קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אכיפת פסק חוץ פלורידה: לפני בקשה להכריז על פסק דין חוץ, שניתן על ידי בית המשפט של מדינת פלורידה ארה"ב ביום 10.3.2010, כפסק דין אכיף מכוח חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: החוק). רקע עובדתי על פי כתב התביעה 1. המבקשת הינה חברה הרשומה כדין בקפריסין. חברה זו הינה בשליטתו המלאה של עו"ד משה אביטן, שאף הצהיר מטעמה (להלן: עו"ד אביטן). המשיבה הינה חברה הרשומה בישראל. עיסוקן של החברות, בין היתר, הוא בתחום האופנה. שתי החברות החליטו על הקמת שותפות עסקית. הוסכם כי המבקשת תשקיע בשותפות סך של 1,000,000$ בשלבים ועל-פי לוח זמנים מוסכם, ואילו המשיבה, שהייתה בעלת קשרים עסקיים בסין והונג קונג, תפקח על ייצור הביגוד של המבקשת במפעלים שבהונג קונג ובסין. עוד הוסכם כי הסחורה שתיוצר באותם המפעלים תיובא ותשווק בארה"ב על-ידי חברה משותפת של הצדדים - חברת יודשקין USA. המבקשת מילאה אחר הוראות ההסכם, והשקיעה סך של 500,000$ בשותפות. לעומתה המשיבה או מי מטעמה לא עשו דבר כדי לקיים את ההסכם. לאור האמור, המבקשת דרשה את כספי ההשקעה בחזרה. לאחר משא ומתן הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה תשיב המשיבה לתובעת סך של 350,000$ (להלן: הסכם הפשרה; מוצג מש/1). מתוך סכום זה העבירה המשיבה סך של 50,000$ בלבד. הצדדים ערכו משא ומתן נוסף, שלא צלח. משכך המבקשת הגישה תביעה כנגד המשיבה וגורמים עסקיים נוספים לפני בית המשפט בפלורידה ארה"ב. בית המשפט הזר הפנה את הצדדים לגישור, שבמהלכו הגיעו הצדדים להסכם ביום 1.2.2010 (להלן: הסכם הגישור). ההסכם הובא לפני בית המשפט הזר, ועל יסודו הוציא בית המשפט פסק דין סופי ביום 29.3.10 (להלן: פסק החוץ). בפסק החוץ חייב בית המשפט את המשיבה, לצד נתבעת נוספת (חברת MANSA Inc), לשלם לתובעת סך של 300,000$. המבקשת טוענת כי לא התקבלו כל כספים מכוח פסק החוץ, ולפיכך עותרת היא להורות על אכיפת פסק החוץ. טענות המבקשת 2. המבקשת טוענת כי פסק החוץ, שניתן כנגד המשיבה וחברת MANSA Inc הינו פסק דין אכיף, ובהתאם להוראות החוק: פסק החוץ ניתן במדינת פלורידה, ותואם את דיניה. לא הוגש ערעור על פסק החוץ. החיוב שבפסק החוץ ניתן לאכיפה על פי הדין של אכיפת פסקי חוץ בישראל, ותוכנו של פסק החוץ אינו סותר את תקנת הציבור. פסק החוץ הינו בר-ביצוע במדינת פלורידה. המבקשת צירפה את תצהירו של עו"ד משינסקי לשם תמיכה בעובדות שצויינו. טענות המשיבה 3. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה לאכיפת פסק חוץ, מאחר והבקשה אינה עומדת בתנאים ובמבחנים הקבועים בחוק, וכדלקמן: המשיבה טוענת כי לא הייתה חלק מהסכם הגישור, שעל בסיסו ניתן פסק החוץ, וכי כלל לא נטלה חלק בהליך הגישור, ובדיונים לפני בית המשפט הזר. על אף האמור, נתן בית המשפט הזר פסק דין כנגדה. בנסיבות אלה, המשיבה טוענת כי לא ניתן לאכוף את פסק החוץ נגדה. בנוסף, לפי סעיף 6(א)(2) לחוק, פסק חוץ לא יוכרז כאכיף, אם בית המשפט סובר כי האפשרות, שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני בית המשפט הזר, לא הייתה סבירה. המבקשת הגישה תביעתה מבלי לצרף לה כל נימוק או תימוכין, מדוע בית המשפט הזר היה מוסמך ליתן את פסק החוץ. המבקשת לא צירפה חוות דעת מפורטת בעניין הדין הזר, ועל-כן התצהיר שצורף איננו עומד בתנאים של תקנה 354(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. מעבר לכך, לא הוסבר כיצד יכול בית המשפט הזר ליתן פסק דין נגד המשיבה, שלא היתה צד להסכם הגישור, ומעולם לא נתנה את הסכמתה לו. פסק החוץ, שניתן, כאמור, נגד מי שלא היה צד לפני בית המשפט הזר, נוגד את תקנת הציבור ואין לאוכפו. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שבהסכם הגישור הצהירה המבקשת (סעיף 3(ד) להסכם), כי אין בהסכם כדי לפגוע בבעל השליטה בנתבעת, עו"ד אביטן, באופן ישיר או עקיף באמצעות אכיפת פסק החוץ בישראל. פסק החוץ אינו אכיף במדינת פלורידה. המשיבה צרפה לטענתה זו חוות דעת המפרטת בהרחבה את טענתה זו. בתמצית ניתן לומר כי פסק החוץ אינו אכיף מאחר שהוראות הסכם הגישור אינן חופפות להוראות פסק החוץ, ובנוסף חסרה "הוראת ביצוע". דיון והכרעה 4. לאחר שבחנתי את הטענות הצדדים לעומקן מצאתי כי דין הבקשה להתקבל. השתלשלות ההליכים 5. הבקשה הוגשה לפני בית משפט זה ביום 26.10.2010. הבקשה נתמכה בתצהירו של עו"ד רמי משינסקי, שלטענתו היה מעורב באופן ישיר בהליכים השונים, אך מבלי שצורפה לבקשה חוות דעת מומחה. ביום 5.12.2010 הגישה המשיבה את תגובתה. במסגרת התגובה התייחסה המשיבה לעובדה כי הדין הזר לא הוכח על ידי המבקשת כדבעי, באשר לא צורפה לבקשה כל חוות דעת הנוגעת לדין הזר. מנגד המשיבה צרפה לתגובתה חוות דעת מומחה. ביום 3.3.2011 הגישה המבקשת "בקשה לצירוף מסמכים". במסגרת המסמכים ביקשה המבקשת לצרף חוות דעת מומחה, תצהיר משלים מטעם העד מטעמה, ועוד מספר מסמכים. ביום 16.3.2011 התקבלה תגובת המשיבה לבקשה לצירוף מסמכים, שלפיה התנגדה לקבלת הבקשה. אולם, במסגרת הדיון מיום 7.4.2011 לא התנגד ב"כ המשיבה למבוקש, ובלבד שתינתן לו ההזדמנות להגיב לכך. לאור האמור, אושרה בקשת המבקשת, וניתנה אפשרות למשיבה להגיב לאמור. ביום 17.4.2011 ניצלה המשיבה את הזכות שניתנה לה והגישה "תצהיר משלים" מטעמה. בהתאם, נחקרו המצהירים כולל המומחה מטעם המשיבה, וכשהמשיבה מוותרת על חקירת המומחית מטעם המבקשת. המסגרת הנורמטיבית 6. החוק העומד לדיון הינו חוק אכיפת פסקי חוץ. בית המשפט העליון תִמצת עניינו של חוק זה כדלקמן (ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, פסקה 4): "החוק נסוב על פסקי-חוץ, ו"פסק חוץ" הוא, כאמור בסעיף 1 בו, "פסק-דין שניתן על-ידי בית משפט במדינה זרה בענין אזרחי, לרבות פסק-דין לתשלום פיצויים או נזקים לצד שנפגע, אף כשלא ניתן בענין אזרחי". החוק קובע מסגרת נורמטיבית שעל-פיה רשאי בית משפט בישראל להכריז פסק-חוץ כפסק אכיף, ולענייננו צריכים לפנים הסעיפים 3 ו-6 בו. סעיף 3 מונה כמה וכמה תנאים החייבים להתמלא בפסק דין עד שיוכרז אכיף, ואילו סעיף 6 מונה כמה וכמה טיעוני-הגנה, שאם יוכח אחד מהם לא יוכרז פסק-החוץ אכיף...". מטבע הדברים, הנטל להוכיח את התנאים הנקובים בסעיף 3 לחוק מוטל על המבקש את אכיפת פסק החוץ, וכדלקמן (רע"א 2214/00 קרלו נובילי רובינטריה ס.פ.א נ' משה קטן בע"מ, פ"ד נד(4) 403, פסקה 6(ג)): "נקודת המוצא בענין זה הינה כי חובת ההוכחה בדבר קיומם של כל התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק רובצת על המבקש את אכיפת פסק החוץ... בדרך כלל עשוי המבקש אכיפה לצאת ידי חובת ההוכחה אם צירף תצהיר לאישור העובדות המבקשות לבסס את קיומם של כל התנאים שבסעיף 3 לחוק ואת המסמכים הנדרשים על פי תקנות סדר הדין האזרחי בענין אכיפת פסקי חוץ. בעשותו כן עובר הנטל המישני להפריך קיומו של תנאי זה או אחר הנדרש לאכיפה לשכמו של המשיב, באם הוא מתנגד לבקשת האכיפה. ואכן, על פי תקנה 356 לתקנות סדר הדין האזרחי, אם רצה משיב להתנגד עליו להגיש תשובה והיה והוא כופר בקיומו של אחד התנאים הנקובים בסעיף 3, עליו לצרף תצהיר על כך לתשובתו... עם זאת, הדעת נותנת כי אם העלה כפירה כזו וטען והצהיר כי תנאי כלשהו האמור בסעיף 3 לא נתקיים, חוזר הנטל הראשוני לשכם המבקש לבסס את טענתו כי התנאי אכן התקיים. אם לא השכיל לבססה, נשמט היסוד מבקשת האכיפה". לאחר שבית המשפט בחן ומצא כי המבקש השכיל להוכיח את התקיימות התנאים שנקבעו בחוק, יש לבחון האם המשיב הצליח להוכיח כי עומדת לזכותו אחת מההגנות שנקבעו בסעיף 6 לחוק (ראו ע"א 541/77 רוזנשיין נ' ספרטוס, פ"ד לב(2) 701). מהכלל אל הפרט 7. סעיף 3 לחוק קובע כלדקמן: "בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק-חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו בו תנאים אלה: (1) הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו; (2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור; (3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור; (4) הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן". המבקשת, כאמור, תמכה את בקשתה, בסופו של יום, בתצהיר ובחוו"ד מומחה מטעמה, שבה נטען כי תנאי הסעיף מתקיימים. המשיבה, כאמור, כפרה בכך, ואף היא תמכה את תגובתה בחוו"ד מומחה מטעמה. המשיבה בחרה שלא לחקור את מומחית המבקשת על חוות דעתה. משכך, אין לנו אלא לבחון האם יש ממש בטענות המשיבה, כאשר, כאמור, כעיקרון הנטל להוכחת התקיימות התנאים שנקבעו בסעיף 3 לחוק מוטל על המבקשת. א. תנאי 3(3) - החיוב שבפסק החוץ אינו ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותוכנו סותר את תקנת הציבור. 8. המשיבה טוענת כי היא לא הייתה צד להסכם הגישור שנחתם, וכלל לא ידעה על ההליכים המנוהלים נגדה, ועל-כן התנאי שנקבע בסעיף 3(3) לחוק אינו מתקיים. אינני מקבל טענה זו. 9. לטעמי, טענת המשיבה הינה טענת מגן ולא טענת חרב. היינו, טענתה של המשיבה הינה טענת ההגנה הקבועה בסעיף 6(א)(1) לחוק, ולא זו שנקבעה בסעיף 3(3) לחוק. הנפקות שבין הסעיפים משליכה על נטל ההוכחה. בע"א 4949/03 בולוס גד בע"נ נ' Globe Master Management Ltd. (לא פורסם 3.3.2005, פסקה 7) הסביר כבוד המשנה לנשיא השופט מ' חשין את עניינה של תקנה זו כך (אך ראו את הערותיו בהמשך של כב' השופט א' רובינשטיין) (ההדגשה שלי): "...הלכה פסוקה ומושרשת היא כי רק לעתים נדירות נדחה אכיפתו של פסק-חוץ מטעמים של תקנת הציבור. אכן, אותה תקנת ציבור שהוראת סעיף 3(3) לחוק האכיפה מדברת בה, תקנת ציבור "חיצונית" היא (ordre public externe) - להבדילה מתקנת ציבור "פנימית" (ordre public interne) - ותקנת ציבור זו עניינה "...בערכי יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות, ורק אם מתנגש פסק-חוץ באחד מאלה כי אז נדחה אותו מפנינו... טענה על דבר היותו של פסק-חוץ מוטעה או גורם אי-צדק לא יהיה די בה": ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס [1], בעמ' 653-652. וכפי שהתבטאנו במקום אחר (בנושא של הסגרה), תקנת ציבור חיצונית עניינה הוא "...בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה..." (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 346)...".   לא השתכנעתי כי יש בטענות המשיבה כדי להוות פגיעה בתקנת הציבור, כפי שזו הוגדרה והוסברה על ידי בית המשפט העליון (אף לא לשיטת כב' השופט רובינשטיין). משכך הנטל להוכחת קיומה של הגנת תרמית מוטל על המשיבה, ולטעמי, זו לא הצליחה להרימו וכדלקמן. 10. עו"ד משינסקי, שהעיד מטעם המבקשת, והיה מעורב בכל ההליכים, העיד כי עו"ד אביטן נטל חלק פעיל בניהול הגישור. לדבריו עו"ד אביטן שוחח ארוכות בטלפון ומספר פעמים הן עם אחיו, מר מאיר אביטן (להלן: מאיר), והן ישירות ובעקיפין עם עו"ד מלנד, ב"כ המשיבה בהליכים השונים שהתנהלו בארה"ב. עו"ד אביטן השתתף באופן פעיל במשא ומתן ועמד על כך כי יוחרג אישית מכל אחריות. יתר על-כן, למיטב ידיעתו, טרם החתימה על הסכם הגישור, עו"ד אביטן נתן אישור לחתום על ההסכם לאחיו מאיר ולב"כ עו"ד מלנד. לעומת דברים אלה, עו"ד אביטן העיד בתצהירו כי המשיבה מעולם לא מינתה את עו"ד מלנד להיות בא כוחה בעניין. כן המשיבה לא נטלה כל חלק בהליך הגישור, או בדיונים שנערכו לפני בית המשפט הזר, ולא הסמיכה אף אדם לקחת חלק בהליכים אלה בשמה. בהתייחס לשיחות הטלפון, עו"ד אביטן טען כי ניהל שיחת טלפון אחת עם אחיו "שהתייעץ איתי בקשר להסכם פשרה שעתיד להיחתם בינו ובין החברות שבשליטתו לבין המבקשת. במסגרת שיחה זו... וודאי שלא לקחתי חלק פעיל במו"מ שניהלו הצדדים להסכם, שכן כל מערכת היחסים בין הצדדים נשוא הסכם הפשרה לא התייחסה אלי ו/או למשיבה באופן כזה או אחר. יובהר, כי לאור העובדה שביני לבין מר משינסקי המצהיר מטעם המבקשת, וביני לבין בעל השליטה במבקשת, קיימת התחשבנות בעניינים אחרים שאינם קשורים בהליך הפשרה, כל שדרשתי מאחי בהקשר זה, לדאוג ולוודא כי הסכם הפשרה לא יחול עלי ועל החברות שבשליטתי. לאור זאת, נכתב בהסכם הפשרה, ברחל בתך הקטנה, כי אין בהסכם הפשרה ובחיוביו בכדי לפגוע בי באופן ישיר או עקיף" (ההדגשות שלי). לאחר שבחנתי את הראיות השונות שהוגשו, ולאחר שהתרשמתי מהעדים השונים, מצאתי כי יש להעדיף את גרסת המבקשת על פני גרסת המשיבה. 11. נפרט תחילה את העובדות השונות, ולאחר מכן נסיק את אשר מתבקש מהן: בכותרת פסק החוץ המשיבה מצויינת כאחת מ-4 נתבעות. בפתח פסק החוץ נכתב (והדברים יובאו במלואם מפאת חשיבותם): "THIS CAUSE come before the Court upon the parties entering into Mediation Settlement Agreed on the 1st day of February, 2010, and upon agreement of counsel and parties, and the Court otherwise being fully informed in the premises, it is…" עוד נרשם בפסק החוץ כי העתק ישלח לעו"ד רוברט מלנד. המבקשת צירפה לתצהיר המשלים מטעמה מסמכים, שמהם עולה בבירור כי עו"ד מלנד פעל כב"כ של כל הנתבעות, במסגרת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים. בכותרת הסכם הגישור, שבין היתר על בסיסו ניתן פסק החוץ, מצויינת המשיבה כאחת הנתבעות. בתחתית ההסכם במסגרת החתימות: בשם התובעת (המבקשת דנן) מופיעות חתימותיהם של עו"ד משינסקי וב"כ עו"ד פישמן, בשם הנתבעות מופיעות חתימותיהם של מאיר אביטן ומר אלמליך, וחתימתו של עו"ד מלנד כב"כ . בהתייחס לאופי הליך הגישור מומחה המשיבה העיד (פרוטוקול הדיון מיום 27.4.2011 ע' 16 ש' 2 ואילך): "...מדובר במגשר מוסמך על ידי בית המשפט העליון בפלורידה... כשאתה מפנה אותי לסעיף 3 בהסכם, ואני אומר שזה נכון שהגישור הזה היה על פי צו בית משפט בהתאם לסעיף 2. מדובר על גישור חובה. בית המשפט מוסמך לשלוח את הצדדים לגישור אם הוא חשוב שבאמת התיק מתאים. זה לא אוטומטי. אלא עובר תחת ידו של השופט והוא מחליט אם לשלוח אותם לגישור וזה גישור חובה. כלומר, האם זה נכון יהיה לומר שבית המשפט בדק טרם מתן הצו לגישור שאכן ההזמנות נמסרו כדין וכל ההליכים המקדמיים בוצעו, אני מניח שכן". מראיות אלה ניתן לראות כי עו"ד מלנד פעל בשם המשיבה, במסגרת ההליכים השונים שהתנהלו בארה"ב. לדברי מומחה המשיבה, הגישור הינו גישור חובה, שנערך במסגרת בית המשפט, כאשר נכון לומר כי בית המשפט מוודא כי ההליכים המקדמיים בוצעו. מעבר לכך, דומה כי קיימת חזקה כי בית משפט זר פועל כשורה וכדין. אשר על כן יש להניח, והנחה זו לא נסתרה, כי בית המשפט ווידא כי עו"ד מלנד אכן מייצג את לקוחותיו כדין. 12. מעבר לאמור, מתקיימות עוד נסיבות התומכות בגירסת המבקשת: מהתנהגות המשיבה ניתן ללמוד על מחשבתה אודות זכויותיה. תמוה, כיצד מחד גיסא המשיבה מחויבת בפסק דין מכוח הסכם גישור בסך של 300,000$, כאשר לטענתה היא איננה צד להליכים, אך מאידך גיסא איננה נוקטת בפעולה כלשהי על מנת לבטלו או לתקנו. חזקה היא כי אין אדם שותק ורואה כי נכסיו נאכלים על ידי אחר (ראו למשל רמב"ם הלכות טוען ונטען יג, ה - ו). מסקנה זו אף נתמכת בדברי עו"ד אביטן כפי שבאו לידי ביטוי בתצהירו (פסקות 7 - 8 לתצהיר המשלים): "... אילו הייתה המשיבה מודעת להליכים המשפטיים שננקטו כנגדה בארה"ב קודם ולאחר חתימת הסכם הפשרה, חזקה כי הייתה מתגוננת כנגד הליכים אלה, והייתה נוקטת בכל האמצעים העומדים לרשותה בכדי לעשות כן, ובכלל זה - הגשת ערעור על פסק החוץ. 8. מבלי לגרוע מהאמור יובהר, כי בכוונת המשיבה לנקוט בימים הקרובים בהליכים משפטיים בארה"ב, על מנת לבטל את פסק החוץ". מילים לחוד ומעשים לחוד. עו"ד אביטן, נשאל באשר להבדל שבין השניים, וכך הוא העיד (פרוטוקול הדיון מיום 27.4.2011 ע' 14 ש' 1): "לשאלה, האם עד היום לא עשיתי שום פעולה בארה"ב לשם הביטול, אני משיב שלא... אני משיב שאני התייעצתי עם המומחה שוב פעם והוא אמר לי שאין מה לנקוט בהליך כי היות שהחברה לא חתומה... זה מה שהבנתי ממנו. אני שומר לעצמי את הזכות לעשות זאת, אם אצטרך". דא עקא, וכפי שנראה לקמן ביחס לתנאי 3(4) לחוק, מומחה המשיבה העיד כי, למעשה, כרגע כל עוד לא ננקט כל הליך פסק הדין אכיף. על אף האמור לא שמענו כי המשיבה נקטה בכל צעד לשם ביטול או תיקון פסק הדין, או כי הגישה תביעה נגד אי מי מהגורמים המעורבים, דוגמת האח מאיר אביטן שחתם על ההסכם, או עו"ד מלנד שפעל ללא הרשאה וכד'. תמיהות אלו אומרות דרשני. הדברים מקבלים משנה תוקף, לאור דברי המומחה כי אין צורך בהגשה ערעור, אלא די בהגשת בקשה לתיקון טעות, לאותו בית משפט זר שנתן את פסק החוץ (שם ע' 17 ש' 2 - 4). 13. בנוסף לאמור, על הסכם הגישור, כאמור, מופיעה חתימתו של מאיר. המשיבה טוענת כי לא היתה לו כל סמכות לפעול מטעמה. לטעמי, המשיבה לא הצליחה להוכיח את טענתה זו, וזאת מעבר לאשר נאמר לעיל בדבר החזקה כי בית המשפט הזר בחן ובדק עניין זה. ראש לכל יש לציין כי המשיבה בחרה שלא להעיד את מאיר בעניין זה, על אף דברי ב"כ כי תשקול זאת (פרוטוקול מיום 7.4.2011 ע' 3 ש' 11). אין להתעלם מעובדה זו כשאנו בוחנים את מכלול הדברים. המבקשת צירפה את הסכם הפשרה (מש/1) כתמיכה בטענה כי הייתה למאיר סמכות לפעול מטעם המשיבה. הסכם הפשרה נערך, כאמור, בין המבקשת לבין המשיבה ושתי חברות נוספות, ועל בסיסו הוגשה התביעה נשוא פסק החוץ. על הסכם זה מופיעות שלוש חתימות: האחת של מאיר בשמו, השנייה של רונן אלמליח, והשלישית של מאיר בשמו של משה אביטן. ליד חתימה זו מצויין "POA", כאשר הכוונה היא מיופה כוח. עו"ד אביטן העיד כי מעורבות המשיבה מצטמצמת בכך, שהמשיבה שלחה את מאיר כשלוחה על מנת שיפתח עסק משלו בארה"ב, וכדלקמן (פרוטוקול הדיון מיום 27.4.2011 ע' 10 ש' 30 - סוף, ע' 11 ש' 1- 2): "כחלק מהפעילות, כאשר אחי מאיר או בשם הקיצור מיקו, שהוא רצה לנסוע לארה"ב בשנת 2003 ולפתוח עסק עצמאי משלו, הוא היה צריך את עזרתי בכך שחברת יוקה שולחת אותו לארה"ב לפתוח עסק וזה למטרות ויזה בלבד. זה היה כל הקשר של חברת יוקה לאותה פעילות שהוא התחיל אותה ב-2003. זה כל הקשר השתחל פה ונכנס. אין לה קשר לשום פעילות מחו"ל". ניתן להניח כי ניתן למאיר יפוי כח כלשהו על ידי המשיבה על-מנת שיוכל לפעול כשלוחה בארה"ב ולפתוח עסק חדש. ייתכן כי יפוי הכוח היה ספציפי ולא כללי, אך עניין זה כלל לא הוברר. כשנשאל עו"ד אביטן מדוע המשיבה מופיעה על הסכם הפשרה הוא השיב (פרוטוקול הדיון מיום 27.4.2011) (ההדגשות שלי): "הטעות הייתה שהוא (מאיר, י.ש.) השתמש בחברת א.מ.י. יוקה ולא החברה הנוספת יוקה פריז, שזאת החברה האמריקאית שבשמה הוא עבד" (ע' 11 ש' 7 -9). "לשאלה, האם תחת השם משה אביטן חתום אחי, מאיר, וכתוב POA, אני משיב שאני לא יודע מי נתן לו יפויי כוח ואיך הוא חתם בשמי" (ש' 21-22). "אין לי הסבר מדוע אחי חתם בשמי ומדוע השם שלי מופיע. היות ובזמנו כשהוא הקים את החברה באמצעות המשיבה ואני שלחתי אותו למטרות ויזה וזה היה הקשר היחיד שלי" (ש' 26 - 27). ההתנסחות הראשונית תמוהה. אם אכן לא היתה למאיר כל סמכות שהיא ביחס למשיבה, נראה כי אין מקום לדבר על טעות. לא סביר כי מאיר "טעה" והשתמש בשמה של המשיבה שבה אין לו כל סמכות, ואף חתם כמיופה כוחה בשמו של עו"ד אביטן, אם לא היה כל אישור לעשות כן. יש לתהות מדוע עו"ד אביטן אינו מתרעם על כך, שאחיו חתם כמיופה כוח במשיבה, בעוד שאין לו כל יפוי כח לפעול מטעמה, אלא מתייחס לעניין כ"טעות" גרידא. רק בהמשך ולאחר שנשאל במפורש תמה כיצד פעל מאיר כפי שפעל. אשר על כן יותר מסתבר לומר כי היתה למאיר סמכות כללית לפעול מטעם המשיבה, אך לדעת עו"ד אביטן הוא חרג מסמכותו. 14. עוד יש להפנות לדברי עו"ד אביטן, שהם ספק פליטת פה החושפת את האמת שתחת פני השטח, ספק טעות לשון. דברים אלו מצטרפים לאשר נכתב לעיל, ואשר עוד ייכתב לקמן. עו"ד אביטן נשאל באשר לפשר השיחה שערך עם אחיו, בטרם זה האחרון חתם על הסכם הגישור, וכך ענה (ההדגשה שלי): "...ואחר כך (מאיר, י.ש.) דיבר איתי (עו"ד אביטן, י.ש.) ואמר שהוא נפגש עם המייצגים והוא יושב על הסכם פשרה. הוא אמר שהוא נפגש עם יודשקין. הם הגישו תביעה שכנגד. הוא אמר שהם מוותרים על תביעה שכנגד ומצד שני, הם מקבלים פסק דין כנגדנו..." (שם ע' 13 ש' 6 ואילך). היה לעו"ד אביטן לומר "הם מקבלים פסק דין כנגדי", שכן, כאמור, למיטב ידיעת עו"ד אביטן החברות הנתבעות הינן חברות הקשורות לאח בלבד, ואינן קשורות אליו. אם כן מה זו לשון "נגדנו", בה נקט האח מאיר? אלא אם כן נאמר כפשוטם של דברים: כנגדנו, כנגד החברה שלי (מאיר), חברת יוקה פריז, וכנגד החברה שלך (עו"ד אביטן), היא המשיבה דנן. 15. נסיבה נוספת וחשובה היא סעיף ד' להסכם הגישור. לא אקדים את המאוחר, ועל-כן אתייחס להשפעת סעיף זה על טענת המשיבה, כי לא ידעה אודות ההליכים שננקטו כנגדה, רק לקמן, בחלק ג' שיעסוק בסעיף זה במפורש. ומעל לכל אין להתעלם מכך שאותו מי שפעל מטעם המשיבה במסגרת ההליכים הנ"ל אינו זר לבעל השליטה במשיבה, אלא באחיו, אשר כאמור לא הובא לעדות ואף לא ניתן הסבר ראוי, הכיצד ומדוע יפעל האח כפי שפעל. 16. כאמור, עו"ד אביטן טען כי התקיימה שיחה אחת בינו לבין אחיו, ובניגוד לאשר נטען על ידי עו"ד משינסקי. כראיה לכך צירף הוא לתצהירו המשלים תדפיס של פירוט השיחות. לטעמי, אין בראיה זו כדי לסתור את עדותו של עו"ד משינסקי, לאור העובדה כי ייתכן ולעו"ד אביטן קיים יותר מקו טלפון אחד. 17. אם אסכם נקודה זו. מבחינת התקיימות סעיף 3(3) לחוק אני מוצא כי המבקשת הוכיחה כי פסק החוץ עומד בתנאי זה. מנגד, בחינת התקיימות ההגנה שנקבעה בסעיף 6(2) לחוק, אני מוצא כי המשיבה לא הצליחה להוכיח כי פסק החוץ הושג במרמה, ועל-כן טענתה בעניין נדחית. למעלה מהנצרך אציין, כי אף ללא התייחסות לשאלת נטלי ההוכחה, שוכנעתי כי המשיבה, הייתה גם הייתה צד להליך, והן מאיר והן בא-כוחה פעלו בשמה לכל דבר ועניין, ובהתאם להנחיותיו של עו"ד אביטן. ב. תנאי 3(4) - פסק החוץ אינו בר ביצוע במדינה בה הוא ניתן. 18. המבקשת טוענת כי פסק החוץ עומד בתנאי זה, ואף צרפה חוות דעת מומחה שתתמוך בטענתה זו. המשיבה טוענת כי פסק החוץ איננו בר ביצוע, וכתמיכה בטענתה זו צרפה חוות דעת מומחה מטעמה (להלן סתם "מומחה" הכוונה למומחה זה). המומחה כתב בחוות דעתו כי פסק החוץ איננו אכיף מהטעמים הבאים: בסעיף 3B להסכם הגישור נכתב כי החיוב של הנתבעות יהיה ביחד ולחוד, ולעומת זאת פסק הדין חייב כל נתבעת בנפרד. המומחה טען כי במקרה שכזה "פסק דין אשר ניתן לפי תקנה 1.442 לתקנות סדר הדין האזרחי של מדינת פלורידה, על בסיס הסכמה אשר הושגה בין הצדדים ואשר הוגשה לבית המשפט לאישורו כמוהו כפסק דין אשר ניתן בהסכמת הצדדים והינו לפיכך חוזה מטיבו. 'ככזה' קובע בית המשפט 'הפרשנות אשר תינתן לפסק דין לפי תקנה 1.442 תוכרע אך ורק על בסיס הנוסח שבו עשו הצדדים שימוש, אם הוא אינו דו-משמעי" (פסקה 8 לחוות הדעת). לפי דעתו, הסטייה בין הוראות הסכם הגישור לבין הוראות פסק הדין, הופכות את פסק הדין לבלתי אכיף במדינת פלורידה. המומחה טען כי פסק החוץ נעדר הוראות ביצוע מסורתיות. עם זאת המומחה הודה כי ההשלכה של חסר זה, תושפע מהמקום בו יבוקש לבצע את פסק הדין. במחוז אחד פסק הדין יהיה אכיף, ואילו במקום אחר הוא לא יהיה אכיף. בשורות החתימה שבהסכם הגישור לא ניתן למצוא את שמה של המשיבה, A.M. Yuka Ltd. המומחה טען, כי אם אכן המצב העובדתי הוא כזה שהמשיבה לא חתמה על הסכם הגישור, אזי לפי דעתו הסכם הגישור אינו אכיף כנגדה. 19. במהלך עדותו של המומחה התברר כי הדברים אינם כפשוטם. הוברר כי אין המדובר בפסק הדין הנותן תוקף להסדר אליו הגיעו הצדדים, אלא המדובר בפסק דין עצמאי, שניתן על ידי בית המשפט (כפי שצוטט לעיל) על בסיס הסדר הגישור, על בסיס הסכמת עורכי הדין והצדדים, ועל סמך הנחות היסוד הידועות לבית המשפט. משכך, מקומן הראוי של הטענות השונות שאותן מעלה המומחה הוא במסגרת ערעור או בקשה לביטול/תיקון פסק החוץ וכד', אך אין בהן כדי לגרוע מהיות פסק החוץ אכיף כלפי הצדדים. באנאלוגיה ניתן להשוות זאת ליחס שבין פסק דין לבין פסיקתא. כעיקרון, פסיקתא אמורה לשקף את פסק הדין ואל לה לסטות ממנו. עם זאת, במידה והפסיקתא איננה משקפת כראוי את פסק הדין, הרי שפתוחה הדרך בפני הצד המעוניין להשיג על כך בדרכים שנקבעו בחוק. במידה וצד ויתר על זכותו להשיג על הפסיקתא הרי שהיא זו המחייבת, ועל אף שהיא איננה משקפת את פסק הדין (ראו למשל בש"א 7048/06 כץ נ' גוטליב (לא פורסם 27.9.2006)). כך העיד המומחה (פרוטוקול הדיון מיום 27.4.2011; ההדגשות שלי): "לשאלה, האם נכון לומר שב"כ הנתבע עו"ד מלנד חתום כאן בשם בשם כל הנתבעים, אני משיב שזה לא ברור מאליו. ייתכן שכן. אם אתה מפנה אותי שעו"ד מלנד מציין מפורשות שהוא חותם בשם התובע בתביעה במיאמי, ושואל האם זה נכון, אני משיב שכך כתוב. כשאתה מפנה אותי לחוות דעתי, סעיף 8, ושם אני קובע בתור מומחה של בית המשפט שהסכם פשרה זה נחתם על פי תקנה 1442, אני משיב שזה לא מה שאני אומר. אני אומר שהדברים דומים. זה נכון שההסכם דנן לא נחתם על פי תקנה 1442" (ע' 16 ש' 16 ואילך). "מתוך הניסיון שלי, האם ראיתי מקרה שכזה, אני משיב שזה דברים שקורים ולדעתי מדובר בטעות קולמוס. מישהו היה צריך לפנות לתקן את זה. יש הליך בפלורידה שניתן להגיש בקשה לתיקון טעות כזאת. לא צריך אפילו להגיש ערעור בשביל זה... נראה לי שעל פני הדברים שמדובר בטעות סופר" (ע' 17 ש' 1-10). "...אני משיב שיש לי כאן את נוסח התקנה הרלוונטית, שזה סעיף 1.730, שכאשר מסתיים גישור הודעה תימסר לבית המשפט..." (ע' 18 ש' 7-8). "לשאלה, כשרוצים לאכוף כיצד צריך לפעול, אני משיב שיש את משרד השריף. אתה צריך לפנות במקום נתינת פסק הדין. ניתן לקחת את זה למחוז אחר באותה מדינה. לשאלה אם הקביעה אם צריך את ההוראה המיוחדת תיקבע לפי מקום האכיפה או לפי מקום פסק הדין, אני משיב שלפי מקום האכיפה. מדובר בפסק דין שמסיים תביעות בין מחוזות שונים, אז הסתירות פה שתי מחוזות. איפה שניתן פסק הדין לא דורשים את השפה המסורתית. לשאלה מדוע פסק הדין לא אכיף בארה"ב, אם עולה שלכאורה הוא כן אכיף באותו מחוז לפחות, אני משיב שהנתבעים היה יכולים להגיש ערעור בטענה שהוא לא אכיף, אז העניין הזה היה מתגלגל לבית המשפט העליון בפלורידה ואז העניין הזה לא קיים". (ע' 19 ש' 23). "זה נכון שהסכם הגישור אסור לאף אחד להשתמש בו והוא נשאר חסוי" (ע' 20 ש' 8). "לשאלה, אם אני בא לאכוף באמצעות השריף את המסמך שמתקרב בתרגום להסכם פסק דין סופי, מי יכול למנוע את האכיפה שלו, אני משיב שאני חושב שגם בארה"ב וגם בישראל אם מדובר בפסק דין שהושג על בסיס טעות או מרמה חלילה, ניתן בנסיבות מיוחדות כאלה להסיר את החיסיון להסכם הגישור. לשאלה, אם זה נכון שכל עוד וההליך לא ננקט יש לנו פסק דין מחייב ואכיף, אני משיב שנכון בהסתייגויות של יתר הנימוקים למה פסק הדין לא בר-ביצוע בפלורידה. לשאלה, האם זה נכון שבפסק דין בהבדל מהסכם הגישור, נושא החתימות לא רלוונטי, אני משיב שנכון" (ע' 20 ש' 9 ואילך). הנה כי כן, ככל ושגה בית המשפט הזר, ונפלה טעות כזו או אחרת בפסק דינו, שלא מתוך כוונת מכוון, הרי שהמשיבה הייתה יכולה לפנות לבית המשפט הזר כדי לתקן זאת. בית משפט זה עת הוא דן בבקשה לאכיפת פסק חוץ, כעיקרון (ראו ההסתייגות לקמן), אין לו אלא את מה שעיניו רואות, ועליו לבחון את אשר הונח לפניו. מעת שפסק החוץ מקיים את התנאים שנקבעו בסעיף 3 לחוק, ולא הוכחה כי מתקיימת אחת מההגנות שנקבעו בסעיף 6 לחוק, הרי שיש לאכוף את פסק הדין. יתירה מזו, כך גם עולה למקרא דברי המשיבה עצמה (סעיף 4 לסיכומי השלמה; ההדגשה שלי): "מן המפורסמות היא כי מהות החוק לאכיפת פסקי דין חוץ הנו כיבוד הריבון הזר בתנאים שקבועים בחוק. המשיבה תטען כי בנסיבות תובענה דנן, דחיית הבקשה לא תהווה פגיע בריבון הזר על ידי בית המשפט הנכבד, אלא נהפוך הוא - דחיית הבקשה תאפשר למבקשת לפנות לבית המשפט הנכבד בפלורידה על מנת שהלה יתקן את הטעון תיקון בפסק הדין ולבטח בית המשפט הנכבד בפלורידה לא חפץ לגרום לעיוות דין ולפגוע בזכיות יסוד של המשיבה רק בגלל שנפלה טעות מהותית בפסק הדין שיצא תחת ידו...". ובהמשך (פסקה 6; הטעויות במקור): "בעניין המשיבה תוסיף ותטען כי לטענתה המבקשת לא הגישה בקשה לתקן את טעות הקולמוס בפסקיתא באשר אז הייתה נדרשת להתמודד בבית המשפט בפלורידה עם על יתרת הסתירות הקיימות בין הסכם הגישור לבין הפסיקתא והמבקשת סבה וסבורה לתומה כי היא רשאית ויכולה לחוס תחת היתרונות שמעניק המחוקק הישראלי לצד המבקש לאכוף פסק דין של בית משפט אמריקאי בארץ". לסיכום נקודה זו, נמצא כי המבקשת הוכיחה כי פסק החוץ בר ביצוע במדינה בו הוא ניתן, ומבלי שטענתה תיסתר על ידי המשיבה. ג. סעיף 3(ד) להסכם הגישור 20. בהסכם הגישור הוסכם בין הצדדים, כדלקמן: "3D. YUDASHKIN WILL NOT DIRCTLY OR INDIRCTLY IMPLICATE MOSHE AVITAN IN ANY EFFORTS TO ENFORCE THE CONSENT JUDGMENT AGREED TO IN PARAGRAPH 3B ABOVE IN THE BROWARD COUNTY CASE IN ISRAEL". המשיבה טוענת כי היא בבעלותו המלאה של עו"ד אביטן. משכך לאור ההוראה שנקבעה בסעיף 3(ד) הנ"ל, לפיה אין לערב את עו"ד אביטן בין ישירות ובין בעקיפין, המבקשת איננה יכולה לאכוף את פסק הדין, וכנגד ההסכמה הנ"ל. בלשונה (פסקה 10 לסיכומי השלמה): "אין ספק כי אכיפת פסק הדין כנגד המשיבה בארץ תהא בניגוד להוראות סעיף D להסכם הגישור. בנסיבות אלו, המשיבה תטען כי לא ניתן לאכוף את פסק הדין בארץ באשר יש בו סתירה פנימית ומבצב (הטעות במקור, י.ש.) דברים זה על המבקשת לפנות לבית המשפט בפלורידה על מנת שהלה יהיר (כך במקור, י.ש.) את פסק דינו...". האמור לעיל, יפה כעיקרון אף לענייננו. המבקשת מבקשת לאכוף את פסק החוץ. הסכם הגישור והאמור בו אינם מהווים חלק מפסק החוץ, ועל-כן טענותיה השונות של המשיבה מקומן הראוי יכול והיה נמצא להן בהגשת ערעור וכד' לבית המשפט הזר, שנתן את פסק החוץ, ולא לפני בית משפט זה. כאמור, הגישור אליו נשלחו הצדדים הינו גישור חובה אליו הפנה בית המשפט. סופו של יום, נחתם הסכם גישור, שעל בסיסו ניתן פסק החוץ. ודוק, פסק החוץ לא נתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור, אלא עומד הוא על רגליו שלו, ועל-כן, כעיקרון, אין מקום להיזקק לאמור בסעיף 3(ד) להסכם הגישור. 21. זה המקום להוסיף מעט הסתייגות לצורה הנחרצת בה הבענו דעתנו לעיל. אין מקום להאריך או לקבוע מסמרות בדבר, שכן עניין זה לא נטען מפורשות על ידי המשיבה אלא עולה הוא מתוך דבריה. בעניין אחר, בית המשפט העליון הביע דעתו, כי בעת הדיון בבקשה להכרזת פסק דין זר כאכיף, על בית המשפט להתייחס לאירועים ולעובדות, שהתרחשו לאחר שניתן פסק הדין הזר. לשון אחר, על בית המשפט להיזקק לטענה כי על אף שבעת מתן פסק הדין הזר, התקיימו התנאים הקבועים בסעיפים 3(3) ו-3(4), הרי שהם אינם מתקיימים בעת שמבוקש לאכוף את פסק הדין הזר (ראו דברי כב' השופט לוין בע"א 555/84 פוקס נ' מנצ'יק, פ"ד לט(3) 386); הדברים אינם כה פשוטים ראו ע"א 3459/94 I.P. Enterprises Inc. נ' מילוזן בע"מ, פ"ד נב(1) 273 התייחסות השופט טירקל לעניין בפסקה 7, ודברי השופט אנגלרד פסקות 8 - 11). בהתאם לאותו קו חשיבה, נראה כי כשם שבית המשפט רשאי להתייחס לנסיבות שהתרחשו לאחר פסק הדין, כך, כעיקרון, בית המשפט רשאי להתייחס לנסיבות שקדמו לפסק הדין. אלא שבהתייחס לנסיבות שקדמו לפסק הדין, על בית המשפט לבחון דרכו בזהירות יתירה, שמא אותן נסיבות נלקחו בחשבון במסגרת פסק הדין. בענייננו, הסכם הגישור עמד לפני בית המשפט הזר, ואף על פי כן בית המשפט הזר פסק את אשר פסק. משכך, תרופתה של המשיבה מצויה אצל בית המשפט הזר. עד כאן לעניין נקודה זו, ועתה נעבור לעניין שנדון לעיל. 22. לאחר שהתוועדנו לסעיף זה, נוכל ללמוד ממנו לאשר נאמר לעיל, בהתייחס לטענת המשיבה כי לא ידעה אודות ההליכים המתנהלים נגדה. ענייננו של סעיף זה הינו הענקת פטור מחבות לעו"ד אביטן הוא בעל השליטה במשיבה. לטענת עו"ד אביטן, כפי שהובאה על ידי ב"כ, סעיף זה בא לעולם כתוצאה מבקשתו במסגרת אותה שיחה שערך עם אחיו, וכדלקמן (פרוטוקול הדיון מיום 28.4.2011, ע' 27 ש' 13 ואילך) (ההדגשה שלי): "באותו סעיף D של הסכם הגישור, בעל השליטה במשיבה טען שהוא מסוכסך עם אחיו, על מנת למנוע מצב של פעולות שעה אחיו בין בידיעתו ובין שלא בידיעתו, דרש באותה שיחת טלפון שיהיה כתוב ונהיר לכל הצדדים שיהיו נוכחים, ביניהם מר משינסקי, שלא ניתן לאכוף את פסק הדין הזה כנגד נכסיו של בעל השליטה במבקשת הן באופן ישיר והן באופן עקיף. אני לא יודע לנסח את זה יותר טוב. זה ספקטרום של הנחיה בצורה הרחבה ביותר. המשמעות היא חד ברורה. לשאלת בית המשפט, אם ובהנחה שהייתה הסכמה שיינתן פסק דין כנגד החברה אך תוך ההסתייגות של סעיף D מה ההסבר שמצד אחד יינתן פסק דין נגד החברה ומצד שני תיחשב אכיפה נגד החברה כפעולה עקיפה נגד מר אביטן, אני משיב שהזכות לפגוע בנכסים של מר אביטן אפשר בפלורידה אך לא בישראל...". דברים אלו אינם ברורים ומעלים יותר שאלות מתשובות: נטען כי שני האחים מסוכסכים, וכדי למנוע מצב שיעשו פעולות במשיבה ללא ידיעת עו"ד אביטן התבקש מאיר להוסיף סעיף זה. כזכור, את שיחת הטלפון שבין האחים יזם מאיר ולא עו"ד אביטן. אם זה הראשון ביקש לפעול מאחורי גבו, מדוע התקשר לאחיו? אם קיים סכסוך ועו"ד אביטן לא סומך על אחיו, כיצד יכול הוא לסמוך עליו כי יכניס להסדר הגישור את הסעיף הנ"ל? בכלל גרסת המשיבה, לפיה האח מאיר מחד גיסא פועל ללא סמכות ומחייבה על אף שהיא מצויה בשליטתו הבלעדית של עו"ד אביטן, אך מאידך גיסא מאיר מונע את חיובו האישי של עו"ד אביטן, מתמיהה. אם המשיבה כלל איננה קשורה להליכים השונים של מאיר, מדוע כלל עלה חשש לפי עו"ד אביטן כי המשיבה תעורב בצורה זו או אחרת? שאלה זו מתחזקת לאור העובדה כי מדובר בגישור המנוהל בפיקוח עורכי דין ובית משפט, ומבלי שיש למאיר יפוי כח לפעול בשם המשיבה. אם עו"ד אביטן חשש מעירוב המשיבה בהליכים השונים, מפאת היותה קשורה בצורה רחוקה, מדוע לא נכתב בפירוש כי לא ניתן יהיה לתבוע את המשיבה? מדוע שדווקא ניתן יהיה לפגוע בנכסים של עו"ד אביטן בפלורידה אך לא באלו שבישראל? כל התהיות הנ"ל נפתרות אם נניח כי עו"ד אביטן ידע אודות ההליך בו מעורבת המשיבה, אך היה מעוניין להרחיק את עצמו באופן אישי. סוף דבר 23. סוף דבר נמצא כי המבקשת הוכיחה כי התקיימו התנאים לאישור פסק החוץ כפסק חוץ לפי החוק, ומבלי שהמשיבה תפגום בהוכחתה, ומבלי שהמשיבה תוכיח כי עומדת לה אחת מההגנות שנקבעו בסעיף 6 לחוק. אשר על כן אני מכריז כי פסק החוץ שניתן ביום 29.3.2010 על ידי בית המשפט של מדינת פלורידה ארה"ב הינו פסק דין אכיף. לעניין ההוצאות יש מקום להתחשב בהשתלשלות העניינים כפי שפרטנו בתחילת הדברים. אשר על כן אני מחייב את המשיבה לשלם למבקשת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 46,400 ₪. משפט בינלאומיאכיפת פסק חוץ