קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות בתאונת שרשרת על מוות הולך רגל / אחריות בתאונת שרשרת על פגיעה בהולך רגל: השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: 1. ערעור על פסק דין חלקי של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופט מאיר שנהב, סגן נשיא) מיום 8.9.09 לפיו חייב גם את המערערת (להלן: מנורה או המערערת) להשתתף בפיצוי המשיב 1 בעקבות תאונת דרכים מיום 18.5.07 בה קיפח את חייו המנוח ז"ל (להלן: המנוח), ובמסגרת ערעור על פסה"ד הסופי מיום 28.2.10. רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא: 2. בהתאם למפורט בפסק דינו של בית משפט קמא נסיבות התאונה, היו כדלקמן: פנחס רכב על אופנוע (להלן: האופנוע) אשר היה מבוטח במשיבה 5 (להלן: הפול). בגין תקלה באופנוע החנה את האופנוע על השול הימני של הכביש, צמוד למעקה הבטיחות והזעיק את המנוח, מחלץ אופנועים, כך גם את חברתו הדר כץ ז"ל (להלן: החברה). סמוך לאחר מכן הגיעה למקום החברה ברכבה מסוג פיג'ו (להלן: הפיג'ו) אשר הייתה מבוטחת במנורה, והחנתה את מכוניתה על השול הימני מדרום לאופנוע. לאחר מכן הגיע למקום המנוח יחד עם חברתו, ריקי ברכב יונדאי (להלן: היונדאי) אשר היה מבוטח במשיבה 6 (להלן: כלל). ליונדאי הייתה מחוברת עגלה לגרירת אופנוע והיונדאי הוחנתה במרווח שבין הפיג'ו לאופנוע. המנוח ירד מהיונדאי והחל לפסוע לכיוון האופנוע. בשלב זה הגיעה משאית (להלן: המשאית) אשר הייתה מבוטחת במשיבה 8 (להלן: הראל) ובה נהג המשיב 7 (להלן: נהג המשאית או הנהג), מכיוון אשדוד לתל אביב. המשאית סטתה ימינה ופגעה בשלושת כלי הרכב. בית משפט קמא ציין כי מדו"ח הבוחן המשטרתי עולה כי המשאית פגעה תחילה בפיג'ו, דחפה אותו לאורך השול הימני, התנגשה בחלק האחורי של עגלת הגרירה הרתומה ליונדאי, פגעה באחורי היונדאי, המשיכה בנסיעתה על השול הימני ופגעה באופנוע ובמנוח עד שנעצרה. עוד הוסיף בית משפט קמא כי קודם לכן החלה בעירה בפיג'ו ולאחר מכן באופנוע, בעירה שהתפשטה לעבר ארגז המשאית, וכשבסופו של יום התוצאה המזעזעת של התאונה קיפוח חייהם של שניים הם המנוח וחברתו ופציעתם של שניים אחרים. עוד קבע בית המשפט כי שלושת כלי הרכב לרבות האופנוע חנו במקום בו החניה אסורה, כשכלי הרכב חנו בצמידות זה לזה וכי המשאית פגעה תחילה בפיג'ו דחפה אותו מתחת לגדר הביטחון שמימין לשול הימני, המשיכה בנסיעתה ופגעה ביונדאי ולאחר מכן במנוח ובאופנוע. לשיטת בית משפט קמא ממכלול התיעוד ניתן לקבוע כי מדובר באירוע תאונתי אחד ומשולב, באופן שלא ניתן להפרדה מלאכותית זו או אחרת. המשאית נסעה ברציפות ובמהלך הנסיעה המטורפת פגעה בשלושת כלי הרכב זה אחר זה עד שנעצרה. יתר על כן לא ניתן לקבוע מה מידת מעורבותו של כל כלי רכב בתאונה, כך גם מה הייתה השפעת הפגיעה בכלי רכב זה או אחר, על המשך מסעה ההרסני של המשאית, כך גם מה תרמה האש שהתלקחה לנזק בכלי הרכב. בכל הקשור למנוח, קבע בית המשפט כי הוא פסע רגלית, דהיינו הפסיק את השימוש ביונדאי אך טרם החל השימוש באופנוע, ועל כן יש להתייחס למנוח כהולך רגל שהלך במרווח שבין כלי הרכב. משכך קבע בית משפט קמא כי מדובר בתאונה מעורבת בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) וחייב את ארבע המבטחות לשאת בפיצוי המשיב 1 בחלקים שווים ביניהם. טיעוני הצדדים בערעור 3. המערערת, היא מנורה מבטחת הפיג'ו טענה בערעורה כי היה על בית משפט קמא לקבוע כי הפיג'ו אינו בגדר רכב מעורב, בכל הקשור לפגיעה במנוח. מנורה מפנה הן לתרשים של בוחן המשטרה והן לדו"ח, לפיהם הפיג'ו נדחפה מתחת לגדר הביטחון נדלקה ונשרפה כליל, ורק לאחר מכן המשיכה המשאית בדרכה, וכשקיים מרחק רב בין רכב הפיג'ו אשר נותר תקוע בגדר הביטחון, לבין האופנוע השרוף והמשאית. אולם, כך מנורה, הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא מתעלמות ממצאי הדו"ח. כך בית משפט קמא לא התייחס ולא הזכיר שהפיג'ו נדחפה מתחת לגדר הביטחון, אין אזכור לנתק שבין המשאית לפיג'ו ובנוסף ובניגוד לסברת בית משפט קמא, אין קשר בין השריפה בפיג'ו לבין השריפה שאירעה לאחר מכן באופנוע והציתה את המשאית. לטענת המערערת טעה בית משפט קמא משבחן את השאלה אם מדובר באירוע תאונתי אחד, בה בשעה שהיה עליו לבחון אם הפיג'ו הייתה מעורבת מבחינה סיבתית במות המנוח, אשר אין חולק כי המכונית האמורה לא פגעה במנוח ואף לא הוכח כל קשר בין הפגיעה בה לבין הפגיעה במנוח. המערערת מפנה לפסיקה ולדרישה לקיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין החניה האסורה ובין הנזק שאירע, ובמיוחד קיומו של תנאי המגע הפיזי בין כלי הרכב המעורבים ובהמשך לפגיעה בנפגע. לכן טוענת המערערת כי ביישום הפסיקה, התוצאה המתבקשת כי לא התקיים אותו קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפיג'ו לבין הפגיעה במנוח, וכי לא די בעצם המגע הפיזי המוקדם בין המשאית לבין הפיג'ו. לחילופין, נטען כי המנוח עשה שימוש באופנוע כפי שניתן היה לקבוע כי התקיימה החזקה המרבה בדבר התפוצצות או התלקחות של הרכב. בעיקרי הטיעון מטעמה, התייחסה מנורה לאשר נטען על ידי הראל במסגרת קדם הערעור, דהיינו כי בהתאם לכתב האישום שהוגש כנגד נהג המשאית, העובדות שונות מאשר טענה המערערת. לשיטת מנורה, היא התנגדה להגשת כתב האישום, כך גם מדובר בתיאור כללי וכי מכל מקום, יש להסתמך על דו"ח הבוחן אשר מפרט במדוייק אשר אירע. 4. כבר עתה יש לציין כי במסגרת ישיבת קדם הערעור, נדונה הודעה שמסרה כלל, היא מבטחת היונדאי, לפיה היא מודיעה כי היא מצטרפת לערעור וכשהצדדים האחרים התנגדו לכך. בהחלטה שניתנה נקבע כי הצדק עם המתנגדים. עם זאת ניתנה האפשרות לכלל לעתור להארכת מועד להגשת ערעור, אפשרות שלא נוצלה על ידה. 5. הפול, מבטחת האופנוע דוחה את ניסיונה של מנורה להפריד בין חלקיה השונים של התאונה, הגם שפגיעת המשאית משלושת הרכבים החונים אירעה שבריר שניה זה אחר זה, וכי לא ניתן לראות באירוע "תת-תאונה" ובהתייחס לכל רכב בנפרד. אבחנות שכאלו מונעות בטחון משפטי ואינן ראויות. לשיטת הפול קיימות שתי אופציות משפטיות. האחת, הטלת מלוא החבות על הראל מבטחת המשאית בהיות המנוח הולך רגל והיעדר קשר בין הפגיעה בו לבין מי מהרכבים האחרים. השנייה, אשר קבע בית משפט קמא. עוד טוענת הפול כי טענתה החלופית של המערערת, כאילו היה מקום לחייב רק את הפול כמבטחת האופנוע, הינה בגדר שינוי חזית ולא הועלתה כלל בפני בית משפט קמא, כך גם אותן טענות חדשות הקשורות לאופנוע, דחיפתו, התדרדרותו או התלקחותו. לגופן של הטענות, אשר נטענו בפני בית משפט קמא, מפנה הפול לכתב האישום אשר בניגוד לעמדת המערערת, מתאר בפרוטרוט את נסיבות התאונה, כך גם הודאת נהג המשאית והרשעתו ובאופן שכתב האישום מהווה ראיה קבילה כלפי כל בעלי הדין, וכי על כן רק במקום שעובדה זו או אחרת אינה נכלל בכתב האישום יש לפנות למקורות אחרים. כך אין חולק כי הפיג'ו הייתה ממוקמת ראשונה בטור הרכבים החונים. עוד מפנה הפול לכך כי הפיג'ו והיונדאי היו צמודים, ולכן הפגיעה בהם הייתה כמקשה אחת ובגדר אירוע תאונתי אחד. עם זאת טוענת הפול כי למעשה לא היה כל מגע וכל קשר בין חניית האופנוע לתאונה וכי חניית האופנוע לא תרמה מאומה, וכי על כן היה מקום לחייב רק את מבטחת המשאית, וכי במובן זה מסכימה היא עם מנורה. אולם, ככל שבית המשפט יקבע כי חניית האופנוע מקיימת את דרישת הקשר הסיבתי, הרי על אחת כמה וכמה מתקיים קשר זה לאור היות הפיג'ו הרכב הראשון בו פגעה המשאית מתוך שלושת הרכבים החונים. 6. חרף ההחלטה שניתנה במסגרת קדם הערעור וחרף זאת שכלל לא עתרה להארכת מועד להגשת ערעור עצמאי מטעמה, חזרה כלל בעיקרי הטיעון על טענותיה וכאילו הייתה מערערת נוספת, וברור כי לא היה מקום לכך ואף אנו לא נידרש לכך. מכל מקום, למעשה כלל מצטרפת לנטען על ידי המערערת וטוענת כי דינה של היונדאי כדינה של הפיג'ו, וכי למעשה לא הובאה כל ראיה כי לפגיעת המשאית בפיג'ו או ביונדאי הייתה השפעה כלשהי על פגיעת המשאית באופנוע ובמנוח. ב"כ כלל הרחיב אודות אשר עולה מחומר הראיות בהתייחס ליונדאי, אולם נוכח אשר פורט לעיל אין אני מוצא לנכון לפרט טענותיו אלו. 7. הראל ונהג המשאית טוענים כי ערעורה של מנורה הינו בגדר השגות על ממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא וכי הגם שממצאים אלו נקבעו על יסוד מסמכים ולא על יסוד התרשמות ישירה מעדים, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור. משיבים אלו מפנים לעובדה כי כל כלי הרכב ניזוקו, וכי אין חולק כי בתחילה נפגעה הפיג'ו ושוב תוך הדגשה של החניה הצפופה והצמודה ובשטח מצומצם. לשיטתם, אין סיבה להעדיף את דו"ח הבוחן דווקא, לאחר שנהג המשאית הודה בעובדות כתב האישום, אשר מהווה ראיה קבילה. יתר על כן ב"כ המערערת לא התנגד בפני בית משפט קמא לקבילות כתב האישום וההרשעה על פיו. עוד נטען כי בין אם הפיג'ו נדחף מתחת לגדר הביטחון על ידי המשאית ובין אם לאו, ברור כי הפיג'ו היה הרכב הראשון בשרשרת הפגיעה של המשאית, ודי בעובדה זו להצדיק את אשר קבע בית משפט קמא. גם לשיטתם, אין מקום להפרדה למספר תאונות ובמיוחד שמרבית המעורבים אינם יכולים לשפוך אור על אשר אירע. בהתייחס לפסיקה אשר המערערת הפנתה אליה, הדגישו המשיבים כי יש להבחין בין מקרה ובו הפגיעה ברכב אירעה לאחר הפגיעה בהולך הרגל, לבין הנסיבות דנן שהינן הפוכות. כך גם נטען כי לא הוגשה מטעם מי מהצדדים ובכללם גם לא מצד המערערת חוות דעת מומחה לעניין מנגנון הפגיעה, וכל שהיה בפני בית משפט קמא תיק המשטרה. כמובן שגם משיבים אלו מפנים לפסיקה זו או אחרת הדנה בתאונה מעורבת. לבסוף, הודגש כי אין כל רלוונטיות לכך שהפיג'ו לא פגעה ישירות במנוח, הואיל והוראת סעיף 3 (ב) לחוק הפיצויים אינה מחייבת זאת, אלא די בקיומו של מגע בינו לבין רכב אחר. 8. במסגרת הדיון בפנינו הדגיש ב"כ המערערת כי הפיג'ו נדחפה הצידה ונשרפה וכי המשאית המשיכה לבדה, וכי בהתאם לפסיקה המעודכנת יש לבחון את מעורבותו של כל כלי רכב בנפרד וכי רצף אחד לא די בו. בהתייחס לכתב האישום, טען ב"כ המערערת כי אותן דקויות הנצרכות להכרעה בערעור דנן, לא נצרכו כלל ועיקר לעניין כתב האישום. עוד הוסיף, כי שאלת הקשר הסיבתי טעונה הוכחה וכי המערערת לא נצרכה להבאת הוכחה שכזו אלא הפוך מכך, על מי שטוען למעורבות הפיג'ו היה להביא ראיה לרבות עדות מומחים, וכי לא די לקביעת קשר סיבתי במסמכים שעמדו בפני בית משפט קמא. ב"כ הפול, טען כי הערעור דנן ואשר נטען על ידי המערערת, מחזיר אותנו למשטר של אשם ובניגוד לפסיקה וכי אין ולא היה מקום, להבאת מומחים בכל תיק ותיק על מנת לבחון מעורבות כל אחד מכלי הרכב, וכי אין להסיק מאשר נפסק בפסיקה שהפנה אליה ב"כ המערערת את אשר מבקש הוא להסיק. די בכך שהפיג'ו הייתה הנפגעת הראשונה, ולקביעה כי הייתה הגורם לכל שרשרת הפגיעות הבאות, בנוסף למשאית. מדובר על מכלול אחד שלא ניתן להפרידו וכי מבחינת מדיניות שיפוטית יש לדחות את טענות המערערת. ב"כ הראל ונהג המשאית אף היא טענה כי די בקביעה שהפיג'ו הייתה הראשונה לעמוד בנטל להוכחת מעורבותה של הפיג'ו. כמובן שכל אחד מבאי הצדדים, התייחס לפסיקה זו או אחרת, אשר לטענתו מסייעת לטיעוניו. המסגרת הנורמטיבית 9. סעיף 3(א) לחוק הפיצויים קובע כי בתאונה בה היו מעורבים מספר כלי רכב, כל נהג אחראי לנזקי גוף שנגרמו למי שנסע ברכב בו נהג. כך גם נפסק כי גם שימוש ברכב על ידי הנפגע, גם אם מדובר בתאונה מעורבת, ייחשב כנסיעה בו [ראו רע"א 10875/08 אורן שרון נ. קארו (לא פורסם 19.4.09) (להלן: אורן)]. מאידך סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים קובע את חלוקת האחריות בתאונה בה מעורבים מספר כלי רכב ובהתייחס להולך רגל: "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע" (ההדגשה שלי). השאלה לה אנו נדרשים, מה המבחנים לפיהם ייקבע כי רכב מסויים, אכן נכלל בגדר אותם רכבים המעורבים בתאונה, ובמקרה ובו אין חולק כי לא היה מגע בין כלי הרכב שבנדון לבין הנפגע. 10. בפרשת אדרי [רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי (לא פורסם 4.11.03)] נקבע שבין אם מדובר בחניה מותרת ובין אם מדובר בחניה אסורה, בעת שיש בה סיכון תחבורתי, חלה החזקה המרבה בהגדרת שימוש ברכב מנועי, וכי חניית רכב בשולי כביש בדרך בין-עירונית, יוצרת סיכון תחבורתי. אך בכך לא די הואיל ויש לבחון את הקשר הסיבתי המשפטי "האם החנייה האסורה המסויימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק...." (פסקה 13) ולאחר בחינת הקשר הסיבתי העובדתי, אשר ברור הוא יותר, דהיינו אלמלא חניית המכונית שם, לא הייתה מתרחשת תאונת הדרכים. ודוק, בית המשפט לא מצא לבחון במסגרת החלת החזקה המרבה את הסיכון הקונקרטי בנמקו כי בחינה בדרך זאת "עלול להביא להכנסה ב'דלת האחורית' של יסוד האשם אל ההתדיינות במסגרת חוק הפיצויים בניגוד לעקרון המרכזי העומד בבסיסו.." (פסקה 8). בפרשת סוהא [ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם 31.10.07)] קבע בית המשפט כי הנפגעת שם לא עשתה כל שימוש ברכב, ועל כן לא חלה הוראת סעיף 3(א) לחוק והינה בגדר הולכת רגל בתאונה בה מעורבים מספר כלי רכב, ועל כן חלה הוראת סעיף 3(ב) לחוק. באותו מקרה, לאחר שהרכב הפוגע פגע בנפגעת, המשיך ופגע ברכב שחנה בהמשך הדרך. בית המשפט דחה את טענת מבטחת הרכב הפוגע כי די במגע בין הרכב הפוגע לרכב האחר כסיפא של סעיף 3(ב), הואיל ו"... די בניתוק הקשר הסיבתי בין הפגיעה בסוהא לבין המגע המאוחר יותר בין שני כלי הרכב (היונדאי (הרכב הפוגע) והאאודי (הרכב האחר)) כדי לשלול את האפשרות לראות באאודי רכב המעורב באירוע התאונה שבה נפגע סוהא..." (פסקה 5) (ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור). בית המשפט לא התעלם מכך שלפי לשון סעיף 3 המעורבות נבחנת במשקפי המגע "... אלא, שבכך אין כדי לייתר את דרישת הקשר הסיבתי. הוראת סעיף 3 לחוק יוצרת מנגנון של יריבות בתובענה והסדר פנימי לחלוקת החבות, אך בשום פנים אינה באה להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בגרימת התאונה". אך בנוסף לכך בחן בית המשפט את מעורבות רכב הסובארו, אשר בו בוצע הטיפול בדרך, אך ללא שום קשר לנפגעת, כך גם לא היה כל מגע בינה לבין הסובארו. בית המשפט אכן הטיל ספק אם מדובר בחניה אסורה בעת שתקנות התעבורה מתירות את החניה בו באותה נקודת זמן, אך הוסיף "מכל מקום, במקרה שבפנינו אין המדובר ב'מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו', שהרי לא הייתה כל פגיעה ברכב הסובארו....". אך בנוסף לנימוק זה, הוסיף בית המשפט כי אין בפסק הדין של הערכאה הדיונית ממצאים בדבר הקשר הסיבתי בין הימצאות הסובארו בשולי הכביש לבין התאונה. עם זאת, יש להפנות לסופם של דברים שם, וההדגשה אודות היעדר מגע בין הרכב הפוגע לרכב הסובארו. דהיינו, שלאור העדר המגע בין כלי הרכב, הדגיש בית המשפט את נושא הוכחת הקשר הסיבתי. אכן, בית המשפט הטיל ספק לעניין החלת החזקה המרבה, ואולם לגופם של דברים ההנמקה לקביעה כי הסובארו אינה מעורבת, נסמכה על היעדר מגע בין הסובארו לבין הנפגעת או הרכב הפוגע. כך גם נשללה מעורבות הרכב האחר, בגין הפגיעה בו לאחר הפגיעה בנפגעת. יוער, כי עתירה לדיון נוסף נדחתה על ידי כב' הנשיאה השופטת ביניש [דנ"א 9656/07 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם 29.6.08) בציינה כי פסק הדין אינו מעורר את שאלת זהות ה"אשם" באחריות לתאונה. עם זאת ציינה הנשיאה כי אינה מוצאת כל יסוד לחששות שהועלו אודות החזרת שאלת האשם בנוגע לתאונה דרכים בהוסיפה "תוצאה שאין ספק כי היא אינה רצויה ואינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק הפיצויים...". כך גם יש להפנות ליישום אשר נקבע בפרשת סוהא, בע"א 6527/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' ארד (לא פורסם 17.10.08) וכשגם שם הדגש על הפגיעה ברכב האחר לאחר הפגיעה בנפגע, וללא כל קשר שלו לרכב האחר. גם בענין אורן נקבע כי רכב חונה, כאשר הנפגע נפגע מחוצה לו על ידי רכב פוגע "שהיה בנסיעה... גרם לו לנזקי גוף ותוך כדי כך התנגש ברכב החונה", אינו בגדר רכב מעורב, אף אם הוא חנה תוך שהוא בולט לתוך נתיב הנסיעה, בהיעדר קשר סיבתי בין הימצאות הרכב החונה בשולי הכביש לבין "....התרחשות התאונה שבה נפגע המשיב...". בפרשת ביטוח ישיר [רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם 12.6.09)] חזר והדגיש בית המשפט כי בשלב הראשון המעורבות נקבעת לפי הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים, לרבות בהחלת החזקה המרבה, ולכן די בקביעה כי מדובר בחניה אסורה תוך הפנייה לפרשת אדרי. רק משנקבע שכזאת אזי נדרשים לחלוקת האחריות, אשר אין בה להוסיף או לגרוע מהשלב הראשון "למעט הקביעה המפורשת בסעיף לגבי הצורך במגע פיסי בין כלי הרכב או בינם לבין הנפגע". עוד מוסיף בית המשפט "... רכב החונה שלא כדין ונפגע מרכב אחר הוא רכב מעורב ובנסיבות אלה קמה תחולה להוראת סעיף 3 לחוק..." (פסקה 7). כך גם בסיכום הדברים בהתייחס לסעיף 3(ב) לחוק "וכל עוד התקיים מגע בין כלי הרכב או בין כלי הרכב לניזוק, ומתקיים גם קשר סיבתי בין המגע לתאונה, אזי יחויבו מבטחות כלי הרכב לפצות את הניזוקים ביחד ולחוד". 11. מהמובא עד כה, עולה כי בשלב הראשון יש לקבוע אם חלה החזקה המרבה, כחניה אסורה, כולל קשר סיבתי בינה לבין התרחשות התאונה, ובהתאם להגדרות שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. אם אכן נקבע כי חל האמור, אזי נשאלת השאלה בדבר מעורבות הרכב בכל הקשור לחלוקת האחריות בין הרכבים המעורבים, בעת שמדובר בתאונה בה מעורבים מספר כלי רכב. תנאי הכרחי לקיום אותה מעורבות, אותו מגע פיזי בין כלי הרכב או בין כלי הרכב לנפגע. אך זה אינו תנאי מספיק, הואיל ויש לבחון גם כאן את הקשר הסיבתי בין אותו מגע לבין התרחשות התאונה בה נפגע הנפגע. כך גם עולה מהדוגמאות שהובאו, שחניה במקום אסור, בו קיים סיכון תחבורתי, יש בה לקיים את החזקה המרובה בעת שהתאונה אירעה תוך מגע בין הרכב הפוגע לרכב החונה. בנוסף, אם הפגיעה ברכב החונה אירעה לאחר הפגיעה בנפגע, אזי לא קיים אותו קשר סיבתי ולכן לא יהיה בעצם המגע בין הרכב הפוגע לרכב החונה, לכלול את הרכב החונה כרכב מעורב. לכן אין להסיק מאותם מקרים, למקרה ובו הפגיעה ברכב החונה אירעה טרם הפגיעה בנפגע. אך גם במקרה אחרון זה, יש לבחון, כאמור, את הקשר הסיבתי בין אותה פגיעה שבין הרכב הפוגע לרכב החונה, להתרחשות התאונה בה נפגע הנפגע. הנסיבות במקרה דנן 12. למעשה הצדדים לא חלקו על כך שהחניה מצד כל כלי הרכב שחנו בשולי הכביש, הייתה בגדר חניה אסורה לרבות בגדר סיכון תחבורתי צפוי, לרבות הקשר הסיבתי לעניין החזקה. כך גם לא חלקו הצדדים על העובדה כי הרכב הפוגע פגע לראשונה בפיג'ו ולאחר מכן המשיך ופגע ברכבים האחרים. המחלוקת נסובה בשאלה אם אכן התקיים אותו קשר סיבתי בין חניית הפיג'ו והפגיעה בה לבין התרחשות התאונה, קרי קיפוח חייו של המנוח. 13. ראשית, אציין כי שלא כנטען על ידי המערערת, בית משפט קמא ציין גם ציין את אשר מופיע בדו"ח הבוחן, לפיו המשאית פגעה תחילה בפיג'ו ודחפה אותו מתחת לגדר הביטחון שמימין לשול הימני. כך גם, אין מקום להשגה כאילו סבר בית משפט קמא או קבע כי השריפה שפרצה בפיג'ו היא אותה שריפה שפרצה לאחר מכן, וכי על כן מדובר במעורבות הפיג'ו. ודוק, מעיון בכתב האישום, אכן עולה מעורבות הפיג'ו ולא בכדי משיגה המערערת על אותה הסתמכות על האמור בכתב האישום. שנית, לשיטתי אין צורך להיזקק במקרה דנן לשאלה אם יש לקבל את אשר פורט בדו"ח הבוחן או את אשר מפורט בכתב האישום, הואיל ובין כך, ובין כך יש לקבוע כי צדק בית משפט קמא. 14. אכן בתאונות מסוג התאונות דנן, קשה לקבוע באופן ברור מה הסיבה המכריעה להתרחשות התאונה. אולם, אין אנו נצרכים לקביעה שכזו, אלא די לנו בקביעה שהייתה השפעה של הרכב החונה, במקרה דנן, על התרחשות התאונה. יפים לעניינו הדברים כפי שנקבעו בת.א. (חי') עזבון המנוחה אילהאם עמורי ז"ל נ' טווילי (לא פורסם 21.4.008): "בשניה בה פגע רכב הסיטרואן במנוחה, כבר לא היה מגע בינו לבין המשאית. אולם, די במגע בין הסיטרואן לבין המשאית שניות לפני כן כחלק מארוע התאונה. מגע זה... קשור קשר סיבתי הדוק לפגיעה במנוחה ואיני רואה הבדל בינו לבין התנגשות בין שני כלי רכב שהסיטה אחד מהם ממסלולו וגרמה לפגיעה בהולך רגל שעמד בסמוך...". יתר על כן, סבורני כי כמדיניות שיפוטית, יש להימנע מהצורך להיזקק לעדויות מומחים ועוד, על מנת לקבוע קשר סיבתי, בעת שבאים אנו לבחון את תחולת סעיף 3(ב) לחוק, גם אם מדובר בשאלה של אחריות בין מבטחים ולא בשאלת הפיצוי של הנפגע, וזאת לאור אותן הערות שהובאו לעיל. אכן, ייתכנו מקרים בהם לא יהיה מנוס מהוכחת הקשר הסיבתי באמצעות מומחים וכד' , אולם זאת באותם מקרים בהם אכן קיימת שאלה בדבר קיומה של השפעה כלשהיא של הרכב החונה על התרחשות התאונה. אולם, דומה, כי במרבית המקרים די בתיאור התאונה על מנת להסיק על השפעה שכזאת. ודוק, כל האמור, לאחר התקיימות התנאי הראשוני דהיינו אותו מגע בין כלי הרכב. מעת שהוכח אותו מגע או שאינו שנוי במחלוקת, ברוב המקרים ניתן יהיה להסיק כי קיימת אותה השפעה, וכאמור, אין אנו נצרכים לבחון את עוצמתה של אותה השפעה אלא די לנו בקיומה. 15. אם ניישם את האמור לעובדות המקרה דנן, ניתן להגיע למסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, משני היבטים: ההיבט האחד, הינו בחינת הנסיבות דנן כתאונה אחת, וכפי שלמעשה בחן את הנסיבות בית משפט קמא. גם אם המשאית הסיטה את הפיג'ו ואף אל מתחת לגדר הביטחון, אין בכך להעלות או להוריד. מדובר בתאונה שארכה מספר שניות ובכלי רכב שחנו באופן צפוף וצמוד אחר אחרי השני, ועל כן מדובר למעשה בתאונה אחת, שתחילתה בפגיעה בפיג'ו והמשכה בפגיעה במנוח. בצדק נטען כי אין מקום בנסיבות שכאלו לבחון כעין "תתי תאונות". ההיבט השני, בחינת הפגיעה בפיג'ו והשפעתה. אין חולק כי הפיג'ו היה הרכב הראשון שחנה בשולי הכביש, מכוון נסיעת המשאית. כך גם שאכן הרכבים חנו בצמוד אחד למשנהו. עוד עולה כי נהג המשאית נהג במהירות של כ- 90 קמ"ש ולפי אחת ההערות בדו"ח לא מדובר בסטייה, אלא בהמשך נסיעה בשול. מכל מקום, דומה כי די בכך על מנת לקבוע את קיומו של אותו קשר סיבתי נדרש, דהיינו השפעת הפיג'ו על התרחשות התאונה. כל מגע בין שני כלי הרכב, ובמיוחד באופן המתואר בדו"ח הבוחן אליו מפנה המערערת, יש בו משום השפעה ודי בהשפעה מזערית, על המשך קרות התאונה. ודוק, יכול ולא במקרה, לפחות באותם פסקי דין שהובאו לעיל והדוגמאות שהובאו בהם, לא מצאנו כי בתי המשפט נדרשו להוכחות לעניין הקשר הסיבתי בנסיבות בהן קשר זה עלה מעצם נסיבות התרחשות התאונה, להבדיל במקום בו לא היה מגע בין כלי הרכב. לא בכדי נשאל ב"כ המערערת, אם רכב סוטה מדרכו ופוגע בגדר בטיחות ונהדף לרכב אחר, אם ניתן לקבוע שאכן קיים קשר סיבתי בין הגדר לתאונה. אכן, תשובתו היתה בחיוב אך תוך הסתייגות כי הדברים נכונים אם הוכח אותו קשר סיבתי, אך דומה כי בדוגמא שהובאה יש להצביע על קיומו של קשר סיבתי בנסיבות דנן. 16. למעשה, טיעונו של ב"כ המערערת נסמך על אותם פסקי הדין ששללו מעורבות בגין הפגיעה ברכב החונה, לאחר הפגיעה בנפגע וכי על כן, לשיטתו, הרצף של האירועים אינו מספיק אלא יש להידרש לשאלת הקשר הסיבתי. אולם, כפי שהובא לעיל וכפי שצויין מפורשות בפסקי הדין האמורים, אין בהם משום שינוי של הלכת אדרי על כל המשתמע ממנה, אלא החרגה של אותם מקרים בהם יישומה מוביל לתוצאה שונה. כך גם במקרה דנן, יישומה של הלכת אדרי ובנסיבות דנן, תוצאתה הכללת הפיג'ו בין הרכבים המעורבים. 17. לא מצאתי להידרש לטענות האחרות של המערערת הן לאור העלאת חלק מהן, רק במסגרת הערעור בלבד, והן מאחר ולאור הפסיקה האמורה, צדק בית המשפט שלא החיל את סעיף 3(א). סיכומם של דברים 18. ושוב נזקקנו לסוגיית רכב מעורב בתאונה, בה היו מעורבים מספר כלי רכב. לאחר בחינת הפסיקה והנסיבות דנן, אין לקבל את ניסיון מנורה, להרחיק את הרכב אשר בוטח על ידה מהתאונה. 19. בכל הקשור להוצאות, לא ראיתי מקום לזכות את המשיבה 6 בהוצאות, לאור טענותיה ועמדתה. 20. לאור כל האמור דין הערעור להידחות. המערערת תשלם לכל אחת מהמשיבות 5 ו- 8, שכ"ט עו"ד בסך 23,200 ₪. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופט ד"ר קובי ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת רות לבהר שרון: אני מסכימה ומצטרפת לחוות דעתו של חברי, אב"ד השופט ישעיהו שנלר. אני סבורה שהמדיניות השיפוטית הראויה מחייבת להתייחס לאירועים מסוג זה כאירוע אחד מאירוע על פני שטח מצומצם ביותר, כאשר המשאית דהרה ופגעה בשלושת הרכבים שעמדו בזה אחר זה, ברצף ובסמוך מאוד האחד לשני. רות לב הר שרון, שופטת דריסהמשפט תעבורההולך רגלתאונת דרכיםתאונת שרשרת