עתירה נגד דחיית ערר על החלטת ועדה מקומית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה נגד דחיית ערר על החלטת ועדה מקומית: וועדת הערר המחוזית של מחוז מרכז (להלן: "וועדת הערר") החליטה ביום 30.7.09 לדחות ערר שהגישו העותרים כנגד החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שרונים (להלן: "הוועדה המקומית"). הוועדה המקומית החליטה ביום 16.7.08, לאשר בתנאים את בקשת משיבים 2-3 (להלן: "היזם") להקים מרכז מסחרי ברחוב הדקל פינת הנרקיס במקרקעין הידועים כחלקה 51 מגרש 2053 גוש 7788 ביישוב תל-מונד (להלן: "המקרקעין"), המצויים בבעלות של המשיבה 5, המועצה המקומית תל-מונד (להלן: "המועצה המקומית") והיזם. כנגד החלטתה זו של וועדת הערר מופנית העתירה שלפניי. על חלק מהמקרקעין, שבבעלות המועצה המקומית, היה מצוי, עד לחודש יולי 2008, מבנה שהוחזק בפועל על ידי מר אבנר חג'אג', אשר הרחיב את המבנה שלא כדין והפעיל בו חנות לממכר ירקות עד להריסת המבנה כולו בחודש יולי 2008. לטענת העותרים, הם בעלי זכויות בחלק המקורי של המבנה, אשר נבנה כדין על ידי דודם של העותרים, מר חסן דגה ז"ל, בשנת 1966/1967. העותרים טוענים כי הובטח להם פיצוי מהיזם בגין פינויו. לטענתם, בנסיבות המקרה דנן, עת לא היה כל צו הריסה שיפוטי בתוקף כנגד המבנה, אלא רק כנגד ההרחבות שבוצעו ולא הייתה כל הוראה בהוראות התכנית החלה על המקרקעין לביצוע הריסת המבנה, לא ניתן היה להרוס את המבנה. על כן, גם לא הייתה סמכות לוועדה המקומית ליתן את היתר הבנייה אשר ניתן ליזם. לאור האמור, ההיתר ניתן שלא כדין ומתוך הפעלת שיקולים זרים ופסולים. 1. רקע עובדתי ותכנוני: במהלך שנת 2008 הגיש היזם לוועדה המקומית בקשה להקמת מרכז מסחרי במקרקעין. כאמור לעיל, המדובר במקרקעין המצויים בבעלות משותפת של המועצה המקומית והיזם. בקשת היזם התבססה על תכנית הצ/1-5/ 173א, שהינה תכנית איחוד וחלוקה בהסכמת בעלים לשינוי ייעוד הקרקע משטח ציבורי פתוח לשטח מסחרי, אשר אושרה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז ביום 18.3.07, לאחר שנדחו התנגדויות שונות שהוגשו בקשר עם התכנית. אחת מאותן התנגדויות שנדחו הוגשה על ידי מר אבנר חג'אג', אשר, כאמור, החזיק בפועל במבנה המצוי בתחום התכנית, בו ניהל חנות לממכר ירקות. המדובר במבנה אשר לטענת העותרים, להם זכויות הבעלות בו. בהתנגדות מטעמו טען חג'אג' כי הוא ומשפחתו מחזיקים במבנה ומפעילים בו חנות ירקות מזה עשרות שנים וכי מימושה של התכנית יפגע "פגיעה קשה ואנושה בזכותו היסודית והחוקתית להגנה על קניינו" (ראו סעיף 20 להתנגדות, נספח א' לתגובת היזם לעתירה). העותרים, מצדם, לא הגישו כל התנגדות לתכנית. יצוין, כי לאורך השנים הוגשו כנגד חג'אג' מספר כתבי אישום בקשר עם ההרחבות שביצע במבנה: בשנת 1993 הוגש כנגד חג'אג' כתב אישום בגין בנייה ללא היתר. בית המשפט הרשיע את חג'אג' והוצא צו הריסה למבנה (ת"פ 281/93). בשנת 1998 הוגש כנגד חג'אג' כתב אישום בגין אי קיום צו ההריסה. בית המשפט הרשיע את חג'אג' והוצא צו הריסה למבנה (ת"פ 2309/98). בשנת 2000 הוגש כנגד חג'אג' כתב אישום בגין אי קיום צו ההריסה וגם הפעם הרשיע בית המשפט את חג'אג' ונקבע כי יש להרוס את המבנה (ת"פ 1766/00). בשנת 2006 הוגש כתב אישום נוסף בגין אי קיום צו ההריסה בנסיבות מחמירות, חג'אג' הורשע והוטל עליו מאסר על תנאי. בית המשפט קבע, כי במידה וחג'אג' לא יקיים את צו ההריסה עד ליום 4.3.08, תהייה הוועדה המקומית רשאית לבצע בעצמה את צווי ההריסה על חשבונו של חג'אג' (ת"פ 40104/06). בקשתו של חג'אג' להארכת המועד לביצוע צווי הריסה נדחתה ביום 15.4.08 (כתבי האישום, הכרעות הדין וגזרי הדין צורפו כנספחים ז'- י"א לתגובת היזם לעתירה). בסופו של דבר נהרס המבנה ביום 1.7.08. כאמור, ביום 16.7.08 החליטה מליאת הוועדה המקומית לאשר את בקשת היזם להקמת מרכז מסחרי בתנאים. על החלטת הוועדה המקומית לאשר את בקשת היזם הוגשו בשלב הראשון שני עררים: ערר 337/08 מטעם משיבים 7 וערר 363/08 מטעם משיבה 8. הדיון בשני העררים אוחד ונידון על ידי וועדת הערר ביום 8.12.08. ביום 23.2.09 ובטרם ניתנה החלטת וועדת הערר בעררים אלה, הגישו העותרים כתב ערר מטעמם במסגרת תיק ערר 337/08, בו נדון עררם של משיבים 7. כתב הערר האמור לא כלל טענות תכנוניות כנגד הליך הרישוי, אלא טענות בדבר זכויות קנייניות, כביכול, של העותרים במבנה וכן טענות להריסה שלא כדין, לצד טענות כנגד הליך אישור תכנית הצ/1-5/ 173א,, שמכוחה ניתן ההיתר להקמת המרכז המסחרי. ביום 30.3.09 נערך דיון נוסף בעררים וביום 30.7.09 התקבלה החלטת וועדת הערר, לפיה נדחו ברובם העררים כנגד החלטת הוועדה המקומית. יצוין, כי לעמדת וועדת הערר, כיוון שמדובר בבקשה להיתר, אשר לא כללה הקלות, כלל לא ניתן היה לערור לפניה, ברם היא ניאותה לשמוע את טענות העותרים וזאת מכוח ההלכה שנקבעה בעת"מ (חיפה) 136/00 צומת אלופים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה, (מיום 8.8.00). משכך, הגבילה וועדת הערר את הדיון לשאלה, האם הבקשה נשוא הערר תאמה את המצב התכנוני התקף, אם לאו. בהתאם לכך, לא דנה הוועדה בטענות העותרים להריסת המבנה שלא כדין, בציינה, כדלהלן: "וועדת הערר אינה הגוף המוסמך להכריע בטענות הללו. מעבר לצורך יצוין כי ספק אם קיים בספר החוקים ו/או בדין הישראלי סעד של מניעת תכנון גם אם תוכחנה טענות העוררים בעניין זה." (סעיף 10 להחלטת וועדת הערר). בכל הנוגע לטענות שהעלו העותרים כנגד תכנית הצ/1-5/ 173א', קבעה וועדת הערר כדלהלן: "עניינו של ערר זה בבקשה להיתר על פי תכנית שבתוקף ולא באישורה של התכנית אשר הינה תכנית בסמכות הוועדה המחוזית אשר אושרה לפני שנתיים ימים.. מובן כי אין לוועדת הערר כל סמכות בעניין זה." (סעיף 11 להחלטת וועדת הערר). ביום 17.9.09 הגישו העותרים את העתירה המנהלית דנן. העותרים מבקשים כי בית המשפט יקבע כי מלכתחילה, לאור העובדה שהמבנה הופיע בתשריט, לא ניתן היה ליתן היתר כפי שניתן. עוד מבקשים העותרים כי בית המשפט יקבע כי אין התאמה בין ההיתר שניתן לבין התכנית שאושרה וכי לאור הוראות התכנית לא היה אפשרי ליתן את ההיתר. העותרים מוסיפים ומבקשים כי בית המשפט יורה על ביטולו של ההיתר בשים לב לעובדה שהושג שלא כדין, במרמה, בחוסר תום לב, באי חוקיות וסבירות, בניגוד אינטרסים וממניעים פסולים, תוך הצגת מצג שווא, קנוניה שהייתה בין הוועדה המקומית, היזם והמועצה המקומית ולמצער תוך ביצוע פעולות שאף גובלות בפלילים. לחלופין, מבקשים העותרים, כי גם אם לא יבוטל ההיתר, לא יותר ליזם לממשו טרם יגיע עמם להסדר לעניין קבלת קיוסק חלופי או פיצוי בגין הקיוסק שנהרס. בקשה למתן צו ביניים, האוסר על עשיית כל שימוש בהיתר, אותה הגישו העותרים בד בבד עם עתירתם, נדחתה על ידי כב' השופט ד"ר קובי ורדי ביום 4.11.09: "לאחר שעיינתי בבקשות ובתגובות, החלטתי לדחות את הבקשה לצו ביניים. זאת לאחר שהקיוסק שנטען בעתירה שלמבקשים יש זכויות בו נהרס כבר ב- 1.7.09 (צ.ל: 1.7.08 - מ.א.ג) ודרישתם של המבקשים הינה למעשה לפיצוי כספי ו/או קיוסק חלופי וקבלת הסברים לגבי ההריסה, כך שמדובר בנזק נטען כספי בלבד שעצירת הפרויקט (שהוא הצו המבוקש בבקשה) לא תביא לקבלתו ולעומת זאת תסב נזקים כבדים למשיבים 2 ו-3. סיכויי העתירה נמוכים לכאורה, כאשר יש ספק גם בזכותו של הדוד ובזכותם של המבקשים מכוח הדוד ולכאורה ההריסה נעשתה לפי צווי בימ"ש. מכל מקום, כאמור, מאזן הנוחות והיות המעשה עשוי וניתן לפיצוי כספי מטים את הכף לדחיית הבקשה." (בש"א 32458/09). בקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה על ידי כב' השופט ד"ר ורדי ביום 5.11.09. לאחר דחיית הבקשה למתן צו ביניים ולאור החלטת וועדת הערר, הוציאה הוועדה המקומית היתר בנייה ליזם ביום 9.12.09 ועבודות הבנייה להקמת המרכז המסחרי החלו בסמוך למועד זה. כיום עבודות אלו מצויות בעיצומן. 2. טענות הצדדים א. טענות העותרים העותרים טוענים, כי בטרם ניתן ההיתר ליזם לא הובאו בחשבון כלל האינטרסים שלהם, לרבות הקיוסק שהיה במקרקעין ולא נעשה כל איזון אינטרסים. לשיטתם, עובר למתן ההיתר נדרשה קבלת הסכמתם ומלכתחילה היה צריך להגדיר את תכנית הצ/1-5/ 173א' כתכנית חלוקה שלא בהסכמת הבעלים. העותרים טוענים עוד, כי בנסיבות המקרה דנן, עת לא היה כל צו הריסה שיפוטי בתוקף כנגד המבנה, אלא רק כנגד ההרחבות שבוצעו ולא הייתה כל הוראה בתכנית הצ/1-5/ 173א' להריסת המבנה, לא ניתן היה להרוס את המבנה. מטעם כך, גם לא הייתה סמכות לוועדה המקומית ליתן את היתר הבנייה שניתן. העותרים מוסיפים וטוענים, כי לא יעלה על הדעת שהוועדה המקומית תיתן היתר בנייה באופן המנוגד לחוות דעתה של היועצת המשפטית של הוועדה, עו"ד זילברשץ, אשר התנגדה למתן ההיתר ואף ציינה, בין היתר, כי יש שוני בבינוי המחייב, לטעמה, פרסום הקלה וכי היא לא בטוחה שכל התנאים וההסתייגויות שהועלו בישיבת וועדת המשנה להתנגדויות נבחנו כדבעי. עוד טוענים העותרים, כי יו"ר הוועדה לתכנון ובנייה של המועצה המקומית, הגב' כרמלה פיט, אשר הציגה את התנגדות הוועדה ביום 15.7.08, כלל לא הוזמנה לדיון שהתקיים יום למחרת בוועדה המקומית וכי סיכום דיון וועדת התכנון שהתקיימה ביום 15.7.08 כלל לא הובא בחשבון ביום 16.7.08. העותרים טוענים, כי התנהלות המועצה המקומית, היזם והוועדה המקומית, כפי שצוינה לעיל, הינה בלתי תקינה ובלתי סבירה והיא הייתה מונעת ממניעים פסולים וזרים, תוך פגיעה כוחנית בעותרים ובזכויות הקניין שלהם ובניגוד לכללי מינהל תקין. העותרים טוענים עוד, כי וועדת הערר כלל לא דנה בשורת טענות שהעלו העותרים, לרבות הטענה כי היועצת המשפטית של הוועדה המקומית התנגדה למתן היתר; כי הגב' כרמלה פיט לא הוזמנה לדיון כנדרש; כי לא ניתן היה ליתן היתר מלכתחילה בשים לב לקיומו של הקיוסק על המקרקעין; כי העותרים הם בעלי הזכויות הקנייניות במבנה, כי היזם ניהל מו"מ עם העותרים וכי היה עליו לפצותם וכי המבנה נהרס שלא כדין. לבסוף מעלים העותרים שורת טענות תכנוניות כנגד מתן ההיתר, כדלקמן: הבקשה להיתר אינה עולה בקנה אחד עם חלק מחייב בנספח הבינוי של תכנית הצ/1-5/ 173א,; מיקום המבנה על החלקות חורג מהמותר על פי התכנית ונספח הבינוי; קיימת חריגה במספר הקומות, בגובה הבניין ובמפלס פני הרצפה; לא מולאו דרישות הסף הקבועות בסעיף 15 לתכנית לצורך הגשת בקשת ההיתר; חישוב שטחי הבנייה נעשה בצורה מטעה והוא אינו מביא בחשבון את כלל השטחים המיועדים לשימוש למטרות עיקריות; קיימת אי התאמה בין תכנית הגגות לבין חתכי המבנה ובין אלה לבין חזיתותיו; הבקשה חסרה פרטים רבים והיא אינה מאפשרת לוועדה המקומית, לא כל שכן לאדם הסביר, לבחון אותה בצורה ראויה ולהתנגד לה; קיימת פגיעה בזכות ההתנגדות ואי ציון בבקשה כי מבוקשות הקלות וחריגות מהתכנית שאושרה. ב. טענות הוועדה המקומית הוועדה המקומית טוענת, כי העתירה דנן הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, זאת משום שהעותרים נמנעו מלפרט בעתירתם כי בינם לבין אלמנת הדוד המנוח מתנהל מאבק ירושה באופן המעמיד בספק את דבר קיומן של זכויות קנייניות לעותרים במבנה. הוועדה המקומית טוענת עוד, כי לעותרים אין כל זכות עמידה בעתירה דנן, באשר אין מחלוקת כי לעותרים אין זכויות רשומות במקרקעין והם כלל לא צירפו החלטה שיפוטית מתאימה לביסוס זכויותיהם במקרקעין. הוועדה המקומית מוסיפה וטוענת, כי ככל שהעותרים סבורים כי הם זכאים לפיצוי כספי מאת היזם באפשרותם להגיש תובענה מתאימה, ברם אין כל בסיס להגשת עתירה מנהלית כנגד הליך רישוי אשר נמצא ראוי על ידי שני מוסדות תכנון ואשר הינו המשך ישיר לתכנית הצ/1-5/ 173א', אשר אושרה כבר בשנת 2007. עוד טוענת הוועדה המקומית, כי היא ביצעה באופן מדויק את צו ההריסה השיפוטי אשר ניתן בקשר עם המבנה וכי לא ביצעה כל הריסה שלא כדין. הוועדה המקומית טוענת עוד, כי אין כל ממש בטענת העותרים, לפיה לא קיימת הוראה בתכנית הצ/1-5/ 173א' באשר למבנה, שהרי עיון בתשריט התכנית מעלה שהמבנה סומן להריסה והדברים נאמרו במהלך הדיון לפני וועדת הערר ביום 30.3.09. הוועדה המקומית מוסיפה וטוענת, כי טענת העותרים, לפיה החלטת הוועדה המקומית ניתנה בניגוד לעמדת היועצת המשפטית של הוועדה כלל לא נטענה על ידי העותרים לפני וועדת הערר וכי הוועדה המקומית שקלה בכובד ראש את הערות היועצת המשפטית והחליטה לאשר את התכנית בתנאים. זאת ועוד, וועדת הערר נתנה החלטה מפורטת ומנומקת כדבעי וקבעה כי הבקשה להיתר תואמת את התכנית ולפיכך ניתן לאשרה. עוד טוענת הוועדה המקומית, כי הגב' כרמלה פיט הינה חברת מועצה של הרשות המקומית, היא המועצה המקומית תל מונד, בעוד שהדיון בבקשה נערך לפני הוועדה המקומית, שבה אין לגב' פיט כל מעמד. הוועדה המקומית טוענת עוד, כי העותרים טוענים טענות כנגד תכנית הצ/1-5/ 173א', אשר פורסמה למתן תוקף בשלהי שנת 2007 וכי המועד לטעון טענות מעין אלו חלף זה מכבר. הוועדה המקומית מוסיפה וטוענת, כי בדין לא דנה וועדת הערר בטענות העותרים בדבר מו"מ בין העותרים והיזם, הריסת המבנה שלא כדין ואי מתן פיצוי כספי, באשר המדובר בטענות שאינן בגדר סמכותה. לבסוף טוענת הוועדה המקומית, כי הטענות התכנוניות שמעלים העותרים כלל לא נטענו בפני וועדת הערר וכי המדובר בטענות שהועלו על ידי המשיבים 7-8, אשר בהן דנה וועדת הערר כדבעי ודחתה אותן אחת לאחת בהחלטה מנומקת ומפורטת. ג. טענות היזם היזם טוען, כי לעותרים אין כל זכויות במקרקעין, בוודאי לא כאלה שיש בהן כדי למנוע מהיזם את ההיתר שקיבל כדין; העותרים מעולם לא החזיקו בנכס, הם לא הוכיחו העברה כדין של הזכויות מהדוד המנוח אליהם והם אף לא הוכיחו זכויות כלשהן של הדוד המנוח במקרקעין. בנוסף, העותרים הסתירו מבית המשפט, בחוסר ניקיון כפיים, כי מתנהלים הליכים משפטיים בינם לבין אלמנת הדוד בקשר עם עיזבון המנוח, כך שספק רב אם לעותרים עומדות זכויות במבנה. משכך, אין לעותרים כל מעמד בעתירה דנן. היזם טוען עוד, כי לעותרים כלל לא עמדה זכות להגשת ערר, כיוון שמדובר בבקשה להיתר שלא כללה בקשה למתן הקלות או לשימוש חורג וכי ממילא הערר הוגש בחלוף למעלה מחצי שנה לתום המועד הקבוע לכך בחוק. היזם מוסיף וטוען, כי העתירה נגועה בשיהוי כבד, באשר העותרים תוקפים את צו ההריסה שביצעה הוועדה המקומית ביום 1.7.08 ואת תכנית הצ/1-5/ 173א', אשר אושרה כבר בשנת 2007. עוד טוען היזם לקיומו של מעשה עשוי, באשר המבנה נהרס זה מכבר, ניתן היתר בנייה והעבודות להקמת המרכז המסחרי מצויות בעיצומן. היזם מוסיף וטוען, כי הטענות התכנוניות שהעלו העותרים בעתירתם כלל לא נטענו על ידם במסגרת הערר שהגישו וכי ממילא המדובר בטענות שנטענו על ידי המשיבים הפורמאליים 7-8 וועדת הערר דחתה טענות אלו אחת לאחת, תוך דיון מנומק. לבסוף טוען היזם, כי אין כל ממש בטענות העותרים לפגמים, כביכול, בהליך אישור הבקשה להיתר; הטענה כי הגב' פיט הינה "יו"ר וועדת תכנון ובנייה", אשר יש לזמנה לדיונים בפני הוועדה המקומית הינה טענה משוללת כל יסוד, באשר הגב' פיט הינה אחת מחברי המועצה המקומית ואין לה כל מעמד סטטוטורי בהליכי תכנון ובנייה. אין גם ממש בטענה לפיה ההיתר ניתן בניגוד לעמדתה של היועצת המשפטית של הוועדה המקומית. במסגרת הדיונים שערכה הוועדה המקומית בבקשה להיתר שהגיש היזם העלתה היועצת המשפטית של הוועדה המקומית את השאלה האם יש בבקשה להיתר משום "הקלה" מהוראות התכנית. חברי הוועדה בחנו את העניין והגיעו למסקנה חד משמעית ופה אחד, כי הבקשה להיתר תואמת לחלוטין את תכנית המתאר ואין בה שום "הקלה". טענה זו הועלתה שוב בפני וועדת הערר וגם חברי וועדת הערר הגיעו למסקנה חד משמעית ופה אחד, כי הבקשה להיתר תואמת את תכנית המתאר ואין בה שום "הקלה" מהתכנית. ד. טענות וועדת הערר ועדת הערר טוענת, כי טענותיהם העיקריות של העותרים הן במישור החוזי והפלילי וכי לגביהן קבעה וועדת הערר, בצדק רב, כי היא אינה מוסמכת לדון בהן. וועדת הערר טוענת עוד, כי טענות העותרים במישור התכנוני נטענו בשפה רפה וללא נימוק ופירוט וכי הן לא נטענו על ידי העותרים לפני וועדת הערר, אלא על ידי המשיבים 7-8, אשר בחרו שלא לעתור כנגד ההחלטה. זאת ועוד. המדובר בטענות שוועדת הערר דנה בהן והכריעה בהן והן מצויות בדלת אמות שיקול דעתו של מוסד התכנון, אשר בית המשפט אינו נוהג להתערב בו. לבסוף טוענת וועדת הערר, כי אין בפי העותרים ולו טענה אחת מתחום המשפט המנהלי וכי העותרים אינם מצביעים על פגם שנפל בהחלטת וועדת הערר, אשר יכול להצדיק את התערבות בית המשפט. ה. טענות המועצה המקומית והמשיב 6, ראש המועצה מר שלמה רצבי המועצה המקומית והמשיב 6 טוענים, בראש ובראשונה, כי הם אינם משיבים נדרשים במסגרת העתירה דנן, כי לא מתבקש כל סעד הקשור בהם וכי דין העתירה נגדם דחייה על הסף. המועצה המקומית והמשיב 6 טוענים עוד, כי יש לערוך הבחנה ברורה בין הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שרונים, היא המשיבה 1, לבין וועדת תכנון ובנייה של המועצה המקומית תל-מונד, אשר הינה בגדר וועדת רשות שהוקמה על ידי מליאת המועצה המקומית על פי הוראות סעיף 124 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א- 1950. סמכויותיה של וועדת רשות כזו אינן קבועות בדין והחלטותיה מהוות המלצות לוועדת ההנהלה ולמליאת המועצה המקומית. משכך, ליו"ר וועדת התכנון של המועצה המקומית, חברת המועצה הגב' כרמלה פיט, לא היה כל מעמד סטטוטורי בוועדה המקומית והיא לא הייתה אמורה להיות מוזמנת לישיבותיה. המועצה המקומית והמשיב 6 מוסיפים וטוענים, כי לא הייתה להם כל נגיעה להריסת המבנה. לבסוף טוענים המועצה המקומית והמשיב 6, כי בנסיבות בהן המבנה נשוא העתירה כבר נהרס, היזם כבר החל בפעולות בנייה בשטח והסעד המבוקש הינו כספי, מן הראוי כי העותרים יגישו תביעה כספית תחת הגשת עתירה מנהלית. ו. טענות משיבים 7-8 כאמור, משיבים אלה הינם משיבים פורמאליים אשר הגישו ערר שנידון בפני וועדת הערר והם בחרו שלא להגיש עתירה מנהלית כנגד החלטת וועדת הערר. ברם, תגובתם לעתירה דנן הייתה, הלכה למעשה, עתירה בפני עצמה ומשכך הורתי על הוצאת תגובתם מתיק בית המשפט (ראו פרוטוקול מיום 31.1.10). 3. טענות מקדמיות א. אי מיצוי הליכים אין מחלוקת, כי העותרים לא פעלו במסגרת הליכי האישור של תוכנית הצ/1-5/ 173א,, שמכוחה אישרה הוועדה המקומית את בקשת היזם להקים מרכז מסחרי במקרקעין ולא הגישו התנגדויות לתכנית, כפי שהיו אמורים לעשות על פי החוק. נכונה, אפוא, טענת הוועדה המקומית, כי העותרים לא מיצו את ההליכים המתאימים לתקיפת הכוונה להקים מרכז מסחרי במקרקעין. בסיכומיהם הצהירו, אמנם, העותרים, כי הם "לא תוקפים את התכנית ישירות", אך למעשה טענותיהם לפגיעה בזכויותיהם הקנייניות בקיוסק בשל הקמת המרכז המסחרי הן טענות התוקפות את התכנית. טענות כאלה היה צריך להעלות עוד בשלב הדיון בתכנית ואין לאפשר לעותרים להעלותן כעת. לעניין זה אעיר, כי בעוד שבסיכומיהם טוענים העותרים, כי כלל לא היו מודעים לקיומה של תכנית הצ/1-5/ 173א,עד לאחר שניתן ההיתר ליזם להקים מרכז מסחרי, הרי שבגוף העתירה טענו העותרים כי לא התנגדו לתכנית הצ/1-5/ 173א,"לאור בקשת היזם אשר ניהל עמם מו"מ למתן קיוסק חלופי ולפיצוי כספי" (ראו סעיף א' לעתירה). כיוון שעל העותרים לבוא בידיים נקיות, ומוטלת עליהם חובה לגלות מידע הנוגע לבקשה, ניתן היה כבר מטעם זה לדחות את העתירה (ראו: בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב (1) 289 (1998). לניתוח החובות המוטלות על הפרט ראו: דפנה ברק ארז, משפט מינהלי , 277 (תש"ע-2010, כרך א'). כן ניתן לדחות את העתירה לאור אי מיצוי ההליכים (ראו: בג"ץ 9659/10 פאטמה עבד אלרחמאן כמיל נ' מדינת ישראל (סעיף 4 לפסק דינו של כב' השופט א' גרוניס מיום 11.7.11. עוד ראו: בג"ץ 1606/06 שאער נ' פרקליטות המדינה (מיום 27.2.06). עם זאת, אמשיך ואדון גם ביתר טענות העותרים. ב. שיהוי ומעשה עשוי נכונה גם טענתם של המשיבים, כי העתירה נגועה בשיהוי וכי המדובר במעשה עשוי; כאמור לעיל, העותרים כלל לא התנגדו לתכנית הצ/1-5/ 173א,במועד המתאים לכך ומובן שאין לאפשר להם להעלות כיום טענות כנגד התכנית, אשר אושרה כבר ביום 18.3.07. זאת ועוד. המבנה נהרס ביום 1.7.08 והיתר הבנייה ניתן ביום 16.7.08. ברם, ערר הגישו העותרים רק ביום 23.2.09 ועתירה זו הוגשה רק ביום 17.9.09. מעבר לכך, משבקשת העותרים לסעד זמני נדחתה, החלו העבודות להקמת המרכז המסחרי זה מכבר וכיום הן מצויות בעיצומן. הנה כי כן, לא זו בלבד שהעתירה הוגשה בשיהוי, אלא שבכך הפך העניין למעשה עשוי וכל דיון בו הופך לתיאורטי ובכגון דא, לא יושיט בית משפט סעד. כלשונו הציורית של כב' המשנה לנשיא השופט מ' חשין בבג"ץ 1930/94 נתן נ' שר הבטחון, פ"ד מח (4) 643,659 (1994: "עיקר הוא כי באו אלינו לאחר שאכלו תוכו של פרי. באו אלינו מלכתחילה, אפשר אחרת היו פני הדברים (עוד לעניין שיהוי ומעשה עשוי ראו: בג"ץ 4763/10 נטלי סוסקין נ' צבא הגנה לישראל (מיום 30.6.11). עוד ראו: אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט המינהלי, 259 (כרך ב', 2008). אולם, אמשיך ואדון גם לגופה של העתירה שכן לדעתי דינה להדחות גם לגופו של עניין. ג. זכות העמידה של העותרים לא מצאתי להרחיב יתר על המידה בסוגיית זכות העמידה של העותרים, לאור מסקנתי כי דין העתירה להידחות לגופה, כפי שאבהיר להלן. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, אומר רק זאת: העותרים טוענים כי הדוד המנוח מכר לעותר 1 את הזכויות בקיוסק בשנת 2001. ברם, אין מחלוקת, כי הזכויות הנטענות של העותרים אינן רשומות בספרי המקרקעין וכי המדובר, לכל היותר, בזכות להפעלת קיוסק, אשר ניתנה לדודם המנוח של העותרים על ידי המועצה המקומית לפני כארבעים שנה. היינו, מדובר בזכות מסוג "בר רשות", אשר הינה בגדר זכות אישית ולא קניינית, מגבילה מלכתחילה את אפשרות העברת הזכות לאחר, הן בחיים והן לאחר המוות (ראו, לעניין זה, ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3) 868, 871 (1996)). מעבר לכך, עצם קיומן של זכויות העותרים מוטלת בספק לאור ההליכים המשפטיים המתנהלים בין העותרים לבין אלמנת הדוד המנוח בבית המשפט לענייני משפחה. גם העובדה שהמבנה חדל מלשמש כקיוסק לפני עשרות שנים והוחזק בפועל על ידי חג'אג', שהפעיל במקום חנות לממכר ירקות ואף התנגד, בזמנו, לתכנית הצ/1-5/ 173א', אינה עולה בקנה אחד עם טענתם של העותרים לזכויות במבנה. ברם, בשים לב לעובדה שדי היה בכל אחת מטענות הסף להביא לדחיית העתירה ולאור מסקנתי כי דין העתירה להידחות לגופה, איני דוחה את העתירה בנימוק זה. 4. טענות העותרים כנגד תקינות הליך מתן ההיתר א. העדרה של הגב' פיט מהדיון בוועדה המקומית בעתירה שלפניי טוענים העותרים כי נפל, כביכול, פגם בכך שהגב' כרמלה פיט, יו"ר הוועדה המקומית, לא הוזמנה לדיון לפני הוועדה המקומית. אולם, יש לערוך הבחנה בין הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שרונים, היא המשיבה 1, לבין וועדת תכנון ובניה של המועצה המקומית תל-מונד, אשר הינה בגדר וועדת רשות שבראשה עומדת הגב' פיט. מובן, כי לגב' פיט, כיו"ר וועדת תכנון ובנייה במועצה המקומית תל מונד, לא היה כל מעמד סטטוטורי בוועדה המקומית שרונים שקיבלה את ההחלטות נשוא העתירה. משכך לא הייתה כל חובה לזמנה לדיוני הוועדה. ב. עמדת היועצת המשפטית של הוועדה גם בטענת העותרים לפיה ההיתר ניתן בניגוד לעמדת היועצת המשפטית של הוועדה המקומית לא מצאתי ממש. במסגרת הדיונים שערכה הוועדה המקומית בבקשה להיתר שהגיש היזם, העלתה היועצת המשפטית של הוועדה את השאלה, האם יש בבקשה משום הקלה מהוראות התכנית החלה. חברי הוועדה המקומית בחנו את העניין והגיעו למסקנה, כי הבקשה להיתר תואמת את תכנית הצ/1-5/ 173א, וכי אין בה כל הקלה. טענה זו הועלתה שוב בפני וועדת הערר אשר קבעה, כי הפרשנות בה נקטה הוועדה המקומית תואמת את נוסח הוראות התוכנית ומתיישבת עם ההיגיון התכנוני שבבסיס התנאים השונים שנקבעו. ג. ניגוד עניינים בסיכומיהם העלו העותרים טענות בדבר יחסים אישיים, כביכול, בין גורמים שונים המעורבים בפרויקט לבין ממלאי תפקידים ונושאי משרה במועצה המקומית, אשר הביאו לכך שלאותם גורמים "יש מהלכים" אצל הוועדה המקומית, ברם טענות אלה נטענו בעלמא וללא ביסוס. 5. טענות תכנוניות בעתירתם טוענים העותרים לסתירה בין הוראות התכנית לבין ההיתר שניתן ליזם. המדובר בטענות תכנוניות שלא נטענו על ידי העותרים בפני וועדת הערר, אלא על ידי משיבים 7-8 והן נדונו ונדחו על ידי וועדת הערר בהחלטה מפורטת ומנומקת. לעניין פרשנות הוראות תוכנית הצ/1-5/ 173א, דין תוכנית כמוה כדין חיקוק ובתי המשפט הם הפוסקים בעניין פרשנות ההוראות. אולם, בית המשפט יטה לאמץ את פרשנותה של הרשות התכנונית להוראות תכנית שכן היא מתבססת על ידע וניסיון מקצועיים. יצחק זמיר, הסמכות המינהלית (כרך א' מהד' שנייה, התש"ע-2010), מציין בעמ' 108 כי אחד היתרונות של בתי דין מינהליים דוגמת וועדת הערר הם כי בדיוניהם: "משתתפים על פי רוב גם מומחים בתחום הנדון, לפי העניין, ומכל מקום בית הדין רוכש לו ניסיון וידע בתחום הנדון". עמד על כך עמיתי, כב' השופט ע' מודריק, בעת"מ 1317/06 ג'יימס בראט נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ת"א (מיום 15.2.07) באומרו כי "בעניין פרשנות הוראות התב"ע עלי לתת את משפט הבכורה לרשות התכנונית", וזאת מאחר "שמעיקרה נתפסת רשות התכנון המקומית כבעלת המומחיות והניסיון המעשי המתאימים לשם ביסוס שיקול הדעת שלה במתן ההיתר הקונקרטי" (ראו גם עת"מ (ת"א) 8048-05-10 פנינה פייר טימיאנקר נ' ועדת ערר מחוזית משרד הפנים- מחוז תל אביב, מיום 15.3.11) . כאמור לעיל, במקרה הנדון לא מצאתי כל פגם בתהליך קבלת ההחלטה המצדיק את התערבותי. כמו כן, וועדת הערר דנה בכל הטענות התכנוניות שהוגשו בכל העררים, והתייחסה אליהם. יש להדגיש כי במספר עניינים קבעה הוועדה כי יש לתקן את התכנית כתוצאה מאותם עררים. ועדת הערר נימקה בהרחבה את הסיבות לדחית עררם של העותרים (והמשיבים 7 ו-8) לעניין זה. פרשנותה של הרשות התכנונית את הוראות התוכנית במקרה זה, ראויה ונכונה. 6. הטענה כי המבנה נהרס שלא כדין וכי על היזם לפצות את העותרים בגין פינוי המבנה בדין קבעה וועדת הערר כי טענות אלה של העותרים אינן בגדר סמכותה. ככל שהעותרים סבורים כי היזם ניהל עמם מו"מ לפינוי המבנה שלא בתום לב והפר את ההסכמות עמם וכי המבנה נהרס שלא כדין, פתוחה בפניהם הדרך להגיש תביעה כספית כנגד הגורמים המוסמכים. ברם, העתירה דנן אינה בגדר האכסניה הראויה לדון בטענות אלו. 7. סוף דבר: אשר על כן, אני דוחה את העתירה. העותרים ישלמו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כדלקמן: למשיבה 1 (הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "שרונים") הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500₪; למשיבים 2 ו-3 (היזם) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000₪; למשיבה 4 (וועדת ערר מחוזית) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ ולמשיבים 5 ו-6 (מועצה מקומית תל מונד וראש המועצה) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ש"ח ₪. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בניהעררועדה מקומית לתכנון ובניה