קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות בין שחקן כדורסל למועדון: רקע תחילתן של הנסיבות אשר הובילו לסכסוך שלפניי בעונת 1999-2000 בענף הכדורסל הישראלי. באותה תקופה נמנה המשיב, אמיר כץ (היום, עו"ד אמיר כץ), בין שורותיה של קבוצת מכבי-ראשון-לציון כשחקן מן המניין, ובמהלך אותה עונה עבר בנובמבר 1999 לקבוצת המבקשת, הפועל ירושלים. לאחר המעבר לקבוצה הירושלמית ובמהלך עונת המשחקים 1999/2000, נפצע המשיב במפרק הירך (בתחילת שנת 2000), תוך כדי משחק, וכתוצאה מפצעיו נקטעה הקריירה המבטיחה שלו באיבה, והוא נאלץ לפרוש מעיסוקו כשחקן כדורסל. התביעה בבית משפט השלום ביום 12.5.02 הגיש המשיב תביעה כספית בבית משפט השלום בת"א כנגד המבקשת, וכנגד איגוד הכדורסל (להלן: "האיגוד"), מרכז הפועל והרשות לבקרת תקציבים שליד איגוד הכדורסל (להלן: "הרשות"), בסכום כספי של 1,711,960₪; ואחת הטענות המרכזיות של המשיב הייתה שבמסגרת העסקתו על ידי המבקשת, לא מילאו המשיבים אחר חובתם לבטחו בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק הספורט, תשמ"ח - 1988. בעקבות בקשה שהגישו האיגוד והרשות, ניתנה החלטה בבית משפט השלום ביום 29.4.03 לעיכוב ההליכים המתנהלים לפניו, ולהעברת הסכסוך בין בעלי הדין לבוררות בפני המוסד לבוררות שליד איגוד הכדורסל בישראל; זאת, בהתאם להוראות תקנון האיגוד המחייב כי כל סכסוך בין הקבוצה המעסיקה לבין השחקן יובא להכרעה בפני מוסד הבוררות האמור. למרות ניסיונותיו של המשיב משך השנים 2003 - 2009 להביא לביטול ההחלטה האמורה ולהחזרת התובענה לבית משפט השלום, חזרו וקבעו בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון כי יש להשאיר על כנה את החלטתו בנדון של בית משפט השלום, וכך הגיע הסכסוך לבוררות בפני כב' הבורר עו"ד ישראל שמעוני (להלן: "הבורר") בשלהי 2009. הבוררות הראשונה בהליך שניהלו הצדדים בפני הבורר, העלתה המבקשת מספר טיעונים למחיקת התובענה על הסף: ראשית, טענת ההתיישנות, לאור הזמן הרב שחלף מאז האירוע נשוא התובענה ועד למועד הדיון בפני הבורר; ושנית, טענת חוסר תום לב מצד המבקש, אשר לטענת המבקשת, העלים פרטים מהותיים מכתב תביעתו, ובעיקר, בנוגע לביטוחים נוספים אשר לטענת המבקשת ערך המשיב לעצמו. בהחלטתו המנומקת מיום 11.1.10 דחה הבורר את הטענות האמורות. סוגיה נוספת הראויה לציון בנוגע להליך הבוררות האמור קשורה למחיקת צדדים מן התובענה. בשתי החלטות נפרדות נתן הבורר תוקף להסכמות שבין המשיב/התובע לבין מרכז הפועל והאיגוד, בהן הוסכם כי הצדדים האמורים (יחד עם הרשות) יימחקו כנתבעים. כתוצאה מכך נשארה המבקשת דנן כנתבעת היחידה בהליך הבוררות, ובמספר הזדמנויות התרעמה המבקשת על כך שראה הבורר לנכון לתת תוקף להסכמות הדיוניות האמורות ללא קבלת תגובתה, וזאת על אף שלטענתה, מחיקת אותם צדדים עלולה לגרום לה לנזק כבד לאחר שהיא תישאר לבד כחייבת פוטנציאלית כלפי התובע. גם טענה זו דחה הבורר, ואציין כבר עתה כי למרות טרונייתה של המבקשת בנוגע להחלטה זו, לא ראתה המבקשת לנכון להתייחס לעובדה כי באותה החלטה, בה דחה הבורר טענה זו של המבקשת, ציין הבורר מפורשות כי ניתנת למבקשת ההזדמנות, ככל שתמצא לנכון, "להגיש בקשה מנומקת לביטול ההסדר הדיוני האמור או כל בקשה אחרת בנוגע אליו", ברם היא מעולם לא ראתה לנכון לנצל את האפשרות הזאת שניתנה לה בהחלטת הבורר; כך שאין לה להלין בנושא זה אלא על עצמה. אמנם, נושא זה אינו קשור ישירות לעילות הבקשה שלפניי, המתייחסת לפסק דינו של הבורר השני, שישב בערעור על החלטת הבורר הראשון. אלא, שנושא זה מוזכר אף בערעור, ועל כן חשוב להעמיד את העובדות על דיוקן. לאחר שמיעת ראיות, כולל גם חקירתו של התובע ושל מומחה לענייני ביטוח בתחום הספורט, נתן הבורר את פסק דינו ביום 25.7.10. כפי שמציין הבורר בפסק דינו, מאחר שהתובע ביסס את תביעתו על מחדלה של הנתבעת באי קיום חבותה להעמיד ביטוח הולם לטובתו, שבכך הפר את הוראות סעיף 7 לחוק הספורט, בחר התובע להגביל את סכום התביעה לאותם סכומים להם זכאי לפי תקנות הספורט (ביטוח), התשנ"ה - 1994; ועל כן, במקום תביעתו המקורית, בסך 1,711,960₪, העמיד התובע את סכום תביעתו על הסכום הסטטוטורי של 223,634₪ בלבד. בפסק דינו חייב הבורר את הנתבעת בסך 148,200₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 12.5.2002 (מועד הגשת התביעה המקורית בבית משפט השלום), בתוספת סכומי הוצאות. הבוררות בערעור לפי סעיף 8א לתקנון של האיגוד, ניתנת לצדדים האופציה להגשת ערעור על פסק הבורר, אשר יישמע אף הוא על ידי בורר כפי שייבחר בהתאם למנגנונים הקבועים לכך בתקנון האמור. בכך אימץ האיגוד את הוראות סעיף 21א לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968, לפיו ניתנת לצדדים הזכות לקבוע בהסכם הבוררות שביניהם כי ניתן יהיה להגיש ערעור על פסק בוררות, אשר יישמע אף הוא בהליך של בוררות בהתאם להוראות סעיף החוק האמור. בהתאם לכך, הגישה המבקשת ערעור על פסק הבורר של עו"ד שמעוני, ובעקבות הגשת הערעור, נבחר עו"ד חיים עדיני כבורר בערעור כדן יחיד. תחילתם של ההליכים בפני בית משפט זה בבקשה שהגישה המבקשת ביום 9.12.10 (הפ"ב 15975-12-10) להעברת עו"ד עדיני מתפקידו כבורר בערעור. בקשה זו מתבססת על כך שבהחלטת ביניים שנתן עו"ד עדיני ביום 29.11.10, נדחתה בקשתה של המבקשת להתיר הגשת ראיה נוספת שלא הוגשה בפני הבורר בבוררות הראשונה. לטענת המבקשת, לאחר מתן פסק הבורר הראשון גילתה לראשונה כי הביטוח שנערך עבור המשיב בעת היותו שחקן במכבי-ראשון-לציון היה ביטוח שמי ולא קבוצתי, ולראיה השיגה המבקשת העתק מרשימת שחקנים אשר העבירה הקבוצה ביום 22.9.99 לסוכן הביטוח "ביטוח טיקוצקי" בנוגע לעונת 1999 - 2000, בה מופיעים השחקנים, והמשיב ביניהם, בשמם; ולטענת המבקשת, לפי המידע שקבלה ממזכ"ל הקבוצה, מר ישראל פרי, מכבי-ראשון-לציון לא ביטל את הביטוח של המשיב משך כל אותה עונה, גם לאחר שהמשיב עבר ממכבי והצטרף לשורותיה של קבוצת הפועל. לטענת המבקשת, עובדה זו הינה עובדה קריטית בכל הקשור להיקף אחריותה של הפועל ירושלים לביטוחו של המשיב, ובכך גם הוכחה כי המשיב לא דיבר אמת בעדותו בפני הבורר בבוררות הראשונה, שם העיד כי הביטוח הרלבנטי מטעם מכבי-ראשון-לציון היה ביטוח קבוצתי, וכי למיטב ידיעתו והבנתו, פג תוקפו של ביטוח זה עם עזיבתו את מכבי והצטרפותו להפועל. כאמור, הבורר בערעור דחה את הבקשה לקבלת הראיה החדשה. כפי שעולה מהחלטתו בנדון, הבורר בערעור סבור כי המסגרת המחייבת בניהול ערעור בבוררות אינה מאפשרת קבלת ראיות חדשות; ולדעתו, הבורר בערעור מוגבל אך ורק לשיקולם של אותן ראיות אשר כבר הונחו על שולחנו של הבורר הראשון בלבד. מעבר לכך שלדעתה של המבקשת טעה הבורר במשנתו, ולשיטתה, מסגרת הערעור בבוררות אינה מונעת מן הבורר לקבל ראיות חדשות, או לפחות להחזיר את התיק לבורר הראשון כדי שהוא ישקול אותן, אלא, שבמתן החלטה זו פגע הבורר באמון שעד אז רכשו בו שני הצדדים, מאחר שבהחלטה זו נמנעה מהמבקשת לממש את זכותה היסודית והאלמנטארית להביא בפני הגורם השיפוטי המכריע את כל הראיות הרלבנטיות; ובפגיעה כה חמורה בזכויות הדיוניות הבסיסיות של המבקשת, נוצרה עילה להעברתו מתפקידו. דא עקא, תוך כדי שבקשת המבקשת להחלפת הבורר תלויה ועומדת בפני בית משפט זה, המשיך הבורר במלאכתו ונתן את פסק דינו, בו דחה את ערעורה של המבקשת ואישר את פסק דין הבורר שניתן בבוררות הראשונה. לאור התפתחות זו, הגישה המבקשת בקשה חדשה (הפ"ב 2210-02-11) לביטול פסק בורר, וזאת לאחר שהסיקה, ובצדק, שלאחר שניתן פסק דינו של הבורר בערעור, כבר אין כל תועלת בניהול הליך על בסיס בקשה להחלפת בורר (ראה, רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עיזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל ואח' (פורסם במאגרים, , מיום 5.12.10, בסעיף 96); ועל כן, ראתה לנכון להמיר את ההליך הראשון בבקשה החדשה, המתבססת, בין היתר, על אותן עילות שבגינן התבקשה החלפת הבורר. כפי שמציינת המבקשת בבקשתה, בסעיף 21א(ג)(1) לחוק קבע המחוקק, שאם ניצלו הצדדים את האפשרות של ניהול הליך של ערעור במסגרת הבוררות, ניתן להתקיף את פסק הבורר בערעור ולבקש את ביטולו אך ורק על בסיס העילות שבסעיף 24(9) וסעיף 24(10) לחוק, בעוד שכל יתר העילות (סעיפים 24(1) - 24(8)), שבגינן ניתן לבקש את ביטולו של פסק בורר, כבר אינן עומדות לרשותו של מי שמבקש לבטל פסק בוררות בערעור. עם זאת, לטענת המבקשת, אותן עילות שבגינן התבקשה החלפת הבורר, המתבססות על סירובו של הבורר בערעור לקבל ראיות חדשות, מקימות גם עילה לביטול פסק דינו לפי הסעיפים האמורים, מאחר שמניעת הזכות להגשת ראיות מנוגדת לתקנת הציבור (סעיף 24(9) לחוק) ומקימה עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד (סעיף 24(10) לחוק). זאת ועוד, התנהגותו של הבורר בערעור, אשר המשיך לנהל את הבוררות ולתת פסק דין על אף שהייתה תלויה ועומדת בקשת המבקשת להחלפתו, יצרה אף היא עילה נוספת לביטול פסק הדין, מאחר שאסור היה לו לבורר להכריע בערעור לגופו כשידועה לו העובדה שאחד הצדדים ביקש להעבירו מתפקידו; ומן הראוי היה, שיעצור מלהמשיך בהליך עד להכרעת בית המשפט בבקשה האמורה. במקום זאת, ולמרות שידע היטב אודות הגשת הבקשה להעברתו מתפקידו, נתן הבורר את פסק דינו כאמור, ובכך פגע פגיעה קשה באמון שעד אז העניקה לו המבקשת, פגיעה אשר הקימה עילה נוספת, כאמור, לביטול פסק הדין שנתן. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בדיון מיום 27.2.11, הצעתי להם שהסכסוך יוכרע באמצעות פנייה לחברת הביטוח לקבלת כל המסמכים הרלבנטיים, מהם ניתן יהיה להכריע האם אכן היה המשיב מבוטח בפוליסה המקורית של מכבי-ראשון-לציון בעת פציעתו על אף המעבר לקבוצת הפועל ירושלים. הצדדים קבלו את ההצעה, והצהירו בהתאם שאם יתברר מן המסמכים האמורים שהמשיב אכן לא היה כלול בפוליסה ולא היה לו כל כיסוי באותה פוליסה בעת האירוע, כי אז תימחק הבקשה לביטול פסק הבורר, והתיק ייסגר ללא צו להוצאות. על בסיס ההסכמה האמורה, ניתן צו לחברת הביטוח מנורה להגיש כל המסמכים הרלבנטיים, כולל העתק של הפוליסה עצמה, בנוגע למצב הביטוח של המשיב בעת האירוע (12.2.00) על פי הפוליסה שבתוקף לתקופה שבין 1.10.99 עד 30.9.00. בסופו של יום, הגישה חברת מנורה הודעה ביום 14.4.11, בה היא מציינת את הדברים הבאים: הפוליסה שבנדון ע"ש מכבי-ראשון-לציון. הביטוח מכסה שחקנים וחניכים הרשומים באגודת מכבי-ראשון-לציון, ורשימות המבוטחים מעודכנות מעת לעת. מדובר ברשימות שאינן נמצאות כבר במשרדי הסוכנות (שנת 1999). מצ"ב הז'קט הרלבנטי באותה עת... מדף הרשימה האחרון עולה כי במהלך כל תקופת הפוליסה, נוספו ונגרעו שחקנים וחניכים וחברת הביטוח קיבלה דיווח עדכני. בכל מקרה של תביעה, על בעל הפוליסה, קרי, אגודת מכבי-ראשון-לציון, להוכיח כי חניך/שחקן רשום באגודה ונפצע בעת פעילותו באגודה. למען הסר כל ספק, פציעתו של אמיר כץ במסגרת משחק של הפועל ירושלים לא היתה יכולה להיות מכוסה במסגרת הפוליסה שבנדון. למרות מסקנותיה הנחרצות של חברת מנורה בהודעה האמורה, ובפרט במשפט האחרון שבה, לפיה, "למען הסר כל ספק, פציעתו של אמיר כץ במסגרת משחק של הפועל ירושלים לא הייתה יכולה להיות מכוסה במסגרת הפוליסה שבנדון", המסמכים המקוריים שהוזמנו בצו בית המשפט לא צורפו, וזאת לדברי מנורה, מאחר שלטענתה הם כבר אינם קיימים; ואף הז'קט הרלבנטי, אשר לפי האמור במכתב צורף אליו, לא צורף אף הוא. אי לכך, טענה המבקשת כי אין בחומר שהגישה חברת מנורה כדי לעמוד בתנאי ההסדר הדיוני אשר אליו הגיעו הצדדים, מאחר שמסקנותיה של חברת מנורה אינן כשלעצמן משכנעות, מאחר שמטבע הדברים, מדובר בהצהרה של "מעוניינת בדבר", ועל כן, ללא מסמכים מקוריים המאמתים את הצהרת מנורה בהודעתה, עומדת המבקשת על בקשתה המקורית לביטול פסק הבורר בערעור כמפורט לעיל. דיון והכרעה כידוע, אין זה מתפקידו של בית המשפט להיכנס לעובי הקורה בכל הקשור למהותן של ההחלטות המתקבלות על ידי בוררים, ואם כך הדין בנוגע לפסק דין בורר המכריע כערכאה קמא, נכון הדבר שבעתיים כשמדובר בפסק דין הניתן על ידי בורר בערעור. עצם העובדה שראה המחוקק לנכון להוסיף את ההוראות שבסעיף 21א לחוק, לפיהן ניתן בהסכמה לקבוע מסגרת לשמיעת ערעור על פסק דינו של בורר, ולקיים סיבוב שני של בוררות, ובכללן, הוראת המחוקק המצמצמת את העילות אשר בגינן ניתן לבקש את ביטולו של פסק הדין בערעור, כל אלו מעידות על רצונו של המחוקק לאפשר צמצום נוסף במידת התערבותו של בית המשפט בהחלטות הניתנות בבוררות, ולשם כך, לאפשר למתדיינים שני סיבובים של בוררות, אשר יעמדו לביקורת מוגבלת בלבד של בתי המשפט; וזאת, אך ורק במקרים של פגיעה חמורה בתקנת הציבור ובזכויות הדיוניות היסודיות ביותר של המתדיינים. במקרה דנן, מעלה המבקשת שתי טענות עיקריות נגד הבורר בערעור: ראשית, התנהגותו של הבורר בהמשכת ניהול הערעור, ומתן פסק דינו על אף שהייתה תלויה ועומדת נגדו בבית משפט זה בקשה להעברתו מתפקידו. לדברי המבקשת, התנהגותו זו של הבורר פוגעת בכיבוד ההדדי שבין הערכאות השיפוטיות, ואף עומדת בניגוד לדוקטרינה הידועה של lis alibi pendens, לפיה תימנע ערכאה אחת מלדון בעניין התלוי ועומד בבית משפט אחר. טענה זו אינה מקובלת עלי. בניגוד למצב המשפטי הרלבנטי בערכאות השיפוטיות למיניהן, אין כל חובה על הבורר לעצור מלהמשיך במלאכתו בגין כך שהוגשה בקשה לבית המשפט להעבירו מתפקידו. ראה, לדוגמא, רע"א 5418/10 דז'לושינסקי נ' קליין (בסעיפים 21-22, פורסם במאגרים המשפטיים, , מיום 14.10.10), בו קבע כב' השופט דנציגר את הדברים הבאים: לכאורה, הייתה עשויה להתעורר השאלה המשפטית האם הגשת בקשה להעברת הבורר מתפקידו לבית המשפט המוסמך מעכבת באופן אוטומאטי את המשכם של הליכי הבוררות, כמו למשל כאשר מוגש ערעור על החלטת שופט שלא לפסול עצמו בהתאם לאמור בתקנה 471ג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א), שאז מצווה השופט הדן בתיק בדרך כלל להפסיק את הדיון אלא אם קבע אחרת. במקרה שלפניי לא הגיש המבקש בקשה להעברת הבורר מתפקידו לבית המשפט המוסמך ולכן הדיון בשאלה זו אינו הכרחי. אף על פי כן, רואה אני לנכון לציין כי כשלעצמי סבור אני כי אין הפנִייה לבית המשפט המוסמך בבקשה להעברת בורר מתפקידו מעכבת באופן אוטומאטי את המשך הליכי הבוררות אלא אם קבע בית המשפט או הבורר אחרת. במה דברים אמורים? בחוק הבוררות ובתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968 (להלן: תקנות הבוררות) לא קיימת הוראה דומה לזו המעוגנת בתקנה 471ג(א) לתקנות סד"א. אכן, בתקנה 2 לתקנות הבוררות נקבע כי "תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על סדרי הדין בבית המשפט בענייני בוררות, במידה שאין בתקנות אלה הוראות אחרות", ומשכך היה ניתן לסבור כי לכאורה חלה ההוראה המעוגנת בתקנה 471ג(א) לתקנות סד"א. ואולם, משעה שסעיף 18 לחוק הבוררות קובע כי "הגשת בקשה לבית המשפט בקשר לבוררות, אם על ידי בעל-דין ואם על ידי הבורר, אין בה כדי לעכב את מהלך הבוררות, אלא אם הורה על כך בית המשפט או הבורר", ברי כי בשל המדרג הנורמטיבי שבין חוק הבוררות לבין תקנות הבוררות, הוראת סעיף 18 לחוק הבוררות גוברת בשל היותה דבר חקיקה ראשי ובעיקר בשל היותה "דין מיוחד" (Lex Specialis) אשר בבסיסו תכליות ייחודיות ושונות מאלה המונחות בבסיס סדרי הדין הרגילים. פרשנות זו של הדין עולה בקנה אחד עם עמדתה של אוטולנגי, לפיה: "...ס' 18 לחוק מורה, שהדיונים אינם מתעכבים מאליהם רק בשל הגשת בקשה לביהמ"ש. כך, למשל, פניית בעל דין לביהמ"ש בבקשה להוציא צו מניעה נגד הבורר לבל ידון בעניין שלא נמסר להכרעתו איננה, כשלעצמה, מפסיקה את דיוני הבוררות. יש צורך בבקשה מיוחדת לעניין זה מהבורר, או מביהמ"ש. ביהמ"ש גם יוכל לתת צו זמני, עד למתן ההחלטה בבקשה לגופה. ברם הגישה הרווחת היא, שאם לא ייגרם נזק בלתי הפיך - אין נותנים צו לעיכוב ההליכים בבוררות, בהמתנה עד למתן ההחלטה בביהמ"ש". (שם, בעמ' 722). מעבר לכך, בתוצאה זו תומכים אף שיקולי מדיניות העומדים בבסיס מוסד הבוררות - מיצוב מעמדו של מוסד הבוררות כמנגנון משפטי אפקטיבי להכרעה יעילה ומהירה בסכסוכים. אם יעוכב הליך הבוררות באופן אוטומאטי בשל עצם הגשת הבקשה להעברת בורר מתפקידו, הרי שהדבר עשוי לשמש בידי בעל דין כקרדום לחפור בו על מנת לעכב באופן מלאכותי את הליך הבוררות כאשר אותו בעל דין אינו מעוניין בקיומו או בהמשכו של הליך הבוררות, שאז עשוי בעל הדין להגיש בקשה סתמית להעברת בורר מתפקידו הגם שאין סיבה מהותית המצדיקה את הגשת הבקשה. (ההדגשה שלי - ב.ג.) כפי שעולה מפורשות מדברים אלה של בית המשפט ושל פרופ' אוטולנגי, עצם הגשת בקשה להעברת בורר מתפקידו אינה יוצרת כל מחסום להמשך עבודתו של הבורר, אחרת ניתן היה לכל צד הרואה את עצמו נפגע או נפגע בפוטנציה מהחלטותיו של הבורר, להגיש בקשה להעברתו מתפקידו, וכך לגרום לעצירה אוטומטית של המשך ההליכים בפניו. בגין שיקול זה, צד המעוניין בעיכוב ההליכים שלפני הבורר עד להכרעה בבקשה להחלפתו, חייב להגיש בקשה מיוחדת לבית המשפט לעיכוב ההליכים בבוררות, ברם, ללא קבלת החלטה חיובית לבקשה, קרי, אם לא ישוכנע בית המשפט כי ייגרם נזק בלתי הפיך המחייב את העיכוב המבוקש, אין כל מקום לעצירת ההליכים שבפני הבורר. כפי שמציין בית המשפט העליון, וכפי שמציינת גם פרופ' אוטולנגי, מסקנה זו אף מתבקשת מהוראות סעיף 18 לחוק הבוררות, לפיו, "הגשת בקשה לבית המשפט בקשר לבוררות, אם על ידי בעל דין ואם על ידי הבורר, אין בה כדי לעכב את מהלך הבוררות, אלא אם הורה על כך בית המשפט או הבורר". מאחר שהמבקשת במקרה דנן לא ראתה לנכון להגיש בקשה לעיכוב ההליכים, אין לה כל בסיס לטרוניה נגד הבורר על כך שהמשיך בהליך ושנתן את פסק דינו על אף הבקשה להחלפתו התלויה ועומדת נגדו; ובודאי שאין לראות בהתנהגותו זו פגיעה חמורה בנאמנות בה הוא מחויב לצדדים, עד כי עצם המשכת ההליך תהווה כשלעצמה עילה לביטול פסק הדין כפי שניתן. תוצאה כזו הייתה מאיינת לגמרי את מסקנת בית המשפט העליון כמפורט לעיל, והיא מנוגדת להוראות סעיף 18 לחוק הבוררות. טענתה המרכזית של המבקשת מתייחסת לאותה "ראיה חדשה" שביקשה להגיש בשלב הערעור ושסירב הבורר בערעור לקבלה. יצוין כי הבורר התייחס בכובד ראש לבקשה האמורה, ואף הורה לצדדים להגיש סיכומים במיוחד בנושא זה, כדי שיקבל החלטה בבקשה זו לפני שיעבור לטיפול בערעור לגופו. מתוך החלטת הביניים של הבורר בערעור, שניתנה ביום 29.11.10, עולה כי הבורר הגיע למסקנה כי אסור לו לקבל לידיו ראיות חדשות או אף להתייחס אליהן בכל צורה שהיא, וזאת, על בסיס הוראות סעיף 8א(ד) לתקנון המוסד לבוררות; ויצוין, כי נוסחו של הסעיף האמור בתקנון חופף מילה במילה את הוראות סעיף (ד) לתוספת השנייה לחוק הבוררות, החלות על הליכי ערעור בבוררות לפי הוראות סעיף 21א' לחוק. לפי הוראות סעיף 21א(א)(2) לחוק, אם קבעו הצדדים בהסכם הבוררות כי פסק הבוררות ניתן לערעור, יחולו הוראות התוספת השנייה לחוק, אלא אם כן קבעו הצדדים אחרת. בסעיף (ד) לתוספת השנייה נקבע כדלהלן: הבורר בערעור רשאי לקיים ישיבות בנוכחות הצדדים, לשמוע טיעונים ולבקש סיכומים בכתב, אך אינו רשאי לשמוע עדים; ההכרעה בערעור תהיה על סמך החומר שהיה בפני הבורר הראשון, ועל סמך כתבי הטענות והסיכומים בכתב שהוגשו בערעור. כאמור, הוראות תקנון האיגוד חופפות את הוראות אלו של סעיף ד' לתוספת השנייה לחוק. לדעתו של הבורר בערעור, משמעו של סעיף זה כי בשלב הערעור, אין כלל לקבל ראיות נוספות מכל סוג שהוא, ותפקידו של הבורר בערעור מצומצם אך ורק לשיקול נוסף של פסק דינו של הבורר הראשון, על בסיס הטיעונים שיעלו הצדדים בפניו; כשמטרת הערעור, כפי שאף מובהר בדברי ההסבר לסעיף 1 להצעת חוק הבוררות (תיקון מס' 2) (ערעור על פסק בוררות), התשס"ח -2007, אינה אלא "תיקון טעויות בפסק הבוררות" של הבורר הראשון, הא ותו לא. אומנם, לדברי הבורר בערעור בהחלטתו, ייתכנו מצבים בהם יתיר בורר בערעור הגשת ראיה חדשה, "בנסיבות חריגות וקיצוניות במיוחד", שהוא סטנדרט מצומצם בהרבה מזה החל בבתי המשפט לפי תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, לפיה, אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות. כפי שמציין הבורר בהחלטתו, אין לפניו מקרה כה קיצוני המצדיק חריגה מן האיסור הגורף החל עליו, לפי פרשנותו, לקבל את הראיה החדשה שביקשה המבקשת להגיש, ומסיבה זו דחה את בקשת המבקשת להגשת הראיה נשוא בקשתה. לטענת המבקשת, טעה הבורר בערעור בקביעת סטנדרט כה מחמיר בכל הקשור לשמיעת ראיות בשלב בוררות-ערעור, ופרשנותו של הבורר של הוראות סעיף (ד) לתוספת השנייה, ושל סעיף 8א לתקנון האיגוד, מחמירה יתר על המידה, ובאופן הפוגע בזכויות דיוניות יסודיות של המתדיינים. לטענתה, הוראות החוק והתקנון הנ"ל אכן אוסרות על הבורר מלשמוע עדים; ברם, אין בהוראות אלו כדי לאסור עליו מלקבל ראיות אחרות, בדרך של מסמכים אשר אינם מחייבים שמיעת עדים; ועל כן, ניתן היה לאפשר הגשת המסמכים שבידי המבקשת, הנוגעים למצב הביטוח השמי של המשיב בעונה שבה נפצע. לא זו אף זו, אף אם עמד הבורר בדעתו כי שיקולן של ראיות נוספות נאסר עליו לפי הוראות החוק והתקנון האמורות, אף אז שמורה לו הסמכות הטבועה להחזיר את התיק לבורר הראשון לשם שיקולן של אותן ראיות החדשות; ברם, אף את זה לא עשה, וגם אין בהחלטתו כל התייחסות לאפשרות הזאת. אי לכך, סבורה המבקשת כי סירובו האמור של הבורר בערעור גרם לעיוות דין חמורה, אשר יוצרת עילה לביטול פסק הדין לפי סעיפים 24(9) ו- 24(10) לחוק. מנגד, יש להפנות להמשך דברי סעיף (ד) הנ"ל, לפיו, "... ההכרעה בערעור תהיה על סמך החומר שהיה בפני הבורר הראשון, ועל סמך כתבי הטענות והסיכומים בכתב שהוגשו בערעור", ממנו משתמע כי אין לבורר בערעור כל זכות לקבל לידיו ראיות חדשות כלשהן, ולא רק עדויות חדשות כטענת המבקשת; כך שניתן עקרונית לפרש את הוראות סעיף (ד) הנ"ל בדרכים שונות. שאלת היקף סמכותו של הבורר בערעור לשקול ראיות חדשות הוא בודאי מרכיב מרכזי בעיצוב הליך הערעור בפני בוררים, ועל כן, שאלת הפרשנות הנכונה של הוראות סעיף (ד) לתוספת השנייה הינה בעלת חשיבות מרבית. עם זאת, אינני רואה לנכון לקבוע מסמרות בויכוח שבין הצדדים באשר לפרשנות הנכונה של הסעיף האמור, וניתן להשאירה לעת מצוא; זאת, מאחר שבמקרה הספציפי שלפניי, אין לדעתי כל נפקות אם תאומץ פרשנותו המצמצמת של הבורר, אשר סירב כלל לשקול ראיות חדשות מכל סוג שהוא, או לחלופין, פרשנותה המרחיבה של המבקשת, אשר איננה רואה בהוראות החוק והתקנון הרלוונטיות מחסום מקבלת ראיות חדשות ושיקולן, אם על ידי הבורר בערעור עצמו או אם על ידי הבורר המקורי, אשר אליו יוחזר התיק. זאת, מאחר שאף אם תאומץ הפרשנות המרחיבה המוצעת על ידי המבקשת, לא נפלה לדעתי טעות כה חמורה בהחלטתו של הבורר עד שניתן לראות בה פגיעה בתקנת הציבור או בזכויות דיוניות יסודיות כלשהן. שאלת שיקולן של ראיות חדשות בערכאת הערעור הינה שאלה שגרתית בבתי המשפט, והיא כפופה להוראות תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי. לפי התקנה הנ"ל, אם סבור בית המשפט שלערעור כי אכן דרושה הצגת מסמך או חקירת עד על מנת לאפשר מתן פסק הדין, "או מכל סיבה חשובה אחרת דרושה הצגת מסמך או חקירת עד", רשאית ערכאת הערעור להתיר הגשת הראיות הנוספות. לפי הפסיקה שהתפתחה סביב תקנה 457 הנ"ל, ככל שמדובר בהוכחת עובדות שאירעו לפני מתן פסק הדין המקורי, ינהג בית המשפט להתיר את הגשת הראיה החדשה רק "אם המבקש לא ידע על הראיה ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראויה" (ראה: ע"א 538/82 רבקה נצראל נ' שמחה רגו'אן, פ"ד לז(2) 722, בעמ' 730; ע"א 411/81 מוסטפא זידאן נ' מוחמד עלי ע'דיר, פ"ד לח(3) 449, בעמ' 457; ע"א 139/88 קלרה הלר נ' בטי לייבנד, פ"ד מג(2) 108, בעמ' 113). במקרה דנן, וכמפורט לעיל, ביקשה המבקשת להגיש ראיה בדמות מסמך משנת 1999 שהמציא מזכ"ל קבוצת מכבי-ראשון-לציון, ממנו עולה כי שמו של המשיב מופיע במיוחד ברשימת השחקנים שלגביהם הוציאה הקבוצה פוליסת ביטוח קבוצתית בהתחלת עונת 1999 - 2000. לטענת המבקשת, אילו ניתן היה להגיש את המסמך הזה, ניתן היה לסתור את עמדתו הבסיסית של המשיב כי הובטח רק קבוצתית, וכי בעת העברתו ממכבי-ראשון-לציון להפועל ירושלים פג תוקפו של הביטוח במכבי באופן אוטומטי, כך שבהעדר ביטוח חדש וחלופי מטעם הפועל ירושלים, נשאר ללא כל ביטוח; ובכך, הפרה הפועל ירושלים את חובתה הסטטוטורית לפי סעיף 7 לחוק הספורט להבטיח את השחקן עם צירופו לקבוצה. אינני רואה כך את פני הדברים, ואיני מוצא לנכון להגדיר את סירובו של הבורר לקבל לידיו את הראיה האמורה כטעות כה חמורה שהיא נכנסת לגדרן של עילות הביטול שבסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות. אומנם, שמו של המשיב מופיע ברשימת השחקנים של מכבי-ראשון-לציון אשר הועברה לסוכן הביטוח עובר להתחלת עונת 1999-2000. ברם, אין בכך דבר וחצי דבר בכל הנוגע להמשך כיסוי הביטוח למשיב במקרה שיעבור מקבוצה לקבוצה; ובניגוד לטענת המבקשת, לא היה כל הכרח להסיק, מעצם העובדה שהשחקנים מופיעים ברשימה הנ"ל בשמותיהם, כי הביטוח לכל שחקן ממשיך לחול לכל משך העונה אף במקרה של העברה לקבוצה אחרת. ניתן אף להסיק את ההיפך הגמור מתוך המסמכים המצורפים להודעת המזכ"ל הנ"ל, מהם עולה כי משך כל העונה דווחה הקבוצה לחברת הביטוח על כל השינויים במספר החניכים והשחקנים בקבוצה, עקב עזיבות מן הקבוצה והצטרפות חניכים/שחקנים חדשים; ואם שחקן עוזב באמצע העונה, עובדה זו אכן מדווחת - אם כי לא לפי שמו של אותו שחקן. עובדה זו סותרת לכאורה את התיזה של המבקשת כאילו שהביטוח של שחקן שהופיע ברשימת השחקנים בפתיחת העונה ממשיך בתוקף עד לסיומה, אף אם השחקן עוזב את הקבוצה. אם כך הדבר, לשם מה לדווח על עזיבתו? אין אני קובע מסמרות במסקנה זו, ברם די בה לדעתי כדי להדוף את הטענה שעמדת הבורר בסירובו לשקול את הראיה החדשה שהגישה המבקשת הייתה כה חריגה עד שבכוחה ליצור עילת ביטול לפי סעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק, המשקפים עילות של פגיעה חמורה במיוחד של זכויותיו הדיונית של בעל דין. זאת ועוד, ב"שקידה סבירה" ניתן היה למבקשת לגלות את מסמך המזכ"ל בעוד מועד, כשהצדדים עוד ניהלו את ההליך בפני הבורר הראשון, ולא הוסבר כלל למה גילתה המבקשת את הרשימה האמורה רק לאחר מתן פסק דינו של הבורר הראשון (וזאת אף בלי להכריע בנוגע לטענת המשיבה שהמסמך הזה אכן היה בידיה של המבקשת עוד לפני מתן פסק הבורר הראשון). כמו כן, לא הוסבר כלל, למה בחקירה הנגדית של המומחה שהתנהלה בפני הבורר הראשון, לא נשאל אותו מומחה, שלפי דבריו הינו בעל ניסיון רב של עשרות שנים בתחום ביטוח הספורט, את השאלה הפשוטה, האם אכן גרמה העברתו של המשיב מקבוצה לקבוצה להפסקת הביטוח שלו בקבוצת מכבי כטענתו, ולמה לא הביאה המבקשת כל עד או ראיה אחרת להוכחת עמדתה כי ביטוחו של המשיב אכן נמשך למרות העברתו לקבוצה הירושלמית. מעיון בפרוטוקול של חקירתו של אותו מומחה עולה כי המומחה כלל לא נחקר בנושא הזה, ותמוהה ביותר העובדה שהמומחה כלל לא התבקש להתייחס לסוגיה בחקירתה. טענת המבקשת כאילו שלא העלתה על דעתה כל אפשרות כזאת עד לגילוי המסמך נשוא בקשתה, אינה משכנעת, ואין להטיל כל דופי בהחלטת הבורר אשר ככל הנראה הגיע אף הוא לאותה מסקנה. 546783בכל אופן, מאחר שניתן היה במאמץ סביר להגיע בעוד מועד לאותן ראיות שביקשה המבקשת להגיש בשלב הערעור, אין לדעתי כל פגם בהחלטתו של הבורר בערעור בסירובו לקבל את הראיה באותו שלב מתקדם. מאותה סיבה, גם אין כל פגם בכך שלא התייחס לאפשרות של החזרת התיק לבורר הראשון לשמיעת הראיה החדשה, שניתן היה לשקול לדעתי רק אם כבר הסיק הבורר כי ניתן עקרונית להצדיק את עצם קבלת הראיה החדשה. סיכומו של דבר, לא מצאתי כי נפלה פגם בניהול הליך הערעור המצדיק את המסקנה שיש בו כדי להביא לביטולו של הפסק, ועל כן, הבקשה לביטול פסק הבורר נדחית בזה. כתוצאה, אני נותן בזה אישור לפסק הבורר, כמצוות המחוקק בסעיף 28 לחוק הבוררות. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על המבקשת בסך 25,000₪. סכום זה יישא בהפרשי רבית והצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל. יישוב סכסוכיםדיני ספורטכדורסלבוררות