאשם הכחיש את הטענה לפיה נתפסו סמוך לחצות. לדבריו זה לא יכול להיות וזה היה מוקדם יותר (עמ' 14 ש' 21). כאשר נשאל שוב תוך הצגת הודעתו שנגבתה בשעה 00:30, השיב כי אינו זוכר, כי הדבר היה לפני 4 שנים וכי נתפסו בשעה 20:00-21:00. (עמ' 14 ש' 24). בהמשך שוב חזר וטען שנתפסו מוקדם יותר (עמ' 15 ש' 1-2). הנאשם אישר, כי לפני שנתפסו, הם נסעו בדרך עפר בשטח חקלאי, המותרת למעבר כל אדם (עמ' 15 ש' 10-11). הנאשם 1 הכחיש את גרסת הפקח פורת לפיה, הם נסעו בנסיעה איטית מאוד עם הארה של הפנס לשני צידי הרכב ולדבריו "לא היה דבר כזה" (עמ' 15 ש' 14). הוא הוסיף, כי נסעו בנסיעה רגילה כמו כל אדם, וכי לא אירו בפנס ולא חיפשו דרבנים (עמ' 15 ש' 21). כאן טען הנאשם 1 לראשונה, כי אחריהם נסע רכב טנדר נוסף והוא אף טוען (בניגוד לראיות) כי הפקח פורת אישר זאת. הנאשם אף מעלה שאלה, מדוע לא נעצר רכב הטנדר שנסע מאחוריהם לנאשם 1 אין הסבר מדוע לא סיפר על "טנדר נוסף" בעדותו והסתפק בתשובה "אני אומר את זה עכשיו" (עמ' 15 ש21-26). גרסת הנאשם 2 נאשם זה מסר בהודעתו ת/4 מיום 18.8.07. שנגבתה אף היא על אתר, כי יצאו בשעה 10 בלילה בערך מהכפר ונסעו לכיוון העמק - הכנרת, וחזרו מכיוון מנחמיה ורמת סירין לכיוון הבית. לטענתו "כל הסיבוב הזה נעשה בשביל טיול" והוא ביקש לציין כי הרכב היה בהרצה. הוא הכחיש את הטענה כי יצאו לצייד וטען כי הפנס, השק והחוט, תמיד נמצאים ברכב ואילו המקל "הוא הנשק שלו" (גם בחקירתו טען, כי המקל עם איזולירבנד הינה להגנה עצמית (עמ' 16 ש' 29-32). בעדותו הראשית טען הנאשם 2, כי ביום האירוע באו מכיוון כנרת- עמק ויצאו לכיוון סירין. הם נסעו באיטיות שכן הרכב היה בהרצה ויש הרבה אבנים בדרך. בהמשך, פקח שהיה ברכב טנדר מגנום שעבר לידים ביקש ממג"ב לעצור אותם. מג"ב הגיע למקום. והנאשם 2 אמר, לטענתו, לפקח שהרכב שלו בהרצה, הא אף פתח את מכסה המנוע והראה לו שיש מנוע חדש. הפקח עצר אותם בשעה 20:30-21:00, ערך חיפוש ברכב עד שעה 23:00 לערך, ואז התחיל לערוך הדוחות שלו (עמ' 16 ש' 1-4). לטענתו, הפקח מצא מקל עם פנס בטעינה. הוא לא מצא סכין, למשל, או פנס בו סרק את השטח כטענתו (עמ' 16 ש' 8-9). הנאשם 2 הכחיש בחקירתו הנגדית שהם היו בדרך העפר באזור סירין בין השעות 23:00-24:00. אין לו הסבר לטענה כזו מפי הפקח ולדבריו "ככה הוא רשם" (עמ' 16 ש' 18-21). בהקשר זה נשאל, כיצד זה נגבתה הודעתו ת/4 על ידי הפקח בשעה 00:10, ועל כך השיב: "זה היה אחרי שסיים את החיפוש ברכב ורק אז התחיל לרשום. הוא התחיל לרשום מייד". אז נשאל אם הוא חיפש במשך 4 שעות וענה "כן בטח. אני לא יודע מה רשם". (עמ' 16 ש' 17). הנאשם הכחיש שכיהוא האיר בפנס לצדדים. לדבריו אין אפשרות לסרוק עם פנס המגלייט שנתפס, שכן כדי לסרוק שטח צריך פנס גדול ופנס כזה לא היה לו (עמ' 16 ש' 21-24). עוד הוסיף בהקשר זה, כי הוא צייד וכשיוצא לצייד הוא נוסע בטרקטורון ואז קשה לתפוס אותו, אולם באותו יום, הוא לא יצא לצייד. לדבריו, היום הוא השמין ואינו יכול ללכת ברגל. בעבר, נעצר הרבה פעמים, היו מחפשים ברכב ומוצאים מקל ופנס בלבד (עמ' 16 ש' 24 -28). הנאשם הסביר מדוע היו צריכים להגיע עד כנרת וסירין, על מנת לעשות הרצה לרכב. לדבריו, המכונאי אמר לו לבדוק את מנוע הרכב מאחר ויש אחריות ל 3 חודשים ושייסע "רחוק וקרוב, במהירות ולאט" (עמ' 17 ש' 9-12). הוא לא הכחיש את הטענה שנסע בדרך חקלאית בתוך שטחי בור, הרחוקה מכל כביש וטען, כי זה רמת סירין, מקום טבעי ויש שם הרבה חיות בר (עמ' 17 ש' 12-14). באשר לגרסת פורת לפיה, ראה את רכב הנאשמים נוסע באיטיות בשעת לילה מאוחרת מאוד, מאיר לצדדים ולכן עלה חשד של צייד דרבנים, טען כי הוא יכול לספר מה שהוא רוצה. כשנשאל מדוע שהפקח ייספר זאת השיב, כי הפקח לא משקר אך הוא ראה רכב אחר - טנדר שסרק השטח (עמ' 17 ש' 1-7). סיכומי הצדדים התובעת מבקשת להרשיע את הנאשמים. לשיטתה, הראיות הנסיבתיות בתיק דנן, מוליכות למסקנה הגיונית אחת לפיה, הנאשמים נמצאו במקום ועסקו בצייד דרבנים. התובעת מבקשת לאמץ את עדויות התביעה, שהינן, לטענתה, עדויות הגיוניות, אמינות ונתמכות בדו"חות הפעולה ומהם עולה כי ביום האירוע, בסמוך לשעה 12:00 בלילה ללא ירח, הרכב של נאשם 2, נוסע בנסיעה איטית מאוד, בדרך חקלאית צדדית שהינה דרך עפר ונוחה לנסיעה. מדי פעם, פנס נדלק ומאיר לצדדים; כאן מפנה לעדותו של פורת עמ' 6 ש' 14- 26 ולדו"ח הפעולה של הפקח בר (ת/1). האזור בו נסע הרכב, מכיל חיות בר מוגנות ובלילה פעילות הדרבנים רבה (היא מפנה כאן לעדותו של פורת - עמ' 7 ש' 7-6), כאשר בשעה כזו של לילה אין לאיש אף אחד מה לחפש שם. עוד הוסיפה, כי לדברי פורת, ובניגוד לטענת הנאשם 1, במקום לא נצפה כל רכב נוסף למעט רכבם של הנאשמים, שצפה בו. בר, קיבל דיווח מפורת, ובהתאם לכך הצליח לעצור את רכב הנאשמים ובו מצאו פנס וחבל. מנגד, טוענת התובעת כי עדויות הנאשמים לא נשמעו אמינות ובגרסותיהם נפלו סתירות, כאשר הם למעשה דוחים מכל וכל את טענות הפקחים בעניין הזמן וההארה. בנסיבות אלה, בשים לב למיקום, לשעה, לצורת נסיעת רכב הנאשמים, ולסריקת השטח באמצעות פנס שהיה ברשותם כאשר אין הסבר הגיוני להימצאות המקל ברכב, המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת הינה, כי הנאשמים נמצאו במקום למטרת ציד ועסקו בצייד דרבנים (היא מפנה לע"פ 4086/91 מימון נ' מ"י, פד"י מ"ו 2, 868 בעניין הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות). ומשכך, מבקשת להרשיע את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. באשר לעבירת הצידה, הפנתה התובעת להגדרה הרחבה של עבירה זו תוך הפנייה להלכת "חאג' יחיא". לטענתה, העובדה שלא נמצאה צידה, איננה מלמדת על כך שעבירת הציד לא הושלמה. העבירה בוצעה הגם שהנאשמים כאן טרם הספיקו לצוד חיית בר ממש. הנאשם 1 ביקש לזכות אותו. לשיטתו לא היה איסור במעשיו. מותר לנסוע ברכב במקום שבו נתפס, ומותר להחזיק בפנס בתוך רכב העבודה שלו. לדבריו, אינו יודע מזה דרבנים בכלל. הנאשם 2 ביקש גם הוא לזכותו. באשר לחוט שנתפס ברשותם, טען, כי מדובר בחוט חבילות קש. דיון לאחר ששמעתי את עדויות הפקחים והתרשמתי מהן, מסקנתי הינה, כי הם דוברי אמת וכי מסרו בבית המשפט את מה שהאמינו באמת ובתמים כי ראו. לא היה לפקחים כל עניין להעליל על הנאשמים, העדויות הגיוניות ומתיישבות זו עם זו, מלמדות על רצף פעולותיהם של הנאשמים מחד ושל הפקחים מאידך ומתיישבות גם עם הממצאים שנמצאו במקום. ניתוח עדויותיהם של עדי התביעה, מביאני למסקנה, כי ביום 18.8.07 סמוך לחצות הלילה, נסעו הנאשמים ברכב בדרך שולית, בנחל אולם באזור סירין, הידוע כאזור המכיל הרבה חיות בר מוגנים, כאשר בלילה יש שם פעילות רבה של דורבנים; הרכב נסע בצורה איטית, ומדי פעם נדלק פנס שהאיר לצדדים. תימוכין לכך נמצא בעדויות שני עדי הביעה ובדו"ח הפעולה ת/1. הרכב נעצר ובתוכו נתפסו מקל בצבע חום עם איזולירבנד שחור, שק לבן, חבל משיכה שחור באורך כ-2 מ' ופנס מגלייט, כמפורט בטופס "קבלה בדבר תפיסת תפוס" ת/2. מקובלת עלי טענת התביעה לפיה, הנאשמים נסעו ברכב, כאשר פנס נדלק מדי פעם לצדדים. העד פורת אמנם מסר כי ראה מנקודת התצפית שלו, רק אורות הרכב. אך מסר גם כי ראה פנס נדלק מדי פעם, כאשר בהמשך ועל סמך הדיווח של פורת, בר שהיה באזור, מסר, כי הוא היה קרוב מרכב הנאשמים שנסע לעברו וראה בעיניו שפנס נדלק מדי פעם. בר מסר בדו"ח הפעולה שערך (ת/1), כי "בשעה 12:15 בערך ראית את הרכב נוסע לכיווני-נסיעה איטית ומדי פעם נדלק פנס חזק שמאיר לכיוונים שונים..כשהרכב היה במרחק כ-150 מ' ממני הדלקתי את האורות ונסעתי אליו..". בר, עצר אותו רכב ומצא בו פנס כאמור. במצב דברים זה, ועל אף שעדי התביעה לא ראו מי מן הנאשמים מחזיק ומדליק את הפנס, אני סבורה, כי הפנס שנתפס ברכב הנאשמים, הוא אותו פנס שראו עדי התביעה נדלק מדי פעם ומאיר לצדדים. פנס זה, בשים לב לתנועת הרכב האיטית, שימש את הנאשמים לסריקה וחיפוש. מקובלת עליי גם טענת עדי התביעה, כי באזור לא היה כל רכב נוסף מלבד רכב הנאשמים. ניתוח העדויות מביא למסקנה, כי הרכב שנצפה על ידי פורת תחילה ולאחר מכן על ידי בר אשר גם עצר אותו ביום האירוע, הוא רכבם של הנאשמים. עובדה זו עולה מעדותם של עדי התביעה, במיוחד זו של הפקח פורת כאמור לעיל (עמ' 8 ש' 5-6). מאידך, הטענה בדבר הימצאות .רכב טנדר נוסף, לא נתמכה בראיות והיא אף בגדר עדות כבושה. טענה זו, הועלתה לראשונה על ידי הנאשם 1 בחקירתו הנגדית בבית המשפט, כאשר אין לו הסבר מדוע לא מסר זאת כבר בהודעתו הראשונה ת/3 גם הנאשם 2 העלה זאת לראשונה בחקירתו הנגדית לאחר שנשאל פעמיים אודות עמדתו לגרסת התובעת (עמ' 17 ש' 1-7). שטענה זו לא באה לידי ביטוי בדו"ח הפעולה של העד בר (ת/1). מקובלת עלי גם טענת התובעת לפיה, הציוד שנמצא ברכבם של הנאשמים, הינו בדרך כלל ציוד אופייני לצייד דורבנים. מדובר בפנס לאיתור וסינוור הדרבן, מקל להכאתו והמתתו, ועוד שק וחבל. מצד שני, גרסאות הנאשמים אינן אמינות עליי. מסקנה זו, נסמכת הן על חוסר העקביות שבהן, על הסתירות שנתגלעו, על העדר ההיגיון שבהן ועל התרשמותי מן הנאשמים בבית המשפט. גרסתם של הנאשמים בעניין לוח הזמנים, אינה עקבית, בלתי משכנעת ואינה מקובלת עלי. הנאשם 1 מסר בהודעתו הראשונה ת/3, כי יצאו לדרך בשעה 21:00-22:00 ואילו בעדותו הראשית מסר, כי יצאו בצהריים והגיעו לאזור סירין בשעה 20:00-21:00. אין בפיו הסבר סביר לסתירה זו או הסבר לכך שבהודעתו ת/3 נרשמה שעה 00:30. גם הנאשם 2 טען תחילה בהודעתו ת/4 שיצא 16 ש' בשעה 22:00, בעוד שבעדותו מסר כי הפקח עצר אותם בשעה 20:30-:21:00, ערך חיפוש במשך כ- 3-4 שעות(!) ובכך ניסה להסביר גם את הרישום בהודעה ת/4 שם נרשמה השעה 00:10 (ר' עמ' 16 ש' 3 וש' 16-17). לדידי, מדובר בסתירות מהותיות, הפוגעות במהימנות הנאשמים. כאמור, מקובלת עלי גרסתם של עדי התביעה לפיה, הנאשמים נתפסו באזור סירין סמוך לחצות. תימוכין לכך נמצא בדו"ח הפעולה ת/1, ובהודעות הראשונות של הנאשמים ת/3 ות/4 אשר נערכו בסמוך לתפיסתם על יד הפקח בר. סתירה מרכזית נוספת, שאין הסבר משכנע בצידה, נמצא בסיבה לשהיית הנאשמים באזור סירין. שני הנאשמים מסרו תחילה בהודעותיהם ת/3ות/4, כי יצאו לטייל. ליתר דיוק, הנאשם 2 הוסיף, עם זאת, כי הרכב היה בהרצה. בעדותו בבית המשפט "התיישר" הנאשם 1 עם גירסה זו של הנאשם 2, שאותה לא הזכיר, ולו ברמז, בהודעתו ת/3, על אף שניתן היה לצפות כי זה יהיה הדבר הראשון שיאמר בכל מקרה, גרסה זו כשלעצמה, הינה תמוהה ואינה עומדת במבחן ההיגיון והשכל הישר. מדוע יצאו הנאשמים בשעה לילה המאוחרת לעשות הרצה לרכב, בדרך עפר ותוך סכנה לגרימת נזק לרכב במקום תועלת, והכל באזור הידוע כאזור המכיל חיות בר מוגנות, וייסעו שם דווקא בדרך שולית, בצורה איטית, תוך שימוש בפנס, כאשר ברכבם ישנו ציוד הנדרש לציד דורבנים. השאלה שנותרה לדיון הינה: האם בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי הנאשמים עסקו בציד דורבנים בערב בו נעצרו, ולהרשיע אותם בכך ודוק, מאחר והנאשמים לא נראו כשהם פוגעים בפועל בחיית בר, לא נתפסה חיית בר ברשותם ואין בפיהם הודאה בביצוע ציד כזה, הרי הראיות שבפניי, הינן נסיבתיות בלבד. סעיף 1 לחוק להגנת חיית הבר מגדיר "צידה" כ: "לרבות עשיית מעשה מתוך כוונה לפגוע בחיה, בשלומה או בחירותה של חיית בר, או להדריך את מנוחתה או לסכן את התפתחותן הרבעי של ביציה, או של כל תולדה אחרת שלה" . מדובר איפוא, בהגדרה רחבה ביותר, שאינה רשימה סגורה ("לרבות") של מעשים שבהתרחשותם מהווים "צידה" ומבססים עבירה של ציד אסור בנסיבות המתאימות. לא לעיתים קרובות נוקט המחוקק נוסח כה גורף בקביעת עבירה, ואם בחר לנקוט בלשון "עשיית מעשה", בלא לפרש מהו גדר אותו מעשה או להגבילו בדרך כלשהי, גילה דעתו כי אכן התכוון לכלול במונח גם מעשים המובילים למטרה של פגיעה בחיות בר ולא רק מעשים ישירים שיש בהם כדי לגרום לפגיעה עצמה. עצם הפגיעה הפיזית בחיית הבר קשה להוכחה. העבירה נעברת הרחק מעין רואים, במהירות ובלא להותיר סימנים. לו הוגבלה הגדרת ה"מעשה" לעצם הפגיעה בחיית הבר, ספק אם ניתן היה להעמיד אדם כלשהו לדין, למעט הבודדים הנתפסים בכף. לא פעם נתפסים ציידים בנסיבות המעידות עליהם באופן חד משמעי כי הם מצויים בעיצומו של מסע ציד, אך זאת - טרם הפגיעה בחיה עצמה, או לאחריה. כאמור, מלמד הנוסח הרחב של הסעיף על הכוונה לכלול גם את אלה בין העוסקים בצידה ולאפשר העמדתם לדין והענשתם. גם בחינת תכליתו החקיקתית של הסעיף מוליכה למסקנה דומה. אין חולק היום כי אוכלוסיית חיות הבא במדינת ישראל נתונה בסכנה אמיתית של הכחדה, וכי מינים לא מעטים נכחדו כבר או עומדים בפני הכחדה. עיקר סכנה ההכחדה נובע מפני ציידים בלתי חוקיים הפוגעים ללא אבחנה, ללא מידה וללא פיקוח בחיות הבר השונות. אין גם חולק כי הצורך בהגנה על חיות הבר מפני אותם ציידים בלתי חוקיים הינו צורך חשוב ביותר לשם שימורו של המאזן האקולוגי בארץ ישראל, ולשם מניעת אבדנם של זנים שונים, שחלקם אופייניים ואף ייחודיים לאזור זה. לשם השגת תכלית זו, ונוכח המציאות הקשה המאיימת על חיות הבר מחד, והקושי בלכידת הציידים מאידך, מובן מדוע בחר המחוקק לנקוט בלשון מרחיבה כל כך, ומדוע על בתי המשפט ליתן פרשנות מרחיבה כזו להוראות החוק. ראה ע"פ 1166/06 עראדה נ' מ"י, , רע"פ 1161/04 מחמוד חאג' יחיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 762 (2005)) עם זאת, יש להיזהר מלגלוש לקיצוניות השניה, ואשר על פיה, כל מי שימצא בסמוך לחיית בר או באזור מחייתה יוחזק אוטומטית כמעט, כאשם בעבירת ציד לא חוקי. יש לזכור כי חרף ההגדרה הרחבה של החוק, עדיין נותר נטל הראיה במלואו על התביעה להוכחת כל יסודות העבירה, לרבות הכוונה הפלילית, ואין די בחשד בלבד. בהעדר ראיה ישירה בדמות הודאה או מעשה פגיעה חד משמעי בחיה, ניתן להסיק ביצוע עבירת הציד גם מראיות נסיבתיות, אך זאת רק כאשר אותן ראיות מוליכות למסקנה הגיונית אחת ויחידה בדבר אשמתם של הנאשמים. ראה ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד מקדאד, פ"ד נו(5), 221, 234-235 (2002), ע"פ 4086/91 ע"פ 4138/91 יוסף מימון נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2), 868 , 873-874 (1992). על פי הפרשנות המרחיבה שיש לתת להגדרת הציד כאמור לעיל, מעשיהם של הנאשמים בשטח כמתואר לעיל, עשויים להוות עבירה מושלמת של ציד, אף שלא הוכח שפגעו בפועל בדורבן או בחית בר אחרת (ע"פ 1166/06 ורע"פ 1161/04 לעיל) וזאת בתנאי שיוכח היסוד הנפשי של העבירה "מתוך כוונה לפגוע בחיה, בשלומה ...". בענייננו, הראיות שהציגה התובעת הן ישירות להתנהגות הנאשמים בשטח, אך נסיבתיות לעניין הכוונה לפגוע בחיית בר מוגנות, כאשר כפי שאפרט להלן, זו היא המסקנה ההגיונית היחידה המתחייבת מהן. כמפורט לעיל, הראיות הנסיבתיות מצביעות על כך שהנאשמים נסעו בשעת לילה מאוחרת, בדרך עפר ותוך סכנה לגרימת נזק לרכב במקום תועלת, והכל באזור הידוע כאזור המכיל חיות בר מוגנות, בצורה איטית, תוך שימוש בפנס, כאשר ברכבם ישנו ציוד הנדרש לציד דורבנים. ראיות נסיבתיות אלה, מוליכות למסקנה הגינויות אחת וחד-משמעית לפיה, הנאשמים שהו במקום למטרת ציד. מועד ומיקום נסיעת הנאשמים, צורה הנסיעה וטיב הציוד הנמצא ברכבם, כאשר מנגד הסברם של הנאשמים להימצאותם בשטח, אינו עקבי ואינו סביר כאמור לעיל, שולל כל מסקנה הגיונית אחרת, זאת בהתחשב גם בהיגיון ובניסיון החיים שלנו, כי אותה מערכת נסיבות, אינה יכולה להוות צירוף מקרי בלבד, אלא שיש בו בצירוף כזה, קשר עם המעשים של הנאשמים. אם כן, הנאשמים לא הצליחו להציג כל תרחיש סביר אחר שימצא אמין ושיש בו כדי להציג אלטרנטיבה למסקנה שפורטה לעיל, ועל כן אני קובעת, כי יש באותן ראיות נסיבתיות כדי להוכיח כי הנאשמים שהו במקום למטרת ציד וכי במעשיהם תרו אחר חיות בר לפגוע בהן וללכדן. לא אוכל לקבוע, כנטען בכתב האישום כי הנאשמים ביקשו לצוד דווקא דורבנים, אף שזוהי האפשרות הסבירה ביותר נוכח שיטת הציד, אך בהתחשב בהגדרה הרחבה של "חיית בר", הרי בהנחה שהנאשמים לא תרו אחר עכברים ושאר מזיקים, נכללות כל שאר חיות הבר בהגדרת "חיית בר" וממלא אין חשיבות לשאלה איזו חיית בר ביקשו לצוד. יצויין כי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 מתיר הרשעת נאשם בעבירה שהוכחה בפני בית המשפט אף אם העובדות לא נטענו בכתב האישום ובלבד שניתנה לנאשמים הזדמנות סבירה להתגונן. בענייננו נטען, כאמור, כי הנאשמים ביקשו לצוד דרבנים אך הנאשמים קיבלו הזדמנות להתגונן למעשה בפני טענת ציד בכלל, בלא קשר לדרבנים דווקא, וטענו כי כלל לא עסקו בציד. בנסיבות אלו, סבורני כי הנאשמים זכו להזדמנות הוגנת להתגונן מפני העבירות שיוחסו להם, גם אם מדובר בציד חיית בר אחרת. האם נעברו העבירות המיוחסות לנאשמים במקרה שבפנינו סבורני, כי בוצעה עבירה מושלמת של ציד ולא ניסיון בלבד. סבורני כי עצם התנהגותם של הנאשמים בשטח כמתואר לעיל, אף בלא צורך בהוכחת העובדה כי פגעו והרגו בפועל בדרבן או חיית בר אחרת באותו מעמד, עונה על הגדרת העבירה המושלמת של ציד, בהיותה כשלעצמה "מעשה" שנועד לפגיעה בחיה. פעולת ציד, יש שהיא עולה יפה והחיה מאותרת ונלכדת או מומתת, ויש שהיא נכשלת והחיה נמלטת. שני המצבים הם אופייניים לציד ואין הלכידה או הפגיעה הפיזית בחיה מהווה תנאי להשלמת העבירה. ניסוח הגדרת העבירה אף הוא אינו מלמד על כך. בנסיבות העניין סבורני, כי ניתן לקבוע כי מדובר בעבירה מושלמת וזאת תוך איבחון הנסיבות ובעובדת הפעילות האינטנסיבית של הנאשמים בשטח, ובכלל זה הנסיעה האיטית בשעת לילה מאוחרת בדרך עפר, באזור הידוע כאזור המכיל חיות בר מוגנות, תוך שימוש בפנס והצטיידות בכל הדרוש לשם ביצוע ציד. עמדה זו הובעה גם על ידי בית המשפט העליון באמרת אגב ברע"פ 1161/04 מחמוד חאג' יחיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 762 , 764 (2005), שם אומר כב' השופט טירקל, בעמ' 764: "די בהגדרה זאת כשלעצמה כדי לקבוע שגם פעולות הכנה לקראת מעשה הציד גופו, ואפילו לא הושלם המעשה בכך שהחיה נצודה, באות בגדר עבירה מושלמת של צידה". מאוחר יותר הפך בית המשפט המחוזי בנצרת במספר הזדמנויות את אמרת האגב האמורה להלכה מנחה. ר' בענין זה את פסק דינו המפורט של בית המשפט המחוזי בנצרת, מפי כב' השופטים כהן והלמן (כנגד דעתו החולקת של כב' השופט אברהם), בע"פ (מחוזי נצ') 1201/05 מדינת ישראל נ' חאבס בן פואד חרב, ובעקבותיו את ע"פ (מחוזי נצ') 1166/06 עראידה ריאד נ' מדינת ישראל, שם אומר בית המשפט המחוזי: "אין ממש גם בטענות המערערים, לפיהן באין צידה, לא ניתן לומר כי בוצעה עבירה מושלמת. הגדרת ה"צידה" בסעיף 1 לחוק הינה הגדרה רחבה, אשר איננה מחייבת השגת התוצאה האסורה. די בעשיית מעשה מתוך כוונה לפגוע בחיה, בשלומה או בחירותה של חית הבר, ואף להדריך את מנוחתה, בכדי להוות עבירה מושלמת". ר' בענין זה גם את פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מילנוב) בתפ (ירושלים) 1615/05 מדינת ישראל נ' יוסף (בן איוב) אבו עצב ואח', תק-של 2005(4), 7117. משקבעתי כי הנאשמים עסקו בציד בעת שנעצרו, ממילא הוכחו גם העבירות של ציד חיית בר מוגנת, ציד ללא רישיון (ת/5) ציד בלילה בשיטה אסורה. מסקנתי הינה, איפוא, כי הנאשמים עברו במעשיהם את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, למעט העבירה של ציד דורבנים אשר לגביה לא הוכח מעבר לספק סביר כי זו אכן היתה מטרתם של הנאשמים. אציין, כי לחובת התביעה עומדת העובדה שלא דאגה להזמין לעדות את נהג רכב המג"ב שהגיע למקום לבדיקת החשודים, וזאת ללא הסבר סביר (בעוד שסיפקה הסבר סביר לאי הופעת יאיר שרון לעדות), אולם אין בכך כדי לשנות ממסקנתי לעיל, שכן התביעה הצליחה להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמת הנאשמים. לאור כל האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשמים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. #4# ניתנה והודעה היום ט"ו בשבט התשע"א, 20/01/2011 במעמד הנוכחים. לילי יונג-גפר, שופטתסגנית הנשיא גזר דין הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת ראיות, בעבירות שונות של צייד בלתי חוקי. עובדות המקרה פורטו בהרחבה בהכרעת הדין, אך לצורך גזר הדין אציין בקצרה, כי העבירות נעברו לפני כ- 3.5 שנים ביום 18/8/2007, סמוך לחצות הלילה. אותה עת עסקו שני הנאשמים בצייד דורבנים תוך שהם סורקים את השטח בזרקור במהלך נסיעה איטית ברכב וכשהם מצויידים במקל, פנס ושק שהם אמצעים המשמשים לצייד דורבנים. התובעת מבקשת לגזור על הנאשמים קנסות והתחייבויות. היא מציינת את חומרת העבירה ואת מצבם הקשה של הדורבנים בארץ נוכח צייד בלתי חוקי מסיבי, כפי שעולה מחוות דעת של מומחה בעניין מצב הדורבנים בארץ שהוגשה. עוד הציגה התובעת גיליון הרשעות קודמות של הנאשם 2 ובו הרשעה אחת באותן עבירות משנת 1996 וכן הרשעה נוספת בעבירה של הכנסת רכב לשמורת טבע משנת 2001. לנאשם 1 אין כל הרשעות קודמות ושני הנאשמים טוענים, כי בהבדל מהנאשם 2 לא עסק בעבר בצייד ולא הכיר כלל דורבנים. שני הנאשמים כבני 41, שניהם בעלי משפחות ולכל אחד מהם חמישה ילדים. שניהם אינם עובדים ומתקיימים על קצבת הבטחת הכנסה. מלבד מצבם הכלכלי הקשה של הנאשמים ועברו הנקי של הנאשם 1 בתחום הצייד (להבדיל מעבירות פליליות אחרות שבגינן ריצה, לדבריו, מאסר לאחרונה), אין לנאשמים כל נסיבות מקלות. לא ניתן לזקוף לחובתם, כמובן, את העובדה כי לא הודו במיוחס להם ובחרו לנהל את משפטם עד תומו אך מאידך, לא יוכלו לבקש לעצמם את ההקלה הניתנת בדרך כלל למי שמודה במיוחס לו, נוטל אחריות וחוסך זמן שיפוטי. לאחר ששקלתי את כל הנסיבות לקולא ולחומרה, בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות נשוא כתב האישום בתיק זה, אני גוזרת על הנאשמים עונשים כדלקמן: על הנאשם 1: 1. קנס בסך 3,500 ₪ או 35 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 1/3/2011. במידה ותשלום כלשהו לא ישולם במועדו, תעמוד יתרת הקנס כולו לפרעון מיידי. 2. הנאשם יחתום על התחייבות בסך 5,000 ₪ להימנע במשך שלוש שנים מהיום מעבירה לפי החוק להגנת חיית הבר התשט"ו-1955 והתקנות על פיו. אם לא יחתום על ההתחייבות ייאסר למשך 50 ימים או עד שיחתום על ההתחייבות, לפי המוקדם. על הנאשם 2: 1. קנס בסך 6,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 1/3/2011. במידה ותשלום כלשהו לא ישולם במועדו, תעמוד יתרת הקנס כולו לפרעון מיידי. 2. הנאשם יחתום על התחייבות בסך 10,000 ₪ להימנע במשך שלוש שנים מהיום מעבירה לפי החוק להגנת חיית הבר התשט"ו-1955 והתקנות על פיו. אם לא יחתום על ההתחייבות ייאסר למשך 100 ימים או עד שיחתום על ההתחייבות, לפי המוקדם. זכות ערעור תוך 45 יום. בעלי חיים (ציד)