פיטורים בהריון אי התאמה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים בהריון אי התאמה: מבוא התובעת עבדה אצל הנתבעת במשך כחמישה חודשים, עד לפיטוריה, שהתרחשו לטענתה מיד לאחר שהודיעה למנהל הנתבעת על היותה בהריון. הנתבעת מכחישה וטוענת שפיטרה את התובעת לאור אי התאמתה לתפקיד אליו נשכרה. האם פוטרה התובעת בשל הריונה? בדיון שהתקיים בפנינו ביום 4.5.2011 נחקרו על תצהירי עדות ראשית שהגישו התובעת עצמה ומר רוני יהב, מנהל הנתבעת. הצדדים סיכמו בכתב. תשתית עובדתית וטענות הצדדים הנתבעת היא חברה לשירותי ביוב ואינסטלציה הפועלת בתל אביב. התובעת עבדה אצל הנתבעת כמנהלת משרד החל מיום 11.11.08 ועד יום 19.3.09. במהלך תקופת עבודתה הקצרה הועלתה משכורתה מ- 5,000 ₪ (עד סוף דצמבר) ל- 5,500 ₪ (החל מינואר). ביום 22.2.09 נבדקה התובעת ומצאה שהיא בשבוע ה- 10 להריונה (נספח 5 לכתב התביעה). לטענת התובעת, יומיים מאוחר יותר פוטרה על ידי מר יהב, מיד לאחר שסיפרה לו שהיא בהריון. לטענתה, מר יהב זעם על הידיעה, אמר לה שלא הביא עובדת והשקיע בה רק כדי שתיכנס להריון, והוסיף שאם לא הייתה רוצה להיכנס להריון, זה לא היה קורה. מעט לאחר סיום שיחתם פרסם מר יהב מודעת דרושים להחלפתה (נספח 6), ואילו התובעת ערכה תרשומת של השיחה (נספח 7). ביום 1.3.09, עוד קודם להגשת התביעה שבפנינו, הגישה התובעת תלונה לממונה על עבודת נשים במשרד התמ"ת (נספח 8) על אפליה ופיטורים שלא כדין. לטענת הנתבעת, בסמוך לאחר קבלת התובעת לעבודתה הסתבר שכישוריה אינו תואמים לדרישות המשרה, ובפרט הסתבר שאינה שולטת בהנהלת חשבונות "מסוג 3". מר יהב החליט לשלוח את התובעת על חשבונו לקורס הכשרה, אך במהרה הסתבר שהשקעתו הכספית הייתה לשווא. לפיכך הודיע לה מר יהב ביום 12.2.09 על פיטוריה. לטענתו, רק ביום 24.2.09, שבו נודע לתובעת על כוונתו לפרסם מודעת דרושים להחלפתה, הודיעה התובעת למר יהב כי היא הרה, ודרשה שלא לפטרה עקב כך. דיון והכרעה האם פוטרה התובעת בשל הריונה? על בסיס כלל הראיות בתיק והתרשמותנו הבלתי אמצעית מעדויות הצדדים, הגענו למסקנה פוזיטיבית מובהקת לפיה התובעת פוטרה אך ורק בשל הריונה. ואלה בין יתר הנימוקים שהובילו אותנו למסקנה נחרצת זו: ראשית שכרה של התובעת הועלה ב- 500₪ בראשית חודש ינואר. העלאת שכר כה משמעותית של 10% מעידה להבנתנו על שביעות רצון של הנתבעת משירותי התובעת, ומכרסמת מאוד באמינות גרסת מנהל הנתבעת לפיה כבר בחודש הראשון ראה "שהיא לא מתאימה למה שהיא אמרה"; "היא לא תפקדה"; "ראיתי שזה לא זה" (עמ' 12 ש' 6 לפרוטוקול). לא סביר ואפילו מוזר לדעתנו הסברו של מר יהב, לפיו סיכם מראש על ההעלאה עם תחילת עבודת התובעת "אם הכול יהיה בסדר" (עמ' 13 ש' 8) אך בסופו של דבר החליט להעלות השכר על אף שלא היה מרוצה שכן "הסכום הזה לא מזיז לי, לא חסר לי כסף, אני צריך אנשים מקצועיים ומשלם עליהם הרבה כסף, ידעתי שזה הולך להיגמר, ידעתי שאני מפטר אותה" (עמ' 13 ש' 15). כך לא נוהג מעביד המבקש לפטר עובדת שאינו מרוצה ממנה; שנית במחלוקת שבין הצדדים בדבר המועד המדויק בו פוטרה התובע, האם ביום בו הודיעה על הריונה (24.2.09) או 12 יום מוקדם יותר (12.2.09), השתכנענו שגירסת התובעת היא הנכונה. אין מחלוקת שביום 24.2.09 הודיעה התובעת על הריונה, ואין גם מחלוקת שבאותו היום פרסמה הנתבעת את מודעת הדרושים. מדוע, לשיטתו, התעכב מנהל הנתבעת עם פרסום המודעה במשך 12 יום? בחקירה הנגדית טען הנתבע שהסיבה לדחיית הפרסום הייתה "היה לי רגש אליה, היא בכתה בכי מר וכאב לי על הבחורה" (עמ' 15 ש' 25). קשה היה לנו מאוד להאמין בנכונות הדברים, שעל אף היותם מהותיים למחלוקת בתיק זה, הם בגדר עדות כבושה שלא נזכרה כלל בכתב ההגנה ובתצהירו של מר יהב. סביר הרבה יותר שמודעת הדרושים פורסמה באותו היום בו נודע למר יהב על הריונה של התובעת, בסמוך לאחר שהודיע לה על פיטוריה, כפי שטוענת התובעת; שלישית לא הוכחה בפנינו טענת מר יהב, לפיה שכר את התובעת בעיקר לתפקיד מנהלת חשבונות, להבדיל מתפקיד מנהלת משרד, ומשהסתבר שכישוריה בתחום ניהול חשבונות אינם מספקים פיטר אותה. להיפך. התרשמנו שמדובר בקו הגנה שנבנה לצרכי ההליך המשפטי, ובעיקר בשלב ההוכחות והסיכומים. כך, ברשימת המוסכמות והפלוגתאות עליה חתמו שני הצדדים ביום 21.12.09, נאמר במפורש שעבודתה של התובעת היתה "כמנהלת משרד". בנוסף, למרות שאחת הפלוגתאות אכן היתה "האם לתובעת היתה הכשרה מתאימה למילוי תפקידה?" לא הייתה כל התייחסות מפורשת או אזכור של נושא הנהלת החשבונות (סוג 2 לעומת סוג 3) כעניין מהותי שבמחלוקת; רביעית לא השתכנענו בנכונות טענת מר יהב, שהייתה דרושה לו "מנהלת חשבונות סוג 3" דווקא, כפי שפרסם במודעת הדרושים (סעיף 10 לכתב ההגנה). אם זה היה הצורך, מדוע נשכרה התובעת לעבודה, על אף שמר יהב ידע היטב שכישוריה הם כ"מנהלת חשבונות סוג 2" בלבד? ומדוע העסיק לפני ששכר את התובעת, ובאותו התפקיד ממש, עובדת בשם סיגל, שאף לה היה "סוג 2" בלבד? (עמ' 17 ש' 26). הנתבעת מבקשת מאיתנו לראות את ה"קורסים שונים הנוגעים למקצועה והכשרתה" של התובעת אליהם שלחה אותה כראיה שלא התאימה מלכתחילה לתפקיד (סעיף 1 לסיכומיה וההפניות לפרוטוקול שם). בעינינו, האפשרות ההפוכה הגיונית לא פחות. השקעה של מעביד בקורסים לעובדת, על חשבונו, יכולה אמנם להעיד על כך שהעובדת שנשכרה לעבודה נעדרת כישורים לעבודתו. ברם, לא פחות סביר בעינינו שהשקעה שכזו שנעשית בראשית תקופת העבודה מעידה על כך שהמעסיק הגיע למסקנה שמדובר בעובדת מוכשרת, עובדת שכדאי להשקיע בה מתוך כוונה להעסיקה לתקופה ארוכה. ספציפית לעניינה של התובעת, בהחלט ייתכן שיש ממש בטענתה שהקורס אליו נשלחה בתקופה הזמן הקצרה בה הועסקה אצל הנתבעת עסק בנושאי שיווק שונים הרלוונטיים לעבודתה, ולאו דווקא הנהלת חשבונות (עמ' 6 ש 2). חמישית מנהל הנתבעת הודה בחקירתו ששוחח עם המכרה המשותפת גב' ציפי כהן, ש"שלחה" את התובעת לעבודה אצלו, בסמוך לפיטורי התובעת (עמ' 29 ש' 21), ואף אישר שבשיחה דובר אודות הריונה של התובעת: "היא שלחה אותה, אני לא ידבר איתה??? אמרתי מזל טוב מכל הלב" (עמ' 17, ש' 19); ושישית ראיה לכך שעדותו של מנהל הנתבעת רחוקה מלהיות מדויקת מצאנו גם בכך שבשלב מסוים בחקירתו הנגדית טען שתובעת עצמה הודיעה לו שהיא מתפטרת (עמ' 15 ש' 7) ובהמשך חזר בו מהטענה הזו (עמ' 16 ש' 12); לנוכח כל האמור, אנו קובעים שהתובעת פוטרה אך ורק בשל הריונה, בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן: חוק שוויון ההזדמנויות). להשלמת התמונה, נציין ששני הצדדים בתיק זה הקדישו חלק לא מבוטל מסיכומיהם לניתוח קטעים מהשיחה הטלפונית בין התובעת למנהל הנתבעת, שיחה שהתקיימה ב-15.3.09. כל צד ראה בשיחה זו תימוכין לגירסתו העובדתית. קראנו את תמליל השיחה פעם אחר פעם, וכן את החקירות הנגדיות לגביה משני הצדדים. בסופו של דבר הגענו למסקנה, שאין כלל צורך להתייחס לשיחה זו בפסק דיננו, שכן במועד שבו הוקלטה השיחה הנתבע כבר הבין שהתובעת מקליטה אותו (עמ' 15 ש' 8) לצרכי התביעה. כל אחד מן הצדדים נזהר מאוד בדבריו, התנהל בצורה טקטית וניסה "למשוך" את השני בלשונו ולמצוא חיזוק לגירסתו לאירועים. בנסיבות אלה, משקלם הראייתי של הדברים שנאמרו, לכאן ולכאן, הוא נמוך עד אפסי. הפרת חוק הודעה לעובד וחוק הודעה מוקדמת למעלה מן הנדרש לצורך קביעת התשתית העובדתית, נציין שהמעבידה בתיק זה הפרה את החובה המוטלת עליה לפי סעיף 2(ג) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, ולא מסרה לתובעת הודעה בכתב בה מצוין מועד פיטוריה. לא זו אף זו. המעבידה הפרה גם את החובה המוטלת עליה לפי סעיף 1 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002, ולא מסרה לתובעת הודעה על תנאי עבודתה. לו הייתה הנתבעת טורחת למלא את הוראות החוק הראשון, יכול היה הדבר לסייע בידינו מאוד בהכרעה במחלוקת בשאלת מועד פיטורי התובעת (האם בוצעו ביום בו הודיעה על הריונה, או כשבועיים קודם לכן?). לו הייתה הנתבעת טורחת למלא את הוראות החוק השני, יכול היה הדבר לסייע בידינו מאוד בהכרעה במחלוקת בשאלה האם העלאת השכר של התובעת נבעה משביעות רצון מעבודתה, או שמדובר בהעלאה שהובטחה לה מראש, ללא קשר לטיב העבודה. צודקת התובעת בטענתה שהפרות שני החוקים שלעיל יוצרים חזקה ראייתית נגד הנתבעת בנקודות העובדתיות שבמחלוקת. כך בדרך כלל בתביעות בענייני עבודה, ושבעתיים בתביעות שעילתן אפליה, לנוכח הוראת סעיף 9 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, (להלן: חוק שוויון ההזדמנויות), המעבירה בנסיבות מסוימות את נטל ההוכחה שהפיטורים לא בוצעו בניגוד לחוק אל שכם המעביד. ברם, משגיבשנו כאמור לעיל מסקנות עובדתיות פוזיטיביות בתיק זה על בסיס הראיות שהובאו בפנינו, איננו נזקקים במקרה הזה להכרעה על פי נטלי הוכחה. הסעדים בכתב התביעה התבקשנו לפסוק לטובת התובעת את הסעדים הבאים: 38,500₪ הפסד השתכרות למשך כשבעה חודשים שעד הלידה, בהם יכולה הייתה התובעת להמשיך ולעבוד אצל הנתבעת אלמלא פוטרה; 16,500₪ בגין אובדן הזכאות לדמי לידה וכן 30,000₪ פיצוי בגין נזק לא ממוני. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בתיק זה ביום 4.2.10 הודיע בא כוח התובעת שמרשתו קיבלה דמי לידה, ולפיכך חזר בו מרכיב תביעה זה. כמו כן אישרה התובעת שקיבלה דמי אבטלה במשך 64 יום. בפתח ישיבת ההוכחות הוגש לנו אישור על תשלום דמי אבטלה (ת/1) לפיו קיבלה התובעת בחודשי הריונה האחרונים סך הכול 8,096₪ שאף אותם יש להפחית מן התביעה. בנוסף, יש להפחית מן הסכום שתבעה התובעת כהפסד השתכרות משכורת אחת נוספת בגובה 5,500₪, שכן התחשיב בכתב התביעה נעשה לפי שבעה חודשים מהפיטורים עד הלידה, בעוד שבפועל המשיכה התובעת לעבוד אצל הנתבעת עד ה- 19.3.11, ומכאן שנותרו לה רק שישה חודשים עד מועד הלידה. בשים לב להלכה הפסוקה, ובמיוחד לפסקי-הדין בעניין אפלבוים (עע (ארצי) 1353/02  מרגלית אפלבוים נ' ניצה הולצמן (22.9.03)), בעניין ארביב (ע"ע 363/07 שרונה ארביב נ' פואמיקס (26.5.10)) ובעניין נאמן (בשא (ארצי) 135/10 נאמן יעוץ והכוונה לגיל הזהב נ' אדווה צפון-בנימין (2.6.11)), ובהינתן שבמקרה שלפנינו הוכח שמדובר בהחלטת פיטורים שכל כולה מקורה בשיקול מפלה ופסול, להבדיל מהחלטה ה"מוכתמת" בהפליה שיש ביסודה גם שיקולים אחרים לגיטימיים (ראו לדוגמא את פסק הדין שניתן על ידי מותב בראשות כב' השופטת אורנית אגסי ב-תעא (ת"א) 2743-08‏ ‏ אפרת כהן-צרפתי נ' גרוסמן אילה (3.5.11)), אנו פוסקים שעל הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין את הסכומים הבאים: 24,904₪ הפסד השתכרות (38,500₪ פחות 8,096₪ פחות 5,500 ₪). 20,000₪ פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 10 לחוק שוויון ההזדמנויות. לשני הסכומים שלעיל יצורפו הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.3.09 ועד ליום התשלום בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 10,000₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. הריוןפיטורים בהריוןפיטורים