להלן סקירה משפטית מקיפה בנושא המחאת זכויות עתידיות / עיקול זכויות עתידיות: סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט - 1969 קובע, כי זכות עתידית היא זכות ברת המחאה. סעיף 1 לחוק ההוצל"פ קובע כי זכות היא "זכות קיימת או עתידה". הפסיקה התייחסה להגדרת ה"זכות" בשני חוקים אלו באופן דומה. בפסיקה ובספרות זכות עתידית ניתנת לעיקול ולהמחאה כאשר היא וודאית. דהיינו, שבהינתן אירוע מסוים בעתיד - אשר הוא אירוע וודאי - תתממש הזכות או כאשר הזכות קיימת בהווה אולם מועד ביצועה הוא עתידי. בספרו מסביר ומבהיר פרופ' לרנר (לרנר, שם, עמ' 183 ואילך) כי בבסיס הגדרתה של זכות עתידה עומדת השאלה האם ניתן להמחות זכות טרם שנוצר יחס משפטי מחייב בין הממחה לפלוני החייב לו, אם לאו. כאשר אין בנמצא קשר משפטי כאמור, אין לנו אלא התחייבות להמחאה בלבד. הנפקות היא כי יש בידינו חוזה אולם לא מתקיים המישור הקנייני וכך הזכות טרם עברה במכר מלא לידי הנמחה אלא כשתתגבש סופית. בפסק הדין המנחה בע"א 263/70, בנק לייצוא בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד כד(2) 672 נקבע, כי יש להבחין בין המחאה ברת תוקף שהיא המחאה בהתאם לחוזה קיים ומבוסס במועד ההמחאה ובין המחאה אשר עניינה סיכוי עתידי לקבלת כסף. יפים דבריו של בית המשפט: "החוב שעתיד היה להגיע לחברה מבל"ל היה על כן מבוסס על קשר חוזי קיים בין החברה ובין בל"ל, והחברה הייתה רשאית להעביר חוב זה לפי הוראות סעיף 2 לפקודה הנ"ל". דהיינו, תקווה או סיכוי בלבד לקבלת כסף עתידי אינם ניתנים לעיקול. כך נקבע גם בפסק הדין בע"א 323/80, אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2), 673 בו מצטט בית המשפט את דבריה של כב' השופטת בן פורת במאמרה על חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969, פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ב) (פסקה 9 לפסק הדין): "לפי הפירוש הרגיל, זכות עתידה לבוא היא זכות שהתגבשותה בעתיד וודאית, בין בתאריך קבוע ובין בקרות אירוע שהתרחשותו נעלה מספק, כגון זכות לשכר דירה שפירעונו בעתיד, במסגרת חוזה שכירות תקף, או זכות העתידה לקום ביום מותו של פלוני, או כל חוב במסגרת חוזה קיים שז"פ טרם הגיע". בפסק דין זה הסיק בית המשפט כי הזכות למשיכת יתר של לקוח מבנק אינה חוסה תחת הגדרתה של "זכות עתידה" שכן היא תלויה בשיקול דעתו של הבנק ובגורמים נוספים אשר אינם "נעלים מספק", כהגדרת השופטת בן פורת. קרי, הזכות למשיכת יתר היא ציפייה בלבד ומשכך אינה ניתנת לעיקול בהעדר אירוע עתידי וודאי. פרופ' לרנר מסביר כי הלכת ע"א 263/70 תומכת אדניה על המשפט האנגלי אשר קבע כי המחאת זכות לפי חוזה אשר טרם בא לעולם - לא המחאה היא אלא הסכם לערוך המחאה עתידית בלבד וזאת בהתאם לדיני היושר. רק כאשר "תיוולד" הזכות לאוויר העולם, יהפוך הנמחה הפוטנציאלי - באופן אוטומטי וללא צורך בפעולה נוספת - לנמחה מכוח הדין. בכל מקרה, קובע הדין האנגלי, כי גם נמחה שביושר עדיף על נושים אחרים של הממחה. בהמשך לפסקי הדין הנ"ל, גם פסק הדין שניתן במסגרת רע"א 1821/98, ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נד(1) 773, נוקט בגישה הפרשנית הקלאסית לעיל אולם השופט חשין מעלה על נס את הדילמה החבויה בה: "ישאל השואל: על-שום-מה נגביל את צו העיקול הזמני אך לעת התגבשה של זכות? מדוע לא יהא תובע זכאי לבקש הטלת עיקול זמני גם על זכות שטרם נתגבשה - קרא: עיקול על ציפייה לגיטימיתcontingent right - ומשהוטל העיקול, מדוע לא יתפוש בזכות לכשתתגבש? מדוע לא נכיר בצו עיקול שינוח בשקט בתיקי הבנק; צו שֶׁיֶּאֱרֹב לזכות-הבלתי-בשלה עד שתבשיל; ומשתבשיל הזכות - יִדְבַּק בה? לשאלה זו לא מצאנו תשובה "אנליטית" נחרצת. התשובה היא, בעיקרה, תשובה "מעשית"... ומתוך שלא בשאלה זו ענייננו, נְסַפֵּק עצמנו בדברים שאמרנו". השופט חשין לא משיב לשאלה זו כאמור ומשאיר? בצריך עיון. פרופ' לרנר מתח ביקורת מעניינת על הלכת בנק לייצוא ועל הגישה הפרשנית דלמעלה שכן סבור שאין לראות בהבחנה הנ"ל חזות הכל. פרופ' לרנר מציע לערוך הבחנה רלוונטית יותר המבוססת על מבחן הסיכוי הסביר לקבלת כסף. דהיינו, יש לאפשר לבצע המחאה לא רק בזכות מגובשת כי אם גם בסיכוי או ציפיה בלבד לקבלת כספים בעתיד. זאת, לאור העובדה כי ככל הנראה הנמחה סבור - משיקולים מסחריים אלו או אחרים - שקיים סיכוי סביר לקבלת הכסף אף בהעדר זכות ממשית. פרופ' לרנר מציין כי לעיתים יש בנמצא חוזה קיים אולם הסיכוי לתרגם אותו לכסף נזיל הינו קטן עד אפסי. מנגד, יש וקיימת ציפיה בלבד לקבלת כספים בעתיד אולם, הסיכוי לממשה הינו גבוה לאין שיעור. (ראה: לרנר, שם בעמ' 189) בשנים האחרונות החלה מגמת ריכוך בבתי המשפט על ערכאותיהם השונות אשר אימצה במידת מה את ביקורתו של פרופ' לרנר ואת דבריו של השופט חשין בפס"ד ניקו בדים והחלה ביישום גישה פרשנית מרחיבה יותר למונח "זכות עתידה". ברע"א 134/88, חסיד לוי נ' יוסף כקשור, פ"ד מב(4) 198 , קבע בית המשפט כי אכן עיקרון הוא שתקווה או ציפיה שיווצר חוב בעתיד עקב חוזה איננה ניתנת לעיקול ומכאן כי דמי מפתח עתידיים של דירת מגורים אינם ניתנים לעיקול. אולם בית המשפט מכיר בחריג לעיקרון זה והוא דמי מפתח עתידיים של בתי עסק אשר יהיו ניתנים לעיקול לאור הסיכוי הגבוה ביותר למימושם והפוטנציאל הגלום בציפיה זו. פסק דין זה אימץ למעשה את גישת פרופ' לרנר בהבחנתו לעיל והטיל את כובד המשקל על בחינת חוזקה של ה"זכות" העתידית ובחינת הפוטנציאל הכספי הכלכלי הגלום בה ולאו דווקא על היותה מבוססת על חוזה בר קיימא. בהמשך למגמה זו, בע"א 717/89, בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ערן טורס בע"מ (בפירוק) ואח', דן בית המשפט העליון בהמחאת זכות של כספים המצויים בחשבון בנק וקבע כי אמנם הלכת בנק לייצוא שוללת המחאת זכות בהעדר יחס משפטי מחייב בין הממחה לחייב אולם: "...במקרה של המחאת כספים שייכנסו בעתיד לחשבון הבנק של הממחה, קבע בית המשפט, באותו עניין, שיש תוקף להמחאה כזו, אפילו אם בשעת ההמחאה מצוי החשבון ביתרת חובה, וזאת משום שבעת ההמחאה היה קיים קשר חוזי בין הלקוח (הממחה) והבנק. בשל קיום יחס משפטי זה בשעת ההמחאה, אין זו עסקה בציפייה, אלא המחאת זכות מותנית, על פי חוזה קיים". בית המשפט ער לבעייתיות שמציין פרופ' לרנר לאור העובדה שלבנק אין חובה להכניס כספים לחשבון אולם מניח דעתו בקיומן של ראיות מפורשות על כניסת כספים עתידיים לחשבון ומסיק כי הזכות העתידית אינה ערטילאית כי אם מוחשית דיה. גם פסק דין זה מאמץ את המבחן שמציע פרופ' לרנר כאשר הגורם המאבחן בו הוא הסיכוי לממש את הזכות ולתרגמה לכסף נזיל. בפסק הדין שניתן במסגרת ע"א 3553/00 יששכר אלוני ואח' נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ ואח' פ"ד נז(3) 577 דן בית המשפט העליון בשאלה האם ניתן להטיל עיקול על נכס שהוא מכסת חלב. היטיב בית המשפט לתאר את הדילמה הקיימת בהבחנה בין "ציפייה" ל"זכות", ואמר: "מבחינות מסוימות כוללת מכסת החלב זכויות שיתכן ואפשר לכללן בגדר "נכס"...אמרנו את הדברים בנימה של היסוס משום שייתכן שאין מדובר אלא ב"ציפיה" שאינה ניתנת לעיקול, אלא אם כן עילתה כבר נתגבשה...השאלה מתי הופכת ציפיה לנכס שאפשר לממשו אינה נקייה מספקות ותלויה בנסיבות המקרה; אף האבחנה עצמה בין ציפייה לנכס מעוררת קשיים ניכרים וראויה היא לבדיקה חוזרת". השופטת פרוקצ'יה מצטטת את דבריו של פרופ' לרנר בהתייחס לערכה הכלכלי של הציפיה, ומציינת כי: "ייתכן מצב בו חוזה קיים יהיה בעל משקל כלכלי פחות ערך מציפייה או סיכוי עתידי העשוייים להניב טובת הנאה כספית משמעותית. אין הצדקה שלא להכיר בערך הכלכלי של ציפייה כזו וליתן לה מעמד ומשקל מוכרים במהלך החיים העסקיים". בית המשפט סוקר את יחסה של הפסיקה להגדרת זכות עתידה ומונה את השיקולים שמציין פרופ' לרנר לחיוב ולשלילה תוך עריכת השוואה בין זכות הניתנת לעיקול וזכות הניתנת להמחאה. כאמור, פרופ' לרנר סבור כי ראוי לאפשר המחאת זכויות עתידיות אף בהעדר חוזה קיים לאור הרציונל של פיתוח שוק האשראי ויצירת אפשרות לרכישת סיכוי או ציפייה ברי מימוש אף טרם שנתגבשו ולו לכדי זכות עתידה בהגדרתה הקלאסית. במקרה הנדון בפס"ד אלוני קבע בית המשפט כי לזכות למכסת חלב יש צדדים אישיים ורכושיים כלכליים וניתן לעקלה בתנאים מסוימים. קרי, ניתן להטיל עיקול על מכסת חלב על אף שמדובר בזכות עתידית וזאת תוך יצירת הבחנה בין זכות אישית לזכות לקבלת כספים בפועל. בסופו של יום העיקול עמד על כנו במובן זה שניתן היה לממשו רק על תמורת מכסת החלב במידה שתנויד בעתיד. בתי המשפט המחוזיים הלכו ואמצו אף הם את הגישה הפרשנית המרחיבה. פסק הדין שניתן במסגרת רצפ (חיפה) 7940-05-09, וליד אגבריה נ' בנק ערבי ישראלי ואח' על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה רלבנטי למקרה שבפני באשר הוא דן בזכות לקבלת פיצויים עקב תאונת דרכים. השופטת שרון נתנאל דנה בשאלת הגדרתו של "נכס" שבחוק ההוצל"פ. לדבריה, אכן אין חולק כי החוק מכיר בזכות עתידה כזכות. בית המשפט מפנה לפ"ד אלוני, נעזר בו ולבסוף קובע כי (פסקה 11 ואילך): "...כאשר כבר נחתם חוזה או אירע אירוע מכוחו צפוי שיגיעו כספים בעתיד הרי מדובר בזכות עתידית, הניתנת לעיקול. בענייננו, האירוע היוצר את הזכות לקבל פיצויים - היא תאונת העבודה - כבר אירע. היינו - זכותו של התובע לקבל פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, אינה זכות עתידית, אלא זכות קיימת. אמנם, שיעור הפיצויים אינו ידוע והוא ייקבע על ידי ביהמ"ש הדן בתביעה, אולם הזכות לקבל פיצויים מכוח הפגיעה בעבודה, כבר קיימת. עצם הגשת התביעה מצביעה על כך שהתובע עצמו סבור שעומדת לו זכות לקבל פיצויים ואף מצביעה על כך שהתובע סבור שנזקו עולה על תשלומי המל"ל. אין מדובר בציפיה בלבד, להתגבשות זכות שטרם באה לעולם, אלא בזכות קיימת ולאור נכותו הגבוהה של המבקש...סביר גם שהפיצויים המגיעים לו לא ייבלעו בתגמולי המל"ל." המחאת חיובים