אי פירעון הלוואה מהבנק לצורך רכישת דירה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של הבנק בגין אי פירעון הלוואה לצורך רכישת דירה: הרקע 1. עניינה של תובענה זו, שהוגשה ביום 31/3/09, דרישת תשלום בסכום של 320,156 ₪ מאת הנתבעת, כערבה לחובותיהם של (להלן - הלווים), בשל אי פירעון הלוואה שנטלו מהתובע למטרת רכישת דירה, על פי הסכם שצורף כנספח א' לכתב התביעה (להלן - ההסכם). 2. ביום 4/12/98 העמיד התובע הלוואה ללווים בסכום של 475,000 ₪, בהתאם להסכם, למטרת רכישת דירה. הדירה שועבדה להבטחת החזר ההלוואה. 3. אין מחלוקת כי בהתאם להסכם הנתבעת ערבה לכל חובותיהם של הלווים כלפי התובע, וכי הנתבעת הינה בגדר "ערב יחיד" כהגדרתו בחוק הערבות, התשכ"ז-1967, כפי שתוקן בשנת 1998 (להלן - החוק). 4. הואיל והלווים לא עמדו בהחזר ההלוואה - נמכרה הדירה במכר עצמי בחודש דצמבר 2003, כאשר מתוך תמורת המכירה הועבר לזכות ההלוואה סכום של 105,000 $ (468,160 ₪) ונותר עדיין חוב של 320,156 ₪, הוא סכום התביעה שלפנינו. התביעה הוגשה לאחר שביום 30/3/09 ניתן אישור ראש ההוצאה לפועל כי התובע נקט באמצעי ההוצאה לפועל הסבירים בנסיבות העניין לגבות חובו מהחייב, אמויאל דוד (להלן - אמויאל), וזאת בהתאם להוראות בסעיף 27(א)(2) לחוק. (ראה נספח ג' לכתב התביעה). יצוין, כי מהאישור עולה שניתנו לנתבעת הזדמנויות להתנגד לבקשה למתן אישור על מיצוי הליכים, אך היא בחרה שלא לטעון מאומה בטרם מתן ההחלטה. המסגרת הנורמטיבית 5. החוק קובע הוראות שונות לגבי ערב יחיד, אשר מטרתן להעניק לערב מסוג זה הגנה מרבית מפני חיובו במקרה שהחייב לא עמד בהתחייבויותיו כלפי הבנק.\ על פי סעיף 32 לחוק, כל התניה על ההוראות שנקבעו בחוק, שאינה לטובת ערב יחיד - בטלה. 6. על פי הפסיקה, הוטלו חובות רחבות היקף של גילוי ואיסור הטעיה על הבנקים במערך היחסים שבינם לבין ערבים, כשם שחובות אלה הוטלו על הבנקים כלפי הלקוחות על פי דיני הבנקאות. ברע"א 4373/05 אבן חיים נגד בנק עצמאות למשכנתאות ופיתוח בע"מ, קובע בית המשפט העליון: "הערב, לא פחות מהלקוח, סומך על הבנק ונותן אמון בפעולותיו ובמצגיו. כמו כן קיימים במישור היחסים שבין הבנק לערב, לא פחות מאשר ביחסי בנק לקוח, פערים משמעותיים ומובנים של ניסיון ומידע המצדיקים הטלת חובות גילוי ואי הטעיה ברמה מוגברת על הבנק כלפי הערבים". 7. סעיף 22 לחוק, שעניינו חובת הגילוי, קובע: "(א) נושה יגלה לערב יחיד לפני כריתת חוזה הערבות, את כל הפרטים הבאים, כפי שנקבעו בחוזה שבינו לבין החייב: (1) הסכום הנקוב בחוזה שבין הנושה לבין החייב (להלן - הקרן); (2) שיעור הריבית השנתי, בחישוב המביא בחשבון ריבית דריבית בהתאם למועד הפירעון; (3) תקופת החיוב, סכומי הפירעון של הקרן ושל הריבית במועדי הפירעון; (4) הייתה הריבית משתנה - שיעור הריבית בעת כריתת החוזה בהתחשב בריבית דריבית בהתאם למועד הפירעון בעת כריתת החוזה, ודרך השינוי; (5) היות הקרן או הריבית צמודות, ובסיס ההצמדה; (6) תוספות שנקבעו לפי סעיף 25(א)(4); (7) שיעור ריבית בשל איחור בפירעון וכן כל תשלום שיחויב בו החייב בשל אי קיום החיוב הנערב. (ב) נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, בנוסף לפרטים לפי סעיף קטן (א) את הפרטים הבאים: (1) היות הערב ערב יחיד או ערב מוגן; (2) מספר הערבים וחלקו היחסי של הערב בחיוב; (3) היות הערבות ערבת לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים; (4) שיעור הריבית כמשמעותה בסעיף 25(א)(2). (ג) גילוי הפרטים המפורטים בסעיף קטן (א)(1), (3) ו-(4), יהא כפי שהם מעודכנים למועד כריתת חוזה הערבות. (ד) גילי הפרטים שבסעיף קטן (א) לגבי ערבות לחיוב עתיד לבוא, יהא כפי שהם ידועים לנושה בעת כריתת חוזה הערבות או כפי שניתן לקבוע אותם במועד האמור." 8. על פי תקנה 1 לתקנות הערבות, התשנ"ח-1998 (להלן - התקנות), הגילוי לערב יחיד לפי סעיף 22 לחוק ייעשה במסמך נפרד מחוזה הערבות, תוך מתן הזדמנות סבירה לערב לעיין בו לפני חתימת חוזה הערבות, כאשר נקבעו הוראות מפורטות בדבר צורת הגילוי, גודל האותיות, רווחים בין השורות וכיוצא באלה, והכול על מנת להבטיח כי הערב היחיד יודע ומבין בדיוק איזו התחייבות הוא נוטל על עצמו, עובר לחתימתו על חוזה הערבות. 9. סעיף 24 לחוק מחייב מסירת העתק מחוזה הערבות לערב יחיד לפני חתימתו, וכן מסירת העתק חתום לאחר החתימה. 10. תוצאות אי גילוי כנדרש מוסדרות בסעיף 23 לחוק, אשר קובע: "(א) לא גילה הנושה לערב יחיד את הפרטים המפורטים - (1) בסעיף 22(א)(1) - פטור ערב יחיד מערבותו אם בעת כריתת החוזה היה פער משמעותי בין סכום הערבות לסכום ההלוואה; (2) סעיף 22(א)(2) - ימלא ערב יחיד את ערבותו לפי שיעור הריבית המינימאלי המקובל בחוזים מאותו סוג; (3) בסעיף 22(א)(4) - ימלא ערב יחיד את ערבותו לפי שיעור הריבית המינימאלי המקובל בחוזים מאותו סוג; (4) בסעיף 22(א)(3), (5), (6) או (7) ובסעיף 22(ב)(2) - ימלא ערב יחיד את ערבותו לפי אומד דעתו בעת כריתת חוזה הערבות; (5) בסעיף 22(ב)(1), (3) או (4) - פטור ערב יחיד מערבותו. (ב) הוכיח הנושה שערב יחיד ידע פרט מהפרטים הקבועים בסעיף 22, לא יחול סעיף קטן (א) בכל הנוגע לאותו פרט." 11. על פי סעיף 26(א) לחוק, חייב הנושה להודיע לערב יחיד תוך 90 ימים על אי קיום החיוב על ידי החייב, ואם לא ניתנה הודעה כאמור - מופטר הערב בדי הנזק שנגרם לו בשל כך. על פי סעיף 26(ה) לחוק, הודעה כאמור של הנושה תישלח בדואר רשום לפי המען שמסר הערב לנושה. 12. סעיף 27(א) לחוק קובע: "(א) לא תוגש תובענה נגד ערב מוגן אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה: (1) ניתן פסק דין נגד החייב; (2) יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, ננקטו כל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתה על דירת מגורים או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים והכול כשהם סבירים בנסיבות העניין." דיון והכרעה 13. השאלה המתעוררת בתביעה שלפנינו הינה - האם התובע עמד בחובות הגילוי ואי ההטעיה החלות עליו ברמה המוגברת כלפי הנתבעת, ולכן רשאי לדרוש ממנה, כערבה, את הסכומים שלא שולמו על ידי הלווים, או שמא לא עמד התובע בחובות אלה ולכן יש לפטור את הנתבעת מערבותה ,באופן מלא או חלקי. 14. התובע טוען כי הוא עמד בכל דרישות החוק ותביעתו הוכחה במלואה. לטענת התובע, הנתבעת לא כפרה בסכום החוב ואף לא הביאה כל ראיה על מנת להוכיח את טענתה כי הדירה נמכרה במחיר נמוך יותר ממה שניתן היה להשיג בהתאם לחוות דעת שמאית שהומצאה לתובע על ידי השמאי משה פרטיג (להלן - השמאי). 15. לטענת התובע, אמנם לא עלה בידו לסתור את טענת הנתבעת כי לא קיבלה התראה כלשהי לאור העובדה שכתובתה כפי שנרשמה בתיק הייתה "חיפה" בלבד - אולם אין בכך לטענתו כדי לפטור את הנתבעת מערבותה שכן עליה להוכיח, בהתאם להוראות סעיף 26 לחוק, מהו הנזק שנגרם לה בפועל עקב אי קבלת ההודעה, והנתבעת לא הוכיחה נזק כלשהו. 16. עוד נטען בהקשר לנזק, כי גם אם היה התובע מודיע לנתבעת על סכום החוב - לא הייתה הנתבעת מוכנה לשלם את יתרת החוב לשנת 2004 עם הפרשי הצמדה וריבית רגילים, ואף לא הייתה מוכנה לשלמו כאשר הינו צמוד בלבד, כך שאפילו לנזק בדמות הריבית אין הנתבעת יכולה לטעון. 17. מאידך, טוענת הנתבעת כי במקרה דנא מדובר בהתנהלות רשלנית ביותר של התובע, המזכה את הנתבעת, כערבה יחידה, לפטור מערבותה. לטענתה, היא חתמה על ערבות לאמויאל בלבד ועד לקבלת התביעה לא ידעה על קיומה של לווה נוספת, טלי מדלסי, ואם הייתה יודעת - לא הייתה מסכימה לחתום כערבה. הנתבעת טוענת גם ,כי היו כשלים בעצם החתמתה כערבה על הערבות, וביניהם העובדה כי הנתבעת לא חתמה על חוזה מסגרת (נ/2), לא הוסבר לה דבר עובר לחתימה, וכי הפקידה בשם דנה, שהחתימה אותה בפועל, לא הובאה לעדות מטעם התובע, אלא הובא מר וולך, שהצהיר כי לא הוא זה שטיפל בתיק באופן אישי. לטענת הנתבעת, לא הוסבר לה בעת החתימה כי היא ערבה יחידה ומוגנת ומה המשמעות לכך, היא לא קיבלה עותק מהסכם ההלוואה כמתחייב על פי החוק, ואף לא קיבלה כל הודעה כי הוגשה תביעה כנגד אמויאל, וכתוצאה מכך נמנעה ממנה האפשרות להצטרף להליך. 18. הנתבעת טוענת כי התובע לא עמד בחובת הגילוי המוגבר המוטלת עליו על פי סעיף 22 לחוק, ומחדלו מביא לתוצאה מתבקשת של הפטר הנתבעת מערבותה, כאמור בסעיף 23 לחוק. 19. עוד נטען, כי שערורייה בלתי מוסברת ונוגדת לכל כלל אלמנטארי של מינהל תקין מהווה העובדה שהתובע החליט, מטעמים שלו, שכתובת הנתבעת הינה בחיפה, מבלי שצוינה כתובת מפורטת ומדויקת, בעוד שהנתבעת גרה בירושלים. כתוצאה מכך, אם אכן נשלחו לנתבעת הודעות כלשהן מטעם התובע לגבי מצב ההלוואה, דבר המוכחש על ידי הנתבעת, הרי שהן לא הגיעו ליעדן ולכן בפועל לא שיתף התובע את הנתבעת במצב ההלוואה ולא הודיע לה כי הלווה מפגר באופן כרוני בתשלומים השוטפים. הנתבעת טוענת בהקשר זה, כי התובע לא נהג כמתחייב מסעיף 26 להסכם בכך שלא העמיד את ההלוואה לפירעון מיידי ומאידך לא הודיע לנתבעת על הפיגור. כמו כן, לא קיבלה הנתבעת, לטענתה, מעולם עדכון שנתי באשר לריבית בשל ההלוואה, בניגוד לאמור בחוק. לטענת הנתבעת, התובע לא מילא אחר האמור בהסכם כאשר נמנע מלשלוח לכתובתה הנכונה את ההודעות בדבר הפיגור של אמויאל בפירעון ההלוואה. 20. כמו כן טוענת הנתבעת, כי התובע לא עשה די לשם מיצוי ההליכים וגביית החוב מאמויאל, והעד וולך לא ידע מדוע לא הוצא צו עיכוב יציאה מהארץ נגדו כאשר הוכח שהוא ביקר בארץ מדי שנה (פרוטוקול עמ' 10 שורות 27-29). 21. לעניין מחיר הדירה טוענת הנתבעת, כי לא שותפה כלל בהליך מכירת הדירה, וכי לא הוכח שבמקרה דנא הייתה התמחרות לגבי הדירה. לטענתה, השמאי אישר בעדותו שכתוצאה מהתמחרות עשוי נכס להימכר במחיר גבוה יותר מהערכת השמאי, ולכן הנזק לנתבעת היה יכול להיות קטן יותר. עוד טוענת הנתבעת כי לא התאפשר לה לרכוש את הדירה בעזרת מימון בני משפחה אמידים, במחיר בו נמכרה בפועל, שלדעתה היה מופחת מערכה הריאלי. הנתבעת טוענת כי שיקולי הבנק וחישוביו בעניין זה אינם מחייבים אותה, כאשר הבנק הפר את חובת הגילוי כלפיה. 22. לאחר עיון בכל טענות הצדדים ושמיעת העדויות - הגעתי למסקנה כי התובע אכן לא עמד בחובות המוטלות עליו על פי החוק כלפי הנתבעת, כערבה יחידה, ולכן דין התביעה להידחות. 23. אין מחלוקת כי העד מטעם התובע, מר וולך, לא היה זה שטיפל בתיק ולא הוא זה שהחתים את הנתבעת על הערבות (ראה פרוטוקול עמ' 8 שורות 12-13). לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא הובא לעדות מטעם התובע אותו פקיד שהחתים בפועל את הנתבעת על ערבותה, ואשר מדבריו ניתן היה ללמוד אם אכן מולאו חובות הגילוי על פי סעיף 22 לחוק אם לאו. כלל ידוע בפסיקה הינו, כי הימנעות בעל דין מהבאת עדות פועלת לרעתו שכן חזקה כי העדות אינה מיטיבה עמו, שאם לא כן - לא היה נמנע מלהביאה. משלא הובא העד הרלבנטי מטעם התובע - טענתיה של הנתבעת לגבי נסיבות החתימה על ההסכם ונושא אי הגילוי הנאות עובר לחתימתו, למעשה לא נסתרו. בהקשר זה, אין לקבל טענות התובע בסיכומי התשובה מטעמו כי עצם העובדה שהנתבעת חתמה על הסכם ההלוואה, שבו הודפסו מראש כל הפרטים, יש בה כדי להוכיח שהנתבעת ידעה את כל הדרוש לעניין ערבותה כערבה יחידה. אמנם כלל ידוע בפסיקה הוא כי אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך משפטי שעליו הוא חותם ולא תישמע מפיו טענה שלא כך הם פני הדברים (ראה ע.א. 2119/94 ציפורה לנדאו נ' ברוך ויין פ"ד מט(2) 77) - אולם לגבי ערב יחיד קבע המחוקק הוראות מיוחדות ומחמירות, אשר יורדות אפילו עד לגודלן של האותיות, ויש לראות בהוראות אלה דין מיוחד. לפיכך, החזקה האמורה אינה חלה לגבי ערב יחיד באופן אוטומטי ויש להוכיח לגביו כי התקיימו הוראות החוק לעניין הגילוי הנאות. 24. לאור האמור, אני קובעת כי התובע לא הוכיח כי עמד בחובות הגילוי שהוטלו עליו על פי סעיף 22 לחוק, וביניהן החובות שבסעיף 22(ב) לחוק ביחד עם תקנה 1 לתקנות. משכך הם פני הדברים - פטורה הנתבעת מערבותה מכוח הוראות סעיף 23(א)(5) לחוק. בהקשר זה יצוין גם, כי לא הוכח קיומו של הסייג שבסעיף 23(ב) לחוק, אשר קובע: "הוכיח הנושה שערב יחיד ידע פרט מהפרטים הקבועים בסעיף 22, לא יחול סעיף קטן (א) בכל הנוגע לאותו פרט". 25. זאת ועוד, העד מטעם התובע, מר וולך , אומר בעדותו כי האתראה שאמויאל מפגר בתשלום נשלחה לנתבעת "לכתובת המופיעה בחוזה ההלוואה - "חיפה" זה מה שכתוב" (פרוטוקול עמ' 9 שורה 18). כלום יעלה על הדעת שבנק יסתפק לגבי ערב יחיד, אשר לגביו קיימות חובות גילוי כה מחמירות, בכתובת "חיפה" בלבד ולא ידאג לרשום כתובת מדויקת של הערב? נראה שכל המוסיף בעניין זה - גורע. 26. התובע מודה, כאמור, במחדל לגבי משלוח ההודעות לנתבעת אך טוען כי לא הוכח הנזק של הנתבעת, כנדרש לפי סעיף 26 לחוק. אין בידי לקבל טענה זו. משהגעתי למסקנה כי עובר לחתימה על הערבות על ידי הנתבעת לא עבר התובע את "משוכת" הגילוי הנאות על פי סעיף 22 לחוק ביחד עם תקנה 1 לתקנות, וכתוצאה מכך הנתבעת פטורה מערבותה בהתאם לאמור בסעיף 23(ב)(5) לחוק - מתייתר הצורך לבדוק אם פעל התובע על פי החוק בהמשך הדרך, דהיינו לעניין משלוח ההודעות, מיצוי ההליכים כנגד הלווים, וכל יתר הדרישות שנקבעו בחוק. סוף דבר 27. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת, תוך 30 ימים, הוצאות וכן שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 35,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. בנקמקרקעיןהלוואה מהבנקחוזה דירההלוואהקניית דירה