קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאות אישיות על עורך דין בגלל איחור לדיון: בפניי ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' הש' בבלי) מיום 7.12.10 (בת"ד 2027/10), בה חוייב המערער, עו"ד במקצועו, בהוצאות אישיות בסך 2,000 ₪. ביום 7.12.10 אמור היה להתקיים דיון בשעה 11:30 בפני בית המשפט לתעבורה בירושלים בעניין מרשו של המערער. המערער לא התייצב לדיון בשעה האמורה, ועקב כך ניתנה החלטה כדלקמן: משנסתיימה פרשת התביעה יש לקיים את פרשת ההגנה בלבד. השעה עתה 11:45 ואין התייצבות של ב"כ הנאשם. בנסיבות אלה, אני מטילה על ב"כ הנאשם הוצאות אישיות בסך 2,000 ₪ בגין אובדן זמנו של בית המשפט. עם דחיית הדיון הגיש המערער בקשה לתיקון פרוטוקול. בבקשתו ציין המערער כי הפרוטוקול אינו משקף את העובדה שבתחילת הדיון הודיע לבית המשפט, באמצעות הנאשם וב"כ המאשימה, כי הוא נמצא באותם רגעים בחניון בית המשפט וכי הוא כבר בדרכו לדיון; ומשכך, ביקש שדברים אלו יירשמו בפרוטוקול. בית המשפט דחה את הבקשה, תוך שהוא קובע את הדברים הבאים: אכן בשעה 11:30 הודיע הנאשם כי שוחח עם עורך דינו וכי זה נמצא בחנייה. על כן המתין ביהמ"ש רבע שעה נוספת עד שהחל הדיון, ורק בשעה 11:48 נחתם הפרוטוקול (היינו - 18 דקות לאחר שהנאשם הודיע לביהמ"ש כי בא כוחו נמצא בחנייה). לא למותר לציין כי בא כוחו הגיע לביהמ"ש בשעה 12:03, כלומר - 33 דקות לאחר שהנאשם הודיע לביהמ"ש כי הוא נמצא בחנייה (וממילא 33 דקות לאחר המועד הנקוב לדיון). לא מצאתי כי האמירה "בא כוחי נמצא בחניה" יש בה כדי להעלות או כדי להוריד. זמנו של ביהמ"ש אינו הפקר ועל ב"כ הנאשם להתייצב במועד שנקבע לו. ביום 14.12.10 הגיש המערער לבית משפט קמא בקשה לעיון חוזר בהחלטתו להטיל על המערער הוצאות אישיות, תוך שהוא טוען כי האיחור לדיון נבע מעומס תנועה. ביום 16.12.10 דחה בית משפט קמא את הבקשה, תוך שקבע: גם ע"פ האמור בבקשה לתיקון פרוטוקול, החל מן השעה 11:30 הודיע ב"כ הנאשם לנאשם (וזה לביהמ"ש) כי הוא מצוי בחניון, ולא בפקק תנועה. על כן המתין לו ביהמ"ש למעלה מ -15 דקות. יקפיד ב"כ הנאשם וידייק בהודעותיו לביהמ"ש, שאז לא ייאלץ ביהמ"ש לנקוט בצעדים חריגים של הטלת הוצאות. על ההחלטה האמורה הוגש הערעור שבפניי. לטענת המערער, הסיבה לאיחור נעוצה בעומסי התנועה בהם נתקל בדרך לדיון. בעקבות זאת, הוא נאלץ להודיע למרשו כי יאחר להגיע לדיון וביקש ממנו להודיע לבית המשפט על האיחור הצפוי; ומכל מקום, לא מדובר לטענתו באיחור כה משמעותי עד שיפגע באופן מהותי בסדר עבודתו של בית המשפט. המערער מבקש להדגיש כי באותו היום עמד בית המשפט לשמוע תיקים רבים נוספים, ומשכך לא היתה כל מניעה כי התיק יידחה במקצת, כפי שעורכי דין נוהגים להסכים ביניהם מבחינה חברית. זאת ועוד לטענתו, בהתאם להלכה הפסוקה היה מקום לקבל את תגובתו בטרם יושתו עליו הוצאות אישיות בסך 2,000 ₪. בתשובה טוענת המשיבה כי עקרונית, חיובו של המערער בהוצאות אישיות היה מוצדק, שכן עורך דין אינו יכול להכתיב לבית המשפט את מועד הדיון או לכפות עליו דחייתו או עיכובו בדרך של אי-התייצבות לדיון או אי-התייצבות בזמן. דחיות של דיונים מונעות ניצול מרבי של הזמן השיפוטי, שהוא המשאב היקר ביותר של הרשות השופטת. במקרה דנן עשה עורך הדין דין לעצמו והעמיד את בית המשפט בפני עובדה מוגמרת שהדיון לא יתקיים במועדו. להשלמת הדברים מבקשת המשיבה לציין כי אף לדיון ההוכחות שנקבע ליום 6.2.10, בו היתה אמורה להתחיל פרשת ההגנה, איחר המערער שוב ב - 35 דקות. באותו מועד החליטה כב' השופטת לארי-בבלי לפסול את עצמה מלהמשיך ולדון בתיק, תוך שהיא מציינת כי "התנהלותו של ב"כ הנאשם בתיק זה היא מן החמורות בהן נתקל בית משפט זה. הדבר כולל אי הגעה כלל, מסירת פרטים אשר אינם אמת, איחורים בכל דיון ודיון". התנהלות חוזרת כזו, אשר כללה מסירת פרטים סותרים לבית משפט והתעלמות מהחלטותיו, כמוה כהבעת זלזול במעמדו ובתוקף סמכויותיו. חרף זאת, מודה המשיבה כי שגה בית המשפט קמא עת השית על המערער הוצאות בטרם נתן לו הזדמנות להשמיע את דברו, ובכך נגרעה ממנו זכות הטיעון. לאור האמור, הודיעה המשיבה כי היא משאירה את הנדון לשיקול דעתו של בית המשפט. סוגיית חיובו של עורך דין בהוצאות אישיות נבחנה באופן מעמיק בבית משפט העליון בע"א 6185/00 עו"ד חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366. בפסק דין חנא הנ"ל נקבע כי חיובו של עורך דין בהוצאות אישיות הינו סעד קיצוני ביותר, ועל כן, בטרם יחליט בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לעשות כן, חובה עליו לפנות לעוה"ד וליתן לו את יומו להסביר את פשר התנהגותו. ובלשון פסה"ד: אכן, חובה היא המוטלת על בית-המשפט לפנות ביוזמתו לעורך-הדין ולהציע לו כי יסביר את פשר הפגם שנפל בהתנהגותו. גם אם סבור הוא בית-המשפט כי אין לו לעורך-הדין מענה ראוי, גם-אז חייב הוא לאפשר לו להסביר כי נהג כהלכה. אלוהים נתן הזדמנות לאדם הראשון להסביר פשר אכילתו מפרי עץ הדעת הגם שידע מה עשה אדם, וזו חובה המוטלת על בית-משפט אף-הוא. השוו: ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות' חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מדינת ישראל, בעמ' 366; בג"ץ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, בעמ' 304-303. בית המשפט קבע שלוש הנחיות עזר לשיקולו של בית המשפט טרם קבלת החלטה להטלת הוצאות אישיות על עו"ד: ראשית, כי חיובו האישי של עורך-דין בתשלום הוצאות יכול, לכאורה, להישקל רק כתגובה על מעשה (או מחדל) זדוני או רשלני חמור, של עורך הדין או מטעמו, אשר נועד לגרום, או גרם בפועל, להכשלת מהלכיו של ההליך השיפוטי, או אשר הסב נזק מהותי וממשי לעבודת בית המשפט. שנית, שככלל, ובנתון לחריגים נדירים, יטה בית המשפט להימנע מחיוב עורך-דין בהוצאות על מעשיו ומחדליו במסגרת ניהול ההליך. בייחוד אין זה מן המידה לחייב עורך-דין בהוצאות לשם "הענשתו" על טענות בלתי מבוססות, על הארכה מכבידה ומייגעת בחקירת העדים, על אי-ציות להנחיות בית המשפט לעניין מהלך החקירה או הטיעון וכל כיוצא באלה; ושלישית, שאם, לפי נסיבות העניין ובהתחשב במהות ההתנהגות הפוגעת, יש בידי בית המשפט אמצעים חלופיים והולמים אחרים להגנת עבודתו, הרי, ככלל, ראוי לו להימנע מחיוב עורך הדין בהוצאות אישיות. כן נקבע בהמשך: חובה היא המוטלת על בתי-המשפט להקפיד על שמירת יחס נאות - יחס מידתי ראוי - בין פגימה שפגם עורך-הדין בהליכים לבין שימוש בסנקציה לא-נעימה זו של הטלת הוצאות אישית. בענייננו, טוען המערער כי החלטת בית המשפט ניתנה ללא שתינתן לו הזכות להשמיע את דברו, וכי בנסיבות העניין מדובר בסנקציה קיצונית ולא מוצדקת, לאור העובדה שמדובר באיחור של רבע שעה בלבד, כשבידי בית המשפט, שבפניו היו באותה עת תיקים רבים, לקיים בינתיים דיונים אחרים. דיון והכרעה טענתו של המערער כי נמנעה ממנו זכות הטיעון בנידון, אינה מדויקת. המערער הגיש בקשה לעיון חוזר, ובמסגרתה שטח את עמדתו בפני בית המשפט, כך שעקרונית, ניתן היה לשכנע את בית המשפט לשנות את החלטתו. יחד עם זאת, מדובר בשמיעת עמדתו רק בדיעבד, לאחר שכבר התקבלה ההחלטה לחייבו בהוצאות, ובעניין זה קבע בית המשפט בפס"ד חנא הנ"ל (בעמ' 383), כי "שמיעה מאוחרת ספק אם יהיה בה כדי להועיל". לאחר ששקלתי את כל האמור, אקדים ואעיר כי בית המשפט רואה בחומרה את תופעת האיחורים בהתייצבותם של עורכי דין לדיונים, המשבשים את יומנו של בית המשפט וגורמים לבזבוז חמור של זמן שיפוטי יקר. ברם, במקרה דנן, אין לי אלא לקבל את טענת המערער כי אכן נשללה ממנו זכות טיעון אפקטיבית, מאחר שההחלטה לחייבו בהוצאות אישיות התקבלה לפני שניתנה לו כל הזדמנות לשטוח את טיעוניו בפני בית המשפט; ואין זה משנה לצורך העניין, שלאור הידוע בדיעבד יש לשער כי טיעוניו, גם אם היו נשמעים עובר למתן ההחלטה, לא היו מביאים לתוצאה שונה. הנקודה היא שבדיקה תקינה של הפרמטרים הרלוונטיים כפי שהותוו על ידי בית משפט העליון בפס"ד חנא חייבת לכלול גם התייחסות לטיעוניו של עורך הדין להגנתו, ודבר זה לא נעשה במקרה שבפניי. מסיבה זו בלבד, אני מקבל את הערעור ומבטל את חיובו של המערער בהוצאות אישיות. איחור לדיוןעורך דיןהטלת הוצאות אישיותדיון