קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הרשעה בעבירת נהיגה במהירות מופרזת: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד השופט א' טננבוים) בתיק גמ"ר 2212-06-10, במסגרתו הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות של גרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977; גרימת מוות בנהיגה רשלנית - עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א - 1961; ונהיגה במהירות מופרזת - עבירה לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961. עונשו של המערער נגזר למאסר בפועל לתקופה של 24 חודש, פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של 20 שנה ומאסר על תנאי לתקופה של שבעה חודשים למשך שלוש שנים. המערער מבקש לזכותו מן העבירות שבהן הורשע, כולן או חלקן, או לחלופין להפחית משמעותית מן העונש שנגזר עליו. 2. ואלה העובדות הצריכות לענייננו. ביום 11.3.10 נהג המערער ברכבו הפרטי ברחוב שמואל בן עדיה בירושלים, במורד הכביש מכיוון אבו טור לכיוון ואדי ג'וז. כאשר הגיע המערער סמוך למלון "קומודור" פגע ברכבו בהולכת רגל שחצתה את הכביש - תמאם אבו אלהווא, ילידת 1946. הולכת הרגל נפגעה קשה כתוצאה מן התאונה ונפטרה מפצעיה זמן קצר לפני הגעתה לבית החולים. בית משפט קמא קבע, כי המערער התרשל בנהיגתו. על פי האמור בהכרעת הדין, המערער נהג במהירות מופרזת ובחוסר זהירות, ללא מתן תשומת לב מספקת לדרך שלפניו. על כן, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שבהן הואשם. 3. בדיון בבית משפט קמא נחלקו הצדדים בשתי שאלות עיקריות: האחת - מהירות נסיעתו של המערער; השניה - כיוון חצייתה של המנוחה את הכביש. לכיוון חציית הכביש חשיבות רבה, כיוון שההחלטה בענין זה משליכה על פרק הזמן שעמד לרשות המערער על מנת להבחין במנוחה ולבלום. המערער טען כי מהירות נסיעתו היתה לכל היותר 50 קמ"ש, שהיא מהירות הנסיעה המותרת במקום התאונה, וכי המנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל ביחס לכיוון נסיעתו. המשיבה טענה כי המערער נהג במהירות מופרזת של 70 קמ"ש, וכי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין ביחס לכיוון נסיעתו של המערער. בית משפט קמא אימץ את עמדתה של המשיבה בשתי שאלות אלה. המערער טוען לפנינו, כי בכך שגה בית משפט קמא וכי קבלת גרסתו תביא לזיכויו מכל העבירות שבהן הורשע. נדון בשתי שאלות אלה כסדרן. מהירות נסיעתו של המערער 4. בית משפט קמא קבע, כאמור, כי המערער נהג במהירות גבוהה ביחס למותר ולתנאי הדרך. בית המשפט למד על מהירות נסיעתו של המערער משלושה מקורות - דברי המערער, עדותם של עדי ראייה לתאונה וממצאיו של דוד בן זקן, בוחן התנועה שבדק את נסיבות התאונה מיד בסמוך לאחריה. לטענתו של המערער, על פי ממצאי הבוחן מהירותו לא עלתה על 50 קמ"ש. לעומת זאת, דברי המערער ויתר העדויות תומכים ללא ספק במסקנה שהמערער נהג במהירות גבוהה מהמותר. נעבור אפוא לבחינת הראיות. 5. המערער מסר בהודעתו במשטרה, כי נהג במהירות גבוהה מהמותר. במקום אחד מסר, כי נהג במהירות של 80-70 קמ"ש, ובהמשך אמר כי נהג במהירות כפולה מהמהירות המותרת שהיא 50-40 קמ"ש. כאשר נשאל מדוע נהג במהירות גבוהה מהמותר, השיב "זה רכב מהיר לא מרגישים כמה נוסעים עם הרכב" (ת/8, שורה 35). בעדותו בבית המשפט חזר בו המערער וטען כי לא חרג מהמהירות המותרת. כשנשאל מדוע שינה מדבריו במשטרה הסביר, כי מיד לאחר התאונה, כשהיה בניידת המשטרה, נשאל מה היתה מהירות נסיעתו והשיב שאינו יודע, אך השוטרים לחצו עליו למסור גרסה. תחת הלחץ שהופעל עליו ובעודו נסער מן התאונה, אמר כי נסע במהירות "60, 70, 80, 90 קמ"ש, לא יודע, שיכתוב מה שהוא רוצה" (פרוטוקול מיום 14.9.10, בעמ' 30, שורה 19). לדבריו, בהודעתו במשטרה, שניתנה כארבע שעות לאחר מכן, לא מצא טעם לתקן את דבריו והמשיך באותו הקו. המערער הוסיף בעדותו, כי על מנת לדעת מה היתה מהירות נסיעתו יש לחשבה ועמד על כך שמתוך ניסיונו בנסיעה בירידה כמו זו שבמקום התאונה לא ייתכן שנהג במהירות העולה על 60-45 קמ"ש. בית משפט קמא דחה את גרסתו החדשה של המערער, קבע כי זוהי עדות כבושה ומצא להסתמך על דבריו המוקדמים, בהודעתו במשטרה. 6. עלמי נביל (להלן: עלמי) ומחמוד אבו אל הווא (להלן: מחמוד) שהו סמוך למקום התאונה בעת התרחשותה ומסרו אף הם הודעות במשטרה אודות הפרטים שבהם הבחינו. ביחס למהירות נסיעתו של הרכב הפוגע, העידו שניהם כי התרשמו שנסע מהר. בעת שאירעה התאונה, ישב עלמי ברכבו הפרטי כשהוא חונה סמוך למלון "קומודור", בצד שמאל של הכביש ביחס לכיוון נסיעתו של הרכב הפוגע ועם הפנים אליו והמתין לבנו. תוך כדי כך הבחין באישה שהגיעה מולו, מהכיוון הנגדי (היינו, כיוון נסיעתו של הרכב הפוגע), קרבה אל רכבו וחלפה על פניו. בנוסף הבחין ברכבו של המערער נוסע במורד הכביש לכיוון המלון. כעבור זמן קצר - "דקה שתיים" או בהמשך עדותו "דקה דקה וחצי" וגם "יכול להיות 30 שניות, 50 שניות, 60 שניות" (בעמ' 25-23) - שמע מכה. עלמי הביט מהחלון וראה "את האישה עפה ונופלת על הכביש" (ת/9, שורה 10). הוא ירד מהרכב, ניגש אל המנוחה וכאשר ראה אותה זיהה כי היא האישה שחלפה על פניו זמן קצר קודם לכן. בהודעתו במשטרה מסר עלמי, כי הרכב הפוגע נסע במהירות של בערך 80-70 קמ"ש (ת/9, שורה 4), ובעדותו בבית המשפט אמר שמדובר במהירות של "בין 80-65, 70, 75 קמ"ש". המנוחה היתה קרובת משפחתו של מחמוד (הדודה, אחות אמו, של גיסו) והוא הכירה. בעת התאונה שהה מחמוד בביתה של בת דודו הנמצא סמוך למלון "קומודור", משמאל לכיוון נסיעתו של הרכב הפוגע. מחמוד עמד במרפסת הבית והביט לעבר הכביש. הוא ראה את המנוחה עומדת מן העבר השני, בצד ימין של הכביש ביחס לכיוון הנסיעה, ומברכת לשלום אישה שעמדה מולה, בצד שמאל של הכביש. מחמוד ראה את רכבו של המערער פוגע במנוחה ומעיף אותה למעלה על מכסה המנוע, ואת המנוחה מתגלגלת ונופלת על הכביש. לדברי מחמוד בהודעתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, הרכב הפוגע נסע מהר מאוד, במהירות של 80-70 קמ"ש. 7. נעבור עתה לבחינת ממצאי בוחן התנועה שחקר את התאונה. בהכרעת הדין נאמר, כי על פי עדותו של הבוחן, הן הודעתו של המערער והן הממצאים בשטח מלמדים שהמערער נהג במהירות של 70 קמ"ש. לטענת ב"כ המערער, מסקנתו זו של בית המשפט מוטעית, ועל פי הממצאים בשטח מהירותו של המערער לא עלתה על 50 קמ"ש. ב"כ המערער הסביר, כי המרחק בין הנקודה שבה פגע המערער במנוחה (נקודת האימפקט) לבין נקודת העצירה הסופית של הרכב הפוגע הוא 28.8 מטר. מרחק זה, על פי הטענה, הוא "מרחק העצירה" - היינו המרחק הכולל הן את "מרחק התגובה" של המערער מרגע שהבחין במנוחה והן את "מרחק הבלימה" שלו. על פי הטבלאות המשמשות את המשטרה בחישוב מהירות נסיעה, המהירות המתאימה למרחק עצירה של 28.8 מטר, בהנחה של זמני תגובה ובלימה סטנדרטיים, היא 45 קמ"ש. לטענת ב"כ המערער, בית משפט קמא בלבל בין המושגים מרחק עצירה ומרחק בלימה, התייחס למרחק של 28.8 מטר כמרחק הבלימה של המערער והסיק מכך כי המערער נהג במהירות של 70 קמ"ש. כיוון שמרחק הבלימה המתאים למהירות של 70 קמ"ש הוא 31.8 מטר, קבעו הבוחן ובית המשפט - בטעות - כי המערער החל לבלום 3 מטרים לפני שפגע במנוחה. ב"כ המשיבה התייחסה לטענות ב"כ המערער. לדבריה, בוחן התנועה כלל לא חישב את מהירות נסיעתו של המערער, אלא הסתמך עליה כנתון, ובדק - פעם בהנחה שהמערער נהג במהירות של 70 קמ"ש ופעם בהנחה שמהירותו היתה 50 קמ"ש - האם יכול היה למנוע את התאונה לו הגיב בזמן. בשני המקרים, הגיע הבוחן למסקנה כי התאונה יכולה היתה להימנע. בהקשר זה נציין, כי מדוח הבוחן אכן עולה שהסתמך על דברי המערער בסמוך לאחר התאונה בדבר מהירות הנסיעה כבסיס לחישוביו. ואולם, לא למותר להזכיר כי, כפי שטען ב"כ המערער, אין זה תפקידו של הבוחן לקבוע את מהירות הנסיעה בהסתמך על דברי העדים (לרבות המערער), במובחן מן הממצאים בשטח, וכי זה תפקידו של בית המשפט המתרשם מן הראיות. עד כאן טענות הצדדים בסוגיה זו. עיון בממצאי הבוחן (ת/3), בעדותו ובחלק הרלוונטי בהכרעת הדין מעלים כי צודק ב"כ המערער בטענתו, וכי אכן הבוחן ובית משפט קמא נתפסו לכלל טעות. אפרט. כפי שהסבירה ב"כ המשיבה, חוות דעתו של הבוחן אינה כוללת חישוב של מהירות נסיעתו של המערער. כל שהבוחן בדק הוא האם בהנחה שמהירות הנסיעה היתה 70 קמ"ש, קל וחומר במהירות של 50 קמ"ש, יכול היה המערער להגיב בזמן ולמנוע את התאונה, בהינתן שדה הראיה שעמד לרשותו והתנאים הסביבתיים (שעת חשיכה, תנאי תאורה טובים ומזג אוויר נאה). התשובה לשאלה זו, על פי ממצאי הבוחן, חיובית. כיוון שהבוחן כלל לא חישב את מהירות נסיעתו של המערער, אלא השתמש בה כנתון, ברי כי לא ניתן להסתמך על ממצאיו לשם קביעת מהירות הנסיעה. כפועל יוצא מכך, מסקנתו של בית משפט קמא לפיה הבוחן מצא שהמערער נהג במהירות של 70 קמ"ש אכן שגויה. לעומת זאת, בדיקת הנתונים שעליהם הסתמך הבוחן, ושאין עליהם חולק, מעלה כי מהירות נסיעתו של המערער היתה 45 קמ"ש, כפי שטען בא כוחו. הבוחן קבע את מקום הפגיעה במנוחה ומקום עצירתו הסופית של הרכב הפוגע בהסתמך על הצבעתו של המערער במקום התאונה. הבוחן הסביר, כי המערער היה "בן אדם הכי אובייקטיבי באותו רגע והיה הכי נכון לשאול אותו" (בעמ' 7, שורות 11-10), וראה להוסיף ולציין כי "הוא לא הצביע לנו באופן ספונטני סתם, אקראי ... אלא הלך עם עצמו חשב ובחן את הזירה ורק לאחר מכן הצביעה לנו על מה שביקשנו" (בעמ' 6, שורות 12-11). בית משפט קמא סמך ידיו על קביעותיו של הבוחן. אין חולק כי המרחק בין נקודת הפגיעה לנקודת העצירה כאמור הוא 28.8 מטר, בהתאם למדידה שביצע הבוחן במקום התאונה (בעמ' 9, שורות 6-5). כך גם אין חולק על דבריו של המערער, לפיהם הבחין במנוחה רק בעת שפגע בה ואז בלם (ראו גם את עדותו של מחמוד, לפיה "... הוא [המערער] לא ראה אותה, הוא לא לחץ על ברקס בזמן שהוא דרס אותה, הוא ראה אותה נופלת על החלק הקדמי של הרכב אז עצר" - בעמ' 26, שורות 16-15). מכאן עולה, שהמרחק בין שתי הנקודות הנ"ל הוא מרחק העצירה, היינו המרחק המורכב ממרחק התגובה וממרחק הבלימה של המערער. על פי הטבלאות שהוצגו לפני בית המשפט, מרחק עצירה זה, בהנחה של זמני תגובה ובלימה סטנדרטיים שהוצבו על ידי הבוחן בדוח שערך, תואם מהירות נסיעה של 45 קמ"ש. תוצאה זו מתיישבת גם עם תשובתו של הבוחן, לפיה אם המערער בלם רק לאחר הפגיעה "במקרה כזה הוא נסע במהירות יותר נמוכה מ 70 כי אם היה נוסע יותר מ 70 ופוגע בה ורק אחרי זה בולם לא היה מצליח לעצור במקום בו עצר" (בעמ' 9, שורות 25-23). סיכומה של נקודה זו: מהירות הנסיעה המתקבלת בחישוב על פי הנתונים ששימשו בסיס לדוח הבוחן היא 45 קמ"ש. 8. כעת עלינו לבחון האם יש בכך כדי לשנות את התוצאה של הרשעת המערער בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת. אנו סבורים שהתשובה לכך חיובית. אמנם, יתר הראיות בשאלת מהירות נסיעתו של המערער מצביעות על כך שהמערער נסע במהירות גבוהה יותר. כך, הודעתו של המערער במשטרה, מבלי שנתן הסבר משכנע או מניח את הדעת לשינוי גרסתו מאוחר יותר בבית המשפט, המצטרפת להתרשמותם של העדים עלמי ומחמוד לפיה נסע מהר. ואולם, שלא כמו עדויות אלה המשקפות הערכה סובייקטיבית, שהתגבשה תחת הרושם שהותירה תוצאתה הקשה של התאונה, המהירות המחושבת על פי הממצאים בשטח שעליהם נסמך דוח הבוחן כמוסבר לעיל מהווה ממצא אובייקטיבי, שדי בו כדי להקים ספק סביר במסקנה שהמערער נהג במהירות העולה על המותר. לפיכך, דינה של ההרשעה בעבירה זו להתבטל מחמת הספק. יחד עם זאת, גם אם המערער לא חרג ממהירות הנסיעה המותרת, עדיין ייתכן שנהג ברשלנות ובחוסר זהירות, בין אם משום שמהירותו לא תאמה את תנאי הדרך ובין אם משום שנהג ללא תשומת לב מספקת והגיב מאוחר מדי. על מנת להגיע למסקנה בסוגיה זו, הכרוכה בהרשעתו של המערער בשתי העבירות הנוספות שבהן הורשע, עלינו לבחון את שאלת כיוון חצייתה של המנוחה את הכביש. כיוון חצייתה של המנוחה את הכביש 9. שאלת כיוון חצייתה של המנוחה את הכביש היא כאמור בעלת חשיבות רבה. זאת משום שאין חולק, כי אם המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין (ביחס לכיוון נסיעתו של המערער) כעמדתה של המשיבה, אזי עמד לרשות המערער זמן מספיק כדי להגיב ולעצור את הרכב מבלי לפגוע במנוחה. אם, לעומת זאת, המנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל, כעמדת המערער, אזי אין חולק כי התאונה היתה בלתי נמנעת, גם במהירות של 50 קמ"ש (כפי שהסכים אף הבוחן בעדותו בעמ' 18, שורות 6-1). כזכור, בית משפט קמא אימץ את עמדתה של המשיבה גם בשאלה זו וקבע, כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין. המדובר בקביעה עובדתית שאין בית משפט שלערעור נוטה ברגיל להתערב בה, אלא במקרים של טעות גלויה על פני הפסק. בית משפט קמא התרשם מן העדויות והעריכן באופן בלתי אמצעי, וקביעותיו מתחזקות אף מתוקף מומחיותו בענייני תעבורה. במקרה שלפנינו, לאחר עיון בראיות השתכנענו, כי מסקנתו של בית המשפט מבוססת היטב ואין להתערב בה. איש מן העדים לתאונה - עלמי ומחמוד - לא ראה את המנוחה חוצה את הכביש. ואולם, מן העדויות ניתן להסיק כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין. עלמי העיד כי ראה את המנוחה בצד שמאל של הכביש שעה שהגיעה ממולו וחלפה על פניו. עדות נוספת בענין זה היא עדותו של מוחמד אבו אלהווא (להלן: מוחמד), אחיינה של המנוחה (בן אחותה). מוחמד העיד, כי סמוך לפני התאונה יצאה מבית משפחתו לבקר את דודתו מצד אביו, שגרה בשכונת סלוואנה, אשר ממול מלון "קומודור". מול אלה עומדת עדותו של מחמוד, שסיפר כי ראה את המנוחה ממרפסת ביתה של בת דודו בצד ימין של הכביש, מול מלון "קומודור", כשהיא מברכת לשלום אישה אחרת. לטענת ב"כ המערער, עדות זו מלמדת שלאחר שחצתה את הכביש משמאל לימין, שבה המנוחה על עקבותיה והחלה לחצות את הכביש פעם נוספת מימין לשמאל, שאז פגע בה המערער. אין לקבל טענה זו. כאמור, מחמוד לא ראה את המנוחה חוצה את הכביש. כל שראה הוא את המנוחה עומדת מול מלון "קומודור". ואולם, מחמוד לא ידע לומר מה היה מקום עמידתה המדויק של המנוחה - האם עמדה על המדרכה או על הכביש, סמוך לשפת המדרכה. היינו, עלמי ראה את המנוחה בצד שמאל של הכביש ומחמוד ראה אותה כשהיא קרובה יותר לצדו הימני. שתי העדויות ביחד מתיישבות עם המסקנה שהמנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין, כאשר מחמוד ככל הנראה ראה את המנוחה כשהיתה כבר קרובה להשלים את חציית הכביש ונעצרה או התעכבה לברך לשלום אישה שעמדה בצד שמאל. נוסף על כך, מחמוד, כמו מוחמד, אף הוא העיד כי המנוחה היתה בדרכה לבקר קרובת משפחה שלה, ולא שבה על עקבותיה על מנת לשוחח עם האישה שבירכה לשלום. ברור, אם כן, ממכלול העדויות כי בעת שאירעה התאונה שמה המנוחה פעמיה לבית קרובת משפחתה הנמצא בשכונה שמול מלון "קומודור", ומכאן שחצתה את הכביש משמאל לימין. מסקנה זו מתחזקת אף לנוכח העובדה שעל פי הודעת הפרמדיק שפינה את המנוחה ממקום התאונה (ת/12), נפגעה המנוחה בצידו הימני של גופה בלבד. כפי שהסביר הבוחן, אם אכן חצתה המנוחה את הכביש משמאל לימין, אפילו נהג המערער במהירות של 70 קמ"ש (וכל שכן במהירות נמוכה יותר), היה לו די זמן להגיב ולעצור עצירה מלאה מבלי לפגוע במנוחה. ברור, אם כן, שהסיבה לכך שהמערער לא הבחין במנוחה ולא הגיב בזמן על מנת למנוע את התאונה נעוצה בכך שהתרשל בנהיגתו. לפיכך, יש להותיר על כנן את ההרשעות בעבירות של גרימת מוות ברשלנות וגרימת מוות בנהיגה רשלנית. סיכום 10. סיכומם של דברים. הרשעתו של המערער בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת מתבטלת. ההרשעה בעבירות הנוספות נותרת על כנה. אנו מחזירים את התיק לבית משפט קמא לשם גזירת עונשו של המערער מחדש בהתאם לאמור לעיל. משפט פלילימשפט תעבורההרשעהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות