דחיית בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת איילת הוך-טל) מיום 12.7.17 בת.א. 44594-06-17, לפיה נדחתה בקשה מתוקנת של המבקשת, לאשר המצאה מחוץ לתחום המדינה, על פי תקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן : "התקנות"). בהחלטה מיום 20.6.17 נדחתה גם בקשה קודמת באותו ענין. המבקשת הגישה נגד המשיבה תביעה כספית ותביעה לצו עשה. בכתב התביעה טענה המבקשת כי היא הציגה בגלריה של המשיבה בלונדון 6 תמונות שיצרה בעמל רב, וכי המשיבה לא החזירה לה את התמונות ו/או לא שילמה לה תמורתן. בכתב התביעה טענה המבקשת כי המשיבה, ART IN MIND LIMITED, הינה חברה המאוגדת ורשומה באנגליה (להלן: "המשיבה"), ומנהלת שם גלריה להצגת תמונות ברחוב בריק לן בלונדון (להלן: "הגלריה"). המבקשת הציגה בגלריה 6 תמונות שציירה, ולטענתה, המשיבה לא החזירה לה את התמונות ו/או לא שילמה לה תמורתן . לפיכך הגישה נגד המשיבה תביעה "כספית על סך 243,220 ₪ ו/או ל מתן צו עשה שיורה למשיבה להחזיר לה את התמונות. המבקשת טענה כי לבית המשפט סמכות עניינית לדון בתביעה "לאור מהותה, סכומה, והיות ועילתה במלואה התרחשה בתחום שיפוט העיר חיפה, כאשר התובעת מנהלת את מלוא המשא ומתן בטרם התערוכה ומשלוח התמונות ואחריה עם הנתבעת מהעיר חיפה". בד בבד עם הגשת כתב התביעה, הגישה המבקשת בקשה להמצאה אל מחוץ למדינה, בהתאם לתקנה 500 לתקנות. המבקשת טענה, בין היתר, בבקשתה כי מדובר בהפרת חוזה "שנכרת מצד המבקשת בארץ". בהחלטה מיום 20.6.17 דחה בימ"ש קמא את הבקשה, תוך שהתייחס לעילות נשוא הבקשה. לענין תקנה משנה (10) קבע בימ"ש קמא, כי לא היה מקום להעלות טענה זו, מאחר והמשיבה היא הנתבעת היחידה , ולא נטען לקיומו של נתבע נוסף . לענין תקנת משנה (7) קבע בימ"ש קמא, כי עיון בתביעה על נספחיה , מוביל למסקנה שהמעשה או המחדל ביסודה מבוסס על כ ך שההתקשרות בין הצדדים עוסקת בהצגת תמונות של המבקשת בגלריה בלונדון. המחדל הנטען הוא אי החזרת התמונות שלא כדין בלונדון, וממילא אין תחולה לתקנה זו. הוא הדין לגבי תקנת משנה (5), בו הדרישה היא כי הפרת החוזה תהיה בישראל , ללא קשר למקום כריתת החוזה, ומהתביעה עולה כי ההפרה ארעה בלונדון. לענין תקנת משנה (4) קבע בימ"ש קמא כי הוא לא חל : לאור סעיף 5.5. להסכמים בין הצדדים - בהם נקבע שעל החוזה חל החוק האנגלי. לא מתקיים התנאי לפיו "החוזה נערך מול מורשה או עוסק המתגורר בישראל", מאחר ולא הוכח כי מורשה מטעם המשיבה פעל מישראל. לא מתקיים גם התנאי לפיו "החוזה נערך בתחום המדינה". החוזה נכרת באמצעות תקשורת אלקטרונית, כאשר המבקשת נמצאת בישראל והמשיבה מחוץ לישראל. בהתאם להלכה כאשר מדובר בפרשנות הנוגעת למקום כריתתו של הסכם שנכרת מול גורם מחוץ לישראל בתקשורת אלקטרונית, אין לדקדק בבחינה טכנית של הקיבול הסופי, אלא יש להיזקק למבחן מירב הזיקות. 6.4 על פי ההלכה. נאותות הפורום צריכה להקבע על יסוד מכלול נסיבות הענין, לרבות מרב הזיקות הקושרות את בעלי הדין ואת הארועים לפורומים המתחרים, וכן בהתחשב בציפיותיהם הסבירות של בעלי הדין". בענייננו: - ההסכם נכרת כאשר המשיבה נמצאת מחוץ לתחום ישראל ולא נטען כי יש לה נציג בישראל. - מקום קיום ההסכם - מקום הצגת התמונות הוא בגלריה בלונדון. - מערכת היחסים בין הצדדים כפופה לדין האנגלי. 6.5 לאור האמור, הזיקה היחידה לה טוענת המבקשת היא העובדה שהיא היתה בארץ במועד ההתקשרות, ולפיכך, מרב הזיקות מצביע על אנגליה כפורום הנאות לדון בתביעה. 7. בעקבות ההחלטה, הגישה המבקשת לבימ"ש קמא "בקשה דחופה ומתוקנת להמצאה אל מחוץ לתחום המדינה". בבקשה נטען כי בטעות ובהיסח הדעת הושמט מהבקשה המקורית ההסבר לתחולת תקנת משנה (7), ובמקומה נרשמה תקנת משנה (10) , שאכן לא רלבנטית. 8. המבקשת טענה כי בהתאם לפסיקה המבוססת והמתפתחת בישראל, בעקבות שכלולי התקשורת הבינלאומית, לרבות ההלכה של בית המשפט העליון בענין "אשבורן" רע"א 9725/04‏ ‏ אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' ‏ CAE Electroics Ltd (4.9.2007) (להלן: "הלכת אשבורן"), תקנת משנה (7) יכולה "לשמש אכסניה לתובענות בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום לב כאשר צד אחד נמצא בארץ וצד שני נמצא בחו"ל", כאשר המערערת סומכת טיעוניה בעיקר על הודעות דוא"ל שנשלחו אליה ארצה, ולפיכך המעשה או המחדל בוצעו בתחום המדינה. 9. גם בקשה זו נדחתה על ידי בימ"ש קמא, בהחלטה מיום 12.7.17. בימ"ש קמא ציין כי התייחסות להלכת אשבורן קיימת גם בהחלטה מיום 20.6.17, וכי בהתאם לפסיקה גם כאשר מתקיים אחד מהתנאים שבתקנה 500 לתקנות, רשאי ביהמ"ש שלא להפעיל את סמכותו הבינלאומית באם שוכנע כי קיים "פורום אחר", המהוה את הפורום "הטבעי" לדון בתובענה. 10. בימ"ש קמא קבע כי בהחלטה מיום 20.6.17 נקבע כי תקנת משנה (7) אינה חלה וכי לא שוכנע כי יש בטיעוני המבקשת בבקשה המתוקנת כדי לשנות ממסקנה זו. בימ"ש קמא הוסיף כי אכן בענין אשבורן ובמקרים אחרים שבאו אחריו, בתי המשפט אפשרו היתר המצאה לחו"ל, במקרים בהם ההתקשרות היתה באמצעים אלקטרוניים, כאשר המשותף להם היה שמדובר בגורם זר שביקש לשווק מוצר או שירות ללקוחותיו הישראליים, בעוד שעניינה של המבקשת הוא "תמונת מראה" להלכה זו, כאשר המבקשת ביקשה לשווק את מוצריה באנגליה, וכאשר מרב הזיקות מובילות להעדפת הפורום באנגליה כפורום הנאות לדון בתביעה. 11. החלטה זו היא נשוא בקשת המבקשת . המבקשת טענה בבקשתה כי בימ"ש קמא טעה כאשר, למרות שהובהר בבקשה המתוקנת כי קיים בסיס ברור וחד משמעי לשמיעת התביעה בישראל, בשים לב להלכת אשבורן, החליט לדחות את הבקשה, בין היתר על סמך הטענה כי בית המשפט בישראל אינו הפורום המתאים. לטענתה בימ"ש קמא הסתמך בטעות של, בהתבסס על שני פסקי דין שאינם רלבנטיים, וכי בעניינה של המבקשת לא חל מבחן "מירב הזיקות". 12. המבקשת סקרה בבקשתה את העובדות ובהמשך היפנתה "להחלטה הראשונה והטעויות העיקריות שבה" ו "להחלטה השניה ומידת הטעויות שבה". לטענתה שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי כבר ניתנה התייחסות להלכת אשבורן , ולקביעה כי אין בטיעוני המבקשת כדי לשנות מהמסקנה בהחלטה הראשונה- בה לא פורטו נימוקים לתחולת תקנת משנה (7). המבקשת היפנתה לציטוט מהלכת אשבורן בה נאמר כי "יצרן של ציוד המבקש לשווק את תוצרתו ברחבי תבל חייב להשלים עם האפשרות שבאחד הימים הוא יתבע לדין באחת הארצות שעמן הוא מבקש לסחור" וטען כי בעניינה של המבקשת "המשיבה ביקשה לשווק גם בישראל, באמצעות האינטרנט, שירות של הצגת תמונות הגלריה שלה". המבקשת טענה גם כי לא ביקשה לשווק את התמונות בחו"ל "אלא נענתה בחיוב לבקשת המשיבה לשווק את עצמה בקרב לקוחות ישראליים". 13. דין הבקשה להידחות. בימ"ש קמא קבע כי ה"פורום המתאים" לדון בתביעת המבקשת אינו בית משפט בישראל אלא זה שבאנגליה בהחלטתו מיום 20.6.17. המבקשת לא ביקשה רשות ערעור על הח לטה זו, אלא הגישה בקשה "מתוקנת", אשר בפועל "היוותה" ערעור על החלטה זו, כאשר נימוקי הבקשה זהים בעיקרם לאלה שבבקשת רשותה ערעור. 14. בנסיבות אלה, משחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה, מיום 20.6.17 - ממילא המבקשת מנועה מלהשיג על הקביעות בהחלטה זו במסגרת בקשת רשות הערעור על ההחלטה הנוספת מיום 12.7.17 , וממילא אני מסכימה עם קביעת בימ"ש קמא בהחלטה מיום 12.7.17 , כי לא מצא בבקשה המתוקנת כדי לשנות מההחלטה הראשונה. 15. על כך אוסיף כי בהתאם להלכה על מבקש היתר ההמצאה להראות כי עומדת לו "תביעה הראויה לטיעון" וכי מתעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה" (רע"א 6403/14). בכתב התביעה פירטה המבקשת בהרחבה את התקשרותה עם המשיבה, את העובדה שהציגה את התמונות בגלריה בלונדון, לאחר התקשרות שבוצעה באופן אלקטרוני, והעובדה שהמשיבה מסרבת להשיב לה את התמונות חרף פניותיה. לפיכך עתרה המבקשת לחייב את המשיבה בתשלום שווי התמונות או להורות על השבתן. אמנם בסעיף 16 לכתב התביעה נטען כי "המשיבה ניהלה עימה משא ומתן שלא בדרך מקובלת ובחוסר תום לב", ואולם פרט לטענה כללית וסתמית זו, אין כל איזכור של אופן ניהול המשא ומתן ו/או במה מתבטא חוסר תום ליבה של המשיבה (העובדה שנטען כי המשיבה הפרה את חובתיה כלפי המבקשת ולא השיבה לה את התמונות ו/או לא הצליחה למכרן - אין בה כדי להעיד כי מלכתחילה נוהל משא ומתן בחוסר תום לב. אציין , כי בהלכת אושבורן אכן נקבע כי : "טענתה המהותית הנוספת של המערערת היא, כי המשיבה ניהלה עימה משא ומתן בחוסר תום לב, והציגה בפניה מצגי שווא באשר לכוונתה לכרות חוזה עמלות. המערערת גורסת, כי מתקיימת עילת ההמצאה שבתקנה 500(7) לתקנות. עילת ההמצאה שבתקנת משנה זו מדברת על כך ש"התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה". השאלה הראשונה המתבקשת היא, האם ניהול משא ומתן בחוסר תום לב בא תחת כנפיה של עילה זו. איננו רואים שום סיבה מדוע אין זה כך. כנראה, שבמקור ביקשה תקנת המשנה האמורה לכסות עילות תביעה בנזיקין. אכן, בתקנה האנגלית, אשר הינה המקור לתקנה הישראלית, מדובר אף כיום על עוולה בנזיקין, כאשר הנזק נגרם באנגליה, או שהוא נבע ממעשה שבוצע באנגליה (CPR 6.20(8); הנוסח הקודם - RSC Order 11, r.1(1)(f)). משהוכרה בישראל עילה של ניהול משא ומתן בחוסר תום לב (סעיף 12 ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973)), אין מניעה לקבוע כי לעניין הדינים העוסקים בהיתר המצאה עשויה לבוא עילה זו בגדרה של תקנה 500(7) (קונפינו-שר, עמ' 67 ואילך; וכן ראו רע"א 5254/93 cor-serve LTD. נ' ארגל אריזה גלית בע"מ (לא פורסם, 10.3.94))" ואולם, בהמשך הפיסקה, בחן בית המשפט לגופא את הטענה: "משקבענו כי באופן עקרוני יכולה תקנה 500(7) לתקנות לכסות מקרים של ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, עלינו לבחון האם במקרה הנוכחי עמדה המערערת בנטל הנדרש לעניין זה. לאור התשתית שפורטה, נראה כי המשיבה גרמה למערערת להאמין שבכוונתה לכרות עימה חוזה עמלות המשיבה מצידה טוענת, כי הסתייגה מפורשות לאורך כל הדרך מן הניסיון לקשור אותה בחוזה עמלות. בתצהירו מציין דונהיו כי המשיבה דחתה את דרישת המערערת לתשלום עמלות. לא מצאתי תימוכין לטענה לפיה הבהירה המשיבה כי אין בכוונתה לשלם עמלה למערערת. המשיבה לא הצביעה על הודעה כלשהי מטעמה, בטרם הושלמה עסקת הסימולטורים, ממנה יכולה הייתה המערערת להבין כי חוזה עמלות אינו עומד על הפרק. נהפוך הוא. מהודעות הדוא"ל ששלח דונהיו ניתן היה להבין כי אכן בכוונת המשיבה לחתום על הסכם. מן החומר עולה כי בשלב כלשהו, כנראה לאחר שנחתמה עסקת הסימולטורים, הודיע אנדרו מוריס למערערת כי אין בכוונת המשיבה לשלם לה עמלה. יכולה הייתה המשיבה, אם אכן ברור היה לה מלכתחילה כי אין ברצונה לחתום על חוזה עמלות, להבהיר זאת למערערת. הבהרה כזו לא ניתנה". 16. בענייננו - כאמור לעיל, המדובר ב"עילת סל בלבד", כאשר באופן ובנסיבות בהן ניטענה, אין בה די כדי להעיד, ולו לכאורה, על ניהול משא ומתן שלא בתום לב, וממילא, אין בה כדי ל הקנות לבית המשפט בישראל לדון בתביעה, שעל פי "מרב הזיקות" - ישראל אינה הפורום הראוי לדון בה. 17. מכל האמור - אני דוחה את הבקשה. היתר המצאה מחוץ לתחוםמשפט בינלאומי