אף שסעיף 71א(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מאפשר זאת, הימנעות מלהרשיע מהווה חריג לכלל הרחב הנטוע בתורת הענישה, לפיו מקום שהוכחה אשמתו של אדם יש להרשיעו בדין. מדובר במצבים קיצוניים, שאינם מתאימים להחלת העקרון הרחב, חרף קביעת אשמה. אלה מצבים חריגים, מיוחדים ויוצאי דופן, בהם עלול להיווצר פער בלתי סביר בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה בנאשם, לבין תועלתה של ההרשעה מבחינת האינטרס הציבורי החברתי הכללי (ראו עש"מ 2083/96 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87 (1998), ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685 (2000) וע"פ 9893/06 מדינת ישראל נ' לאופר (פורסם במאגרים ממוחשבים, , 31.12.07)). בצד האינטרס הציבורי יש לשקול את הצורך במיצוי ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין, כדי להשיג, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. ככל שהעבירות חמורות יותר, ככל שנסיבות ביצוען חמור יותר, ככל שחלקו של הנאשם בביצוען גדול יותר וככל שהנזק שנגרם לפרט ולציבור כתוצאה מביצועם גדול יותר, כך תיטה הכף לכיוון ההרשעה. בצד עניינו הפרטי של הנאשם יש לבחון את עברו הפלילי, גילו, מצבו הבריאותי, האם הביע חרטה, האם נטל אחריות על מעשיו, האם מדובר במעידה חד פעמית, או שמא מדובר בדפוס התנהגות חוזר, מה תהא השפעת ההרשעה על עתידו של הנאשם והאם עלול להיווצר פער בלתי סביר בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה בנאשם המסוים הזה, לבין תועלתה של ההרשעה מבחינת האינטרס הציבורי החברתי הכללי. משפט פליליהימנעות מהרשעה