קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום היטל ביוב כתנאי להיתר בניה: בפני עתירה להורות למשיבה מס' 1 שלא להתנות את מתן היתר הבניה להקמת מתקן לטיהור שפכים במתחם בתי זיקוק, בקבלת אישורו של המשיב מס' 2 על תשלום היטל ביוב ואגרת הנחת צינורות בהם חויבה העותרת. כן מבוקש להורות על ביטול החוב נשוא דרישת התשלום. לחילופין מבוקש להורות למשיבה 1 להעניק לעותרת היתר בניה כנגד הפקדת ערבות מתאימה להבטחת תשלום ההיטל והאגרות. הצדדים 1.         העותרת עוסקת בפיתוח ויישום פתרונות מתקדמים למחזור מים וטיפול בשפכים. המשיבה מס' 1 (להלן - "הועדה המשותפת") הינה ועדה שהוקמה מכוח צו התכנון והבניה (ועדה מקומית משותפת למתחם בז"ן), התש"ע-2010 (להלן - "צו ההקמה") ובהתאם לסמכות הקבועה בהוראות סעיפים 37-39 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן - "החוק"). בהתאם לאמור לסעיף 4 לצו ההקמה, לוועדה המשותפת ניתנו כל הסמכויות המוקנות על פי דין לוועדה המקומית לתכנון ובניה ומכוח זאת מוסמכת היא ליתן היתרי בניה בתחום הועדה המשותפת. המשיב מס' 2 (להלן - "התאגיד") הינו תאגיד מים שהוקם מכוח חוק תאגידי המים וביוב, תשס"א-2001 (להלן - "חוק התאגידים"). החל משנת 2010 העבירה עיריית חיפה את ניהול מערכות המים והביוב בתחום השיפוט של העירייה לתאגיד. רקע בקצרה 2.         העותרת הגישה בקשה להקמת מתקן לטיפול בשפכים והשבת מים בתוך מתחם התעשייה של בתי זיקוק במפרץ חיפה, באופן שהמתקן ישאב מים מנחל הקישון ויטהר אותם ביחד עם טיהור שפכי בז"ן לשימוש חוזר לתעשייה. 3.         בישיבת הועדה המשותפת מיום 4.8.10, החליטה הועדה לאשר את הבקשה להקמת המתקן לאור חשיבותו למשק המים. הועדה התנתה את מתן היתר הבנייה במספר תנאים. בין היתר, נדרשה העותרת לשלם היטלי פיתוח שונים הן לעיריית חיפה והן לתאגיד. דרישת התשלום מטעם התאגיד כללה דרישה לתשלום היטל ביוב בסך 334,024 ₪ ואגרת הנחת צנרת בסך 215,627 ₪ (להלן - "החוב לתאגיד"). כן נדרשה העותרת לשלם לעירייה היטל סלילה וניקוז בסך כולל של 591,531 ₪. אציין כי לעניין דרישת העירייה, והואיל ובימים אלה נבחנות האלטרנטיבות לגבי אופן החלת חוקי העזר הנוגעים לסלילת רחובות ותיעול על מתחם בז"ן אשר סופח לשטח השיפוט של עיריית חיפה, הסכימה העירייה לא להתנות את מתן ההיתר בקבלת מלוא התשלום שהיא סבורה שמגיע לה, ובמקום זאת לקבל מהעותרת ערבות בנקאית עבור מרבית הסכום. 4.         העותרת ביקשה להחיל הסדר דומה גם לגבי החוב לתאגיד ואולם בקשתה נדחתה. או אז, פנתה העותרת לוועדה המשותפת בדרישה שלא להתנות את מתן היתר הבניה בתשלום החוב לתאגיד, ואולם בקשתה נדחתה.  כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שלפנינו. למען השלמת התמונה העובדתית אוסיף כי בעת ביקור נציגי הועדה המקומית במתחם הנדון בחודש מרץ 2010, הוברר כי העותרת הזדרזה ובנתה את המתקן ללא קבלת ההיתר הנדרש.  טענות העותרת 5.         העותרת טוענת כי התניית מתן היתר הבניה בתשלום החוב לתאגיד אינה חוקית. לטענתה, התניית מתן ההיתר בתשלום שנוי במחלוקת, מהווה פגיעה קשה בזכות הקניין שלה. העותרת מפנה בין היתר להוראת סעיף 157(ה)(3) לחוק לפיה, על פי פרשנותה, מותר לוועדה מקומית (ועדה מקומית משותפת במקרה זה) להכפיף מתן היתר בניה רק לגבי חיבור הנכס למערכות המים והביוב - ולא מעבר לכך. לחילופין, טוענת העותרת, כי על פי סעיף 145(ד) לחוק, רשאי מבקש ההיתר להמציא ערבויות מתאימות להבטחת תשלום ההיטלים כנגד מתן ההיתר, וראוי לאפשר לה להפקיד ערבויות על מנת שתוכל לקבל את היתר הבנייה. 6.          העותרת מעלה טענות רבות בעתירה כנגד החיוב עצמו. בין היתר טוענת כי היא מהווה "ספק מקומי" על פי הגדרתו בכללי המים, משכך אין עילה לחייבה באגרת הנחת צנרת; התאגיד אינו מספק מים לעותרת; המתקן אינו נזקק לחיבור למערך הביוב והמים; המתקן אינו גובל בצנרת שהניח התאגיד; המתחם בו מצוי המתקן אינו כלול בשטחים המחוייבים בחוק העזר להיטל ביוב ואגרת הנחת צינורות; וכן טענות רבות לגופו של החיוב שאין מקום לפרטן נוכח מסקנתי, כפי שיובהר להלן, כי לבית משפט זה אין סמכות לדון בטענות העותרת כנגד התאגיד. טענות המשיבים 7.         הועדה המשותפת טוענת כי דרישתה לתשלום החיובים המוטלים על פי כל דין בקשר עם נכס בגינו מוגשת בקשה להיתר, לא זו בלבד שאינה מהווה פגיעה בזכות הקניין, אלא אף מחויבת מכוח הדין.  לטענתה, בנסיבות מקרה זה, התניית היתר הבניה בתשלום ההיטלים הינה סבירה ואין מקום להתערבות הערכאה המנהלית בהחלטת הועדה המשותפת. 8.         התאגיד טוען כי דין העתירה נגדו להידחות מפאת חוסר סמכות עניינית והן לגופה. התאגיד מוסיף על הדברים שטוענת הועדה המשותפת וטוען עוד כי העתירה מהווה ניסיון התחמקות של גוף עסקי מתשלום ההיטלים המוטלים עליו על פי דין וכי דרישת העותרת למתן ערובה במקום תשלום ההיטל אינה מעוגנת בחוק ופוגעת בעקרון השוויון. התאגיד מדגיש כי העותרת מקדמת הקמת פרוייקט עסקי גרידא  ואין מקום לנהוג עימה באופן שונה מיתר החייבים. התאגיד מציין עוד כי טענת העותרת כי היא אינה נזקקת לשימוש במערכת המים והביוב ועל כן היא פטורה מתשלום ההיטל, מופרכת. כן נדרש התאגיד לטענות העותרת בנוגע לעצם החוב וטוען כי דינן להידחות מכל הנימוקים המפורטים על ידו בתגובתו. דיון 9.         דין העתירה נגד הועדה המשותפת להידחות לגופה ונגד התאגיד להידחות בשל העדר סמכות עניינית. העדר סמכות עניינית 10.        לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בעתירה ככל שהיא מופנית כלפי התאגיד. סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תשס"א-2000 (להלן - "החוק") קובע כי בית המשפט המנהלי ידון בעתירות כנגד החלטות של רשות או גופים המנויים בתוספת הראשונה לחוק, בעניין המנוי באותה תוספת. מכאן, שנדרשים שני תנאים מצטברים להקניית סמכות עניינית לבית המשפט המינהלי - ההחלטה נשוא העתירה צריכה להיות של רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה; והעניין נשוא ההחלטה צריך אף הוא להיות מנוי בתוספת זו. בחינת התוספת הראשונה מעלה כי החלטה של תאגיד מים וביוב אינה כלולה בה, כך גם החלטה בנושא היטלי מים. כלומר, שני התנאים המגבשים את סמכותו של בית המשפט המינהלי אינם מתקיימים בענייננו. לפיכך, אין לבית משפט זה סמכות לדון בטענות העותרת כנגד התאגיד. לעניין זה ראו עוד עת"מ 167/07 אליק נכסים נ' הגיחון (2007) שם כותבת כבוד הנשיאה מ. ארד: "אשר לטענת המבקשת, כי בית משפט זה מוסמך לדון בעתירה מכוח סמכותו לדון בענייני רשויות מקומיות, לא ראיתי לנכון לקבלה. ההחלטה נשוא העתירה נתקבלה על ידי תאגיד מים וביוב ולא על ידי רשות מקומית, כאשר התוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, המונה את העניינים בהם מוסמך בית משפט זה לדון במסגרת של עתירה מינהלית, אינה כוללת החלטות של תאגידי מים וביוב. בניגוד לטענת המבקשת, משיבה 1 אינה פועלת מכוחה של הרשות המקומית, אלא באופן עצמאי, מכוח סמכותה על פי פרק ג' לחוק תאגידי מים וביוב". כן ראו דברי כבוד השופטת מ. רובינשטיין ב- 326/07 מיתב-מים נ' קרן פיר שותפות (2010) : "מש"נישל" חוק תאגידי המים את הרשויות המקומיות מסמכויות אלו וביקש לקבוע מנגנונים נפרדים ומנותקים מהרשויות המקומיות בכל הנוגע לשירותי המים והביוב, הרי שאך הגיוני הוא כי יצר בכך גם שינוי מהותי באשר להסדר למנגנוני הערר והביקורת על פעולות הרשות, שהרי כעת אין עסקינן בהתנהלות הרשות ופעולותיה, כי אם בהתנהלות תאגידי המים בלבד". וכן: "תלונות התושבים על חישוב בלתי נכון או על התנהלותו של תאגיד המים ביחס לדרישת התשלום אמורות לבוא על פתרונן במסגרת מנגנון הפיקוח של הרשות הממשלתית"   (כן ראו עוד עת"מ 21625-08-10 מסעדת הקדרים - מוניר עטאללה בע"מ ואח' נ' עירית חיפה ; עת"מ (י-ם)  1083/07 יניב דרומי מיום  29.1.08). אין לי אלא להצטרף לדברים אלה, ולפיכך אני קובעת כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בעתירה ככל שהיא מתייחסת לטענות כלפי התאגיד. טענות העותרים כלפי הועדה המשותפת 11.        הטענה העיקרית של העותרים היא כי הועדה המשותפת אינה מוסמכת להתנות את מתן היתר הבניה בתשלום ההיטלים הנדרשים על ידי התאגיד.  לא מצאתי ממש בטענה זו. סמכות הועדה להתנות מתן היתר בתשלום אגרות והיטלים נקבעה בסעיף 145(ד) לחוק התכנון והבניה הקובע כדלקמן: "אישר מוסד תכנון בקשה להיתר וקויימו התנאים המוקדמים שנקבעו על ידי מוסד התכנון, לא יעוכב מתן ההיתר אם נתמלאו לגביו כל דרישות החוק והתקנות ושולמו האגרות, ההיטלים והתשלומים האחרים, למעט ארנונה, שיש לשלם על פי כל חיקוק, בגין הנכס שאליו מתייחס ההיתר או שניתנו הערבויות המתאימות להבטחת תשלום כאמור, בכפוף להוראות כל דין" לא יכולה להיות מחלוקת כי על פי הוראת סעיף 145(ד) לעיל, רשאית הועדה המקומית, בהתאם לשיקול דעתה, לעכב מתן היתר ולהתנותו בתשלום היטלים ואגרות המוטלים מכוח כל חיקוק, ובכלל זה ההיטלים המוטלים על ידי התאגיד מכוח חוק תאגידי מים וביוב התשס"א-2001. סעיף 145(ד) לחוק מתווה את 'דרך המלך' שעל הרשות לילך בה. ברגיל, על הרשות לעכב את מתן ההיתר בתשלום ההיטלים הנדרשים על פי החוק, אלא במקרים מיוחדים על פי שיקול דעתה וכן במקרים שהדין מאפשר הפקדת ערבויות מתאימות להבטחת התשלום, היינו, באותם מקרים בהם מתן הערבות הוסדר בחוק, בקשר לאותו תשלום. מכאן, שטענת העותרת כי הועדה המשותפת במקרה דנן אינה מוסמכת להתנות את מתן ההיתר בתשלום החוב לתאגיד, משוללת יסוד. 12.        כך, אף טענת העותרת כי התניית מתן ההיתר בתשלום החוב מהווה פגיעה בזכות הקניין שלה. לעותרת אין כל זכות קנויה לקבלת היתר בנייה ללא כל תנאים, וממילא התניית מתן ההיתר בתנאים, כל עוד הם סבירים ולגיטימיים, אינה מהווה כל פגיעה בזכויותיה, והדברים ברורים. הפקדת ערבות חלף תשלום החוב לתאגיד 13.        העותרת טוענת לחילופין כי יש לאפשר לה להפקיד ערבות מתאימה להבטחת תשלום החוב לתאגיד במידה וכל טענותיה כנגד החוב תדחנה. לטענתה, הסתפקות בהפקדת ערבות במקרים בהם החוב שנוי במחלוקת, תואמת את האמור בהוראת סעיף 145 (ד) לחוק ועל הועדה להפעיל את הסמכות שהוענקה לה בחוק בעניין זה. כאמור לעיל, על פי לשונה של הוראת סעיף 145 (ד), הסמכות שהוקנתה לרשות להסתפק בהפקדת ערבות להבטחת החוב, היא במקרים בהם הפקדת הערבות הוסדרה בחוק בהתייחס לתשלום הנדון, ומכל מקום, הסמכות להורות כך נתונה לשיקול דעתה של הועדה. ראו בעניין זה דבריו של עו"ד ע. שפיר בספרו אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות, כרך א', עמ' 454 כי : "כך גם יש לגבות את מלוא סכום האגרות וההיטלים בלא להסתפק בתשלום לשיעורין או בערבות בנקאית ".  14.        בענייננו, העותרת לא הצביעה על כל מקור בדין המאפשר להסתפק בהפקדת ערבות להבטחת תשלום ההיטל, חלף פירעון החוב, ו/או כי שיקול הדעת של הועדה היה פסול. מכאן שלא נפל פגם בהחלטת הועדה המקומית להתנות את מתן היתר הבנייה לעותרת בתשלום החוב לתאגיד. אוסיף כי הדברים הגיוניים ומתיישבים עם הצורך של הרשות לפעול במסגרת תקציבית סבירה כאשר ברשותה כסף נזיל בקופה הציבורית על מנת שתוכל לממן את פעולותיה. לעניין זה ראו דבריו של כב' השופט נ. הנדל בעת"מ 269/01 רשות הנמלים והרכבות נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, אשדוד, : "עם זאת על רשות ציבורית, דוגמת עירייה או ועדה לתכנון ולבנייה, לפעול במסגרת תקציבית. התכנון אינו מצטמצם למבט אל המחר, אלא למבט אל השנה הקרובה ואל השנים שלאחיה. לא ניתן לעבוד באופן שוטף ללא כסף בקופה. הסתמכות יתרה על סכומים המופיעים על הנייר תביא לשמרנות יתרה בהוצאות או לתוהו ובוהו תקציבי".   15.        לבסוף, אוסיף עוד כי העותרת לא השכילה לסתור את חזקת התקינות המינהלית העומדת לועדה המשותפת. טענת העותרת כי כשם שהעירייה הסתפקה בהפקדת ערבות להבטחת החוב הנדרש על ידה, כך ראוי היה להסתפק בערבות להבטחת חוב התאגיד, דינה להידחות. העירייה נתנה טעם הגיוני וסביר מדוע הסתפקה בערבות במקרה זה (בחינת האלטרנטיבות ביחס לאופן החלת חוקי העזר על מתחם בז"ן). במקרה שלפנינו, לא הראתה העותרת כל טעם מיוחד מדוע על הועדה לסטות מהכלל הרגיל הקבוע בהוראת סעיף 145(ד) לחוק. יתירה מכך, דווקא נסיבות המקרה שלפנינו מצדיקות היצמדות לכללים הרגילים ותומכות בהחלטה שלא להסתפק בהפקדת ערבות להבטחת דרישת ההיטלים. כאמור לעיל, העותרת לא המתינה לקבלת היתר הבניה והקימה את המתקן טרם שהוצא ההיתר.  לעניין זה אני מפנה לעת"מ 323/02 (ב"ש) קונטרם. נ. עיריית אשדוד (2003): "במצב זה נראה לי כי אין מקום להיענות לעתירה או לבקשה לצו ביניים להורות למשיבה 2 לתת לעותרת היתר בניה כנגד הפקדת ערבות בנקאית, הן מהיבט הסמכות הענינית, כאשר סעד זה הינו בנסיבות הענין טפל לסעד העיקרי הנוגע לחבות בדמי ההיטלים, וגם מן ההיבט המהותי, לאור העובדה שהבניה שבגינה מבוקש ההיתר נעשתה ללא היתר, ובנסיבות הענין אין הצדקה להיזקק לבקשה למתן היתר בניה בטרם ישולמו ההיטלים או בטרם תדון שאלת החבות בהיטלים". טענות כנגד החוב 16.        טענות העותרת כנגד החוב עצמו, כמו כפל חיוב או כי היא אינה מחוברת לתשתית המים וכן כנגד גובה החיוב עצמו כאמור לעיל, מקומן אינו בעתירה זו וכאמור בפתח הדברים, אין בסמכות בית משפט זה להידרש להן. 17.        אשר על כן, העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות המשיבים בסכום של 8,000 ש"ח לכל אחד. היטל ביובאגרות והיטלי פיתוחבניההיתר בניהביוב