קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו לאכיפת הסכם עבודה: החלטה זו עניינה בקשה למתן סעד זמני, אשר יורה למשיבה לקיים את התחייבותה הכתובה ולהמשיך לעבוד במבקשת עד ליום 8.9.12. הצדדים 1. המבקשת (להלן - "אינטל") היא חברה בבעלות מלאה של חברת "אינטל" העולמית (להלן - "החברה העולמית"), העוסקת בייצור מעבדים, שבבים וטכנולוגיות מחשב מתקדמות. אינטל פועלת בסביבה טכנולוגית תחרותית המחייבת אותה לעמוד בכל עת בחזית הפיתוח הטכנולוגי בתחום עיסוקה, ועל מנת לשמר את פעילותה ולעמוד בדרישות השוק נדרשת כל העת לפיתוח טכנולוגיות חדשות. בתהליך ההטמעה של טכנולוגיה חדשה קיימת חשיבות רבה לדיוק, וכל תקלה עשויה לגרום נזקים, הן לאינטל הן לחברה העולמית - בעיתוי יציאת המוצר לשוק; באי מתן מענה לדרישות הלקוח; בהפרת הסכמים ובירידתן לטמיון של ההוצאות שהושקעו בפיתוח המוצר והטכנולוגיה - והכל בשיעור של מאות מיליוני דולרים. חשיבות מיוחדת יש לעיתוי הכנסתו של מוצר חדש לשוק, הן בהיבט של הקדמת המתחרים, הן בהיבט מיתוג החברה כמובילה וחדשנית. 2. לחברה העולמית מספר מפעלי ייצור במקומות שונים ברחבי העולם. בין מפעלים אלה קיימת מעין תחרות - איזה מהם יזכה לקבל את פרויקט הייצור של הטכנולוגיה החדשה שהחברה העולמית מפתחת באותה העת. אחד ממפעלי ייצור אלה מצוי בבעלות המבקשת וממוקם בישראל, בקריית גת (להלן - "המפעל"), ואינטל מעסיקה בו אלפי עובדים. במפעל מיוצרים בין היתר, שבבי סיליקון במסגרת קו ייצור הממוקם ב"חדר נקי" שבו אזורים שונים, שבכל אחד מהם מופעלות מכונות שונות על ידי צוות מקצועי שרכש הכשרה ייחודית לשם כך. 3. בשנת 2009 החלה החברה העולמית בפיתוח טכנולוגיה חדישה במרכז הפיתוח שלה בארה"ב (להלן - "הטכנולוגיה"). בד בבד עם פיתוחה, החלו הכנות להעברת הטכנולוגיה לאחד ממפעלי הייצור, ואינטל ומפעלה בקריית גת (וכן מפעל נוסף בארה"ב) זכו לקבל את פרויקט ייצור הטכנולוגיה. הן החברה העולמית הן אינטל השקיעו בפרויקט זה של פיתוח הטכנולוגיה והטמעתה סכומי עתק. 4. על מנת להבטיח את העברת הטכנולוגיה למפעל בצורה יעילה ומדויקת, שלחה אינטל עובדים למשימות הכשרה שונות בארה"ב. תהליך הטמעת הטכנולוגיה עד לייצור שוטף של המוצר במפעל כולל מספר שלבים, שמִשכם הכולל מוערך בכ-9 חודשים: תחילה יש "להסמיך" את המכונות עצמן בתהליך הייצור ולוודא כי הן תקינות. לאחר מכן מריצים את המנה הראשונה ומשווים את תוצאותיה לפרמטרים של מפעל האם. בשלב הבא, נערכת הרצה מקבילה של מנה בארץ ובחו"ל, מחברים את שני התוצרים ועורכים בדיקות תקינות והשוואה. השלב האחרון כולל הרצת מנה אחת לאורך כל תחנות הייצור במפעל (First Full Loop - FFL). במועד חתימת הבקשה דנן, מצוי תהליך הטמעת הטכנולוגיה בשלב ה-FFL, ולהערכת אינטל צפוי שלב זה להימשך כחודשיים-שלושה. 5. כל שלבי ההטמעה של טכנולוגיה חדשה נעשים אך ורק על ידי עובדי מפתח שהוכשרו בחו"ל (SEED; להלן - "עובדים מובילים"). עובדים אלה נבחרים על ידי אינטל להוביל את הטמעת הטכנולוגיה החדשה ובמסגרת זו הם נשלחים לחו"ל, עוברים שם הכשרה על מכונה ספציפית בקו הייצור, ולאחר מכן חוזרים למפעל, מובילים את הטמעת הטכנולוגיה ומנחילים אותה לכלל העובדים. במסגרת היערכות אינטל להטמעת הטכנולוגיה, נשלחו על ידה עובדים מובילים למשימות הכשרה בחו"ל (Relocation; להלן - "משימת הכשרה"). אינטל היא שנושאת במימון עבודתם של העובדים ושהייתם שם (על משפחותיהם). מימון זה כולל הוצאות החורגות מתשלום שכר העבודה, ובהן "מענקי התארגנות" לפני היציאה מהארץ ולפני החזרה אליה, רכישת כרטיסי הטיסה, מימון המגורים בחו"ל (לרבות שכר דירה, ריהוט והוצאות נלוות), השתתפות בהוצאות חינוך הילדים וקייטנות, מימון האחסנה של ציוד שנותר בארץ, השכרת רכב, ביטוח רפואי, שירות משפטי ועוד. 6. בטרם יציאת עובד למשימת הכשרה, הוא נדרש לחתום על הסכם שבו הוא מתחייב באופן מפורש לשוב לעבודה במבקשת, בישראל, לתקופה בת 12 חודשים לפחות. עוד נקבע בהסכם מסוג זה, כי אם לא ימלא העובד אחר התחייבותו זו, יהא עליו לשלם לאינטל פיצוי והשבה בגין כל ההוצאות שנשאה בהן במסגרת שליחתו למשימת ההכשרה (להלן - "הסכם Relocation"). 7. המשיבה, בעלת תואר Ph.D בכימיה מאוניברסיטת תל אביב, החלה לעבוד במבקשת ביום 5.3.06, במפעל הישן של אינטל בקריית גת. כעבור שנה עברה לעבוד במפעל נשוא בקשה זו. לקראת הקמת המפעל, נשלחה המשיבה למשימת הכשרה בארה"ב עם משפחתה (בעלה ושני ילדיה), לתקופה בת 10 חודשים (להלן - "המשימה הראשונה"). עובר ליציאתה למשימה הראשונה חתמה המשיבה על הסכם Relocation, במהלכה ילדה את בנה השלישי, וביום 30.11.07 שבה לארץ, מלווה בילדיה בלבד - כשבעלה נותר בארה"ב. בחודש 2/09 עדכנה המשיבה את מעמדה במערכות השכר של אינטל ל"גרושה". 8. לאחר חזרתה מהמשימה הראשונה עבדה המשיבה כמהנדסת ב"אזור ה-4C" שהוא השלב האחרון בשרשרת הייצור של שבבי הסיליקון, והיתה אחראית על שני סוגי מכונות. בתחום שעליו הייתה המשיבה אחראית עבד עובד אינטל נוסף, מהנדס בשם פאבל מישקוב (להלן - "מר מישקוב"), אשר נשלח למשימת הכשרה קצרה בת 10 שבועות על מנת לעבור הכשרה על כלי חדש שמהווה חלק מקו הייצור של הטכנולוגיה. 9. החל ממחצית שנת 2009 נערכה אינטל להטמעת הטכנולוגיה במפעל ובמסגרת זו החלה לגבש רשימה של עובדים מובילים שיצאו למשימות הכשרה בארה"ב. ביום 18.4.11 יצאה המשיבה למשימת הכשרה בארה"ב שהסתיימה ביום 26.8.11 (להלן - "המשימה השנייה"), ושכתנאי לה חתמה על הסכם Relocation נוסף (להלן - "ההסכם") ובמסגרתו התחייבה לעבוד באינטל עד ליום 8.9.12 (להלן - "ההתחייבות להמשיך לעבוד" או "ההתחייבות"). למשימה זו יצאה המשיבה עם שני ילדיה הגדולים בלבד, ובנה הקטן נותר בארץ עם סבתו. בשלב מאוחר יותר הצטרפו גם שני האחרונים למשיבה, במימון אינטל. כשבועיים לפני צאתה למשימה השנייה נשרף כליל ביתה של המשיבה בישראל, וילדיה אשר שהו בבית באותה העת, ניצלו בדרך נס (להלן - "אירוע השריפה"). 10. המשיבה שבה לעבודה במפעל ביום 8.9.11. עם שובה התברר כי שני ילדיה הגדולים (בן 6 ובן 11) נותרו בארה"ב, וכי היא שבה לארץ עם בנה הקטן (בן 4) בלבד. 11. ביום 13.11.11 פנתה המשיבה למנהליה באינטל והודיעה להם בעל פה כי בכוונתה לעזוב את עבודתה, נוכח כוונתה לאחד את משפחתה בארה"ב. בין הצדדים התקיימה פגישה שבמסגרתה הוסברה למשיבה החשיבות הרבה שבהישארותה בעבודה להשלמת תהליך הטמעת הטכנולוגיה, כמו גם המחויבות הכספית הגבוהה הכרוכה בהפרת ההסכם וההתחייבות להמשיך לעבוד. במקביל ביקשה המשיבה לדעת את שיעור ההוצאות שהוציאה אינטל בגין שליחתה למשימה השנייה (להלן - "הוצאות המשימה"). 12. ביום 15.11.11 התקיימה שיחה נוספת בין הצדדים ובמסגרתה נמסר למשיבה כי הוצאות המשימה מסתכמות בכ-350,000 ₪. כן הובהר למשיבה כי הנזק שייגרם לאינטל, אם תבחר להתפטר, הוא עצום וכי אין בנמצא תוכנית שתקטין את הנזקים האפשריים. המשיבה נתבקשה להישאר בעבודה והובטח לה שאינטל תשחרר אותה מההתחייבות להמשיך לעבוד מוקדם ככל שניתן. המשיבה ענתה כי ילדיה מצויים במצב פסיכולוגי לא טוב וביקשה לקבל לידיה את פירוט הוצאות המשימה. 13. ביום 17.11.11 הודיעה המשיבה על התפטרותה מהעבודה ומסרה הודעה מוקדמת בת חודש ימים (נספח ה' לבקשה; להלן - "הודעת ההתפטרות"). ביום 22.11.11 התקיימה פגישה נוספת בין המשיבה לבין מנהלת משאבי האנוש של המפעל ו"מנהל האזורים", בניסיון לשכנע את המשיבה להישאר בעבודה (נספח ו' לבקשה). פגישה נוספת בין הצדדים נערכה ביום 24.11.11, אולם גם לאחריה נשארה המשיבה איתנה בהחלטתה להתפטר. 14. ביום 8.12.11 הגישה אינטל בקשה דחופה למתן סעדים ארעיים וזמניים המורים כי על המשיבה לכבד את התחייבותה ולעבוד לפחות עד לחודש 3/12 - היא-היא הבקשה דנן - וכן לצו עיכוב יציאה מהארץ במעמד צד אחד. במקביל הגישה תביעה לתשלום החזר הוצאות המשימה בשיעור של 350,000 ₪. טענות אינטל 15. לטענת אינטל, מטרתה של הבקשה היא לשמור על המצב הקיים, היינו על המשך עבודתה של המשיבה בשירותה, נוכח האמור בהתחייבות להמשיך לעבוד. לדבריה, כוונת המשיבה לעזוב את מקום העבודה ואת הארץ במטרה לחבור לגרוש? החי בארה"ב, יש בה משום הפרה ברורה ומפורשת של החוזה. אינטל טוענת, כי אילולא התחייבה המשיבה לעבוד 12 חודשים לאחר תום המשימה השנייה, לא הייתה נשלחת למשימה שעלויותיה כה גבוהות. לטענתה, ההסכם הוא הסכם סביר וחוקי ולמשיבה ניתנו מספר הזדמנויות לחזור בה מהודעת ההתפטרות ולקיימו, לרבות ההתחייבות להמשיך לעבוד. לעמדת אינטל, פסיקת בתי הדין מכירה באפשרות של אכיפת יחסי עבודה על צדדים להסכם עבודה, ואין זה משנה אם מבקש האכיפה הוא העובד או המעביד. לטענתה, יש להחיל בענייננו את דיני החוזים, וכשם שאוכפים הגבלה של פררוגטיבה לפטר, שמעביד נטל על עצמו בהסכם, כך יש לאכוף הגבלה על זכות ההתפטרות מקום שהעובד נטל על עצמו מגבלה כזו במפורש. 16. באשר למאזן הנוחות, טוענת אינטל כי הוא נוטה בבירור לטובתה. לדבריה היה ולא יינתן צו המחייב את המשיבה להמשיך לעבוד, עשוי להיגרם לה נזק במאות מיליוני שקלים. לגרסתה, המשיבה היא שביקשה לצאת למשימה השנייה, תוך שהצהירה כי למשימה זו חשיבות רבה מבחינת התפתחותה המקצועית וחתמה ביודעין על ההסכם ועל ההתחייבות להמשיך לעבוד. המבקשת טוענת כי השקיעה סכומים גבוהים ביותר בהכשרת המשיבה (העולים כדי סך של 350,000 ₪), על מנת שתוכל ליהנות מהידע שתרכוש, וכי המשיבה היא העובדת היחידה בשירותה שיש לה הידע הנדרש להפעלת המכונות. עוד טוענת אינטל, כי בימים אלה החל במפעל תהליך מסוים שצפוי להימשך עד לחודש 3/12, וכי נוכחות המשיבה לפחות עד סופו של התהליך היא קריטית להבטחת הצלחתו. 17. לטענת אינטל, גרסת המשיבה היא מופרכת. אין לקבל את גרסתה כי לחצו עליה לצאת למשימה השנייה, לא הובאה כל ראיה באשר לקשיים הפסיכולוגיים של ילדיה כתוצאה מאירוע השריפה ו/או מהעתקת מקום המגורים. המשיבה לא התריעה על מצבם הנפשי של ילדיה, ואילו הייתה עושה כן, המבקשת ערוכה לסייע לה הן בהפעלת הביטוח הרפואי והן בדרכים אחרות. לטענת אינטל, המשיבה פעלה בחוסר תום לב עת הותירה מרצונה שניים מילדיה בארה"ב, ועתה היא טוענת כי איחוד המשפחה מהווה עילה המצדיקה את התרת ההסכם. לדברי אינטל, גם מצבה הנפשי הנטען של המשיבה אינו מבוסס ונתמך אך באישור רפואי שהונפק יום לפני הדיון, ועדות המשיבה בעניינים אלה היתה מגמתית וכ?ונה לעורר את רחמי בית הדין. טענות המשיבה 18. לטענת המשיבה, ככלל, אין מקום לאכוף עליה יחסי עבודה, ובפרט בגוף פרטי כמו אינטל, הדוגל ביחסי עבודה אישיים (להבדיל מקיבוציים). לדבריה, גם אם ייקבע כי הפרה את ההסכם, דבר המוכחש על ידה, אין הוא כולל כל סנקציה של אכיפת יחסי העבודה כי אם להיפך, הסנקציה היא הפסקת העבודה באינטל, לתמיד. כן טוענת המשיבה כי ההסכם אינו חוקי ולא ניתן לאוכפו. 19. המשיבה טוענת, כי לאור מצבם הפסיכולוגי של ילדיה כתוצאה מאירוע השריפה - שכחלק ממנו הם חוששים לשוב ארצה - אין היא יכולה לגרום להם טלטלה נוספת ולהשיבם לארץ, וכי זוהי הסיבה היחידה להחלטתה לשוב לארה"ב. לטענתה, אילו הייתה רוצה להתחמק מקיום ההסכם, כלל לא הייתה חוזרת לארץ לאחר סיום המשימה השנייה. לדבריה, היא פועלת בתום לב ומזה 4 חודשים פועלת באופן מאומץ להעברת הידע לעובדים אחרים במפעל, ובראשם מר מישקוב, אשר לא זומן להעיד בבית הדין. הכרעה 20. מטרתו העיקרית של סעד זמני היא לשמר את הנסיבות הקיימות העלולות להִשתנות אם לא יינתן הסעד הזמני, וזאת על מנת שהנתבע לא ינצל לרעה את תקופת הביניים שעד למתן פסק הדין בתובענה, ועל מנת להבטיח ביצועו של פסק דין סופי שיינתן (ראה א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 399; וינוגרד, צווי מניעה, חלק כללי עמ' 65; דב"ע מז/3-3 עיריית רמת גן - מלכה אנגלסמן, פד"ע יח 141). 21. המסגרת הנורמטיבית שלאורה יש לבחון את הבקשה מתמקדת בהוראות הנוגעות לסעדים זמניים. תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, מאמצת את תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות") בנוגע לסעדים זמניים, ובין היתר את תקנה 362 הקובעת כדלקמן -   "בקשה לסעד זמני (א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש. (ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה: הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר; אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש." (הדגשה שלי - י.א.ש). בעת שהוא שוקל בקשה למתן סעד זמני, על בית הדין לבחון שיקולים אלה: קיומה של זכות, מאזן הנוחות - לרבות הכבדה ונזק בלתי הפיך - נקיון כפיו של המבקש (שיקולי יושר) ומידתיותו של הסעד המבוקש. 22. יודגש, כי בשלב זה, משמדובר בבקשה לסעד זמני, הקביעות הינן קביעות לכאוריות ואין בהן כדי לקבוע מסמרות לעניין הסעד העיקרי, אם יובאו בפניי ראיות אחרות. ולגופה של בקשה - קיומה של זכות 23. אין מחלוקת כי בין הצדדים נכרת הסכם שעל פיו נסעה המשיבה לארה"ב למשימת הכשרה בת 4 חודשים, וכי אינטל נשאה בכל העלויות הכרוכות בנסיעה זו שמטרתה היתה הטמעת הטכנולוגיה. אין גם מחלוקת כי על פי ההסכם התחייבה המשיבה לעבוד באינטל 12 חודשים מתום המשימה השנייה וכי התפטרותה תהווה הפרה של ההתחייבות. המחלוקת בין הצדדים נוגעת למעשה לסנקציה העומדת לרשות אינטל בתגובה להפרה זו. בעוד שאינטל סבורה כי ניתן וצריך לאכוף על המשיבה את קיום ההסכם דה פקטו, טוענת המשיבה כי לא ניתן לאלצה למלא אחר ההתחייבות להמשיך לעבוד עד תום תקופת החוזה, וכי על רקע מצבה הנפשי והמשפחתי המיוחד, אף לא צריך לעשות כן. 24. ייאמרו הדברים באופן ברור. אינטל מבקשת צו שיכפה על המשיבה לעבוד. נכון כי כלל יסוד הוא שהסכמים יש לקיים, אלא שהוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן - "חוק התרופות"), אינן מאפשרות מתן צו שכזה, ולטעמי, הדעת אף אינה יכולה לסבול מחשבה זו, הגם שעל פניו, אילו היה מקום ליתן צו מסוג זה, המקרה דנן היה נמנה עם אותם מקרים בודדים שבהם ראוי לעשות כן. 25. בסעיף 3 לחוק התרופות נאמר כך - "הזכות לאכיפה הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה: (1) החוזה אינו בר-ביצוע; (2) אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי; (3) ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי-סבירה של פיקוח מטעם בית המשפט או לשכת ההוצאה לפועל; (4) אכיפת החוזה היא בלתי-צודקת בנסיבות הענין." ההלכה הפסוקה אימצה את נקודת המוצא שלפיה לא ניתן לאכוף חוזה לביצוע עבודה אישית, ואולם, עם השנים חלו בגישה זו שינויים של ממש ונפסק כי - "[ו]כיום, מסתמנת נכונות הולכת וגוברת במשפט העבודה לאכוף, במקרים המתאימים, חוזי עבודה. שינוי זה התרחש, בין היתר, על רקע התרופפות הקשר האישי בין העובד למעביד בתבניות העסקה מקובלות רבות. על אף שנקודת המוצא המקובלת הייתה ועודנה כי אכיפת חוזה עבודה היא בגדר היוצא מן הכלל, הרי שהחריגים לכלל זה הורחבו במידה ניכרת." (בג"ץ 8929/08 עובדיה בן נון נ' בית הדין הארצי לעבודה, ניתן ביום 19.8.09; הדגשה שלי - י.א.ש). החריגים לכלל זה - שבהם נאכפו יחסי עבודה על מעבידים - הוכרו מקום שבו התביעה לאכיפת יחסי העבודה התבססה על הסכמים במישור הקיבוצי; מקום שהחוק קבע כי אכיפה כזו מותרת ורצויה (סעיף 9 לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954; סעיף 10(א)(2) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988; סעיף 3(א)(2) לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל התקין), התשנ"ז-1997); מקום שבו נפגעה זכות חוקתית של עובד; או כשנגרמה פגיעה על פי כללי הצדק הטבעי שאין להשלים עימה ואשר סעד הפיצויים לא יהא בו די. 26. במקרה דנן מודה אינטל כי החלטה שתורה על כפיית יחסי העבודה על המשיבה אינה החלטה פופולרית, אך מוסיפה כי שעה שהפסיקה קבעה זה מכבר כי יחסי עובד ומעביד ניתנים לאכיפה, החלטה שכזו היא מחוייבת המציאות ועולה בקנה אחד עם התפתחות ההלכה והמדיניות המשפטית. לדבריה, את החריג בסעיף 3(2) לחוק התרופות יש לצמצם למקרים של יחסי אמון-אישי-מיוחד, שאינו מתקיים במקרה דנן. בהמשך לקו טיעון זה סבורה המבקשת כי אין להבחין בין אכיפת יחסי העבודה על מעביד (דבר הנעשה לעיתים קרובות) לבין אכיפתם על עובד, שכן גם כאן וגם כאן, הבסיס המשפטי הוא אותו הבסיס. ומכאן שאין להניח כהנחת יסוד שסעד האכיפה אינו יכול להינתן לעולם. לדבריה, בהמשך לטענה זו, טוענת המבקשת כי את תרופת האכיפה יש לשקול על פי אותם פרמטרים שנקבעו בפסיקה וכי כפי שניתן לאכוף את יחסי העבודה על מעביד במקרה של פיטורים לא ראויים, כך יש לאכפם בנסיבות דומות גם על עובד. 27. אין בידי לקבל טענות אלה. חירותו של אדם לעבוד, כמו גם חירותו שלא לעבוד, הן מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, ואין צורך להכביר מילים על חשיבותם. עקרונות אלה, שמהם נגזרת, בין היתר, ההגנה הניתנת לעובד כנגד אכיפת יחסי העבודה, הם עקרונות אוניברסאליים, ועם עיגונם בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק-יסוד: חופש העיסוק, זכו למעמד חוקתי על-חוקי. כך, בסעיף 1 לחוק-יסוד: חופש העיסוק ובסעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נקבע כי - "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל." (הדגשה שלי - י.א.ש). לטעמי יש אף לומר, כי כפייה על אדם לעבוד בניגוד לרצונו מהווה פגיעה בכבודו ובכך עומדת בניגוד להוראת סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המורה כי "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם." וייתכן שאף בניגוד לקבוע בסעיף 5 לחוק יסוד זה, שלפיו - "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת." (הדגשה שלי - י.א.ש). כעולה מהוראות חוקי יסוד אלה, ובוודאי כעולה מרוחם ומתכליתם, החירות הנתונה לאדם לבחור אם לעבוד אם לאו, נתונה כל כולה בידיו, ובידיו בלבד, שאם לא כן, נמצאנו חוזרים לימים חשוכים. אמנם פיסקת ההגבלה מתירה פגיעה בחופש העיסוק ואולם פגיעה זו תעשה רק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו (סעיף 4 לחוק היסוד). כמו כן, ניתן לאזן זכות יסוד זו אל מול כל זכות יסוד אחרת. 28. במקרה דנן, אין בפניי כל הוראת חוק המתירה את האכיפה המבוקשת ולא נטען לקיומה של זכות יסוד כלשהי העומדת לאינטל, שבמסגרתה ניתן לצמצם את זכות המשיבה לחופש העיסוק. זאת ועוד, יש להבחין בין צמצום הזכות על דרך השלילה - איסור על ביצוע עבודה מסוימת וכיו"ב - לבין צמצום הזכות על דרך החיוב - היינו באמצעות כפיית אדם לעבוד. 29. גם פסיקת בית הדין הארצי שניתנה לאחרונה בפרשת הרופאים המתמחים תומכת בגישה זו. וכך קבע בית הדין הארצי - "ראש וראשון נקדים ונאמר, כי זכותו של אדם בישראל לעבוד וכחלק מהותי הימנה קמה אף זכותו להתפטר. אלה הן זכויות יסוד חברתיות ובסיסיות הנגזרות מהזכות החוקתית לאוטונומיה אישית של העובד ומן הזכות לכבוד והמעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק. לפיכך, אין מונעים מאדם להתפטר ולסיים את יחסי העבודה בינו לבין המעסיק. עמד על כך בית המשפט העליון משכבר הימים בפרשת אלקו מפי השופט ברנזון: 'אין מחלוקת לגביי העקרונות המשפטיים החלים על התפטרות של עובד: זוהי זכות הנתונה אישית לעובד. זכות שאינה ניתנת לערעור, באשר אין אוכפים יחסי עובד ומעביד.' והוסיף והטעים השופט שמגר באותה פרשה: 'זכות ההתפטרות מן העבודה, הינה זכותו של העובד לפרוק מעצמו עולו של הקשר החוזי אותו כרת עם המעביד, היא מחירויות היסוד של הפרט ואין לשללה או להגבילה, כל עוד לא נקבע בדבר חקיקה אחרת...'." (סק"כ 722-09-11, מדינת ישראל - ההסתדרות הרפואית בישראל, סעיף 25 לחוות דעת הנשיאה, כב' הש' ארד, ניתן ביום 4.9.11; הדגשה שלי - י.א.ש) התוצאה שאליה הגיע בית הדין בפרשת הרופאים המתמחים, שמשמעותה בפועל היתה חיובם של אלה לשוב לעבוד, מקורה בקביעה כי התפטרותם לא היתה אמיתית וכל כולה נועדה להפעיל לחץ פסול במסגרת הליכים ארגוניים (ראו למשל סעיפים 29 ו-34 לפסק הדין). אין זה המקרה דנן. 30. הצדק עם אינטל בטענתה כי מבחינת מדיניות משפטית, אכן, גם עובד צריך לדעת כי חוזים יש לכבד, אך אין לקבל את טענתה כי דחיית הבקשה תביא לאנרכיה, ש"איש הישר בעיניו יעשה", ושמפר חוזה עבודה יצא נשכר, שכן לצד הנפגע מהפרת ההסכם עומדות תרופות שונות ובהן תביעה לפיצויים שנגרמו מההפרה. סיכון בתביעת פיצויים אינו בבחינת "לא נעשה דבר" כלפי המפר. 31. לאור כל האמור, לא מצאתי כי אינטל הרימה את הנטל להוכיח כי קיימת לה זכות לאכיפת יחסי העבודה על המשיבה, ודין טענתה זו להידחות. על אף האמור, סברתי כי לאור התנהלות המשיבה, יש מקום לדון גם ביתר התנאים הנדרשים לצורך מתן הסעד הזמני. מאזן הנוחות 32. שקילת מאזן הנוחות במקרה דנן, אינה מעשה פשוט. מצד אחד מוטל על כף המאזניים נזק כספי העלול להגיע (לטענת אינטל אשר לא נסתרה) למיליוני דולרים, שאיש (ובודאי לא המשיבה) לא יוכל לפצות את אינטל בגינו. קשה להעריך את הנזק העלול להיגרם לאינטל ואולי אף לחברה העולמית, בהיותו תלוי בגורמים רבים, אך יש להניח כי עזיבת המשיבה בשלב זה של תהליך הטמעת הטכנולוגיה תהיה אחד מגורמים אלה. מנגד עומדת טובת ילדי המשיבה (בני 6 ו -11) וטובת המשיבה עצמה, נוכח מצבם הנפשי הנטען של אלה, וברור הוא כי נטיית הלב הינה לפעול באופן שייטיב עימם. עם זאת, בהקשר זה יצוינו הדברים הבאים: ראשית, לא הובאו בפניי כל ראיות להוכחת מצבם הנפשי הנטען של הילדים, והמשיבה אף הודתה בחקירתה הנגדית כי אלה כלל לא נפגשו עם פסיכולוג משך כל תקופת שהותם בחו"ל (שמונה חודשים), אף שלטענתה הגורם למצבם הנפשי היה אירוע השריפה (שאין חולק שהינו טראומטי), שאירע, כזכור, עוד בטרם יצאו למשימה השנייה. שנית, אף מצבה הנפשי של המשיבה לא הוכח בצורה רצינית וכל שהוצג בפני בית הדין הוא אישור רפואי הנושא את התאריך 14.12.11, היינו יום לפני מועד הדיון, מה שמעלה את החשד כי האישור הונפק לבקשתה ולצורך הדיון בלבד. שלישית, המשיבה הותירה רושם לא מהימן על בית הדין והדבר משליך על מהימנות גרסתה בכלל. כעולה מהבקשה, הודיעה המשיבה למנהליה באינטל כי השאירה את ילדיה בארה"ב עם אביהם היות שהם סבלו מטראומה כתוצאה מאירוע השריפה וכי היא מבקשת לשקול את איחוד משפחתה מחדש, ואילו במסגרת הדיון בבקשה העידה המשיבה כי אִמ? היא זו שנשארה בחו"ל לטפל בילדים ולא האב; וכי רק ביום 8.12.11, עת שבה אִמ? לארץ (עם תום תוקף הביטוח הרפואי), בא אביהם של הילדים לטפל בהם. המשיבה ניסתה להמעיט מכוונתה לאחד את המשפחה עם גרושה. רביעית, בחינת הראיות שבפניי מעלה ספק באשר לכוונת המשיבה למלא אחר חלקה בהסכם, עוד מאז שנסתיימה תקופת המשימה השנייה, וזאת לאור הותרת הילדים בארה"ב בתום המשימה השנייה ולאור העובדה שלא פעלה למציאת מקום מגורים קבוע עבורה עם חזרתה ארצה (סעיף 49 -51 לתצהיר מר אורן). חמישית, משלא הוכח דבר בנוגע למצבם הנפשי הנטען של הילדים, לא עלה בידי המשיבה להסביר באופן מספק מדוע לא יכולים הילדים להגיע ארצה ולקבל כאן טיפול שישפר את מצבם. נוכח כל האמור, הרושם שנוצר הוא כי המשיבה לא התכוונה כלל לעמוד בהתחייבותה על פי ההסכם והשימוש שהיא עושה בילדיה להתנערותה מהתחייבות זו על רקע העובדה שטענותיה לגבי מצבם הנפשי של ילדיה אינם יותר מטענות בעלמא בשלב זה, יש בו טעם לפגם. 33. כשמעמידים דברים אלה מול הנזק שעשוי להיגרם לאינטל, סבורני כי אילו היה במאזן הנוחות להכריע את הבקשה, הרי שהוא היה נוטה לטובת אינטל דווקא. ניקיון כפיים 34. כך גם לעניין ניקיון הכפיים. הן בתגובתה בכתב, הן בעדותה, לא טענה המשיבה כי הבקשה נגועה בחוסר ניקיון כפיים, ואף אני התרשמתי כי לא נפל פגם בהתנהלותה של אינטל בהיבט זה. אמנם, המשיבה טענה כי העבירה את עיקר הידע למר מישקוב שלדבריה בקיא בחומר לפחות כמוה, אך אינטל הכחישה טענה זו מכל וכל והיא לא הוכחה. המשיבה לא הצביעה על כל מניע של אינטל להגשת בקשה זו, העשוי ללמד על חוסר ניקיון כפיים מִצִדה. מנגד, כפי שציינתי לעיל, התרשמותי היא כי מניעיה של המשיבה עצמה אינם טהורים. המשיבה בחרה לצאת למשימה השנייה בניגוד (לטענתה-שלה) להמלצות הפסיכולוג ובניגוד להצעה שהוצעה לה לאחר אירוע השריפה, שלא לצאת למשימה זו; עם תום המשימה השנייה בחרה המשיבה להשאיר את ילדיה בחו"ל וכעת היא מבססת את מצבה הנפשי שלה ושל ילדיה, על אותה החלטה תמוהה. כל אלה והאמור לעיל בעניין מאזן הנוחות, מעלים ספק באשר לכוונת המשיבה לעמוד בהתחייבויותיה על פי ההסכם, ומותירים חשד כי תכננה מבעוד מועד להתאחד עם משפחתה על חשבון אינטל. לאור האמור, במבחן ניקיון הכפיים, נוטה הכף לטובת אינטל. אחרית דבר 35. הצדק עם אינטל בטענתה, כי אילו היה מקום לאכוף על עובד יחסי עובד-מעביד, הרי שהמקרה שבפניי, על נסיבותיו הספציפיות, הוא המקרה המתאים לכך. מצד אחד יש התחייבות מפורשת לעבוד 12 חודשים; המשיבה קיבלה תמורה מפליגה בגין חתימתה על ההסכם עוד בטרם החלה לבצע את חלקה בו; טענות המשיבה בדבר מצבם הנפשי הקשה של ילדיה לא הוכחו ולו בראשית ראיה ובשלב זה מדובר לכאורה בטענות בעלמא; וממכלול הדברים, לרבות גרסאות שונות ומשתנות של המשיבה, נראה כי התנהלותה תוכננה מראש מתוך כוונה להפר את ההסכם בין הצדדים תוך שהיא מתארגנת להגירה לחו"ל תוך ניצול ציני של אינטל ומשאביה; ומהצד האחר, הנזק הלכאורי הצפוי לאינטל עשוי להיות גדול ביותר וספק אם איש לרבות המשיבה יוכל לפצות את אינטל בגינו. כל אלה, לכאורה, מטים את הכף לטובת היעתרות לבקשה. אלא שעל אף כל השיקולים, חוסר תום הלב הלכאורי של המשיבה, נטיית מאזן הנוחות לטובת אינטל, בסופו של יום עותרת אינטל לסעד שאינו יכול להינתן בהיותו נוגד מושכלות ראשונים של זכויות אדם כבן חורין וכבעל בחירה חופשית. בנסיבות אלה, בקשת אינטל למתן צו האוכף על המשיבה לקיים את התחייבותה לעבוד עד ליום 8.9.12 - דינה להידחות. 36. בשולי הדברים אוסיף - וכך אף הובהר לצדדים במעמד הדיון - כי סברתי שהדרך הראויה ליישוב חילוקי הדעות ביניהם, לא היתה צריכה להיות בדרך של הכרעה שיפוטית, שלמרבה הצער, מעבר להכרעה בסוגיה שבפניי, אינה מוסיפה דבר לקידום ההבנה ביניהם. במעמד הדיון הוצעה לצדדים דרך לפתרון הסכסוך מתוך התחשבות במצוקותיהם ובצרכיהם של שני הצדדים כאחד, ולעמדתי, פתיחות-מה יכולה היתה לסיים את הסכסוך מבלי להותיר שובל שסופו מי יישורנו. תקוותי היא כי על אף ההכרעה בבקשה זו, ישכילו הצדדים לבוא בדברים ולהביא לפתרון ההולם את צרכי שניהם ואשר לא יגרור אותם להליכים נוספים ומיותרים. 37. משנדחתה הבקשה מחד ולאור התנהלות המשיבה מאידך, מן הראוי שכל צד יישא בהוצאותיו. חוזה עבודהחוזהאכיפת חוזהצווים