קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור לאסיר להתראיין לטלוויזיה: עניינה של העתירה לאפשר לעותר להתראיין לכתבת תחקיר של ערוץ 10 העוסק בפרשת הרצח של הנער רענן לוי בגינה הורשע העותר ודינו נגזר למאסר עולם. העותר מרצה מאסרו מ-29.10.06 ומוחזק באגף הפרדה בכלא "השרון". פנייתו של העותר לדובר שב"ס לקבלת אישור להתראיין לכתבת התחקיר סורבה ומכאן העתירה. 1. תחקירן "ישראל 10" מר רונן ברטן (להלן: "ברטן") פנה, בהסכמת העותר, לדובר שב"ס בבקשה לאשר לו לראיין את העותר לצורך אותה כתבה. דובר שב"ס השיב לו כי בטרם תישקל הבקשה על המבקש לפנות למשפחת הקורבן לבדיקת נכונותם לראיון. בתגובה השיב ברטן, כי משפחת הקורבן אינה צד להליך מסוג זה ויש לכבד זכותו של העותר לחופש הביטוי. במהלך הדיון הובהר לי כי הייתה פניה מטעם "ישראל 10" למשפחת הקורבן והיא סורבה. 2. שני נימוקים להחלטת הסירוב של דובר שב"ס: העותר הינו אסיר המוחזק בהפרדה והטעמים להחזקתו בהפרדה מקימים סיכון וחשש לפגיעה בו או באחרים, אם יאופשר הראיון. התנגדותה של משפחת הקורבן לקיום הראיון. 3. נטען בעתירה כי החלטת הרשות אינה סבירה, אינה חוקתית ופוגעת בזכות יסוד של העותר. נטען כי החזקתו של העותר בהפרדה לא שוללת ממנו את זכות היסוד לחופש הביטוי והתנגדותה של משפחת הקורבן אינה רלוונטית ובכל מקרה אינה גוברת על זכותו של העותר לחופש הביטוי. 4. בכתב התשובה שהוגש על ידי הרשות פורטו 3 נימוקים העומדים בבסיס החלטת הסירוב: העותר משויך למשפחה כנופייתית (משפחת אבוטבול) ועל פי החומר המודיעיני שבידי הרשות ניתן ללמוד כי נשקפת סכנה לחייו וממנו לאחרים וכן סכנה שהראיון בכלי התקשורת יביא להסלמה ולהתלהטות יצרים בתוך כותלי בית הסוהר ומחוצה לו. בבחינת בקשה מעין זו יש להתייחס גם להתנהגותו של האסיר בבית הסוהר. נטען כי התנהגותו של העותר בין כותלי הכלא אינה חיובית שכן נמצאו בחזקתו סמים ומוצרי חשמל האסורים להחזקה. לגישת הרשות די בטעם זה כדי לדחות בקשתו של העותר. סיכון לפגיעה ב"שלום הציבור" המבוסס על התנגדותה של משפחת הקורבן לקיום הראיון. משכך טוענת הרשות לא נפל פגם בהחלטה, ההחלטה סבירה ודין העתירה להידחות. 5. בדיון בפני ביום 25.1.11, לאחר שב"כ העותר טען לעתירה, זנחה ב"כ המשיב את הנימוק להחלטת הסירוב המבוסס על היותו של העותר אסיר הפרדה וסמכה התנגדותה על שני טעמים: התנהגותו השלילית של העותר בין כותלי הכלא וסיכון לפגיעה ב"שלום הציבור". ב"כ העותר מיקד עיקר טיעוניו בזכותו של העותר לחופש הביטוי הנמנה על חירויות היסוד של העותר וטען כי לא עלה בידי הרשות לבסס באופן סביר את הנימוק של סיכון לפגיעה ב"שלום הציבור". נטען שמטרת הראיון להביא בפני הציבור את גרסתו של העותר לעניין חפותו והחלטת הרשות המבוססת על התנגדותה של משפחת הקורבן היא בלתי סבירה ומשמעותה "סתימת פיות". ב"כ העותר הוסיף, כי על מנת למנוע כל חשש של סיכון לפגיעה ברגשות משפחת הקורבן, העותר מצהיר שהוא מוכן שביהמ"ש יקבע שלא יעשה שימוש בחומרי הראיון מבלי לקבל את הסכמת שב"ס, באופן שקצין משטרה יפקח בזמן אמת על הראיון ויוכל להפסיק אותו בכל עת באם יאמרו דברים העלולים לפגוע ברגשות משפחת הקורבן. ובתום הראיון, הראיון ייבדק ע"י כל גורם שיקבע ע"י שב"ס, ותהיה לו הסמכות למחוק כל חומר שלדעתו יש בו כדי לפגוע במשפחת הקורבן. הוסיף וטען כי למען הסר ספק העותר מסכים לכל סוג של ביקורת עליה תחליט הרשות. נוכח עמדה זו של העותר המלצתי בפני ב"כ המדינה להביא את עמדת העותר בפני דובר שב"ס על מנת שיבחן עמדתו מחדש לאור המגבלות שהוצעו. בישיבה נוספת (ביום שלמחרת) הודיעה ב"כ המדינה כי סירובה של הרשות עומדת בעינה לאור התנגדותה הנחרצת של משפחת הקורבן לקיום הראיון (צורפה גם תגובה בכתב של גנ"מ ירון זמיר, דובר שב"ס). 6. פקנ"צ 04.42.01 "ראיונות אסירים לכלי התקשורת" (להלן: "הפקודה") מסדירה את נושא הראיונות של אסיר לכלי התקשורת. סעיף 1א'. מונה את חופש הביטוי בין חירויות היסוד של האדם בישראל לרבות בעת היותו במאסר. הסעיף קובע כי ניתן להטיל מגבלות על חופש הביטוי של האסיר לשם קיום הביטחון, הסדר, המשמעת והניהול התקין של בתי הסוהר וכן לשמירה על שלומם של האסירים ואנשי הסגל ובנוסף בכל הנוגע למניעת פגיעה בביטחון המדינה ושלום הציבור. הכלל הוא שאסיר אינו רשאי להתראיין בכלי התקשורת אלא אם קיבל לכך אישור בכתב מאת דובר שב"ס. עוד קובעת הפקודה כי מפקד בית הסוהר יחווה דעתו לעניין הבקשה ובחוות הדעת תינתן התייחסות להתנהגותו של האסיר בבית הסוהר והאם יש במתן ההיתר לראיון משום סיכון להפרת הביטחון, הסדר או המשמעת בבית הסוהר, סיכון לשלומו של האסיר, אסירים או סוהרים, או פגיעה בביטחון המדינה ו/או שלום הציבור. בסופם של טיעונים, ברי כי הטעם לסירובה של הרשות, מבוסס על התנגדותה של משפחת הקורבן כאשר לגישת המשיב הגבלת חופש הביטוי של העותר במקרה הנדון בא למנוע פגיעה בשלום הציבור. המידע החסוי שהוצג לעיוני הוא מן הטעמים בגינם מוחזק העותר באגף ההפרדה ואינני סבורה שיש בכוחו להוות שיקול בנסיבות עתירה זו. 7. על זכותו של האסיר לחופש הביטוי. על פי ההלכה שנקבעה בעע"א 4463/94 חנניה גולן נ' שרות בתי הסוהר פד"י נ (4) 136 (להלן: "פרשת גולן") סמכותה של הרשות להגביל חופש הביטוי של אסיר לא די בה וככל החלטה מנהלית, אף החלטת הרשות המופקדת על האסירים חייבת להיות סבירה ולהתבסס על שיקולים ענייניים ועל טעמים נכוחים. גם משניתנה לרשות, בהוראה מפורשת של החוק, סמכות לפגוע בזכות האדם של אסיר, אין הרשות רשאית לעשות שימוש בסמכותה בטרם תבדוק ותשתכנע כי, בנסיבות העניין הנתון, מתקיימים טעמים ממשיים, המצדיקים לשלול מן האסיר את זכותו או להגבילה (עמ' 153-154). ועוד באותה פרשה נאמר, כי שלילת הזכות הגבלתה או פגיעה בה מותרת רק על יסוד נימוקים עניינים שיש להם עיגון בדין וכגודל הזכות הנפגעת כך גודל הנימוקים הדרושים להצדקתה של פגיעה זו (עמ' 155 א). השאלה היא, מהו גבולן הראוי של ההגבלות והיכן נמצאת נקודת האיזון כאשר מחד זכותו של האסיר לחופש הביטוי ומנגד, חשש לפגיעה בשלום הציבור. על ביהמ"ש לקבוע את משקלו של כל אחד מהאינטרסים ולמצוא את נקודת האיזון בין האינטרסים הנוגדים. סמכותו של שב"ס להטיל הגבלות על חופש הביטוי נתונה לו בהתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית בשלום הציבור, או לפגיעה ממשית בהבטחת השלום, הסדר והמשמעת בין כותלי הכלא. גם כאשר מציגה הרשות נימוק של ממש להצדקת הפגיעה בחופש הביטוי של אסיר, מוטלת על הרשות החובה לעמוד במבחן המידתיות ואין לפגוע בזכות לחופש הביטוי של אסיר למעלה מן הנדרש כדי למנוע את הסיכון. הרציונל העומד בבסיס חופש הביטוי של כל אדם, לרבות אסיר, הוא בין השאר לתת לכל פרט את הזכות להשמיע את דברו בצורה חופשית (פרשת גולן וכן בג"צ 316/03 מחמד בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים תקדין על 2003(3), להלן: "בג"ץ בכרי")) חופש הביטוי כולל גם ביטוי הפוגע ברגשות הזולת. הגבלת חופש הביטוי מתחייב רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. "חופש הביטוי נועד להגן, לא רק על דעות מקובלות ואהודות...אלא גם ובכך עיקר מבחנו של חופש הביטוי - על דעות חריגות, מקוממות ומכעיסות המושמעות על רקע מאורעות מסעירים ובסגנון בוטה וצורם" (השופט מצא בבג"ץ 2888/97 נוביק נ' הטלוויזיה השנייה לטלוויזיה ורדיו פד"י נא (5) 193, בעמ' 201). 8. ומן הכלל אל הפרט. עמדתה של הרשות מבוססת על התנגדותה של משפחת הקורבן שחזרה והדגישה כי קיומו של הראיון יפגע בהם עד מאוד (מדבריו של דובר שב"ס בכתב התשובה מיום 25.1.11). אין לי ספק שכך הם פני הדברים, ואני מבינה לליבה של משפחת הקורבן. לגישתי, די באזכור שמו של העותר, שהורשע ברצח בנם, כדי לפגוע ברגשות המשפחה, במיוחד כאשר כוונתו של הראיון בראיון הטלוזיוני להטיל ספק באשמתו. משפחת הקורבן איננה נמנית לכאורה על אותם גורמים שיש לקבל חוות דעתם בטרם קיום הראיון, ברם אין ספק שהיא נמנית על הציבור אליו מכוונת הפקודה ולפיכך, לא שגה דובר שב"ס כאשר ביקש לשמוע עמדתם. הפניה של דובר שב"ס למשפחה אין בה משום חריגה מסמכותו, שקילת שיקולים זרים או פגם אחר. השאלה בסופו של דבר היא, אם נעשה האיזון הנכון. מכאן שאין כל פגם בעצם ההתחשבות של שב"ס ברגשות משפחת הקורבן. סעיף 34כד לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, מגדיר "ציבור" - לרבות כל חלק ממנו, העלול להיפגע מהתנהגות שעליה מדובר בהקשרו של מונח זה. יפים לעניין זה דברים שנאמרו על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה בבג"ץ בכרי (בעמ' 238): "במושג שלום הציבור וסדר ציבורי נכלל גם ערך מוגן של שמירה על רגשות בני הציבור...חשיבותו של ערך זה רבה הן בתחום הפרט והן בתחום חיי החברה והלאום". על המתח שבין חופש הביטוי לבין פגיעה ברגשות עמד הנשיא בדימוס אהרון ברק בבג"צ 14/86 יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, : "ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד זר לבין חייל ישראלי שעוצר נער ערבי צורבת את ליבי. עם זאת, אנו חיים במדינה דמוקרטית אשר בה צריבת לב היא לב ליבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם, הערבים לאוזניי, כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזניי והצובטים את ליבי". ובחזרה לבג"ץ בכרי (בעמ' 368) מפי כב' השופטת פרוקצ'יה: "כף הסיבולת המצדיק הגבלת חופש ביטוי עקב פגיעה ברגשות הוא, אפוא, גבוה ביותר, ורק מצבים חריגים ויוצאי דופן של פגיעה יצדיקו הגבלת חופש ביטוי כזה, שאם לא כן, היה חופש זה עשוי להתרוקן במידה רבה מתוכנו". ב"כ העותר הודיע כי העותר מוכן לכל ביקורת שתעשה ע"י הגורם המוסמך בשב"ס בזמן הראיון עצמו וביקורת נוספת בתום הראיון ואם לדעת שב"ס יימצא שיש בדברים שבאו מפיו כדי לפגוע בכבודו של המנוח או ברגשות המשפחה, תהיה לשב"ס הזכות לפסול את הדברים. הצעה זו שעלתה במהלך הדיון והובאה בפני דובר שב"ס ע"י ב"כ המדינה נדחתה. לגישתי, משמעות הדבר שדובר שב"ס לא נתן דעתו לנקודת האיזון הראויה ואף התעלם ממנה. מבחן המידתיות ונקודת האיזון הראויה מתקיימים בנכונותו של העותר לביקורת שב"ס. הקדשת הזמן הדרוש ע"י שב"ס לביקורת זו מתיישבת עם החובה המוטלת על הרשות לעשות את המאמץ הראוי על מנת למנוע פגיעה בזכות היסוד של העותר (ראה פרשת גולן). על פי התרשמותי, דובר שב"ס החליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של המשפחה וגם בכך טעה. החלטתו של דובר שב"ס היא החלטה מנהלית ובתור שכזו החלטתו כפופה לביקורת שיפוטית. ביהמ"ש לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות כל עוד החלטותיה אינן חורגות ממתחם הסבירות באופן חמור עד שאינן יכולות לעמוד וכל עוד לא הוכח כי התקבלו בהעדר תום לב, או שנתקבלו מתוך שיקולים זרים או באופן שרירותי. סוף דבר, מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הסירוב של הרשות לקיום הראיון ולפיכך דין העתירה להתקבל. לפיכך, אני מורה לרשות לאפשר לעותר להתראיין לתוכנית התחקיר של ערוץ 10, במקום ובתנאים שיקבעו על ידי הגורם המוסמך בשב"ס. הראיון יתקיים בנוכחותו של נציג שב"ס (או אדם אחר שיקבע על ידי דובר שב"ס) ותהיה לו הזכות לפסול כל אמירה העלולה לפגוע בכבוד המנוח או ברגשות משפחתו. בתום הראיון ניתנת הזכות לדובר שב"ס או למי מטעמו למחוק כל חומר שלדעתו יש בו כדי לפגוע ברגשות משפחת הקורבן. הגם שאני סבורה שכתבה מעין זו יש בה כדי להעצים "מעמדו" של העבריין לא ניתן להתעלם מכך כי ראיון לתקשורת האלקטרונית (רדיו וטלוויזיה) הוא אחד מאמצעי חופש הביטוי אליהם כיוונה הפקודה. בית סוהר / כלאאסיריםטלויזיה