קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיזוז כספים שנצברו בקופת פיצויים לעובדים שפוטרו: רקע כללי 1. בפנינו בקשה לביטול פסק הבוררות שניתן ביום 20.10.09 על-ידי הבוררת כב' השופטת (בדימוס) דינה אפרתי (להלן: "הבקשה", להלן: "הפסק" או: "פסק הבוררות" ולהלן: "הבוררת"). במסגרת הפסק נקבע, בין היתר, כי יש לקבל את עמדת המשיבה לפיה אין לקזז את הכספים שנצברו בקופת הפיצויים בשיעור 2.33% מכספי הפיצויים המוגדלים להם זכאים העובדים שפוטרו, מושא הבקשה (להלן: "העובדים"). 2. המבקשת הינה מפלגת העבודה הישראלית (להלן: "מפלגת העבודה" או: "המפלגה" או: "המבקשת"). המשיבה הינה ארגון העובדים היציג של עובדי המבקשת (להלן: "ההסתדרות"). 3. על הצדדים חלה חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות. כמו כן נערכו בין הצדדים הסכמים קיבוציים מיוחדים במועדים שונים כפי שיפורט בהמשך. הרקע להגשת הבקשה 4. ראשיתו של המעשה שהוביל לפסק הבוררות ובעקבותיו גם להגשת הבקשה שבפנינו נעוץ בהחלטתה של מפלגת העבודה (המבקשת) להעביר את משכנה ממעונה בת"א לבית ברל; קרי - בהעברת משכנה שהיה ממוקם בבנין רחב ממדים בת"א למשכן צנוע יותר הכולל 6 חדרים בבית ברל ובד בבד עם כך בצמצום מצבת כח האדם. 5. בעקבות החלטה זו התגלע סכסוך בין הצדדים שהוביל את ההסתדרות להגשתה של בקשת צד בסכסוך קיבוצי לבית דין זה ביום 4.6.09 בתיק ס"ק 543/09 (להלן: "בקשת הצד"). במסגרת בקשת הצד כאמור טענה ההסתדרות, בין היתר, כי מפלגת העבודה מבקשת להעביר את עובדיה הקבועים ממשכנה בת"א באופן חד צדדי, תוך פגיעה חמורה בזכויותיהם החוקתיות של העובדים המאורגנים. עוד הוסיפה ההסתדרות וטענה כי בכוונת המפלגה לבצע מעבר חד צדדי, לפטר מחצית מן העובדים המאורגנים ולהעסיק תחתיהם עובדים חדשים בחוזים אישיים. כל זאת, בלא להעניק לעובדים שיפוטרו את הזכויות המוסדרות בהסכמים קיבוציים תקפים. ההסתדרות הדגישה כאמור, כי נסיונה לנהל עם מפלגת העבודה מו"מ בענין מעבר העובדים לא צלח, כאשר המפלגה מצידה הבהירה כי היא אינה מכירה בהסכמים הקיבוציים החלים ובזכויות הפרישה המעוגנות בהם. אי לכך, עתרה ההסתדרות, במסגרת בקשת הצד, לשורה של סעדים ובכלל אלה - מתן סעד הצהרתי הקובע כי מפלגת העבודה מחויבת בהוראות ההסכמים הקיבוציים החלים עליה, לרבות ההוראות המעגנות את זכויות הפרישה של עובדיה וכן, למתן צו המחייב את המפלגה לפעול בערוצים הקבועים בהסכמים הקיבוציים לצורך יישוב חילוקי הדעות בין הצדדים (ראה - בקשת הצד, נספח ג' לתגובת ההסתדרות). 6. במהלך הדיון שהתקיים בבקשת הצד ביום 8.6.09 הגיעו הצדדים להסכמה בדבר הפניית ההכרעה בסכסוך לבוררת. בשל החשיבות שיש לנוסחה המדויק של ההסכמה להכרעה בשאלות שבמחלוקת בהליך זה ובכללה אלה בשאלת היקף הסמכות של הבוררת - רואים אנו לנכון לצטט את תוכן ההסכמה כלשונה, כדלקמן: "מקובל עלינו לפנות לבוררת בהליך שבפנינו בפני כב' השופטת בדימוס דינה אפרתי שהסכימה לקבל הבוררות ואף העמידה לרשותנו את יום ה' הקרוב, 11.6.09 החל מהשעה 13:00...". (ההדגשה הוספה) להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה, כמופיע בפרוטוקול הדיון מאותו מועד. משמע - הצדדים הגיעו להסכמה להפנות את "ההליך" שנדון בתיק ס"ק 543/09 בכללותו להכרעת הבוררת וזאת, ללא סייג למעט זה הנגזר מסעיף 3 לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות" או "החוק") (ראה - פרוטוקול מיום 8.6.09 נספח ד' לתגובת ההסתדרות). 7. הליך הבוררות שהתנהל בין הצדדים בתקופה שמיום 11.6.09 ועד ליום 24.6.09 הוביל בסופו של יום, לחתימה על הסכם פשרה לו ניתן על-פי בקשת הצדדים וביום 24.6.09 תוקף של פסק בוררות (להלן: "פסק הבוררות הראשון"). במסגרת פסק הבוררות הראשון נקבע, בין היתר, כי 11 מעובדי המפלגה יסיימו את עבודתם ביום 30.6.09 וכי אלה יהיו זכאים לתנאי פרישה הכוללים - תשלום פיצויי פיטורים על-פי ההסדר כדלקמן: "פיצויי פיטורים לפי משכורת קובעת כקבוע בסעיף 9 להסכם הקיבוצי מיום 9.10.96 ובסעיף 8.2 להסכם הקיבוצי מיום 1997 ועל פי האחוזים כקבוע בהסכם הקיבוצי המיוחד מיום 20.10.97. כמו כן נקבע כי עובדים אלה יהיו זכאים לחודשי הסתגלות ופדיון חופשה ותשלום בגין ימי מחלה, כמפורט בהסכם הפשרה." 8. על מנת להבהיר את מלוא משמעותו של פסק הבוררות הראשון דלעיל, מוצאים אנו להביא את לשון הסעיפים שבהסכמים הקיבוציים אליהם הוא מפנה, או שעליהם הוא נסמך כדלקמן: סעיף 9 להסכם הקיבוצי מיום 9.10.96 (להלן: "הסכם 96'") קובע לאמור: "השכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים יכלול את הרכיבים בגינם הופרשו הכספים לקרן הפנסיה במועד הסמוך לסיום העבודה." סעיף 8.2 להסכם הקיבוצי מיום 20.10.97 (להלן: "הסכם 97'") קובע לאמור: "המשכורת הקובעת לחישוב פיצויי פיטורים של עובד פורש תחשב המשכורת האחרונה שלו עובר להפסקת יחסי עובד ומעביד. היה ושכרו של עובד פורש קטן בתקופה של 12 חודש שלפני תקופת ההודעה המוקדמת, או שלא יקבל משכורת מסיבה כלשהי (לדוגמא לידה, מחלה, תאונה, חל"ת, עבודה חלקית וכיוצ"ב) תחשב כמשכורת הקובעת לענין הסכם זה משכורתו המלאה שהיה מקבל לו היה עובד ומקבל משכורת כרגיל עובר לפרישתו." אשר לדיבר "על-פי אחוזים כקבוע בהסכם הקיבוצי המיוחד מיום 20.10.97", הרי שאחוזים אלה נקבעו בסעיף 5.1 להסכם 97' - המפנה לטבלה המופיעה בהסכם 96 - הקובע לאמור: "טבלה חישוב על-פי הסכם 96' ובתוספת של 17% על כל סכום המתקבל מעל ה- 100% מסכום הפיצויים המגיעים לו (לדוגמא עובד שעפ"י הוותק והסכם 96' זכאי ל- 150% יקבל לפי ההסכם הנוכחי בסעיף הזה 100% ועוד (17% + 50%) = 158.5%." משמע - הסדר האחוזים שבהסכם 97' נסמך ומפנה ל"טבלת החישוב" שבהסכם 96' ומורה למעשה מהו המכלול או "השלם" שמתוכו יש לחשב את אחוז פיצויי הפיטורים. לפיכך, חיוני הוא גם לצטט מתוך ההסדר הרלוונטי המעוגן בסעיפים 11-12 להסכם 96' לאמור: "11. שיעור פיצויי הפיטורים יהיה בהתאם לוותק בעבודה והכל כמפורט להלן, כוללת את ההפרשות של 6% לקופת הגמל. ... על מנת להסיר ספק, מובהר בזאת כי מכל מספר בטור 'אחוז פיצויי פיטורים' שבטבלה לעיל, יופחתו כספי קופת הגמל שנצברו מההפרשה לצורך פיצויים ביום סיום העבודה. בכל מקרה של ספק, האסמכתא לענין שיעור הפיצויים תהא הטבלה המפרטת את שיעורי הפיצוי לעובדי הוועד הפועל של ההסתדרות הכלולה בהסכם הפרישה של עובדי הוועד הפועל מיום 6.11.94, המצורפת כנספח א להסכם זה. 12. למען הסר ספק יובהר כי כספים שהופרשו על-ידי צד א' לקופה להבטחת הצבירה של 1/3% 2, לא יקוזזו מכספי הפיצוי המוגדלים שישולמו לעובד בסיום עבודתו." (ההדגשות הוספו) 9. פסק הבוררות הראשון כלל בחובו גם הוראות פרוצדוראליות שעניינן - יישוב סכסוכים בנוגע ליישום פסק הבוררות, כדלקמן: "9. חילוקי דעות ביחס להסכם ידונו בשלב ראשון בין רו"ח דורון ארגוב וגב' עדה קמרסקי. בהעדר הסכמה בתוך 7 ימים יועבר הענין להכרעת הבוררת, השופטת בדימוס דינה אפרתי." כמו כן נקבע שם כי הנהלת המפלגה תעביר לכל עובד התיחסות מפורטת לזכויותיו הכספיות עד ליום 24.6.09 המאושרת על-ידי רו"ח חיצוני, וזאת עד ליום 25.6.09, כאשר כל עובד יהיה רשאי לבדוק את החישובים, להשיג או לערער עליהם ככל שלא יהיו מוסכמים עליו בהתאם לסעיף 9 לפסק הבוררות הראשון ועל בסיסו. עוד נקבע בפסק הבוררות הראשון - כי לאחר שיוכרע רכיב פדיון ימי המחלה על-ידי הבוררת, יוגש פסק הבוררות כולו, לרבות סעיף יישוב חילוקי הדעות לאישור בבית-הדין האזורי לעבודה בת"א (במסגרת תיק סק 543/09) ובכך יסתיימו הטענות של הצדדים לענין ההליך המשפטי. 10. ביום 24.3.09 הכריעה הבוררת במחלוקת שבין הצדדים בנושא ימי המחלה ונתנה להסכמות שבין הצדדים תוקף של פסק בוררות. משכך, בהתאם להסכמת הצדדים הוגש פסק הבוררות הראשון לאישור בית-הדין. 11. דא עקא, שלאחר הדברים האלה התגלעה בין הצדדים מחלוקת באשר לאופן יישומו של פסק הבוררות האמור. מחלוקת הנוגעת להכללת ההפרשות שנצברו בקופת הפיצויים בשיעור 2.33% (להלן: "קופת ה- 2.33%") בסכום הפיצויים המוגדלים ששולם לעובדים: בעוד שההסתדרות והעובדים טענו כי אין לקזז מסכומי הפיצויים המוגדלים המגיעים לעובדים את הסכומים שנצברו בקופת ה-2.33% - זאת כמתחייב לשיטתם, מהוראות פסק הבוררות הראשון - הרי שמפלגת העבודה טענה כי יש לקזז את הסכומים הללו מסכום פיצויי הפיטורים המוגדלים להם זכאים העובדים עפ"י פסק הבוררות הנ"ל. 12. נוכח מחלוקת זו ובהתאם לסעיף 8 לפסק הבוררות הראשון התקיים דיון ביום 30.7.09 בהשתתפות רו"ח ארגוב מצד אחד וגב' קמרסקי מן הצד האחר במסגרתו נדונו, בין היתר, השגות העובדים ביחס לקיזוז הסכומים הצבורים בקופת ה- 2.33%. משרואה החשבון ארגוב והגב' קמרסקי לא הגיעו להסכמה בסוגיה זו פנתה ההסתדרות לבוררת על מנת שזו תכריע בה. 13. בעקבות פניה זו הורתה הבוררת על הגשת תגובה מטעם מפלגת העבודה. במסגרת תגובתה טענה המפלגה, בין היתר, כי סעיף 9 לפסק הבוררות הראשון קובע במפורש כי העברת חילוקי הדעות להכרעת הבוררת תעשה במקרה של חילוקי דעות בהתאם לסעיף יישוב חילוקי הדעות המעוגן בפסק הבוררות הראשון. זאת, שעה שלשיטתה דרישתה של הסתדרות והעובדים לקבלת כספים נוספים מקופת ה- 2.33% - בלא לקזז את סכומי הפיצויים הצבורים בקופה זו מסכומי הפיצויים המוגדלים - חורגת מאותם סעיפים מפורשים שאומצו בסעיף 8 לפסק הבוררות הראשון ועומדת בניגוד לו. אי לכך, טענה המפלגה כי אין תוקף "ואין אפילו סמכות" לאכוף עליה מכח הליך הבוררות דרישה כספית של ההסתדרות שמקורה בסעיפי ההסכמים קיבוציים אשר לא אושרו ולא נכללו בגדר פסק הבוררות הראשון. 14. לאחר הגשת תגובתה של מפלגת העבודה, בהעדר הוראה בפסק הבוררות הראשון בנוגע להגשת ראיות בהליך הבוררות ובהעדר בקשה מצד מי מהצדדים להצגת ראיות כאמור, ניתן ביום 20.10.09 פסק הבוררות השני, הוא הפסק מושא הבקשה שבפנינו. במסגרת פסק הבוררות השני קבעה הבוררת כי החישוב שערכה מפלגת העבודה שגוי הוא וכי יש לחשב את רכיב פיצויי הפיטורים המוגדלים של העובדים בלא לקזז ממנו את ההפרשות לקופת ה- 2.33%. הבוררת הוסיפה וקבעה כי אין לקבל את טענותיה של מפלגת העבודה הנוגעות לאופן חישובם של פיצויי הפיטורים משזה אינו עולה בקנה אחד עם סעיף 2 לפסק הבוררות הראשון. כן כתבה הבוררת כי סעיף 8 לפסק הבוררות קובע כי הבסיס לחישוב זכויותיהם הכספיות של העובדים הוא הוראות פסק הבורר הראשון כאשר סעיף 2 הימנו מתיחס לאופן חישוב פיצויי הפיטורים בשני היבטים: האחד - המשכורת הקובעת והשני - האחוזים. הוסיפה הבוררות וכתבה כי לעניין המשכורת הקובעת מפנה הפסק לסעיף 9 להסכם 96' ולסעיף 8.2 להסכם 97' ואילו לענין אחוזי הפיצויים מפנה פסק הבוררות הראשון להסכם 97'. זאת, שעה שסעיף 5 להסכם 97' מאמץ את טבלת החישוב שבסעיף 11 להסכם 96'. את קביעתה כאמור הוסיפה הבוררת ונימקה בכך שאין ניתן לנתק את טבלת אחוזי פיצויי פיטורים המופיעה בהסכם 96' מיתר הוראות הסכם זה (הסכם 96') המבהירות - אילו כספים יופחתו מסכום הפיצויים המוגדלים ואלו כספים לא יקוזזו וכי יש לראות את ההסדר כולו כמקשה אחת. זאת, שעה שלגבי הכספים בקופת ה- 2.33% קובעות ההוראות המפורטות בהסכם 96' כי אין לקזזם מסכומי הפיצויים המוגדלים שישולמו לעובדים עם תום עבודתם (ראה - סעיף 5.9 לפסק הבוררת). 15. על פסק בוררות השני השיגה כאמור מפלגת העבודה, הטוענת לביטולו וזאת בהסתמך על ארבע עילות מכח סעיף 24 לחוק הבוררות: חריגה מסמכות - עילה מכח סעיף 24(3) לחוק הבוררות. העדר הכרעה בשאלת הסמכות כפי שנטענה בפני הבוררת - עילה מכח סעיף 24(5) לחוק הבוררות. אי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענותיה או להביא ראיות - עילה מכח סעיף 24(4) לחוק הבוררות. תוכנו של פסק הבוררות מנוגד לתקנות הציבור - עילה מכח סעיף 24(9) לחוק הבוררות. הכרעה נקדים אחרית לראשית ונציין כבר כאן כי לטעמנו יש לדחות את הבקשה על כל טענותיה ולאשר את פסק הבוררות השני, וזאת כפי שיפורט להלן תוך התיחסות לטענותיה של המבקשת: המסגרת הנורמטיבית 16. כידוע, פסק בוררות שניתן לפי חוק הבוררות ניתן לביטול אך ורק בהתאם לעילות הנקובות בסעיף 24 לחוק זה כאשר הוראות החוק והפסיקה שבאה בעקבותיהן מבטאות כידוע, מדיניות של צמצום ההתערבות בפסקי בוררות. על הרציונל של צמצום ההתערבות עמד בית-המשפט העליון לא אחת ובהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בבר"ע ע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ פד"ע נז(6) 605, 616, לאמור: "מוסד הבוררות הוקם על רקע מדיניות משפטית המבקשת לעודד קיומו של מערך יעיל והוגן לפתרון סכסוכים מחוץ לבית המשפט. מערך זה מקל על העומס הגדול הרובץ על בתי המשפט ויש בכך כדי לשרת אינטרס ציבורי חשוב. הוא מאפשר לצדדים להזדקק להליך מהיר ויעיל לפתרון המחלוקת ביניהם ובכך הוא עונה גם לאינטרס פרטי חשוב של בעלי הדין. במסגרת הבוררות יכולים הצדדים להשפיע במידה רבה על עיצוב תוכן הבוררות ובמסגרת הסמכויות הנתונות לבורר וכן על האופי הדיוני של הבירור, והדבר מאפשר הכרעה בלא קבילות לדין המהותי, לסדרי הדין ולכללי הראיות. הבוררות מאפשרת פתיחת ההכרעה לשיקולי צדק והגינות שאינם נעוצים בהכרח בשיקולי בית המשפט והיא מאפשרת השגת פתרונות מעשיים צודקים למחלוקת." כמו כן, נפסק כי לצורך הגשמתם של המעלות שניחן בו הליך הבוררות נדרשים הבוחרים בו לוויתורים מסוימים וזאת, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט העליון בבר"ע 2237/03 אפריים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד פורסם באתר נבו ביום 10.1.05, לאמור: "גישתם העקבית של בתי המשפט היתה והינה כי ההתערבות בפסקי בוררות ראוי לה שתעשה במשורה תוך מתן פרוש מצמצם ודווקני לעילות ההתערבות הקבועות בחוק. ביסוד גישה זו עומד הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת ולעודד בכך את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות. אותה גישה עצמה היא שעמדה לנגד המחוקק עת בחר שלא לכלול בחוק הבוררות את עילת הביטול בגין "טעות על פני הפסק" עילה אותה מצינו בפקודת הבוררות שקדמה לחוק. על פי גישה מצמצמת זו מפקיד בית המשפט לשמור על האוטונומיה של מוסד הבוררות על עצמאות קביעותיו. אין בית המשפט שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות והעילות להתערבותו בהן מתאפיינות בבדיקת תקינות הליך הבוררות ולא בבחינה מהותית של תוצאותיו." 17. על מנת להגשים את העקרונות והתכליות הנ"ל הוסיף המחוקק ועיגן בסעיף 26 לחוק הבוררות מספר סייגים לביטול פסק הבוררות בקובעו כי בית המשפט רשאי לדחות בקשה לביטול פסק בורר על אף קיומה של אחת העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות אם היה סבור שלא נגרם עוות דין. גם הוראה זו פורשה בפסיקה באופן העולה בקנה אחד עם המדיניות של צמצום ההתערבות השיפוטית כך שלמרות הביטוי "רשאי" שבסעיף 26(א) לחוק פרשו בתי המשפט סעיף זה כמטיל עליהם חובה לבדוק בטרם יחליטו על ביטול הפסק - האם אכן נגרם עוות דין אם לאוו. לא נגרם עוות שכזה - לא יבטל בית המשפט את הפסק (ראה - בוררות דין ונוהל (מהדורה רביעית) התשמ"א - 2005 כרך ב' עמ' 1165 והאסמכתאות המפורטות שם; להלן: "בוררות דין ונוהל"). סייג נוסף לביטול פסק הבוררות עוגן בסעיף 26(ב) לחוק הבוררות הקובע כי אל לו לבית המשפט לבטל את פסק הבוררות כולו אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר. לאור עקרונות אלה נמשיך ונדון בטענות שבבסיס הבקשה שבפנינו, כדלקמן: טענת המבקשת בדבר חריגה מסמכות 18. טענתה המרכזית של מפלגת העבודה הינה כאמור כי פסק הבוררות ניתן תוך חריגה מסמכות וכי מטעם זה קמה עילת ביטול מכח סעיף 24(3) לחוק הבוררות. לשיטתה של המבקשת, סעיף 2 להסכם הבוררות הראשון הגדיר "ברחל בתך הקטנה" את הסעיפים הספציפיים מתוך ההסכמים הקיבוציים הרלבנטיים אשר על בסיסם ייערך חישוב תנאי הפרישה של העובדים. זאת, שעה שסעיף 8 להסכם הבוררות הראשון קבע כי הבסיס לחישובים כאמור, הוא הוראות אותו הסכם עצמו; קרי - הוראות פסק הבוררות הראשון. לכן - כך לטענת המבקשת- לא היה בסיס לדרישת ההסתדרות לתוספת פיצוי בשיעור 2.33% מעבר לסכום הפיצויים המוגדלים, דרישה הלקוחה מתוך הסכם 96' אשר הוראותיו לא היוו חלק מפסק הבוררות הראשון. כן הוסיפה מפלגת העבודה וטענה - כי פסק הבוררות הראשון קבע כי העברת חילוקי דעות לבוררת תעשה במקרה של "חלוקי דעות ביחס להסכם". אי לכך, לשיטתה, שעה "שברור" כי הוראות בדבר קופת ה- 2.33% לא היוו חלק מהוראות ההסכם; קרי - חלק מפסק הבוררות הראשון, הרי שממילא לא היתה לבוררת סכמות לדון בטענה הנוגעת לנושא זה ושומה היה עליה להעביר את הדיון לפתחו של בית-הדין לעבודה. בנוסף, הלינה מפגלת העבודה על כך שהבוררת "לא דנה ולא פסקה בשאלת הסמכות ונתנה החלטתה באופן אוטומטי". זאת, בניגוד לחובתה על-פי דיני הבוררות והפסיקה לדון בשאלת הסמכות להחליט בנושא ולנמק החלטתה. המבקשת אף הטעימה כי היא מצידה העלתה את טענת חוסר הסמכות בפני הבוררת עוד בעת הגשת התגובה, אלא שהבוררת התעלמה ממנה ואף לא זימנה את הצדדים לדיון על מנת לשמוע טיעוניהם ולהציג ראיותיהם בענין זה. 19. אשר לדעתנו יאמר - כי טענתה של המבקשת, לפיה - "ברור" הוא כי ההוראות הנוגעות לקופת ה- 2.33% לא היוו חלק מפסק הבוררות הראשון מהווה למעשה הנחת המבוקש, או אם תרצו, משל לסיפורו של הברון מינכהאוזן אשר ביקש למשות עצמו ממים סוערים באמצעות לפיתה של מחלפות ראשו; דהיינו - מפלגת העבודה מפרשת למעשה את פסק הבוררות הראשון בדרך הנוחה לה ועל בסיס פרשנותה זו היא מבקשת לגדור את סמכות הבוררת. זאת, בהתעלם מכך כי מה שמפלגת העבודה רואה כ"ברור" ומובן מאליו הוא הוא לב השאלה הפרשנית השנויה במחלוקת של ממש בנוגע ליישומו של פסק בוררות הראשון. פסק בו נקבע כי ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמה בשלב ראשון של הליך יישוב חילוקי הדעות וביחס ליישומו של פסק הבוררות הראשון, אזי שהענין יועבר להכרעת הבוררת. אי לכך, משהבוררת הכריעה למעשה בשאלה פרשנית מובהקת ובמחלוקת שיש בה ממש הנוגעת לתוכנו של פסק הבורר הראשון ולאומד דעת הצדדים שהוביל למתן פסק זה, הרי שהיא פעלה בגדר סמכותה לפי פסק הבוררות הראשון. זאת כשם שניתן ללמוד מנוסחו. זאת ואף זאת, אנו סבורים כי התנהלותה של המבקשת בכל הנוגע ליישום פסק הבורר הראשון והזקקותה שלה לסע' 11 להסכם 96' לשם הפחתה של ההפרשות לקופת הגמל בשיעור 6% מהסכום הכולל של עוגת הפיצויים שעל יסודה ערכה את התחשיב האחוזי - מדברת בעד עצמה. משמע - סבורים אנו כי הזקקותה של המבקשת להסכם 96 לשם שרטוט קווי המתאר של עוגת הפיצויים מעידה על אומד דעת הצדדים ועל כך שהם כיוונו לכך שסע' 11 ו- 12 להסכם 96 יהוו חלק מהסכם הבוררות הראשון. על אומד דעת זה ניתן ללמוד גם מעדותו של עד המבקשת מר דניאל אלימלך, מנכ"ל חברת בתי ארלוזורוב בע"מ, המצויה בבעלות מפלגת העבודה, לפיה לאחר מתן פסק הבורר הראשון וביום 30.6.09 קיימו הצדדים פגישה במהלכה דנו בעניינים שבמחלוקת, לרבות עררם של העובדים על אי תשלום סכומי ה- 2.33% (ראה - נספח נ/1-2; כן ראה - עמ' 1 לפרוטוקול ש' 6-8, עמ' 2 ש' 23-24). מעבר לכך, הוצג לבית הדין פרוטוקול ישיבה שנערכה בין הצדדים לועדה הפריטטית: רו"ח ארגוב לבין הגב' קמרסקי מיום 30.7.09 (נ/3) במהלכה הסכימו הצדדים על העברת המחלוקת מושא פסק הבוררות השני להכרעת הבוררת. בפרוטוקול זה נכתב לגבי עובדת בשם ענת מרציאנו: "2.33 כפוף לפניה ולהחלטת הבוררת" כאשר לגבי כל אחד מהעובדים האחרים נכתב גם כן "סוגיה רוחבית" ואילו בסיפא לפרוטוקול נכתב: "בענין 2.33 כל צד יפנה בכתב" (ראה - פרוטוקול עמ' 7 ש' 20). עולה אפוא כי מפלגת העבודה לא טענה בועדה הפריטטית קרי - במהלך השלב הראשון של הליך יישוב חילוקי הדעות כפי שנקבע בפסק הבוררות הראשון - כי אין זה בסמכותה של הבוררת להכריע בשאלת זכאותם של העובדים לתשלום הסכומים הצבורים בקופת ה- 2.33% וזאת, בנוסף לסכומי הפיצויים המוגדלים. טענה זו הועלתה לראשונה רק בשלב השני של הליכי יישוב חילוקי הדעות לפי פסק הבוררות הראשון, בעת הגשת תגובתה של המבקשת לפנית ההסתדרות. עובדה זו מלמדת אף היא על שעולה ממילא מלשונם של ההסכמים - הן מלשון הסכם הבוררות כפי שנוסח בפרוטוקול הדיון מיום 8.6.09 והן מלשונו של פסק הבוררות הראשון - כי אומד דעת הצדדים עובר לגיבוש ההסכמות ביחס לסמכות הבוררת טמן בחובו הסכמה להסמיך את הבוררת לדון ולהכריע בשאלת הזכאות של העובדים לקבלת הסכומים הצבורים בקופת ה- 2.33%. מורם מכל האמור כי לנוכח נוסחו של פסק הבוררות הראשון, ובשים לב להתנהגות הצדדים המאוחרת לו יש להסיק כי הבוררת הוסכמה להכריע בשאלת תחולתו של ההסדר הקבוע בסע' 11 ו - 12 להסכם 96' ובאשר לכספי הצבירה בקופת ה- 2.33%. 20. זאת ועוד אחרת, לטעמנו, המקור לסמכותה של הבוררת כאמור אינו נעוץ אך ורק בפסק הבוררות הראשון אלא גם בהסכמה נוספת קודמת שרירה וקיימת אליה הגיעו הצדדים בתיק סק 543/09, ביום 8.6.09 אשר קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית. החלטה במסגרתה הסכימו הצדדים להפנות להכרעת הבוררת את מכלול ה"הליך" שנדון בתיק ס"ק 543/09; דהיינו - הצדדים הסמיכו את הבוררת להכריע בכל השאלות שהתעוררו במסגרת אותו ההליך למעט שאלות חוקתיות ובכלל אלה - שאלות הנוגעות לזכויות הפרישה של העובדים מושא בקשת הצד במובן הרחב, למעט סוגיות שאין ניתן להכריע בהן בהליך של בוררות על-פי סעיף 3 לחוק הבוררות. לא למותר לציין, כי פסק הבוררות הראשון לא ביטל הסכמה זו בנוגע להליך יישוב חילוקי הדעות ולא החליף אותו, אלא דווקא הרחיב אותה הסכמה. זאת, כעולה מנוסחו של סע' 8 לפסק הבוררות הראשון, במסגרתו הורחבה סמכות הבוררת והוחלה אף ביחס לחילוקי דעות שיתגלעו - לא רק בין ההסתדרות לבין מפלגת העבודה - אלא גם באלה שיתגלעו בין כל אחד מהעובדים לבין המבקשת. אי לכך, אף לו היתה מתקבלת טענתה של מפלגת העבודה, לפיה - ההכרעה בגורל הכספים המצויים בקופת ה- 2.33% - חורגת מתחום הסכמות של הבוררת לפי פסק הבוררות הראשון - הרי שלא היה בכך להעלות או להוריד. שכן, כפי שציינו אין פסק הבוררות הראשון מהווה מקור יחיד לסמכותה הרחבה של הבוררת הנגזרת גם מההחלטה מיום 8.6.09 שנתנה תוקף להסכמת הצדדים. 22. זאת ואף זאת, אנו סבורים כי לנוכח האמור לעיל ואף לו סברנו כי הבוררת חרגה מסמכותה כנטען, הרי שהיה מקום לקבוע כי מפלגת העבודה מנועה מלעתור לביטול פסק הבוררות השני. זאת, הן מהטעם שהמבקשת הודתה בהתנהגותה במהלך השלב הראשון של הליך יישוב חילוקי הדעות (במהלך הדיון בועדה הפריטטית) בסמכות הבוררת להכריע בגורל הסכומים המצויים בקופת ה- 2.33% והן מהטעם שגם שעה שהמבקשת העלתה את סוגית הסמכות לראשונה בפני הבוררת - היא עשתה כן בלשון רפה ובלשון התגובה: "המפלגה טוענת כי לנוכח כל האמור לעיל אין תוקף ואין אפילו סמכות לאכוף עליה מכח הליך הבוררות לשלם כל דרישה כספית שמקורה בסעיפי הסכמים קיבוציים אשר לא אושרו ולא נכללו בגדרי הסכם הבוררות." 23. עקרון זה של השתק בדיני הבוררות קובע כי המבקש את ביטולו של פסק הבורר יהיה מנוע מלהעלות כל טענה ביחס לפגם שנפל בו אם נמנע מלהעלותה בהזדמנות הראשונה או אם העלה את טענתו בחוסר תום לב. בהקשר זה כתבה המלומדת פרופ' אוטולנגי ז"ל כך: “One of the best-known legal principles is that a person cannot “sleep” on his rights and later “wake up” and claim them. This kind of estoppel, which is based upon the applicant’s conduct, is likely to impede his application to set aside the award. Thus, aparty is barred from applying to set aside an award if the arguments against the proceedings were not raised by him at the first opportunity.” (See: "The Law of Arbitration" S. Ottolenghi The Law of Arbitration in Israel, London-Boston 2001, p 447 כן ראה - דב"ע נה/125-3 בן דוד- ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל פד"ע כ"ט 286, ע' 293-294; להלן: "ענין בן-דוד"). אחיזה נוספת לעיקרון ההשתק וליישום עקרונות תום הלב בהליכי הבוררות, ניתן למצוא כאמור גם בסעיף 26(א) לחוק הבוררות הקובע כי "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24 אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". 24. יוטעם ויודגש כי סעיף 26(א) מהווה מקור המאפשר לבית המשפט להכשיר גם מעשה בוררות בטל מעיקרו משום שנעשה בחוסר סמכות. זאת כל עת שלא התגלה פגם בהליך הבוררות שהביא לעיוות דין, ובלשונו של בית המשפט העליון לאמור: "אכן לפי מושכלות ראשונים, בדרך כלל פעולה שנעשתה בחוסר סמכות או מתוך חריגה מסמכות אינה תופסת והיא בטלה מעיקרה, והצהרה על ביטולה או על בטלותה אינה אלא הצהרה על אי קיומה מראשיתה. אבל המחוקק, אם רצונו בכך, יכול להפוך סדרי בראשית משפטיים ולקבוע, כי דבר שכרגיל נחשב לבטל מעיקרו, יהא מעתה ואילך כשר ותקף אלא אם בוטל כדין. בולט הדבר לעין, כי זו הייתה כוונת המחוקק במקרה דנן, וסימנים רבים מעידים על כך. בראש ובראשונה, סעיף 26(א) עצמו, לפי לשונו, חל בפירוש על כל אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24 ולעניין זה אין אף רמז לכך, לא בסעיף 24 ולא בסעיף 26 שדין שונה יחול על 3 העילות הראשונות, להבדילן מעילות הביטול האחרות." (ראה - ע"א 79/76 מרציאנו ואח' נ' בן שושן פ"ד ל(3) 729, ע' 735 וכן, ע"א 275/83 עריית נתניה נ' סחף חברה ישראלית לעבודות פתוח פ"ד מ(3) 235 ע' 247 ) עוות דין כאמור, בין בנוגע לתוכנו של הפסק ובין בנוגע להליך עצמו לא מצאנו בפסק הבוררות השני כפי שיפורט מייד עת שנדון ונכריע ביתר טענותיה של המבקשת. 25. יתירה מכך, יצויין כי החובה להעלאתה של "טענת חוסר הסמכות", בהזדמנות הראשונה ובתום לב, כוחה יפה ביחס לניהול הליכים שיפוטיים בכלל, אולם נראה, כי היא מקבלת משנה תוקף שעה שבהליכי בוררות עסקינן ובעיקר ביחס לסכסוכי עבודה. זאת כאמור לאור יעדם העיקרי של הליכים אלה ולאור חובת תום הלב המוגברת המוטלת על צדדים ליחסי עבודה (לעניין חובת תום הלב המוגברת ביחסי עבודה וכן ובהליכי בוררות הנוגעים ליחסי עבודה ראה - עניין בן דור בסעיף 11 לפסק הדין וכן ר' מ. גולדברג תום הלב במשפט העבודה ספר בר-ניב, תשמ"ז -1987 עמ' 139). 26. על עקרונות המניעות שיש להחיל בהליכי בוררות על מי שמבקש את ביטול פסק הבורר מטעמים של חוסר סמכות ובהקשר לעניינים שבתחום משפט העבודה עמד בית המשפט העליון גם בברע"א 4710/00 הרצל גושן נ' חבצלת מוסדות תרבות וחינוך של השומר הצעיר עבודה עליון, כרך נ"ח, 803 לאמור: "העיקרון לפיו בוררות אינה מסגרת מוכרת לדיון בזכויות שמקורן ב'חוקי מגן' אינו כלל נוקשה ונסיבות מיוחדות מצדיקות חריגה ממנו. .. טענה בדבר העדר סמכות צריך שתועלה בתום לב, כלל זה של תום לב חל גם במשפט העבודה ובדיני הבוררות וגם כאן עשוי המבקש להיות מנוע מלבטל פסק בורר מטעמים של חוסר סמכות בורר אם לא העלה טענתו בעוד מועד, ואם דחיית טענתו לא תביא לעיוות דין...אכן, ככלל, יש לומר כי 'השימוש בזכות המחאה צריך להיעשות בדרך מקובלת ובתום לב' (דברי הנשיא שמגר ברע"א 300/89 ולקן נ' חברה לפיתוח חוף אילת פ"ד מה (4) 497, 516), הדברים חלים גם על ענייננו." (ראה -גם ענין בן דור עמ' 286) באמרנו זאת ערים אנו כאמור לעובדה שההסתייגות מסמכות הבוררת הועלתה עוד במסגרת התגובה שהגישה מפלגת העבודה לפניית ההסתדרות אל הבוררת - כפי שטרחה להדגיש זאת בפנינו. זאת, תוך שהיא מצניעה ולמעשה מתעלמת מהשלב הראשון של הליך יישוב חילוקי הדעות, במהלכו הודתה בפה מלא ואף בהתנהגות כי היא מכירה בסמכות הבוררת להכריע בסוגיה מושא המחלוקת. 27. אנו סבורים כי בנסיבות אלה העלאתה של טענה בדבר חוסר סמכות - על אחת כמה וכמה שעה שהדבר נעשה בלשון רפה במסגרת התגובה שהוגשה לבוררת ולאחר שהצדדים גילו דעתם בהתנהגותם בשלב הראשון של הליך יישוב חילוקי הדעות כי הם מסכימים להעביר את הסכסוך להכרעת הבוררת - אינה יכולה להחשב כהזדמנות הראשונה ובוודאי שאין לראותה כהתנהלות בתום לב על פי משפט העבודה. טענת המבקשת, לפיה - הבוררת לא הכריעה באופן מנומק בשאלת סמכותה 28. טענתה נוספת השמיע בפנינו מפלגת העבודה לפיה - הבוררת נמנעה מלהתיחס לסוגית סמכותה ולא הכריעה בה באופן מנומק ולכן גם מטעם זה קמה עילה לביטולו של פסק הבוררות. עם טענה זו גם כן אין בידינו להסכים. מן הספרות והפסיקה עולה כי בניגוד לשיטות משפט אחרות, בשיטה הנהוגה במקומותינו אין הבורר מוסמך להכריע בשאלת סמכותו שלו, אלא אם כן הוסמך לכך במפורש ע"י הוראה סטטוטורית. משמע - ההכרעה הסופית בשאלת היקף הסמכות של הבורר נתונה לבית הדין ולא- לבורר. אי לכך, ככל שבעל דין סבור כי הבורר אינו מוסמך לדון בסכסוך על פי הסכם הבוררות, הרי שעליו להפנות סוגיה זו להכרעת בית המשפט, בין ע"י בקשה למתן פס"ד הצהרתי בדבר חוסר סמכות הבורר לדון בסכסוך, בין ע"י הפניית בקשה לבורר לפנות בעצמו באבעיה לבית הדין ובין על ידי בקשה לביטול פסק הבורר על בסיס הטענה של חוסר סמכות (ראה - בוררות דין ונוהל, עמ' 583-584; כן ראה -ע"א 445/80 ג'ברה נ' המועצה האיזורית בקעת בית שאן פ"ד לז(1) 421). מכאן - שאין כל פגם בהמנעות המיוחסת לבוררת להכריע באופן מנומק בשאלת סמכותה. לא למותר להוסיף, כי העובדה שהמבקשת בחרה שלא לפנות לפני מתן פסק הבוררת לבית הדין על מנת שיבהיר את היקף הסמכות של הבוררת ואף לא ביקשה מן הבוררת להפנות בעצמה אבעיה לבית הדין אלא העדיפה לשקוט על שמריה ולהמתין עד למתן פסק הבוררות - מלמדת אף היא על מידת הרצינות והלשון הרפה בה נקטה בזמן אמת, בכל הנוגע לטענת חוסר הסמכות, טרם שקיבלה לידיה את פסק הבוררות השני שכנראה לא היה לטעמה. מעבר לצורך ועל אף שאין בכך לשנות נוכח דברינו לעיל - נוסיף כי לכשעצמנו אף לא שוכנענו בכך שהבוררת אכן התעלמה כטענת המבקשת משאלת סמכותה - על אף שהסמכות להכריע סופית בענין זה נתונה כאמור לבית הדין. שכן, עיון בפסק הבוררות השני מלמד - כי הבוררת התיחסה למקור סמכותה להכריע בסכסוך, תוך שהיא מפנה לסעיפים 8-9 לפסק הבוררות הראשון כמקור לסמכות כאמור (ראה - סעיפים 1.2 ו- 1.4 לפסק הבוררות) וכן להסכם הבוררות שנערך בין הצדדים בדיון מיום 8.6.09 (ראה - סעיף 2.3 לפסק הבוררות). כמו כן, כתבה הבוררת בסע' 5.10 לפסק כי אין בידה לקבל את טענת מפלגת העבודה, לפיה דרישת ההסתדרות חורגת מאותם סעיפים מפורשים שאומצו בסע' 2 לפסק הבוררות [הראשון] ואף עומדת בניגוד לסע' 8 לפסק הבוררות הראשון. זאת, תוך שהיא מוסיפה ומנמקת כי מלבד האמור בסע' 2א לפסק הבוררות הראשון וההפניות להסכמים קיבוציים כאמור, אין התיחסות, הנחיה או הבהרה באשר לאופן חישוב הפיצויים המוגדלים ועל כן בתחשיב שערכה לענין הפיצויים התבססה גם מפלגת העבודה על האמור בסע' 11 להסכם 96. זאת שעה שהפחיתה את הכספים שנצברו מהפרשות ה - 6%. באותה מידה - מוסיפה הבוררות וכותבת - יש ליישם את האמור בסע' 12 לעניןכספי הצבירה בקופת ה- 2.33%. טענת המבקשת בדבר אי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות ולהביא ראיות 29. הטענה הנוספת שבפי המבקשת היתה כאמור, כי יש לבטל את פסק הבוררות השני מכח העילה הנקובה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות, הקובע כי בית המשפט רשאי על-פי בקשת בעל-דין לבטל פסק בורר במקרה בו לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו. כפי שצוין לעיל, טענה זו גם כן יש לדחות: 30. כפי האמור, בהסכם הבוררות הראשון וכן בהסכמה מיום 8.6.09 לא נקבעו הוראות בדבר סדרי הדין שיחולו בהליך הבוררות ומשכך חל על הסכם הבוררות האמור סעיף י"ד לתוספת לחוק הקובע כי הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה בסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על-פי החומר שבפניו וכן כי הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות ובסדרי הדין הנהוגים בביהמ"ש. משכך, לא היתה מוטלת על הבוררת חובה לזמן עדים ולשמוע טענות נוספות ובמיוחד שעה שהמבקשת לא העלתה כל בקשה במהלך הליך הבוררות לזמן עדים או להציג ראיות טרם להכרעה ולאחר שניתנה לה הזדמנות לפרוש את כל טענותיה בכתב. עוד נוסיף כי עיון בתגובתה של מפלגת העבודה כפי שהוצגה בפני הבוררת - עובר למתן פסק הבוררות השני מלמד - כי אין בה כל רמז לכך שברצון המבקשת היה להביא עדים או להציג ראיות וכי הדבר נמנע ממנה. לא למותר להוסיף כי במסגרת הבקשה המונחת בפנינו לא ציינה מפלגת העבודה מהן הראיות אשר נמנע ממנה לכאורה להציג בפני הבוררת טרם להכרעתה בסכסוך. משכך נחתום את התייחסותנו לסוגיה זו גם הפעם בדבריה של המלומדת פרופ' אוטולנגי ז"ל הנוגעים למשמעות שיש ליתן להעדר בקשה מפורשת להצגת ראיות בפני הבורר, לאמור: "אין צורך לומר, שלא יכול בעל דין לטעון שהיה על הבורר לשמוע עדויות ולקבל ראיות, בלא שביקש זאת קודם מהבורר " (ראה - בוררות דין ונוהל עמ' 1044) טענתה של מפלגת העבודה ביחס לתוכנו של פסק הבוררות והיותו מנוגד לתקנת הציבור 31. במסגרת טענותיה הרבתה מפלגת העבודה לתקוף את תוכנו של פסק הבוררות השני, תוך שהיא מציינת כי תוצאת הפסק מביאה למה שהיא [המבקשת] מכנה "אבסורד" כלכלי, לפיו - קיבלו העובדים, בסופו של יום, 97% ממכלול דרישתם ההתחלתית. דרישה שאין ביכולתה של מפלגת העבודה לעמוד בה ואשר לא הצדיקה מלכתחילה ניהול מו"מ ממושך בין הצדדים. כן הוסיפה וטענה המבקשת בהקשר זה כי יש ליתן את הדעת גם למעמדה כגוף ציבורי הממומן על-ידי כספי ציבור ונתון לביקורת מבקר המדינה ומכאן ל- "בעיה ציבורית חוקתית" בהענקת "סכומי עתק" לעובדי ציבור על חשבון הציבור. 32. כידוע, מעטים הם המקרים בהם מתערב בית המשפט בפסק בוררות ומבטלו מחמת היותו מנוגד לתקנת הציבור. בפסיקה נקבע כי "עילה זו נדירה בגלל עמימותה" (ראה - בוררות דין ונוהל עמ' 1093; כן ראה - רע"א 6724/95 הוכמן נ' י.פ. יבואנים ומפיצים ציוד 1988 בע"מ בפרוק, תק-על 96(3) 44 ). נוכח האמור, נראה כי שעה שצד מבקש להחיל באופן חריג במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות את הוראות סעיף 24(9) לחוק בטענה כי הסדר כספי שנקבע בפסק נוגד את תקנת הציבור, עליו להציג תשתית עובדתית מפורטת ומשכנעת ביחס לנורמות תגמול מקובלות בנסיבות דומות אשר על יסודן ניתן לקבוע - האם אכן היתה חריגה קיצונית מאותן נורמות או מהוראות החוק באופן הממצב את תוכנו של הפסק במתחם המקרים שאינם עולים בקנה אחד עם תקנת הציבור (ראה והשווה - פס"ד ע"י 1046/04 רחל גואטה נ' מפעל הפיס, פורסם באתר נבו). את זאת לא עשתה המבקשת, כאשר מבין השורות של טיעוניה אף ניתן להבין כי את עיקר יהבה בהקשר לעילה זו ביססה דווקא על טענה שונה בדבר חוסר התוחלת של המו"מ שניהלה עם ההסתדרות, ועל כך שאין לייחס לה כוונה לנהל מו"מ לצורך גיבוש הסכמה המזכה את העובדים כמעט במלוא תאוותם. מעבר לעובדה שטענות עובדתיות אלה נטענו בעלמא ובלא שנתמכו בתשתית ראייתית מוצקה, הרי שאיננו סבורים כי יש לראות בהסכמה או בהסדר הפשרה המוביל לכך שאחד הצדדים ייצא עם מלוא תאוותו בידו כהסדר המנוגד לתקנת הציבור. זאת, בלא שהוכח כי הסכמה זו טומנת בחובה תנאים המוענקים ע"י גוף ציבורי החורגים בהרבה מהמקובל בנסיבות דומות. לכל היותר, יש בטענה זו ללמד על כך שמפלגת העבודה מצרה כנראה בדיעבד על "כדאיות העסקה" שהובילה לעריכת הסכם הבוררות הראשון ואשר יסודו כזכור בהסכמת הצדדים. מצב דברים שאינו מצדיק את החלת החריג הקבוע בסעיף 24(9) לחוק הבוררות. סוף דבר 33. מורם מכל האמור, כי המבקשת לא השכילה לשכנענו בקיומה של עילה עפ"י חוק הבוררות המצדיקה את ביטולו של פסק הבוררות ומשכך אנו דוחים את בקשתה ומאשרים את פסק הבוררות השני בהתאם לסעיף 28 לחוק הבוררות. פיצוייםקיזוזפיטורים