קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול החלטה לתת תוקף של פסק דין להסכם פשרה: לפני בקשה לביטול החלטה מיום 10 נובמבר, 2009 אשר נתנה תוקף להסכם פשרה שנערך בין הצדדים, לעניין גובה נזקי המשיב-1. המנוח ז"ל (להלן: "התובע", יורשיו יכונו להלן: "המשיבים") יליד 1948 נפגע בתאונת דרכים ביום 18 אוגוסט 20004. ביום 10 נובמבר 2009 ניתן תוקף להסכמת הצדדים כי גובה הנזק בתובענה יעמוד על סך 758,589 ₪ כאשר מסכום זה ינוכו תשלומי המל"ל והתשלום התכוף אשר שולם לתובע. סכום גמלאות המל"ל אותו יש לנכות מסכום הפיצוי נותר להכרעתו של בית המשפט. ביום 23 פברואר, 2010 הלך לעולמו התובע. קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "המבקשת" או "הנתבעת") מבקשת לבטל את הסכם הפשרה בין הצדדים לעניין גובה הנזק, הסכם שאושר וניתן לו תוקף כאמור. המשיבים סיכמו טענותיהם לענין ניכויי המל"ל המבקשת טרם הגישה סיכומיה לענין זה , נוכח בקשה זו. תמצית טענות המבקשת: המבקשת טוענת כי פטירתו של התובע, בטרם ניתן פס"ד ובטרם הסתיימו למעשה ההליכים, מהווה "שינוי נסיבות קיצוני", השומט את הבסיס להסכמתה ביחס לגובה נזקיו. לטענתה שינוי נסיבות כה קיצוני שומט לחלוטין את בסיס החישוב לפיצוי, ועל בית המשפט להפחית את סכומי הפיצויים. לטענת המבקשת, הלכה היא כי יש לפעול כך גם בנסיבות בהן הניזוק נפטר לאחר מתן פסק דין ובמסגרת הליכי ערעור, ומקל וחומר יש מקום לבטל את ההחלטה נשוא הבקשה כאשר מדובר בתיק אשר עדיין מתנהל בערכאה הראשונה ובטרם ניתן פסק דין. עוד מוסיפה המבקשת כי הסכמת הצדדים התבססה על הצעת ביהמ"ש לפשרה, הצעה אשר כללה בתוכה ראשי נזק צופי פני עתיד, ואשר לאור פטירת התובע - אינם רלוונטיים. המבקשת מדגישה כי אין הצדקה לחייבה לשלם ליורשי המנוח פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד, עזרת זולת לעתיד, הוצאות רפואיות לעתיד, פרוטזות וצרכים שיקומיים נוספים ונסיעות לעתיד, שעה שנפטר. עוד נטען כי ב"כ המשיבים מבקש מחד "להנות" מפיצוי הכולל נזקיים עתידיים כאמור לעיל, ומנגד מבקש כי מאותו סכום פיצוי כולל ינוכו רק גמלאות אשר שולמו בפועל בעבר לתובע ולא תגמולים עתידיים שכאמור לא ישולמו. לבסוף הסכמת הצדדים אינה פס"ד אלא הסכמה דיונית אשר לכל היותר קבלה תוקף והפכה להחלטת ביניים במסגרת ההליך שטרם הסתיים. בית המשפט היושב על המדוכה הינו הערכאה הרלבנטית לביטולה. המבקשת הפנתה את בית המשפט לע"א 597/89 טויטו נ' כמאל, פ"ד נז (2) 874, ע"א 724/90 אבישר נ' פיזיקום (מיום 06.04.1994), ע"א 5220/09 אטיאס נ' אטיאס (מיום 19.06.1994), ע"א 8312/04 יורשי לאה שני נ' המרכז הרפואי ת"א (מיום 12.08.2008), ע"א 10457/04 אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט (מיום 17.04.2007). תמצית טענות המשיבים המשיבים טוענים כי דין החלטת בית המשפט מיום 10 נובמבר, 2009 כדינו של פסק דין חלקי לכל דבר ועניין. ועל מנת להשיג על ההחלטה יש להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי וכי במקרה זה חלף המועד להגשת ערעור ולכן מדובר בפסק דין חלוט. המשיבים מוסיפים כי אין זה הפורום הנכון לדון בבקשה שכן המדובר בפסק דין חלוט. עוד נטען כי ההחלטות ופסקי הדין אליהם הפנתה המבקשת ניתנו בהמשך לבקשה להבאת ראייה חדשה במסגרת הערעור ולכן אינם רלבנטיים לענייננו. בנוסף, נטען כי מותו של התובע לא מהווה אירוע פתאומי או קיצוני אלא תוצאה צפויה וישירה של התאונה, עליה התייחסו המומחים והצדדים בשעה ששקלו את הצעת ביהמ"ש והגיעו להסכמה לאורה. המשיבים מפנים לחוות דעת פרופ' אדר מיום 20 פברואר, 2007, לחוה"ד של פרופ' רביד מיום 18 מרץ 2008 ומוסיפים כי המבקשת, כבר במועד הגשת חוות הדעת, ידעה כי מצבו הרפואי של התובע צפוי להחמיר. כן, מפנים המשיבים לחוות דעתו של ד"ר דאיץ' מיום 6 ינואר, 2009: "מתרחשת החמרה במחלת כלי דם היקפיים הקיימת שלא היה לה ביטוי עד כה ומתחילה צלילה אכזרית ומסוכנת... בנוסף לגפה כמעט לא תפקודית קיימים גם כאב וסבל וכן סכנת התפרצות הזיהום עד כדי אלח דם וסכנת חיים בכלל". לענין זה נטען כי כל ניתוח טומן בחובו סכנת חיים, וכי עת היה ידוע כי התובע צפוי לעבור ניתוח וכי הינו מצוי ככלל בסכנת חיים אין לומר כי מותו הינו בגדר שינוי מצב קיצוני או פתאומי. עוד, נטען כי כל צד קונה סיכון מסוים בשעה שהינו מגיע להסדר פשרה. אין ליתן יד למצב בו מותו של ניזוק יאפשר לנתבעים לפתוח מחדש את יריעת הדיון ואת המוסכם. וכך כאשר מצבו של כל תובע, באשר הוא, ישתנה מיום מתן פסק הדין ואיפה הסוף?. דיון והכרעה הסוגיה שלפני הגם שנידונה במסגרת תביעת פיצויים לפני חוק הפלת"ד הינה בתחום דיני החוזים. הצדדים הגיעו להסכם, אשר כתוצאה משינוי נסיבות ומותו של התובע, מבקש אחד מהם לבטלו. לכן נשאלת השאלה אם מתקיימים התנאים בהתאם לחוק החוזים לביטולו של ההסכם. המבקשת למעשה טוענת לטעות, לפיה במסגרת ההסכם נלקחו בחשבון שנות חיים נוספות לתובע לרבות הוצאות שיוציא לצרכי ריפוי, סיעוד ושיקום. ברי, כי בשעה שנפטר הרי שעזבונו או יורשיו לא יאלצו לשאת בכל אותן הוצאות והרי הם מתעשרים כתוצאה מכך. לפיכך, שעה שמטרת דיני הנזיקין, השבת מצבו של הניזוק למצבו עובר לתאונה לא תיושם, יש לבטל ההסכם. ביהמ"ש נדרש לבחון איפוא, האם הדין מכיר בקיומה של עילה לביטולו של הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים. המסגרת הנורמטיבית מצויה בפרק ב' לחוק החוזים, העוסק בביטול חוזה בשל פגמים בכריתתו. האם אכן כריתת הסכם הפשרה נבעה מטעות והאם יש בטעות זו כדי להביא לביטולו של הסכם הפשרה. בתיק זה מונו מספר מומחים על ידי ביהמ"ש, אשר התייחסו לשאלת תוחלת חייו של התובע, בכלל וכתוצאה מהתאונה. התובע סבל ממחלת עורקים היקפית, מחלת לב, בתקופות מסויימות בחייו היה אלכוהוליסט כרוני, כן אין מחלוקת כי היה מעשן כבד מגיל צעיר וכי היה חסר בית וערירי. למכלול השפעות תחלואיו על תוחלת חייו התייחס באופן מפורט פרופ' רביד, מומחה ברפואה פנימית, בחוה"ד מיום 18 מרץ 2007: "לאדם בריא בן 50 (גילו של התובע) נותרה מבחינה סטטיסטית, תוחלת חיים של 20 שנה. הגורמים העיקריים שיקבעו את קיצור תוחלת חייו של התובע הם היותו חסר בית ומחלת העורקים ההיקפית. באופן יחסי לגבי התובע, השפעת כל שאר הגורמים שולית.לחסרי בית תמותה גבוהה מאד, יחסית לגילו של התובע, אם ישאר חסר בית צפויה תוחלת חייו להתקצר במחצית. אם יזכה לשיקום כלשהוא, במסגרת מוסד או מעון, הרי גורם זה מתבטל בחלקו הגדול. מחלת כלי הדם היא שתקבע את גורלו. כיוון שהמחלה הוחמרה ע"י התאונה הרי לגבי מכלול הגורמים שאינם קשורים לתאונה - קיים קיצור תוחלת חיים במחצית דהיינו כ- 10 שנים. למותר לציין כי הערכות תוחלת חיים הן סטטיסטיות, מבוססות על מחקרי אוכלוסיה, והנפקות לגבי אדם בודד עשויה להתברר כבלתי מדוייקת." פרופ' רביד נדרש גם להשיב לשאלות הבהרה של ב"כ המבקשת, מיום 18 אפריל 2007, בתשובותיו שב והדגיש כי למחלת הלב של התובע אין כל השפעה על תוחלת חייו (שאלה 10). בנוסף, שב והדגיש כי יתכן שלתאונה היתה השפעה מיטיבה על תוחלת חייו של התובע אשר בנסיבות המצערות בא במגע עם רופאים ושירותי שיקום. למחלת הדם ומחלת העורקים התייחס ד"ר דאיץ, מומחה ברפואה פיזיקלית ושיקום, בחו"ד מיום, 10 ינואר 2009:- "מאז התאונה סובל הנבדק מזיהומים עוריים חוזרים; עקב החמרה החמרה באיסכמיה של הגפה עבר ניתוח מעקב וסקולרי שנחסם בהמשך. מצב אספקת הדם לגפה מתאפיין בהידרדרות מתמדת וניתן להגדירו כיום כקריטי מבחינת חומרתו. ... במקרים הללו וכך גם במקרה הנדון מתרחשת החמרה במחלת כלי דם היקפיים הקיימת שלא היה לה ביטוי עד כה ומתחילה צלילה אכזרית ומסוכנת... בנוסף לגפה כמעט לא תפקודית קיימים גם כאב וסבל וכן סכנת התפרצות הזיהום עד כדי אלח דם וסכנת חיים בכלל". בתחשיבי נזק הצדדים, התייחסה הנתבעת לתוחלת חייו של התובע ל- 8.5 שנים (עד גיל 69) ואילו ב"כ התובע ערך חישוביו על בסיס תוחלת חיים גבוהה יותר עד גיל 74. חוו"ד האקטוארית שהוגשה על ידי הנתבעת ונערכה על ידי האקטואר שי ספיר, התייחסה "ללוחות חיים לנכים בנכות כללית, בהם קיים קיצור חיים משמעותי בתוחלת החיים." ראשית אני קובעת כי אין המדובר בנתון שלא הונח לפתחם של הצדדים או שנעלם מעינו של מי מהם. לכן טענת המבקשת אינה נכנסת בגדרה של הגדרת הטעות. לכל היותר, מדובר בטעות הצופה פני עתיד, ויש לראות אותה "כטעות בכדאיות העיסקה", שכידוע אין בה כדי להביא לביטולו של הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים (סעיף 14(ד) לחוק החוזים). בהסכם הפשרה, הסכימו הצדדים על גובה נזקיו של התובע, למעט סוגיית הניכויים שנותרה להכרעתו של ביהמ"ש. הסכמה זו של הצדדים משקפת את ציפיותיהם לסופיות ההליכים וקיבוע נזקו של התובע בשעה שהגיעו לאותה הסכמה. אמנם, בעובדה זו אין כדי למנוע, במקרים המתאימים, קבלה של טענה כי בהסכם פשרה נפלה טעות המצדיקה את ביטולו. ואולם, יש בכך כדי לנקוט גישה זהירה בטרם תתקבל טענה שכזו. יש בכך כדי להצביע על הצורך, בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל. אסמכתאות אליהן הפנתה המבקשת בסיכומיה, דנות במקרה בו חל שינוי קיצוני במצבו של הניזוק לאחר שהערכאה הראשונה או המבררת נתנה את פסק דינה. במסגרת אותם הליכים נתבקש ביהמ"ש לאפשר הגשת ראיות, מאוחרות למועד פסה"ד, למותו של הניזוק או להחמרה מהותית במצבו לאחר מתן פסה"ד בערכאה הראשונה. כך, בע"א 597/89 טויטו נ' כמאל, (מיום 17.06.1993), קבע כב' השופט ת' אור:- "בתביעות לפיצויים על נזקי גוף... עוסק בית המשפט, בין היתר, בקביעות ובהערכות של נזקים אשר יתרחשו בעתיד, כשאין אפשרות לקבוע בוודאות את הנתונים שעל פיהם מחושבים הפיצויים. בית המשפט נזקק בשלב זה לחזקות ולהערכות בדבר אורך חייו, אורך תקופת עבודתו, מקום עבודתו וגובה השתכרותו הצפוי של הנפגע, כשברור כבר בעת מתן פסק הדין שהתסריט הנוגע לכל אלה עלול להיות שונה ממה שניתן לקבוע במועד פסק הדין. אם בכל מקרה של שינוי כזה עד לשמיעת הערעור היה מתיר בית המשפט להביא ראיות חדשות, לא היה סוף להתדיינות, ובפרט ששינוי כאמור מצדיק לא אחת התרת הבאת ראיות לסתור את אותן ראיות חדשות, ועל-ידי כך ייפתח הדיון מחדש. ראוי גם לקחת בחשבון את האפשרות, שלאחר מועד פסק הדין בערעור עלולים לבוא שינויים עובדתיים בכיוון ההפוך. לפיכך, בדרך כלל לא ייטה בית המשפט להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור.. אפשר בהחלט שנפגע, אשר זכה לפיצוי מסוים על נזקיו, יתאושש בעתיד... באותה מידה אפשר, שלמרות סכום הפיצויים שקיבל הנפגע ימשיך מצבו להתדרדר, והשתכרותו בפועל תפחת ותלך, הרבה מעבר לסכום ששימש מרכיב או נתון בחישובי השופט. פסק הדין הוא שמציב סוף פסוק לספקות והשערות אלה, ואין לחזור ולדוש בו... זה הכלל. אך לכלל זה יש חריג, והוא, שבית המשפט שלערעור ייטה להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור במשפטי נזיקין, מקום שמתברר כי כל הבסיס שעל יסודו נערך חשבון הפיצויים בערכאה הראשונה התערער המדובר במקרה שבו חל... "שינוי נסיבות קיצוני", שינוי בלתי צפוי אשר משמיט את הקרקע מתחת לחישוב הפיצויים כפי שנערך בערכאה הראשונה... מותו של התובע קודם שמיעת הערעור, שעה שחישוב הפיצויים שנערך בערכאה הראשונה יצא מהנחה שהתובע יחיה למשך תוחלת החיים המקובלת, הוא שינוי מסוג זה." גם בע"א 724/90 אבישר נ' פייזקום, (מיום 06.04.1994) חזר השופט ת' אור על עמדתו כפי שהובאה בטויטו נ' כמאל. בע"א 5220/09 אטיאס נ' אטיאס (מיום 19.06.1994), חזר כב' השופט א' מצא על אותה הלכה וכך גם כב' המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין בע"א 10457/04 אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט (מיום 17.04.2007), כך:-  "אין מחלוקת כי בעקבות הפטירה יש להפחית את סכומי הפיצויים שחושבו לאור ההנחה - שהתבררה למרבה הצער כשגויה - בדבר תוחלת החיים הצפויה של המנוח..." במקרה שלפנינו, בשונה ובמאובחן מן ההלכה כפי שהונחה לעיל, אין עסקינן בפס"ד שיצא תחת ידו של ביהמ"ש, פס"ד בו דן ביהמ"ש בניבוי או בהערכות וחזקות להפסד השתכרות, לתוחלת חיים או למהלך חייו של קטין לרבות תחומי עיסוק, מצב רפואי וכיוצ"ב, אשר בחלוף מספר שנים, במהלכן נוהלו ההליכים, חל שינוי קיצוני, העומד בסתירה להנחות שהנחו את בהמ"ש בשעה שנתן את פסק דינו. בענייננו, היו אלו הצדדים שעל בסיס חוה"ד הרפואיות שהונחו לפניהם, בהסתמך על נסיון חייהם, בהתאם להלכה הנוהגת ומתוך רצון לחסוך בהתדיינות, ביקשו "לקנות" סיכון וסיכוי שהרי "טוב ציפור אחת ביד, מאשר שתיים על העץ" וכדי לזרז סיומו של ההליך וייעולו, הגיעו להסכמה מושכלת ומלומדת לגובה נזקיו של הניזוק. המבקשת והמשיבים, כל אחד בנפרד, "קנו" לעצמם סיכון וסיכוי בהסכם הפשרה אשר נכרת ביניהם, המבקשת "קנתה" את הסיכוי כי תוחלת חייו של התובע תעלה על 10 שנים ואז תצא נשכרת, ואילו התובע לקח על עצמו את הסיכון כי תוחלת חייו תעלה על 10 שנים ואז יצא נפסד. לו תוחלת חייו של התובע הייתה עולה על ההערכה זו ברי כי לא היה מתאפשר לו לבקש את ביטולו של ההסכם. בדומה אין כל סיבה לאפשר זאת למבקשת. הגם שהמבקשת הינה גוף ציבורי והמדובר בהתעשרותם של היורשים בכך שיקבלו פיצוי עבור הוצאות שלא יוציאו, אנו נמצאים בזירה החוזית לפיה אין לבטל הסכמים בשל טעות בכדאיות העסקה. בע"א 2495/95 בן לולו נ' אטרש, פ"ד נא(1) 577. התייחס כב' השופט ת' אור לקביעתו בע"א טויטו לעיל, אולם אבחן אותה למקרה של הסכם פשרה שנכרת בין הצדדים, בדומה למקרה שלפנינו:- "מהי אפוא הגישה העקרונית העולה מן הניתוח שעשינו? מדברינו עולה בבירור, כי אין מקום לקבל טענה של טעות כל אימת שמתברר בדיעבד לניזוק כי נזקו גדול מן הפיצוי שעליו הוסכם בהסכם הפשרה. פתרון כזה אינו מתיישב עם ציפיותיהם הסבירות של הצדדים, אף לא עם חלוקת הסיכונים הרגילה בהסכמים מסוג זה. כאמור, אלה מחייבים התערבות בפשרות רק מקום בו קיים אינטרס מכריע, המחייב זאת. עם זאת, הסכמי פשרה אינם הרמטיים לחלוטין. דיני הטעות חלים עליהם. מתי אפוא נאמר כי נפלה בהסכם כזה טעות אופרטיבית אשר עשויה להצדיק את ביטולו... מקום בו הסכם הפשרה מתייחס על-פי לשונו לפגיעות מסוימות, ספציפיות בלבד, ובמועד מאוחר יותר מתגלית פגיעה שאינה מפורטת בהסכם, עשויה להיפתח בפני הנפגע הדרך לטעון כי לא נטל את הסיכון לכך שיתגלו במועד מאוחר יותר פגיעות אשר הצדדים לא התפשרו לגביהן. ... צדדים להסכמי פשרה מן הסוג הנדון כאן מודעים לאי-הוודאות הטמונה במצבם הגופני. הם מודעים לאפשרות של החמרה במצב זה. על-כן, יפה למקרים אלה ההיגיון הטמון בכלל, ולפיו כאשר צד לחוזה נקשר בו מתוך "אי ודאות מודעת" בדבר התקיימותן של עובדות מסוימות, הוא נושא בסיכון להתקיימותן של עובדות אלה. ... " נכון הוא כי מותו של אדם, הינו תרחיש קיצוני אך לא בלתי צפוי. חישוב והערכת נזקי עזבון מבוצעים באופן שונה, תוך מתן תוקף להנחות ובוודאי שלא על בסיס פיצוי להוצאות וצורכי ריפוי וסיעוד שהיה על התובע לשאת לו נותר בחיים. ברם, בנסיבות ההליך שלפני, הן נוכח גילו של התובע, מצבו המשפחתי (ערירי), אורח חייו (חסר בית) ותחלואיו (אלכוהוליזם ומחלת כלי דם) עובר לתאונה, שאלת תוחלת חייו וקיצור שנות חייו נידונה ונלקחה בחשבון. טוענת המבקשת כי בבסיס ההערכה עמדה ההנחה כי לתובע תוחלת חיים של 10 שנים נוספות. אולם כידוע בענין זה הרי אין המדובר במדע מדוייק, במיוחד כאשר מנגד, עלה חשש קונקרטי ומיידי לחייו של התובע, במיוחד מחוה"ד של ד"ר דאיץ'. ניתן גם היה לסבור אחרת, במיוחד שעה שהתובע נדרש לעבור ניתוחים בהרדמה מלאה לכריתת גפיים, אשר תוצאותיו לעיתים הינן עגומות. לכן איני מקבלת את הטענה כי המדובר בטעות "יסודית" היורדת לשורשו של ההסכם כנטען על ידי המבקשת. כך, בפס"ד טויטו לעיל, שם התעוררו לנפגעת קשיי למידה וליקויים רפואיים קשים מאלו שחזתה, בשעה שנכרת ההסכם בינה לבין המבטחת. בנוסף, בפס"ד טויטו בשעה שנכרת ההסכם היתה הנפגעת קטינה. אף על פי כן קבע ביהמ"ש, כי בעת חתימת הצדדים על הסכם הפשרה היה ידוע לצדדים כי למערערת צפויים קשיי למידה בעתיד אשר יש להעניק לה פיצוי בגינם. נוכח דברים אלה, קבע בית-המשפט כי הטעות לה טענה המערערת כלל אינה טעות, היות ויש לראותה "כטעות בכדאיות העיסקה", שאין בה כדי להביא לביטולו של הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים. וכך נקבע:- "...אכן, בית המשפט אינו מתערב לשנות את חלוקת הסיכונים שהצדדים קבעו ביניהם, גם אם חישוביו של אחד הצדדים לא עלו יפה. בית המשפט מתערב - באחד הכלים המשפטיים הלגיטימיים העומדים לרשותו - כדי להחזיר את האיזון החוזי מקום שהוא התערער בשל התרחשות אירועים שמעבר לסיכונים שהצדדים נטלו על עצמם, ואשר מביא להתמוטטות המערך החוזי". במקרה אחר ואף קיצוני יותר לטעמי, חזר ביה"ש על עמדה זו, ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל, , שם נסב הדיון אודות השאלה האם הלכת אטינגר בעניין "השנים האבודות" חלה באופן פרוספקטיבי על תביעות בעניין פיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות התלויות ועומדות בבתי המשפט האזרחיים. באופן ספציפי נדונה השאלה האם תחולה פרוספקטיבית משפיעה על היכולת להשתחרר מהסכם פשרה שנחתם שלושה שבועות לפני פסיקת ההלכה, ושניתן לו תוקף של פסק דין חלקי. ביהמ"ש העליון קבע כי הגם שהמדובר בהלכה חדשה, אשר סטתה מהלכה קיימת, היה על הצדדים לקחת בחשבון שינוי הלכה ולכן לא התיר חזרה מהסכם פשרה שלא גילם את "השנים האבודות". וכך נקבע שם:- טעותם של העיזבון והתלויים הינה "בכדאיות העסקה" וטעות שכזו אינה מסמיכה את בית המשפט לבטל את החוזה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים). אכן, כל אחד מהצדדים להסכם נטל על עצמו את הסיכון כי לאור "השינוי באקלים המשפטי" עשוי לחול שינוי בדיני הפיצויים בכל הנוגע לשנים האבודות. במצב דברים זה, אין משתכללת טעות "אופרטיבית"... כל אחד מהצדדים נטל על עצמו את הסיכון שהלכה חדשה עשויה להגדיל הפיצויים או להקטינם. לסיכום, עמדתי היא כי בין הצדדים נכרת הסכם פשרה אשר גיבש הסיכונים והסיכויים שנטלו על עצמם הצדדים. הגם שהתובע נפטר, בחלוף תקופה קצרה מזו שנחזתה על ידי חלק מהמומחים לתוחלת חייו הצפויה, הרי שלא מתקיימים התנאים בהם יתאפשר ביטולו של הסכם הפשרה. בנסיבות אלו אני דוחה את הבקשה. הוצאות בקשה זו יידונו במסגרת פסה"ד. להמשך ההליך, ובטרם תוכרע שאלת הניכויים, כפועל יוצא מהחלטתי זו, מוצע לצדדים לשקול הצעתי ולפיה יש לנכות את תגמולי המל"ל בגין נכותו האורטופדית של התובע וכן בגין 50% מנכותו כתוצאה ממחלת הדם ממנה סבל, מתגמולי המל"ל שצפוי היה התובע לקבל בהתאם לתוחלת חייו הנחזית ולחוה"ד של מר ספיר. נתנת שהות לצדדים להודיע עמדתם להצעתי עד ליום 10 אוקטובר 2011. לא יגיעו הצדדים להבנה, ניתנת שהות למבקשת להגיש סיכומיה עד ליום 10 נובמבר 2011, סיכומי תשובה יוגשו עד ליום 20 נובמבר 2011. מתן תוקף של פסק דיןפשרה