בפניי תביעה להחזרת טובין תפוסים לפי סעיף 192(א)(1) לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה" או "פקודת המכס"). מרבית העובדות הרלוונטיות מוסכמות בין הצדדים וכפי שיפורט להלן, בשלב זה של ההליך ההכרעה היא משפטית גרידא על בסיס סיכומים בכתב של הצדדים. התובעת ייבאה לארץ מסרי לנקה משלוח של 740 חולצות "פולו ראלף לורן". לטענת התובעת, שאינה דרושה להכרעה בשלב זה של התביעה, מדובר ביבוא מקביל של חולצות מקוריות. הנתבעת (מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ - מכס נתב"ג, להלן: "המדינה"), מצידה, חשדה כי מדובר בחולצות מזויפות ולפיכך הפעילה את סמכותה ביחס לטובין מיובאים החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני וחילטה את המשלוח. אופן הפעלת סמכותה של המדינה ביחס לחילוט המשלוח עומד במרכזו של הדיון בשלב זה של התביעה. מסגרת הדיון במקרים, שבהם מיובאים לישראל טובין החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני, יש להבחין בין שני מצבים עיקריים: (א) מצב שבו בעל זכויות הקניין הרוחני הוא זה אשר מזהה את ההפרה לכאורה ופועל נגדה; (ב) מצב שבו המדינה היא זו אשר מזהה את ההפרה לכאורה והיא זו אשר פועלת נגדה מיוזמתה. המקרה שבפנינו נופל בגדרו של המצב השני, קרי מצב שבו המדינה היא זו אשר מזהה את ההפרה לכאורה והיא זו אשר פועלת נגדה מיוזמתה. יודגש, כי בין הצדדים אין כל מחלוקת ביחס לעובדה כי למדינה יש אינטרס ואף סמכות לפעול מיוזמתה למניעת יבוא לישראל של טובין החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני, אלא שהם חלוקים בדעותיהם לגבי אופן הפעלתה של סמכות זו בידי המדינה. במאמר מוסגר יצוין כי האינטרס של המדינה הוא ברור מעצם היותה של מדינת ישראל מדינת חוק המקפידה על הגנה על זכויות בכלל ועל הגנה על זכויות קניין רוחני בפרט. בפרט צומח אינטרס זה מהיותה של מדינת ישראל חברה בארגון הסחר העולמי (World Trade Organization - WTO) ושותפה להסכמי סחר בינלאומיים שונים, שעניינם הסדרת הקשיים העלולים להתעורר במסחר הבינלאומי בנוגע להגנה על זכויות קניין רוחני, לרבות הסכם הטריפס (Agreement on Trade-Related Aspects of Intellectual Property Including Trade in Counterfeit Goods). המסגרת הנורמטיבית בתאריך 1.1.00 נכנס לתוקפו החוק לתיקון דיני הקניין הרוחני - בהתאמה להוראות הסכם הטריפס, התש"ס-1999 (ס"ח התש"ס, עמ' 44, להלן: "חוק הטריפס"). חוק זה הביא לתיקון של דיני הקניין הרוחני בארץ, לרבות תיקון של פקודת המכס בנושאים הקשורים ליבוא ולקניין רוחני. בין היתר הוספו לפקודה במסגרת זו סעיפים 200א-200ה. סעיף 200א לפקודה קובע כדלקמן: 200א. עיכוב טובין מפרים (א) מצא המנהל בדרך של קבלת הודעה כאמור בסעיף 65 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן - חוק זכות יוצרים), או סעיף 69א לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן - פקודת סימני מסחר), או בדרך אחרת כי קיימת לכאורה הפרת זכות יוצרים או הפרת זכות בסימן מסחר, ינקוט צעדים כדלקמן: (1) יורה לעכב את שחרור העותקים או הטובין, שנטען לגביהם שהם מפרים (להלן - טובין מפרים), ל-3 ימי עבודה; המנהל רשאי, מטעמים מיוחדים, להאריך את העיכוב כאמור לתקופה נוספת שלא תעלה על 3 ימים; (2) יודיע בכתב למי שלדעתו הוא בעל הטובין המפרים לכאורה על עיכוב שחרורם בצירוף העתק ההודעה אם ניתנה, והעתק הערבות העצמית; (3) יודיע לבעל זכות היוצרים או לבעל סימן המסחר (להלן - בעל הזכות), שעוכבו הטובין המפרים ויקבע את סכום הערבות הבנקאית שעליו להפקיד לפי סעיף קטן (ג), וזאת נוסף על הערבות העצמית לפי סעיף 65 לחוק זכות יוצרים או 69א לפקודת סימני מסחר, כאשר ניתנה הודעה; (4) יודיע לבעל הזכות על עיכוב שחרור הטובין המפרים, וכי העיכוב יבוטל לאחר 3 ימי עבודה מיום העיכוב אם לא יפקיד את הערבות או הערבויות שנדרש להפקיד, ולאחר 10 ימי עבודה מיום מסירת ההודעה על העיכוב אם לא יגיש תובענה לבית המשפט. (ב) המנהל רשאי, מטעמים מיוחדים, להאריך את התקופה להגשת התובענה האמורה בסעיף קטן (א)(4) ב-10 ימים נוספים. (ג) בתוך 3 ימי עבודה מיום העיכוב יגיש בעל הזכות למנהל ערבות בנקאית בסכום שקבע המנהל לפי סעיף קטן (א)(3), שיש בו כדי לכסות כל הוצאה הקשורה לעיכוב או כדי לפצות על כל נזק שייגרם על ידי העיכוב. (ד) עם הפקדת הערבות לפי סעיף קטן (ג) ימסור המנהל לבקשת בעל הזכות דוגמאות מהטובין המפרים המעוכבים כאמור, לצורך בדיקתם וכן את שמו ומענו של יבואן הטובין המפרים; הוצאות הבדיקה, לרבות ההוצאות להעברתן של הדוגמאות אל מקום הבדיקה יחולו על בעל הזכות. (ה) המנהל יבטל את עיכוב הטובין המפרים אם עד תום התקופות לפי סעיפים קטנים (א) עד (ג) לא פעל בעל הזכות כאמור בהם. (ו) שר האוצר רשאי לקבוע תקנות לביצוע סעיף זה ובכלל זה אגרות שעל המבקש לשלם. במלים אחרות, כאשר מנהל אגף המכס והבלו מוצא (בדרך של הודעה מצד בעל זכויות הקניין הרוחני או בדרך אחרת) כי טובין שיובאו לארץ מפרים לכאורה זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר מוטלות עליו החובות הבאות: (א) לעכב את הטובין ל-3 ימי עבודה; (ב) להודיע בכתב לבעל הטובין (להלן: "היבואן") על העיכוב (בצירוף העתק ההודעה של בעל זכויות הקניין הרוחני, אם הייתה הודעה כזו, ובצירוף הערבות העצמית של בעל זכויות הקניין הרוחני שאמורה להיות מצורפת להודעה); (ג) להודיע לבעל זכויות הקניין הרוחני על העיכוב ולקבוע סכום של ערבות בנקאית שעל האחרון להפקיד כדי לכסות על הוצאות העיכוב או לפצות על נזקים שייגרמו כתוצאה מן העיכוב (וזאת בנוסף לערבות העצמית שכבר נמסרה במקרים שבהם העיכוב נעשה מיוזמתו של בעל זכויות הקניין הרוחני); (ד) לאחר הפקדת הערבות הבנקאית - למסור לבעל זכויות הקניין הרוחני (לבקשתו) דוגמאות מהטובין המעוכבים לצורך בדיקתם וכן את שמו ומענו של יבואן הטובין (הוצאות הבדיקה, לרבות הוצאות העברת הדוגמאות חלות על בעל זכויות הקניין הרוחני); (ה) לבטל את עיכוב הטובין אם תוך 10 ימי עבודה בעל זכויות הקניין הרוחני אינו מגיש תביעה נגד יבואן הטובין. במאמר מוסגר יצוין כי בדרך כלל תוגש התביעה מטעמו של בעל זכויות הקניין הרוחני לבית-המשפט המחוזי, שהוא בית-המשפט המוסמך לדון בענייני קניין רוחני לפי סעיף 40(4) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. למותר לציין כי במקרה של הגשת תביעה כזו נטל ההוכחה להראות כי הטובין המעוכבים אכן מפרים את זכויות הקניין הרוחני מוטל על התובע, קרי על בעל זכויות הקניין הרוחני. אופן הטיפול בטובין מיובאים החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני בא לידי ביטוי בקובץ נהלים רשמי של רשות המסים בישראל, הנקרא "אוגדן המכס (סחר-חוץ)". מפאת חשיבותו לענייננו נביא להלן קטעים רלוונטיים מפרק 15 של אוגדן זה, שכותרתו "נוהל קניין רוחני", כנוסחם במועד הרלוונטי לתביעה זו (נוסח רלוונטי זה הובא בכתב ההגנה מטעמה של המדינה ואין לגביו מחלוקת) (להלן: "הנוהל"): חלק 15.1 - הנחיות כלליות 1. כללי פרק זה דן באכיפת דיני קניין רוחני לפני שחרור הטובין מפיקוח המכס ביבוא או ביצוא. בהתאם להתחייבויות שקיבלה על עצמה מדינת ישראל (במסגרת אמנת TRIPS), אשר אומצו בין היתר בחקיקת סעיפים 200א עד 200ה לפקודת המכס, על כל רשויות האכיפה, לרבות רשות המסים בישראל, לפעול למניעת הסחר בטובין המפרים זכויות קניין רוחני. 2. אסמכתאות חוקיות האסמכתאות המשמשות להנחיות עבודה אלה, בין היתר, הן: א. פקודת המכס. ב. חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. ג. פקודת זכות יוצרים. ד. חוק זכות יוצרים, 1911. ה. פקודת סימני מסחר (נוסח חדש), התשל"ב-1972. ... חלק 15.2 - הטיפול ביבוא מפר זכויות קניין רוחני ... 3. הגשת בקשה א. בעל זכות קניין רוחני (להלן - המתלונן) רשאי להגיש בקשה למכס לעיכוב שחרור טובין (להלן - הבקשה), שלטענתו מפרים את זכויותיו. ב. הבקשה תוגש בכתב... ואליה יצורפו: ראיה, כי המתלונן הוא בעל זכות קניין רוחני הרשום בארץ לגבי אותו סימן מסחר, שבגין הפרתו לכאורה הוגשה הבקשה... דוגמה של הטובין שלגביהם יש למתלונן זכות קניין רוחני ושבגינם הוא מודיע על יבוא טובין מפרים... כתב התחייבות לשיפוי, לצורך כיסוי נזקים אפשריים ובלתי מוצדקים שייגרמו ליבואן או למכס כתוצאה מעיכוב הטובין... אם המתלונן מיוצג ע"י עורך דין, יצורף לבקשה ייפוי-כוח מתאים. ג. הבקשה תכלול את מירב הנתונים האפשריים הנוגעים ליבוא המפר... 4. עיכוב יבוא מפר א. לאחר קבלת כל המסמכים (והדוגמאות, במידת הצורך) המפורטים בסעיף 3.ב. דלעיל, ינקוט הממונה על תחום קניין רוחני בהנהלה בכל האמצעים העומדים לרשותו... במטרה לזהות ולעכב את הטובין החשודים כמפרים זכויות קניין רוחני... ב. אותרו הטובין נשוא התלונה בנמל היבוא, וראה גובה המכס כי יש יסוד לכאורה לטענת המתלונן בדבר הפרת זכויות הקניין הרוחני שלו, יפעל כלהלן: יורה על עיכוב הטובין ל-3 ימי עבודה... יודיע מייד ליבואן על עיכוב הטובין... ועל הסיבה לכך... יודיע מייד למתלונן על עיכוב הטובין, ועל חובתו להפקיד ערבות בנקאית תוך 3 ימי עבודה מיום העיכוב, כתנאי להמשך הטיפול... לצורך זה, יקבע לפי שיקול דעתו את סכום הערבות הבנקאית שעל המתלונן להפקיד בבית המכס, בנוסף לכתב ההתחייבות לשיפוי דלעיל, לכיסוי כל הוצאה הקשורה לעיכוב במקרה שיתברר כי הוא לא היה מוצדק, או כדי לפצות על כל נזק בלתי מוצדק שעלול להיגרם למכס או ליבואן כתוצאה מעיכוב הטובין... ... במכתב האמור בפיסקה 3) דלעיל יובהר גם למתלונן, כי לאחר 10 ימי עבודה מיום מסירת ההודעה בדבר עיכוב הטובין עפ"י סעיף 200 א(א)(1) לפקודת המכס, יבוטל העיכוב, אם לא יוכיח תוך פרק זמן זה כי הוגשה על ידו תובענה לבית המשפט נגד היבואן המפר... ... 7. הטיפול ביבוא מפר בעל ערך נמוך הוברר כי ערכם וכמותם של הטובין שאותרו בעקבות תלונת בעל הזכות נמוכים יחסית, יפעיל גובה המכס הליכי חילוט והחרמה, לפי שיקול דעתו, כמפורט בסעיף 8.א. שלהלן, עפ"י התנאים המפורטים שם. 8. טיפול המכס בהיעדר מתלונן כאשר לא הוגשה בקשה, אך בבדיקה אקראית התגלה ע"י עובדי המכס כי לכאורה הטובין הנבדקים מפרים זכויות קניין רוחני, יפעל גובה המכס כלהלן: א. אם ערכם וכמותם של הטובין שבמשלוח נמוכים יחסית (להלן - "משלוח קטן"), יפעל גובה המכס לפי שיקול דעתו, כלהלן: יודיע ליבואן על עיכוב הטובין עקב היותם חשודים כמפרים זכויות קניין רוחני, באמצעות טופס אב"ת ["אישור בדבר תפיסה" - א.ל.ע.]... יפנה לבעל הזכות ויודיע לו על עיכוב הטובין החשודים כמפרים... ישדר לו צילום דיגיטלי מן הטובין החשודים כמפרים, לצורך בדיקתם, מבלי לחשוף פרטים מזהים על היבואן. אם בעל הזכות ידרוש זאת, ימסור לו גם דוגמה של הטובין. בשלב זה אין לדרוש ערבות בנקאית מבעל הזכות. על בעל הזכות להודיע לגובה המכס בכתב בצורה מפורטת ומנומקת אם הטובין מפרים תוך 3 ימי עבודה מיום העיכוב, או תוך 3 ימי עבודה נוספים שאושרו ע"י גובה המכס. בנוסף לכך, על בעל הזכות להמציא לגובה המכס התחייבות שלו להצטרף כצד נתבע לצד המכס, אם תוגש תביעה על ידי היבואן להחזרת התפוס. התקבלו המסמכים המפורטים בפיסקה 4) דלעיל, יפעיל גובה המכס הליכי חילוט והחרמה, כמפורט בסעיף 9.ב. שלהלן. הודיע בעל הזכות כי הטובין אינם מפרים, או לא התקבלו המסמכים האמורים לעיל תוך 3 ימי עבודה מיום העיכוב, או תוך 3 ימי עבודה נוספים שאושרו ע"י גובה המכס, ישוחררו הטובין. סירב בעל הזכות להצטרף כצד נתבע לצד המכס, למרות התחייבותו הקודמת לעשות זאת, יבוטל עיכוב הטובין, ותימסר לבעל הזכות הודעה כי לא יופעל לגביו בעתיד "נוהל משלוח קטן" כמפורט בסעיף זה, אלא יהיה עליו לפעול בכל מקרה על פי הנוהל הקבוע בסעיף 200א לפקודת המכס, ללא קשר לערך הטובין. ב. אם מדובר במשלוח גדול (מכולה שלמה אחת לפחות, או משלוח שערכו גבוה יחסית), יפעל גובה המכס כלהלן: יורה לעכב את הטובין ל-3 ימי עבודה. ישלח מייד ליבואן הודעה בכתב על העיכוב והסיבה לכך... יפנה לבעל זכות הקניין הרוחני לגבי טובין אלה ויבקש ממנו להודיע תוך 3 ימי עבודה מיום העיכוב האם בכוונתו להגיש תובענה נגד היבואן בגין הפרת זכויותיו בקניין רוחני... לשם כך, ימסור גובה המכס צילום דיגיטלי מן הטובין החשודים כמפרים או דוגמה מהם לבעל הזכות, לצורך בדיקה, מבלי לחשוף את פרטי היבואן. אין צורך לדרוש בשלב זה ערבויות כלשהן מבעל הזכות, אך יש לציין במכתב את גובה הערבות הבנקאית הנדרשת, אם בעל הזכות יחליט להגיש תובענה נגד היבואן. 4) הודיע בעל הזכות לגובה המכס לאחר הבדיקה כי הטובין אכן מפרים, עליו להפקיד בבית המכס ערבות בנקאית כמפורט בפיסקה 4.ב.3) דלעיל. עם הפקדת הערבות הבנקאית יש למסור לו את פרטי היבואן ודוגמאות נוספות, במידת הצורך... מרגע קבלת חוות דעת, כי הטובין אכן מפרים, המכס יתייחס לבעל זכות הקניין הרוחני כאל "מתלונן", ויחולו עליו הוראות סעיף 4 דלעיל. 9. טיפול המכס במקרים בהם לא נמצא בעל זכות בארץ/כאשר בעל הזכות נמנע מלפעול א. אם בעל הזכות נמנע מלהפקיד ערבויות או מלפנות לבית המשפט, או אם לא נמצא בעל הזכות בישראל, יורה גובה המכס על שחרור הטובין שנחשדו כמפרים. ב. יחד עם זאת, במקרים חריגים, כאשר אין נציגות של בעל הזכות בארץ ומדובר בהפרה בוטה על פניה של זכויות קניין רוחני, היינו כאשר לא נדרשת מומחיות מיוחדת על מנת לקבוע כי מדובר ביבוא מפר, יש לפעול כמפורט להלן: יש לתפוס את הטובין ולמסור ליבואן טופס אב"ת על פי הסעיפים 2 ב', 17 ו-35 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, וסעיף 188 לפקודת המכס; יש לנקוט בהליכי החרמה על פי פקודת המכס, מן הסיבה המפורטת בסעיף 204(2) לפקודה. ... מקריאת הנוהל עולה כי המדינה יצרה במסגרתו שתי הבחנות עיקריות: ההבחנה הראשונה, היא ההבחנה שתוארה לעיל בין מצב שבו בעל זכויות הקניין הרוחני הוא זה אשר מזהה את ההפרה לכאורה ופועל נגדה (סעיפים 15.2 (3)-(4) לנוהל), לבין מצב שבו המדינה היא זו אשר מזהה את ההפרה לכאורה והיא זו אשר פועלת נגדה מיוזמתה (סעיפים 15.2 (8)-(9) לנוהל). יצוין, כי בדומה להסדרים שנקבעו בסעיף 200א לפקודה, ההסדרים הקבועים בנוהל לגבי שני מצבים אלה זהים למעשה. ההבחנה השנייה היא ההבחנה בין משלוח גדול למשלוח קטן, שלה נודעת חשיבות רבה. בעוד שמשלוח גדול החשוד בהפרת זכויות קניין רוחני (בין אם בעקבות הודעה של בעל זכויות הקניין הרוחני ובין אם בשל חשדה של המדינה) מטופל על-פי הנוהל בהתאם להוראות סעיף 200א לפקודה שתוארו לעיל (דהיינו: עיכוב הטובין ל-3 ימי עבודה, הודעה בכתב ליבואן בצירוף הודעת בעל זכויות הקניין הרוחני והערבות העצמית (אם הייתה הודעה כזו שערבות עצמית בצידה), הפקדת ערבות בנקאית, מסירת דוגמאות מהטובין לבעל זכויות הקניין הרוחני והגשת תביעה לבית-המשפט המחוזי על-ידי בעל זכויות הקניין הרוחני תוך 10 ימי עבודה), הרי שמשלוח קטן מטופל על-פי הנוהל באופן שונה לחלוטין, כמתואר בסעיפים 15.2 (7)-(8)(א) לנוהל (להלן: "נוהל המשלוח הקטן"): (א) הודעה ליבואן על עיכוב הטובין החשודים; (ב) הודעה לבעל זכויות הקניין הרוחני על עיכוב הטובין החשודים; (ג) העברת צילום דיגיטלי ודוגמאות של הטובין (לפי דרישה) לבעל זכויות הקניין הרוחני (ללא דרישת ערבות בנקאית מצידו של בעל זכויות הקניין הרוחני); (ד) הפעלת הליכי חילוט והחרמה של הטובין במקרים שבהם בעל זכויות הקניין הרוחני מודיע למדינה תוך 3 ימי עבודה כי לפי דעתו המנומקת הטובין אכן מפרים את זכויותיו וכי הוא מתחייב להצטרף כצד נתבע לתביעה שתוגש נגד המדינה, אם תוגש, בשל חילוט הטובין. יצוין, כי בניגוד למקרים של עיכוב משלוח גדול, הרי שבמקרים של משלוח קטן תוגש בדרך כלל התביעה מטעמו של היבואן לבית-משפט השלום (במסגרת תביעה להחזרת טובין תפוסים לפי סעיף 192(א)(1) לפקודה) ובמסגרת זו נטל ההוכחה להראות כי הטובין המעוכבים אינם מפרים את זכויות הקניין הרוחני יוטל עליו, קרי על היבואן, ושאלת הפרת זכויות הקניין הרוחני תידון כעניין שבגררא. המקרה הנוכחי וההליך כאמור לעיל, בתאריך 21.6.06 ייבאה התובעת לארץ מסרי לנקה משלוח של 740 חולצות "פולו ראלף לורן". המדינה, מצידה, חשדה כי מדובר בחולצות מזויפות ולפיכך הפעילה לגבי המשלוח את נוהל המשלוח הקטן, קרי: (א) הודיעה לתובעת על עיכוב המשלוח החשוד באמצעות טופס אב"ת; (ב) הודיעה לבעלת זכויות הקניין הרוחני (חברת The Polo Lauren Company L.P., להלן: "פולו לורן") על עיכוב המשלוח החשוד; (ג) העבירה צילום דיגיטלי של החולצות לפולו לורן; (ד) קיבלה חוות-דעת מפולו לורן כי החולצות מזויפות וכן התחייבות מצידה להצטרף כצד נתבע לתביעה שתוגש נגד המדינה, אם תוגש, בשל חילוט החולצות; (ה) חילטה את החולצות. כאמור לעיל, לגבי עובדות אלה אין כל מחלוקת בין הצדדים. מכאן התביעה להחזרת החולצות התפוסות לפי סעיף 192(א)(1) לפקודה. בכתב התביעה טענה התובעת כי חילוט החולצות בידי המדינה נעשה שלא כדין וזאת בהסתמך על שתי מערכות חלופיות של טענות: (א) טענות עקרוניות-מינהליות הנוגעות לאופן הפעלת סמכותה של המדינה במקרה זה; (ב) טענות ספציפיות לפיהן החולצות הינן חולצות מקוריות ולא מזויפות כך שמדובר ביבוא מקביל שאינו אסור על-פי החוק. לאחר הגשת התביעה ביקשה גם פולו לורן להצטרף אליה כנתבעת, וזאת מכוח האינטרס שלה בתביעה ומכוח התחייבותה האמורה כלפי המדינה להצטרף כצד נתבע לתביעה. בדיון המקדמי בתביעה, שהתקיים בפני כבוד סגנית-הנשיא א' שטמר, הסכימו הצדדים כי הדיון בתביעה יחולק לשניים: בחלקו הראשון של הדיון ידונו הטענות העקרוניות-מינהליות של התובעת, ורק לאחר מכן - ואם יהיה עוד צורך בכך - תידון ההפרה לכאורה של זכויות הקניין הרוחני של פולו לורן, כאשר לשלב שני זה תצטרף גם פולו לורן כנתבעת נוספת. עוד הוסכם בין הצדדים, כאמור לעיל, כי לגבי חלקו הראשון של הדיון אין ביניהם חילוקי דעות עובדתיים וכי ההכרעה המשפטית בו תיעשה על בסיס סיכומים בכתב של הצדדים. במאמר מוסגר יצוין כי על אף שבשלב זה של הדיון מדובר בעתירה מינהלית במהותה, התוקפת את סמכותה של המדינה לפעול כפי שפעלה, הרי שהצדדים לא חלקו על סמכותו של בית-משפט זה לדון ולהכריע בעתירה זו. יצוין כי אני סבורה שהסכמה זו בדין יסודה, שכן אין חולק כי התביעה להחזרת טובין תפוסים לפי סעיף 192(א)(1) לפקודה נמצאת בסמכותו של בית-משפט זה, ומטבע הדברים בגדרה של תביעה כזו ניתן לבחון בתקיפה עקיפה גם טענות שהן מינהליות במהותן. ראו י' זמיר, השפיטה בעניינים מינהליים (הדפסה שלישית, 1987), בעמ' 19 ואילך; ע"א 8080/99 וקס ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח'. להשלמת התמונה יצוין עוד כי ניתן לתובעת היתר (בהסכמה) לפיצול סעדיה, כך שתהא רשאית לתבוע בתביעה נפרדת סעדים כספיים בגין נזקים שלדעתה עלולים להיגרם לה כתוצאה מתפיסת החולצות. מכאן אפוא החלטתי זו המתייחסת לחלקו הראשון של הדיון, קרי לטענותיה העקרוניות-מינהליות של התובעת. טענות הצדדים במישור העקרוני-מינהלי העלתה התובעת שלוש טענות חלופיות: א. נוהל המשלוח הקטן יצר הסדרים החורגים מסמכותה של המדינה אשר נקבעה בהוראות החוק הרלוונטיות, ובפרט הסמכות שנקבעה בהוראת סעיף 200א לפקודה. ב. חילוט החולצות נעשה ללא הנמקה מספקת. ג. הודעת החילוט התבססה על סעיפים בלתי-רלוונטיים בפקודת המכס (סעיפים הקובעים עונשים ולא עבירות) ומכאן שהיא נעדרת בסיס חוקי. ביחס לטענה הראשונה, שהיא טענתה העיקרית של התובעת, טענה האחרונה כי לאחר חקיקתו מתווה ההסדר הספציפי הקבוע בסעיף 200א לפקודה את אופן הטיפול הבלעדי בטובין מיובאים החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני. בהמשך לכך טענה התובעת כי נוהל המשלוח הקטן נוצר מכוחו של סעיף 200א לפקודה, אך הוא מכיל, כמתואר לעיל בהרחבה, הסדרים החורגים מלשונו ומתכליתו של החוק, פוגעים באיזונים שנקבעו בחקיקה הראשית בין זכויות היבואנים לבין זכויות בעלי זכויות הקניין הרוחני ויוצרים אפליה בלתי ראויה בין יבואנים שונים. לפיכך ביקשה התובעת כי בית-המשפט יכריז כי נוהל המשלוח הקטן נוצר בחוסר סמכות וכי יישומו היה נגוע אף הוא בחוסר סמכות ולפיכך דינו ודין הפעולות שנעשו לפיו - בטלות. המדינה, מצידה, שללה טענה עיקרית זו של התובעת וטענה כי סעיף 200א לפקודה אינו מהווה סעיף ייחודי לעניין הפעלת סמכויותיה במקרה של טובין מיובאים החשודים בהפרת זכויות בקניין רוחני. לעניין זה הפנתה המדינה לסעיף 200ה לפקודה, שהוסף לפקודה ביחד עם סעיף 200א במסגרת חוק הטריפס. בסעיף זה, שכותרתו "סעיף שמירת הדינים", נקבע כי: הוראות סעיפים 200א-200ד באות להוסיף על סמכויות המנהל לפי כל דין. המדינה טענה אפוא כי הוספת סעיף 200א לפקודה לא באה לשנות או לגרוע מסמכויותיה כפי שהיו ערב חקיקת חוק הטריפס, אלא רק להוסיף על סמכויות אלה. בהתאם לכך, הפעלת סמכותה במקרה הנוכחי נעשתה לאו דווקא מכוחו של סעיף 200א לפקודה, אלא מכוחו של הדין הכללי (שהיה קיים גם ערב חקיקת חוק הטריפס) העוסק במניעת יבוא של טובין אסורים, תהא סיבת האיסור ביבוא אשר תהא. (במקרה זה התבססה המדינה על שילוב של סעיפים 42-41 ו-200ג לפקודה, הקובעים שדינם של טובין מיובאים המפרים זכויות קניין רוחני הוא כדינם של כל טובין אסורים אחרים, ביחד עם סעיף 188(א) לפקודה וסעיפים 2(ב) ו-35 לחוק הגנת הצרכן המקנים למדינה סמכות לחלט טובין אסורים אלה). אשר לנוהל המשלוח הקטן, המדינה אישרה כי במקרה זה הופעל נוהל המשלוח הקטן ככתבו וכלשונו, ואף צירפה ביוזמתה נוהל זה כנספח לכתב ההגנה. בהמשך לכך, המדינה לא הכחישה כי נוהל המשלוח הקטן אינו עולה בקנה אחד עם לשונו של סעיף 200א לפקודה ואף הודתה בסיכומיה כי הנוהל שיצר את ההבחנה המתייחסת לגודל המשלוח בוטל בחודש יוני 2007 ותחתיו פורסם נוהל חדש שצורף לסיכומי התובעת. ברם, מכלל האמור לעיל טענה המדינה למעשה כי הנוהל (לרבות נוהל המשלוח הקטן שנכלל בו), הוא נוהל פנימי משולב, שנוצר מכוחן של מספר הוראות חקיקה ולא רק מכוחו של סעיף 200א לפקודה, ולפיכך אין לקבל את טענת התובעת לפיה יצירת נוהל המשלוח הקטן ויישומו נגועים בחוסר סמכות. המדינה הוסיפה וטענה כי פרשנותה זו, לגבי אופן הפעלת סמכותה ביחס למניעת יבוא של טובין החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני, נכונה הן מבחינה לשונית והן מבחינת תכליתית. לשונית - מכוח סעיף 200ה לפקודה, המדגיש כי הוראות סעיפים 200א-200ד באות להוסיף על סמכויות המנהל לפי כל דין, וכל פרשנות אחרת לגביו תרוקן מתוכנם הן את סעיף 200ה לפקודה עצמו והן את סעיפי הדין הכללי העוסקים במניעת יבוא של טובין אסורים; ותכליתית - משום שקבלת טענתה של התובעת, לפיה הטיפול בטובין מיובאים החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני יכול להיעשות רק במסגרת סעיף 200א לפקודה, עלולה לפגוע באינטרס הציבורי באופן חמור ולרוקן למעשה מתוכן את סמכותה של המדינה ביחס למניעת יבוא של טובין החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני. זאת, משום שהפעלת סמכותה של המדינה לפי סעיף זה מותנית בקיום תנאים אובייקטיביים-חיצוניים שאינם בשליטתה - קרי מותנית בפעולתם של בעלי זכויות הקניין הרוחני, אשר נוטים לעתים לוותר על אכיפת זכויותיהם לא כל שכן כאשר מדובר במשלוחים קטנים - דבר העלול לצמצם עד מאד את שיקול דעתה של המדינה ואת מרחב הפעולה שלה, וכפועל יוצא מכך לפגוע באופן קשה ביכולתה של המדינה למנוע חדירה לישראל של טובין החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני. במלים אחרות, החשש העיקרי של המדינה הוא שאם ההסדר בסעיף 200א לפקודה יופעל באופן קונקלוסיבי, הרי שהדבר יגרום לכך שטובין מיובאים שנתפסו בהיותם חשודים בהפרת זכויות קניין רוחני ישוחררו לבסוף, שכן החרמתם של טובין אלה מותנית בפעולתם של בעלי זכויות הקניין הרוחני אשר מחויבים בהפקדת ערבויות בנקאיות ובהגשת תביעות על מנת להותיר את הטובין תפוסים בידי המדינה ובסופו של דבר להוביל להחרמתם במקרים המתאימים. ברם, הללו לא ימהרו תמיד לפעול ובפרט כאשר מדובר במשלוחים קטנים בעלי ערך כספי נמוך יחסית, ולפיכך משלוחים אסורים רבים ישוחררו לבסוף. לתמיכה בטענותיה אלה הסתמכה המדינה, בין היתר, על פסק-דין שניתן בחודש אוגוסט 2007 על-ידי בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט אברהם אברהם) (בר"ע (נצ') 1119/07 מדינת ישראל נ' זנטובסקי, להלן: "פרשת זנטובסקי") ובו התקבל ערעור המדינה על פסק-דין של בית-משפט השלום בנצרת (בש"א 2497,1420/07 (ת"א (נצ') 1348/07) מדינת ישראל נ' זנטקובסקי [שיבוש השם זנטובסקי/זנטקובסקי במקור - א.ל.ע.], וראו גם החלטה דומה של בית-משפט השלום בנצרת בת"א (נצ') 1003/06 אורגל נ' מדינת ישראל ואח'). בפסק-הדין בפרשת זנטובסקי נקבע כי התכלית של חקיקת סעיף 200א לפקודה הייתה מתן כלים חדשים בידי בעלי זכויות הקניין הרוחני בהתמודדותם עם היבואנים המפרים (מתן האפשרות למסור למדינה הודעה בדבר ההפרה וההסדרים הנובעים בעקבות הודעה כזו), וכי תפקידה של המדינה בגדרו של סעיף זה מתמצה בסיוע גרידא בידי בעלי זכויות הקניין הרוחני בהתמודדותם עם היבואנים. לפיכך סבר בית-המשפט המחוזי כי הפעלת סמכותה של המדינה למניעת יבוא של טובין החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני אכן נובעת גם מסעיפי חוק אחרים. וכך סיכם בית-המשפט המחוזי את עמדתו שאישרה למעשה את גישת המדינה בנושא זה: דעתו [של השופט קמא] הייתה, כי מקום שמנהל המכס והבלו... תופס טובין בשל הפרת זכויות יוצרים או סימן מסחר, כי אז אין הוא מוסמך לפעול כי אם על פי סעיף 200א, דבר שאין חולק שלא נעשה כאן, ואם לא נעשה - שומה על המנהל לשחרר את הטובין. רצה בכך השופט קמא לומר, כי כאשר בטובין שהפרו זכויות קניין רוחני עסקינן, כי אז אין בידי המנהל כי אם סמכויות שניתנו לו בסעיף 200א ואילך, משמע אין בידו כל סמכות אחרת, הנתונה למנהל בכל מקום אחר בדין. דעתי שונה מדיעה זו שמשמיע השופט קמא בהחלטתו... השינויים בחקיקת הקניין הרוחני נתנו בידי בעלי זכויות הקניין הרוחני כלים להתמודד עם מפרי זכויותיהם. נפתחה בפניהם דרך חדשה להילחם במפרי הזכויות. ניתנה בידם האפשרות לפנות למנהל המכס ולהודיעו אודות ההפרה, ואם זה משתכנע, מתוך ראיות שבעל הזכות מניח בפניו, בקיומה של הפרה לכאורה של הזכות, כי אז בידו לראות את היבוא כיבוא אסור. וכך, אמנם, יש לראות את סעיף 200א לפקודה, משמע ככזה העוסק בסיוע שנותן המנהל לבעליהם של זכויות יוצרים או סימן מסחר... על ידי עיכוב, משמע זמני, של טובין, אם 'קיימת לכאורה הפרת זכות יוצרים או הפרת זכות בסימן מסחר' (ס' 200א(א) לפקודה). בדברי ההסבר להצעת החוק, שבעקבותיה חוקקו סעיפים 200א-ה, נאמר (חוברת 2819 משנת 1999), כי עיקרו של התיקון הוא בהיותו 'הסדר מיוחד לעיכוב טובין מפרים או העתקות מפרות ומתן סמכויות בהתאם לכך למנהל המכס' (ההדגשה שלי - א.א.). על הזמניות שבעיכוב יעיד לוח הזמנים הצפוף הקבוע בהוראות המדוקדקות שקובעות הוראות הפקודה שהוסיף התיקון. בעל הזכות מוזמן להגיש תובענה להוכחת הפרת זכות הקניין, ובתקופת הביניים שעד להכרעה השיפוטית בשאלת ההפרה, עליו להפקיד ערובות מתאימות, הכל כמפורט בהוראות הדין... לצד זכות העיכוב, שהיא זמנית לפי אופייה, ונועדה לסייע בידי בעל הזכות שהופרה לכאורה, עד כי יוכיח בבית משפט מוסמך את טענתו בדבר הפרת זכות הקניין הרוחני, עומדות למנהל מלוא הסמכויות שמעניק לו הדין בקשר עם הטובין. מסקנה זו נגזרת מתוך עיון בהוראות הדין שהובאו למעלה, המלמדות על הסיוע הזמני שניתן לבעל הזכות המופרת, על ידי עיכוב הטובין המפרים עד להכרעה בשאלת ההפרה בידי בית משפט מוסמך. סעיף 200ה לפקודה ביקש, מכל מקום, להסיר כל ספק והורה, כי 'הוראות סעיפים 200א עד 200ד באות להוסיף על סמכויות המנהל לפי כל דין' (ההדגשה שלי - א.א.). הוראה זו מובנת, בעיניי, מאליה. השינוי בדין ביקש להקשות עם מפרי זכויות יוצרים, ולא להקל עליהם. קושי זה מתיישב עם תוספת של סמכויות, ולא בכרסום שייעשה בהן. השינוי ביקש להוסיף, אפוא, לסמכויותיו של המנהל, אלה הניתנות לו בכל מקום אחר בדין, ולא להמעיט בהן. מן המקובץ עולה, כי כאשר המנהל תופס טובין, שקיימת ביחס אליהן, לכאורה, הפרה של זכות קניין, כי אז עומדת לו הסמכות לעכב את הטובין בידיו, עד כי בעל זכות הקניין יעשה, בבית משפט מוסמך, להוכחת הפרת הזכות, ובינתיים יתן ערובות מתאימות; נוסף על כך עומדות למנהל כל הסמכויות הנתונות לו בדין, כגון תפיסה וחילוט של הטובין, שהיבוא ביחס אליהן נאסר. וגם כאן ביקש המחוקק להסיר כל ספק, כאשר חוקק את הוראת סעיף 200ג ('דין טובין מפרים שיובאו לארץ כדין טובין שייבואם וייצואם אסור לפי פקודה זו'). הוראה זו הופכת 'טובין מפרים' לכאלה שייבואם נאסר. ואם יבואם נאסר, כי אז עומדת למנהל הסמכות לתופסם, זו הקבועה בסעיף 190 לפקודה, וניתן לחלטם, בגדרם של סעיפים 204(1) או 204(2) לפקודה... סיכומם של דברים, אמנם נכון הוא, שהמנהל לא פעל בגדרו של סעיף 200א לפקודה, אלא שהוא גם לא התיימר לפעול כך. הוא הפעיל סמכויות אחרות, השמורות לו בנוסף לסמכותו לעכב טובין מפרים. הוא תפס את הטובין, והודיע על כך למשיב. בידו גם לחלט את הטובין, בגדרן של סמכויות שנתנה בידו הפקודה. דיון לאחר שעיינתי בכובד ראש בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל דעה - לא בלי היסוס - כי יש לדחות את חלקה הראשון של התביעה, שעניינו כאמור הטענות העקרוניות-מינהליות של התובעת. אכן, מעבר לעובדה שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בפרשת זנטובסקי מהווה הלכה מנחה לגבי בית-משפט זה (ראו סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, לא כל שכן שבפסק-דין זה התקבל כאמור ערעור ישיר על פסק-דין קודם של בית-משפט השלום, אשר עובר לביטולו קיבל למעשה במלואה את טענת התובעת שבפניי), הרי שבכל הכבוד אף אני שותפה למסקנה שאליה הגיע בית-המשפט המחוזי לפיה המחוקק לא התכוון לכך שסעיף 200א לפקודה יהווה הסדר קונקלוסיבי, יחיד ומיוחד, ביחס לאופן טיפולה של המדינה בטובין מיובאים החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני. כאמור, עוד לפני חקיקת חוק הטריפס נודעה חשיבות רבה לפעולות שהמדינה נוקטת מיוזמתה לשם בלימת חדירה לישראל של טובין מיובאים החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני, וזאת לאור הצורך בשמירת מעמדה של מדינת ישראל בקרב האומות המתקדמות שומרות החוק ובקרב ארגון הסחר העולמי, ולנוכח האינטרס של הבטחת המשך ייבוא לארץ של מוצרים מקוריים והדרישה הכללית להגנה על זכויות קניין רוחני. אדרבא, הצורך בפעולה יזומה של המדינה בעניין זה רק הולך וגובר בעידן המודרני של תנועות עצומות של סחר בינלאומי, שכיום חלקים ניכרים מסחר זה מורכבים מטובין החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני. בנסיבות אלה אני מסכימה עם ניתוח ההיסטוריה של החקיקה ועם הפרשנות הלשונית והתכליתית של בית-המשפט המחוזי ואף אני סבורה, בכל הכבוד, כי אין זה נכון לקרוא את התיקון לפקודת המכס במסגרת חוק הטריפס כתיקון שבא להצר את צעדי המדינה ולהעביר לידי בעלי זכויות הקניין הרוחני לבדם את היוזמה והטיפול בטובין מיובאים החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני. למעשה, הסכם הטריפס נועד "ליישר קו" ולקבוע רף בינלאומי מינימאלי לאכיפה בתחום יבוא הטובין החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני ולא לגרוע מסמכויות של רשויות המכס שהיו קיימות לפני כן. בהקשר זה יצוין עוד כי המגמה הבינלאומית בנוגע להפעלת סמכויות המכס לתפיסת משלוחים החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני מתפתחת אף היא בעקביות אל עבר הפעלתו של נוהל תפיסה גמיש-מקוצר. לדוגמא, בשנת 2005 פרסם ארגון המכס הבינלאומי (World Customs Organization) בשיתוף עם הארגון העולמי לקניין רוחני (WIPO - World Intellectual Property Organization) מודל חקיקה ליישום אמצעי אכיפה אפקטיביים והוגנים בגבולות בהתאם להוראות הסכם הטריפס (Model Provisions for National Legislation to Implement Fair and Effective Border Measures consistent with the Agreement on Trade-Related Aspects of Intellectual Property Rights). על פי סעיף 11(2) לפרק 4 של מודל חקיקה מוצע זה, המכס יכול להחרים ולהשמיד טובין מיובאים החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני גם ללא צו בית-משפט, וזאת לאחר שבעל זכויות הקניין הרוחני מגיש למכס חוות-דעת המעידה כי הטובין אכן מפרים את זכויותיו וליבואן ניתנת האפשרות להתנגד להחרמה תוך 20 ימים: Customs may at the request of the right holder forfeit and subsequently destroy the detained goods or place them outside the channels of commerce, or have them destroyed by the right holder under customs’ supervision, ex officio and without a court order, wherever: a. the right holder has provided adequate evidence to prove that the goods are infringing goods, and; b. the importer, the exporter, the consignee, the consignor, the owner of the goods, or the declarant has been served by customs with the notice of suspension referred to in Article 6.2, has been informed about the possibility of confiscation and destruction or disposal outside the channels of commerce by default of the allegedly infringing goods and he does not oppose the measure within twenty (20) working days after having been served the notice, or alternatively if after reasonable efforts by customs the importer, exporter, consignee, consignor, the owner of the goods, or the declarant has not been identified… ואמנם, רשויות המכס בחלק ניכר ממדינות העולם, כגון ארה"ב וחלק ממדינות מערב אירופה, מפעילות נוהל גמיש כמפורט לעיל בנוגע להשמדת טובין מיובאים החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני. גישה זו אף תואמת לשיקולים שיסודם במדיניות משפטית, שכן העברת היוזמה לבעלי זכויות הקניין הרוחני לבדם תגרום, מחד, להעדר אכיפה במקרים רבים, ומאידך תטיל על בעלי זכויות הקניין הרוחני נטל בלתי-נסבל ותגרום להצפה של בתי-המשפט המחוזיים בתביעות. (במאמר מוסגר יצוין כי לעתים אף היבואנים עצמם בוחרים שלא להסתבך בניהול תביעות אלא מעדיפים לזנוח טובין שחולטו במקרים שבהם הם נתפסים בקלקלתם). אכן, טענתה של התובעת, לפיה סעיף 200א לפקודה יצר איזון (חדש) בין זכויות היבואנים לזכויות בעלי זכויות הקניין הרוחני, היא טענה שובת לב. ברם, אין לקבל טענה זו כשהיא מנותקת מן ההקשר המלא שתואר לעיל ויש לראות איזון זה על רקע ההסדר החקיקתי המיוחד שנוצר בחוק הטריפס בכל הקשור לנטילת יוזמה של בעלי זכויות הקניין הרוחני ולא בהקשר של סמכויותיה של המדינה על-פי הדין הכללי העוסק במניעת יבוא של טובין אסורים. אף את שתי טענותיה החליפיות של התובעת יש לדחות: אשר להעדר הנמקה מספקת לחילוט החולצות, הרי שהחילוט נעשה על בסיס חוות-דעת של פולו לורן, שאף אם היא קצרה יחסית הרי שהיא מנומקת ויש בה כדי לבסס חשד סביר ביחס למקוריותן של החולצות. לעומת זאת, מעבר לטענה "הצורנית" בדבר היותה של חוות-הדעת לקונית, הרי שהתובעת לא הצביעה על פגם ענייני כלשהו שנפל בחוות-הדעת. על כל פנים, כאמור, סוגיה זו תתברר ממילא בחלקו השני של הדיון בתביעה ואינני סבורה כי יש לקבל את התביעה רק על בסיס זה ובטרם התברר עניין ההפרה במלואו. אשר לטענה כי הודעת החילוט התבססה על סעיפים בלתי-רלוונטיים בפקודת המכס ומכאן שהיא נעדרת בסיס חוקי, הרי שיש לדחות גם טענה טכנית זו, שהיא למעשה חזרה על טענתה הראשונה והעיקרית של התובעת בלבוש אחר. על כל פנים, כאמור לעיל אין בין הצדדים מחלוקת לגבי עובדות המקרה ובהודעת החילוט הופיעו גם סעיפי החוק שהוזכרו לעיל (סעיף 188(א) לפקודה וסעיפים 2(ב) ו-35 לחוק הגנת הצרכן) ושעליהם הסתמכה המדינה לאורך כל הדרך בהתאם לגישתה העקרונית שתוארה לעיל בהרחבה. מכלל האמור לעיל אני סבורה כי יש לדחות את חלקה הראשון של התביעה שעניינה, כאמור, טענותיה העקרוניות-מינהליות של התובעת. אף-על-פי-כן, כנרמז לעיל, הגעתי להחלטה זו שלא בלי היסוס ומצאתי בכל זאת מקום לפרט מעבר לדרוש את הקשיים העיוניים שנתקלתי בהם במהלך גיבוש ההחלטה, וזאת מתוך תקווה שדברים אלה יביאו לתיקונים הדרושים לדעתי ביחס לאופן הפעלת סמכותה של המדינה בעניינים אלה. א. סעיף 200א לפקודה - על מי הוא חל ומה יחסו לסעיפי הדין הכללי העוסקים במניעת יבוא של טובין אסורים? ראשית, כמצוין לעיל, בפרשת זנטובסקי פסק בית-המשפט המחוזי - ואני מסכימה עמו בעיקרון - כי התכלית של חקיקת סעיף 200א לפקודה הייתה מתן כלים חדשים בידי בעלי זכויות הקניין הרוחני בהתמודדותם עם היבואנים המפרים (מתן האפשרות למסור למדינה הודעה בדבר ההפרה וההסדרים הנובעים בעקבות הודעה כזו), וכי תפקידה של המדינה בגדרו של סעיף זה מתמצה בסיוע גרידא בידי בעלי זכויות הקניין הרוחני בהתמודדותם עם היבואנים. לפיכך סבר בית-המשפט המחוזי כי הפעלת סמכותה של המדינה למניעת יבוא של טובין החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני אכן נובעת גם מסעיפי חוק אחרים. עוד יצוין כי גישה זו ביחס לפרשנותו של סעיף 200א לפקודה, לפיה הוא חל רק על מצבים שבהם בעל זכויות הקניין הרוחני הוא זה אשר מזהה את ההפרה לכאורה ופועל נגדה, חזרה על עצמה גם בסיכומי המדינה במקרה שבפניי (ראו סעיפים 68-63 לסיכומי המדינה). ברם, על אף שפרשנותו של סעיף 200א לפקודה ברורה כמתואר לעיל, הרי שלשונו של הסעיף מעוררת קושי מסוים ביחס להיקף תחולתו. שכן, כמודגש לעיל, לשונו של סעיף 200א לפקודה מכסה לכאורה גם מצבים שבהם המדינה היא זו אשר מזהה את ההפרה לכאורה והיא זו אשר פועלת נגדה מיוזמתה, וזאת ללא תלות בפעולתם של בעלי זכויות הקניין הרוחני. כך, סעיף 200א לפקודה מופעל כאשר מנהל אגף המכס והבלו מוצא בדרך של הודעה מצד בעל זכויות הקניין הרוחני או בדרך אחרת כי טובין שיובאו לארץ מפרים לכאורה קניין רוחני. מובן אפוא ש"הדרך האחרת" להפעלתו של סעיף 200א לפקודה היא כנראה פעולת המדינה מיוזמתה. מסקנה זו מתחזקת גם מקריאה מדוקדקת של הוראות סעיף 200א לפקודה. כך, ס"ק (א)(2) מדבר על העתק הודעת בעל זכויות הקניין הרוחני "אם ניתנה" (משמע הסעיף עוסק לכאורה גם במצבים שבהם כלל לא ניתנת הודעה כזו); ס"ק (א)(3) דן בקביעת סכום ערבות בנקאית גם כשערבות זו עומדת לבדה ללא ערבות עצמית הואיל וכלל לא הייתה הודעה מצידו של בעל זכויות הקניין הרוחני; וס"ק (א)(4) מדבר על "ערבות או ערבויות", כלומר עוסק לכאורה גם במצב שבו אין הודעה מצידו של בעל זכויות הקניין הרוחני וממילא אין ערבות עצמית. שנית, סעיף 200א לפקודה הוא סעיף חוק חדש יחסית המכיל הסדר אופרטיבי מפורט וספציפי ביותר (בחקיקה הראשית!) בנוגע לטיפול המכס ביבוא טובין החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני. לעומתו נזקקה המדינה, כאמור לעיל, לסעיף שמירת הדינים ולקונסטרוקציה שיצרה שילוב בין 6 סעיפי חוק שונים על מנת לבסס את התשתית הנורמטיבית לפעולתה (סעיפים 42-41, 188(א) ו-200ג לפקודה וסעיפים 2(ב) ו-35 לחוק הגנת הצרכן), כאשר באף אחד מסעיפי חוק אלה לא נקבע הסדר אופרטיבי אחר לטיפול המכס ביבוא טובין החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני - ודאי שלא הסדר מפורט כדוגמת זה הקבוע בסעיף 200א לפקודה. אף שבעובדה זו כשלעצמה אין בכדי להצביע, כאמור לעיל, על אי-חוקיות שנפלה בפעולת המדינה בהתאם לקונסטרוקציה משפטית זו, הרי שאין להתפלא על כך שמועלות לעתים טענות לפיהן פעולות המדינה שלא במסגרת סעיף 200א לפקודה נגועות בחוסר סמכות. שכן, כידוע, אחד הכללים הבסיסיים ביותר של שיטת המשפט שלנו - כמו גם של מרבית שיטות המשפט האחרות - הוא הכלל לפיו חוק ספציפי (lex specialis) גובר על חוק כללי (lex generalis) וכוחו של כלל זה יפה גם לעניין הפעלת סמכויותיה המינהליות של המדינה, כך שבכל מקרה שבו מתאפשר הדבר יש להעדיף כי הפעלת הסמכות תיעשה במסגרתו של הסדר חקיקתי ספציפי ולא במסגרת חקיקתית אחרת. השוו י' זמיר, הסמכות המינהלית (1996), בעמ' 161-156. מכלל האמור לעיל, קרי העובדה שסעיף 200א מכיל הסדר אופרטיבי מפורט ועל-פי לשונו הוא מופנה לכאורה גם למדינה, עולה כי אכן קיימת אי-בהירות מסוימת ביחס לסוגיית הטיפול ביבוא טובין החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני והיה זה ראוי יותר אילו היה בנמצא הסדר חקיקתי אחיד ומקיף אשר היה מכסה את כל קשת המצבים הרלוונטיים בהקשר זה. למותר לציין כי הסדר כזה צריך בעיקרון לאזן כראוי בין הזכויות של בעלי זכויות הקניין הרוחני והאינטרס של המדינה למנוע חדירת טובין כאלה לארץ, מחד, לבין הזכויות של היבואנים והצורך להגן עליהם מפני פעולות שרירותיות ו/או שגויות שעלולות להסב להם נזקים כבדים והאינטרס של המדינה להגן על הסחר הבינלאומי החופשי, מאידך. בנוסף לכך הסדרים אלה צריכים למנוע סיכון כי על הקופה הציבורית יוטלו נזקים שייגרמו ליבואנים במקרים שבהם יתברר כי הטובין לא היו אסורים בייבוא מלכתחילה. ב. הנוהל - מכוח איזו סמכות נוצר? כאמור לעיל, המדינה טענה למעשה כי הנוהל (לרבות נוהל המשלוח הקטן שנכלל בו) הוא נוהל פנימי משולב שנוצר מכוחן של מספר הוראות חקיקה ולא רק מכוחו של סעיף 200א לפקודה ולפיכך אין לקבל את טענת התובעת לפיה יצירת נוהל המשלוח הקטן ויישומו נגועים בחוסר סמכות. ברם, גם טענה זו מעוררת קושי עיוני ולמעשה אף היא משקפת את העדרו של הסדר אופרטיבי כולל ומקיף בחקיקה הראשית, שכן בבחינה מעמיקה של הנוהל נראה לכאורה כי הוא נוצר ישירות מכוחו של סעיף 200א לפקודה ולאו דווקא מכוחם של סעיפים חוק אחרים. ראשית, מבחינה לשונית, יוצרי הנוהל עצמם העידו עליו, בסעיף 15.1 (1) של הנוהל שצוטט לעיל, כי הוא נוצר מכוחם של סעיפים 200א-200ה לפקודה ולא מכוחם של סעיפים אחרים בפקודה. לכך יש להוסיף את העובדה כי אך ורק בסעיף 15.2 (9) לנוהל, הדן כאמור במקרים חריגים (שאינם רלוונטיים למקרה שבפנינו), מפנה הנוהל באופן מפורש את גובה המכס לפעולה על-פי סעיפי חוק אחרים מעבר לסעיף 200א לפקודה (סעיפים 2 ב', 17 ו-35 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, וסעיפים 188 ו-204(2) לפקודת המכס). שנית, מבחינת מועד יצירת הנוהל, הרי שהנוהל נוצר לאחר חקיקת חוק הטריפס ולפיכך ניתן לטעון כי יש לשייכו לסעיפים 200א-200ה לפקודה (שהוספו לפקודה במסגרת חוק זה) ולא לסעיפי הדין הכללי שהיו קיימים שנים רבות לפני חקיקת חוק הטריפס. שלישית - וזה העיקר - מבחינה תכליתית ההסדרים המופיעים בנוהל עוקבים אחד לאחד אחר הוראות סעיף 200א לפקודה ולא אחר הוראותיהם של סעיפים אחרים כלשהם (כמובן שבצורה מעט מפורטת יותר), וזאת למעט נוהל המשלוח הקטן החורג כאמור מהוראות סעיף 200א לפקודה. מכאן, שנוצר קושי עיוני מסוים בהתמודדות עם הטענה המתבקשת לפיה הנוהל (לרבות נוהל המשלוח הקטן שנכלל בו) נוצר מכוח הוראות סעיף 200א לפקודה ובשל כך אין לאפשר לנוהל זה לחרוג מן ההסדרים שנקבעו בסעיף 200א לפקודה, וזאת בהתאם לכלל הבסיסי של שיטתנו המשפטית לפיו הסדרי משנה ונהלים פנימיים אינם יכולים לחרוג מן המסגרת החקיקתית שמכוחה נוצרו. ראו סעיף 16(4) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]; בג"צ 337/81 מיטרני ואח' נ' שר התחבורה ואח', פ"ד לז(3) 337. ג. ההיגיון הפנימי של נוהל המשלוח הקטן מעבר לעובדה שמבחינה לשונית-צורנית הנוהל אינו נחזה, כאמור, להיות נוהל משולב שנוצר מכוחן של מספר הוראות חקיקה, הרי שגם מבחינת תוכנו נוהל המשלוח הקטן כשלעצמו מעורר תמיהות ולמעשה אף המדינה עצמה הגנה עליו בשפה רפה בלבד (ראו סעיפים 97-86 לסיכומי המדינה שם טענה המדינה באופן סתמי למדי כי "אין בהפעלת נוהל משלוח קטן כדי לפגוע ביבואנים או כדי להפלותם לרעה כפי שמנסה התובעת לטעון", וזאת מנימוקים דלים שאין טעם אפילו לחזור עליהם). ראשית, הגדרתו של "משלוח קטן" במסגרת הנוהל היא הגדרה מעורפלת למדי ולטעמי לא נקבעה בו אמת מידה מדויקת להבחנה בין משלוח קטן לגדול. מעבר לכך, הרי שלכאורה נוהל המשלוח הקטן עלול ליצור מצב שבו לגבי חוטאים "קטנים" (יבואנים שמייבאים משלוחים קטנים אסורים) מופעלים הסדרים המחמירים עמם, בעוד שדווקא לגבי חוטאים "גדולים" (יבואנים שמייבאים משלוחים גדולים אסורים) מופעלים הסדרים מקלים יותר כקבוע בסעיף 200א לפקודה. על כל פנים, כמוזכר לעיל המדינה ציינה כי הנוהל בוטל בחודש יוני 2007 וההסדר החדש לעניין חילוט טובין מיובאים החשודים בהפרת זכויות קניין רוחני אינו מתבסס עוד על גודל המשלוח לבדו כי אם על בסיס שילוב של מספר קריטריונים. (ראו סעיף 15.2 (8) לנוהל החדש לפיו הקריטריונים החדשים הם: הטובין המיובאים מפרים גם את תנאי חוקיות היבוא או נעברה לגביהם עבירה נוספת; המשלוח החשוד כולל מותגים שונים מבעלי זכות שונים ובכמויות קטנות ביחס לכל מותג, אך מיובא מספק אחד, וקיים בסיס סביר לחשד בדבר היותם של לפחות 60% מהטובין שבמשלוח מפרים; ערך הטובין כמפורט בחשבון הספק נמוך ביותר, דבר המצביע על חוסר סבירות קיצונית שהטובין מקוריים; הטובין הגיעו בחבילת דואר או כמשלוח בלדרות). אף בעובדה זו יש כדי לחזק את התמיהות ביחס להגיונו הפנימי של נוהל המשלוח הקטן שכן המדינה בטיעוניה לא הביאה כל הסבר אחר לביטולו של נוהל זה ומכאן שלא שללה את האפשרות שהנוהל אכן בוטל מחמת הבעייתיות שבו. סיכום מכלל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי דין הטענות העקרוניות-מינהליות של התובעת להידחות. בנסיבות אלה, ובהתאם להסכמה הדיונית בין הצדדים, הדיון בתביעה יעבור עתה לחלקו השני - שאלת ההפרה לכאורה של זכויות הקניין הרוחני של פולו לורן, כאשר לשלב שני זהאני מורה כי פולו לורן תצורף כנתבעת נוספת. ב"כ התובעת תגיש כתב תביעה מתוקן תוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו ותמציאו לצדדים. ניתנת רשות לנתבעת (מינהל המכס) לתקן את כתב ההגנה ככל שיהיה צורך בכך והדבר יעלה מתיקון כתב התביעה. הוצאות החלק הראשון של הדיון ייקבעו בפסק-הדין הסופי. יבואמכס