סוגיית זהות המעסיק בתבניות העסקה משולשות נדונה בבתי הדין לעבודה בשורה ארוכה של פסקי דין. פסק הדין המנחה בעניין זה, הינו דב"ע נב 142/3 חסן עליאן אלהרינאת נ' כפר רות, פד"ע כד 541, שקבע כי נקודת המוצא הינה שהמשתמש הוא המעסיק אלא אם כן מוכחת התקשרות אותנטית בין המשתמש לבין הצד השלישי ובין הצד השלישי לבין העובד, וכאשר מטרת התקשרות זו אינה נוגדת את תקנת הציבור, או את חובת תום הלב ולא נועדה להתחמק מחובותיו של המשתמש כמעסיק. בפסק הדין כפר רות נקבעו המבחנים הרלבנטיים כדלקמן: ".. כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם; בידי מי הכוח לפטר את העובד; מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי משבץ את העובד במקום העבודה; מי קובע את מכלול תנאי עבודתו לרבות תנאי שכרו והתנאים הנלווים; מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד; מי נותן חופשות לעובד וממי עליו לקבל אישור על חופשותיו; כיצד דיווחו יחסי הצדדים לרשויות המס; למי הבעלות של הציוד והחומרים המשמשים את העובד בעבודתו; מי מפקח על העובד ולמרותו של מי הוא סר; האם העבודה שלשם ביצועה נשכר העובד נעשית במסגרת עיסוקו העיקרי של המשתמש; רציפות ומשך קשר העבודה; והאם יש לצד השלישי עסק משלו בו השתלב העובד." עוד נקבע כי ככלל, אין צורך בכל מקרה בהפעלת מלוא המבחנים ודי בהצטברותם של כמה מהם, בנסיבות העניין, כדי להצביע על המעביד הנכון. בנוסף, חשוב להדגיש כי הקביעה אינה טכנית או פורמאלית אלא מהותית, ועליה לקחת בחשבון את תכלית החקיקה. באשר לסוגיה של קיום מעבידים במשותף כבר נקבע כי יש צורך בפעילות משותפת של שני המעסיקים או בהתקשרות חוזית של שניהם על מנת לקבל עבודה מאותו עובד, (ראה לעניין זה ע"ע 751/05 מדינת ישראל נ' הרב יוסף פורת עמאר והמועצה המקומית מטה יהודה; וכן בדב"ע נא 3/82 אריה אולברג נ' בית הגפן ועיריית חיפה, פד"ע כג, 255). מעסיקים במשותף