קצבת שארים לידועה בציבור מגורים נפרדים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת שארים לידועה בציבור מגורים נפרדים: לפנינו תביעה ובה עותרת התובעת להכיר בה כמי שזכאית לקבל מהמדינה קצבת שאירים בהיותה 'אלמנה' של המנוח ז"ל (להלן - המנוח). מסגרת הדיון המנוח עבד במשרד החקלאות. ביום 30.9.85 פרש לגמלאות והחל לקבל קצבת פרישה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל - 1970 (להלן - חוק הגמלאות). ביום 19.1.10 נפטר המנוח. משנפטר המנוח זכאים שאריו לקצבת שאירים. השאירים הזכאים הם אלה שנקבעו בסעיף 4 לחוק הגמלאות ובכללם ה'אלמנה' שהוגדרה כך "מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה". אין חולק כי התובעת לא היתה אשתו של המנוח, והשאלה שרובצת לפתחנו היא האם בעת מותו של המנוח התקיימו בתובעת שני התנאים הבאים: האחד - היותה 'ידועה בציבור כאשתו' של המנוח, והשני - כמי ש'גרה עימו' - עם המנוח. תביעת המערערת לקצבת שאירים נדחתה מן הטעם שבשלוש השנים שקדמו למותו של המנוח לא היתה המערערת ידועה בציבור כאשתו ולא גרה עימו. המסגרת העובדתית ואלה העובדות הרלוונטיות לעניננו כפי שהן עולות מהעדים שהעידו בפנינו ומיתר הראיות שהוגשו לבית הדין: המערערת - ילידת 1929, והמנוח - יליד 1920, הכירו בשנת 1978. המערערת והמנוח החלו לנהל חיים משותפים כבני זוג נשואים, ובכלל זה להתגורר יחדיו, כבר משנת 1979 - כשש שנים טרם פרישתו של המנוח לגמלאות. המשיבה אינה חולקת על עובדה זו. במסגרת זו התגוררו המערערת והמנוח בדירתה של המערערת בהרצליה, והחל משנת 1984 החזיקו בחשבון בנק משותף בבנק יהב (להלן - חשבון הבנק) אליו נכנסה קצבת הפרישה של המנוח. בשנת 1995 התגברה מחלת הפרקינסון של המנוח. לפי עדותה של המערערת, הרופאים המליצו שנוכח הקשיים שהיו למנוח באכילה ובהליכה הוא יעבור בסמוך לבית חולים תל השומר. וכך העידה המערערת בפנינו: "ש: לגבי סעיף 9 בתצהיר - בית אבות משען ברמת אפעל - מדוע לא עברת לגור איתו שם? ת:   מכיון שאני צעירה ממנו ב-9 שנים ולא חשבתי שאני 9 שנים קודם צריכה לעבור לבית אבות, הוא עבר לשם מסיבה מסויימת, הוא היה חולה בפרקינסון. הרופאה שלו יחד איתי ויחד איתו הגענו למסקנה שהכי טוב שיהיה בבית אבות קרוב לביה"ח שיבא, בביה"ח שיבא יש מרכז לפרקינסון ואם יצטרכו יביאו אותו לשם, הטיפול בו נעשה גם שם. כדי להקל על ענין הנסיעות. הוא לא יכול היה יותר." כאמור, המנוח עבר להתגורר בבית האבות ברמת אפעל. המערערת נותרה לגור בדירתה בהרצליה. בהמשך עברה המערערת דירה. לטענתה, היא לא עברה להתגורר עם המנוח בבית האבות מאחר והיתה צעירה מהמנוח ב- 9 שנים, ולא סברה "שאביא לו המון תועלת אם אסתכל עליו מקום קטן חדר קטן. חשבתי שאעזור לו יותר אם אוכל לבשל לו מבחוץ". במסגרת הסדרת יחסי המערערת והמנוח עם המעבר לבית האבות ברמת אפעל חתמו השניים ביום 30.4.95 על תצהיר כדלקמן (להלן - התצהיר): "1. אנו מצהירים כי הננו מנהלים חיים משותפים כבני-זוג נשואים והיננו ידועים בציבור האחד של השני, וזאת כבר משנת 1979. 2. אנו מעוניינים כי יחולו עלינו כל הדינים החלים על בני-זוג ועל ידועים בציבור. 3. אנו מסכימים כי גם אם מי מאיתנו יעבור להתגורר בבית-אבות או במוסד סיעודי, או בכל מקום אחר כלשהו, יוסיפו להתקיים בינינו יחסי בני-זוג כאמור בסעיף 1 לעיל. " כמו כן חתמו המערערת והמנוח על הסכם לתשלום מזונותיה, ובמסגרת זו התחייב המנוח לשלם למערערת "עבור מזונותיה ויתר צרכיה" סכום של 1,000 ש"ח (להלן - המזונות). בנוסף חתם המנוח על התחייבות בלתי חוזרת כלפי המערערת (להלן - ההתחייבות) כדלקמן: "1. הנני נותן בזאת הוראה בלתי חוזרת לקרן הגמלאות של עובדי המדינה לשלם לידיה של גב' מיה מלק 2. אנו מנהלים יחסי בני זוג ואפילו אם מי מאתנו יתגורר בתקופה כלשהי בנפרד מרעהו - יוסיפו להתקיים בינינו יחסי בני זוג. 3. תצהירי זה ניתן לטובת ולידיה של גב' מיה מלק כדי שתוכל לממש זכויותיה על- פיו." כעולה מעדותה של המערערת, בעת שהמנוח היה בבית האבות ברמת אפעל היא ביקרה אותו "כמעט יום יום. כמה שעות ביום בין שעתיים לחצי - יום" אך לא נותרה לישון שם. ביום 23.1.00 חתם המנוח על צוואה ובה הוריש את הכספים וניירות הערך שיש לו לשלושת ילדיו, ולמערערת 'הוריש' את "כל הכספים אשר יגיעו לי לאחר מועד פטירתי ואשר אהיה זכאי להם מקרן עובדי המדינה". בשנת 2001 התדרדר מצבו של המנוח, והחל מיום 1.8.01 הועבר המנוח למחלקת תשושים של בית האבות ברמת אפעל וזאת עד ליום 30.1.02. בהתייעצות של הגב' נועה דנין, אחותה והמערערת הוחלט להעביר את המנוח לבית אבות ביבנאל בקרבת המגורים של הגב' נועה דנין. וכך מעידה המערערת בענין זה: "ש: למה הוחלט לבחור דווקא בבית האבות ביבניאל שהוא מרוחק? ת:    עודד היה במשען בתשושים (בשנת 2001) , ובמחלקה הזו אני והבת שלו, נועה דנין, ראינו שהטיפול בעודד לא היה טוב היחס האישי לא היה טוב והחלטנו במשותף, נועה הציעה שהוא יכנס לבית אבות לידיה ואם אני מסכימה להעביר אותו לשם. אני חשבתי על זה אמרתי שזה יהיה לי קשה להגיע לשם אבל לטובתו של עודד הסכמתי וככה הוא הגיע לשם." וכך העידה הגב' נועה דנין משנשאלה מדוע התייעצה עם המערערת טרם העברתו של המנוח ליבנאל: "כי היה להם קשר והיא היתה חלק מהסיפור שלו. היא טיפלה בו כשהוא היה ברמת אפעל כי אני הייתי רחוקה, כשאני ראיתי שלא טוב לו שם אז חשבתי על זה שהפתרון הוא או אני או אחותי ניקח את זה על עצמינו. כי המערערת היתה די מבוגרת ופיזית היה קשה לה וחשבתי שהוא זקוק שבן משפחה יהיה צמוד אליו. המערערת לא תשנה את המגורים שלה והיא גם לא בעלת רכב. אבל להגיע מהרצליה לרמת אפעל באוטובוסים זה גם לא פשוט. אז בדיוק פתחו את הענין הזה ביבניאל - המקום היה מאוד יוקרתי וחשבנו על זה ואבא מאוד התלונן על רמת אפעל." בעת שהמנוח אושפז בבית האבות ביבנאל ביקרה אותו המערערת בתחילה פעמיים - שלוש בשבוע ולפעמים הגיעה בשבת ולנה אצל ביתו - הגב' נעה דנין, המתגוררת בקרבת מקום. בהמשך פחתה תדירות הביקורים. ואף - בשנתיים מסויימות בהן חלתה המערערת היא לא ביקרה את המנוח כלל בבית האבות שליד יבנאל. על הביקורים של המערערת בבית האבות שביבנאל העידה הגב' דנין כך: "היא היתה מבקרת אותו באופן קבוע עד שהיא חלתה, היא שברה ידיים ורגליים ולא פעם אחת - לפי מה שזכור לי זה היה פעמיים או שלוש. השנים חולפות 8 שנים בגיל הזה לא פשוט. היא היתה מבקרת אותו קבוע, היה ביניהם קשר מאוד חם, דברים שלי היו קשים בתור בת, היה לו אור בעיניים כאשר המערערת היתה נכנסת - היא היתה מחבקת אותו ונותנת לו המון אהבה. בימים שהיא לא באה הרבה פעמיים כשאני הייתי מגיעה היינו מדברים בטלפון שלי והוא היה מדבר איתה כל עוד יכול בעזרתי כמובן." בעת שהמנוח עבר לבית האבות ביבנאל, אשר עלות האשפוז שלו היתה יקרה יותר, לא עלה עוד בידי המנוח לשלם למערערת את המזונות, והוא הפסיק לשלמם. המערערת העידה כי היתה מודעת למצבו הכספי של המנוח ולכן לא עמדה על תשלום המזונות. קצבת הפרישה וקצבת הזיקנה מהביטוח הלאומי מימנו את שהותו בבית האבות שם. בתקופה שהמנוח היה בבית אבות המערערת התפרנסה מעבודה (חלק מהזמן) וכן מקצבאות של הביטוח הלאומי ומעזרה של ילדיה. כאשר נפטר המנוח, הצטרפה המערערת לכמה ימים, לשבעה שהתקיימה בביתה של הבת - הגב' נועה דנין. לסיכום, אין חולק כי בשנים 1979 - 1995 היו המנוח והמערערת ידועים בציבור, ודאי בהקשר של חוק הגמלאות. השאלה היא האם בשנת 1995 או לאחר מכן, ובמיוחד בשלוש השנים שקדמו לפטירת המנוח, חדלו השניים להיות ידועים בציבור, ואם לא - האם חדלה המערערת מלהיות מי שגרה עם המנוח. לטעמינו, התשובה לשתי שאלות אלה הן שליליות, ולפיכך, דין הערעור להתקבל ויש לראות במערערת כידועה בציבור של המנוח לצורכי חוק הגמלאות. טרם שנציג את נימוקינו נבהיר כי להסכמים שבין המנוח לבין המערערת ו/או להתחייבויות שנטל על עצמו המנוח בהקשר של חוק הגמלאות אין כל משקל בבחינת זכאותה של המערערת והזכויות שלה יבחנו לפי הוראות החוק בלבד. יחד עם זאת יש להם משקל ראייתי לגבי האופן בו יש לראות את יחסי השניים. בתחום הבטחון הסוציאלי, לרבות חוק הגמלאות, תקנוני קרנות הפנסיה וחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, הוכרה זכותה של הידועה הציבור לקבל קצבת שאירים במקביל ובדומה לזכותה של הרעיה הנשואה לקצבה כאמור. בכך ניתן ביטוי ומעמד למוסד הידועה בציבור שהוא פרי המציאות החברתית. מזה שנות דור התמודדה הפסיקה עם הניסיון לעצב את הכללים לזיהוי הידועה בציבור ולהבחנה בינה לבין מערכות יחסים אחרות. אלא שמציאות חברתית מטבעה היא דינמית ומטבעה היא נותנת למוסד הידועים בציבור ביטויים חיצוניים שונים, מגוונים ומשתנים. בהתאם ולפי העקרון של התאמת המשפט למציאות החיים המשתנה, הותאמו הכללים המשפטיים הקובעים מתי תעלה מערכת יחסים פלונית כדי מערכת יחסים של 'ידועים בציבור'. בקליפת אגוז נציין כי הפסיקה המסורתית שמה את הדגש על הוכחת 'הרצון לקשירת חיים יחדיו' ועל ניהול 'משק בית משותף'. אלא שדמותו של 'משק הבית המשותף' אינה בהכרח הדמות המסורתית, ודאי מקום בו עסקינן בפרק ב' בין שני אנשים בגילאים מתקדמים, כפי המקרה שבפנינו. לטעמינו, המכנה המשותף למקרים הסוטים מהדפוס המסורתי של משק בית משותף - הוא הכוונה ליצור 'תא משפחתי', שהרי זוהי המקבילה של איש ואישה נשואים. מכאן גם הראציונל של קצבת השאירים - ההבנה כי פטירתו של אחד מחברי התא המשפחתי (במקרה זה אחד מבני הזוג) יש בה את הכוח להטיל מעמסה כספית גבוהה יותר על יתר בני התא המשפחתי (בן הזוג האחר) ומכאן הצורך בקצבת השאירים שנועדה להקל במידה מה על אותו קושי. במקרה שלפנינו, אין חולק כי לפחות עד שנת 1995 התקיימו במערערת כל היסודות של משק בית משותף ומגורים, ומכאן גם שהוקם התא המשפחתי של המערערת והמנוח הדומה במהותו לתא המשפחתי עקב נישואין. לטעמינו המעבר של המנוח לבית האבות משען לא יצר שוני באותו תא משפחתי. כאשר מביאים בחשבון מחד את גילו של המנוח בעת המעבר ואת מצבו הרפואי שהוביל לצורך במעבר, ומאידך - את העובדה כי נשמר הקשר בין המנוח למערערת חרף אותו מעבר. הרי שהמסקנה היא שהתא המשפחתי נשמר. ביטוי לכך ניתן למצוא דווקא בהתחייבות של המנוח להמשיך ולשאת בפרנסת המערערת בדמות ההתחייבות למזונות אשר מולאה על ידו עד לשלב שמצבו הכלכלי לא איפשר זאת עוד עקב ההחמרה במצבו והצורך באשפוז יקר יותר. ניתן היה לסבור כי ההתחייבות למזונות דווקא מעידה על פרידה, ולא היא. שהרי העובדות מלמדות כי המערערת והמנוח המשיכו לשמור על קשר כפי מידת האפשר בשים לב לכך שמצבו הרפואי של המנוח חייב מעבר לבית אבות ומאידך המערערת שהיתה צעירה ב- 10 שנים המשיכה להתגורר בדירתה. גם לא מצאנו במעבר של המנוח לבית האבות ביבנאל משום שינוי במצב התא המשפחתי. ראשית, דווקא העובדה כי הדבר נעשה בהתייעצות עם המערערת מחזקת מסקנה זו. שנית, העובדה כי תדירות הביקורים פחתה והותאמה לקושי האובייקטיבי שהיה למערערת להגיע בגפה עד ליבנאל ואפילו ההפסקה הארוכה בביקורים עקב מחלתה - אין בהם כדי להצביע על כך שהמנוח והמערערת החליטו על פירוק התא המשפחתי. למעשה התא המשפחתי המשיך להתקיים בשים לב לקשיים האובייקטיביים שנוצרו. שום דבר במציאות היחסים של המנוח והמערערת לא היה משתנה לו היו נשואים כדת וכדין. לא מן הנמנע כי המנוח היה מאושפז ביבנאל בסמיכות לביתו וזאת משגילה המתקדם של המערערת הקשה עליה להמשיך ולטפל במערער בבית האבות ברמת אפעל, ולא מן הנמנע כי תדירות הביקורים של המערערת היתה כפי שהיתה בשים לב למצב בריאותה. שלישית, חיזוק למסקנה שלנו אנו מוצאים בצוואה של המנוח משנת 2000 שעולה ממנה הרצון למנוע את הסיכון שבו המערערת תירש אותו כיורשת לפי דין ביחד עם ילדיו. מדובר בצעד מקובל שנעשה בנסיבות בהן ישנו סיכוי מוחשי ש'בת הזוג' תוכר כידועה בציבור ומכאן כיורשת על פי דין (בהעדר צוואה). כמה הערות לפני סיום: המקרה שלפנינו דומה בעובדותיו דמיון מהותי לענין זליקוביץ ומקובלים עלינו הניתוח המשפטי והנימוקים של כבוד השופטת גליקסמן (כתוארה אז). המשיבה הדגישה את העדר התלות הכלכלית של המערערת. ראשית, דומה כי במובן מסויים 'התלות הכלכלית' ויצירת המחסור כתוצאה מפטירת המנוח הוא ענין ארכאי שאינו מתאים בהכרח לכל המבנים המשפחתיים. שהרי - בימינו אנו לנשים יש אפשרות גדולה יותר מבעבר להגיע לעצמאות כלכלית, ולא מצאנו כל טעם מדוע צריך הדבר לפעול לרעתן; שנית, כפי שציינה כב' השופטת גליקסמן בענין זליקוביץ - התשלום לבית האבות הוא חלק בלתי נפרד מההוצאה המשפחתית, והעובדה כי למנוח לא נותרה הכנסה לאחר התשלום לבית האבות אין בה כדי לגרוע לעניננו; שלישית וזה העיקר, במקרה הנוכחי העובדה שהמערערת 'ויתרה' על מזונותיה בתקופת אישפוזו של המערער בבית האבות הסיעודי ביבנאל, לא צריכה לפעול לרעתה. שהרי, דווקא בתא משפחתי אמיתי 'ההתחשבנות' בצד "החובות" גמישה ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. עוד מפנה המשיבה לכך שבשנים האחרונות, ולמעשה משנת 1995, המערערת לא 'גרה' 'עם' המנוח. לענין זה כבר נפסק לא אחד כי "הדרישה למגורים במשותף אינה דווקנית, נחרצת וחד-משמעית, ואין חולק כי יש להתאימה לתנאי המקום והזמן, בשים לב להשתנות העיתים ועל רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון". מה גם, שבמקרה זה המערערת והמנוח לא גרו יחד החל משנת 1995 בשל אילוץ אובייקטיבי שלא היה בו כדי להקהות את התכלית של המערערת והמנוח מלקיים את התא המשפחתי. בנסיבות שכאלה, אין בהעדרם של המגורים המשותפים כדי לפגום במעמדם של המערערת ושל המנוח כידועים בציבור. המשיבה הפנתה לכך שהמערערת לא תבעה גמלת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי. בכל הכבוד, אין באי התביעה ואפילו בהכרה בתביעה שכזו כדי לשמש טעם משפטי לדחיה או קבלה של הערעור שבפנינו. סוף דבר, מהמסכת העובדתית שלפנינו עולה כי המערערת והמנוח היו ידועים בציבור וכי הניתוק הפיזי במגורים שנכפה על השניים בשל מצבו הרפואי של המנוח לא שינה את מהות הקשר שבין השניים. לפיכך וכפי שציינו, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל. המשיבה תשא בהוצאות המשפט של המערערת בסך של 1,000 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. אלה ישולמו תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. קצבת שאריםידועים בציבור