קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפחתת מזונות ילדים מגיל 15 בגלל מצב כלכלי: ש' שטמר - אב"ד: רקע עובדתי 1. ביום 5/9/00 ניתן ע"י כב' השופט בן חמו בבית המשפט לענייני משפחה בקריות פסק דין, לפיו חוייב המערער לשלם לאשתו דאז (המשיבה 1, להלן גם "האשה") ולשלושת ילדיו (המשיבים 2-4) דמי מזונות בסכום של 12,000 ₪ לחודש (להלן - "פסק הדין של השופט בן חמו"). בערעור על פסק דין זה, העמיד כב' השופט יעקבי-שווילי מבית המשפט המחוזי בחיפה בפסק דינו מיום 15/1/01 בתיק ע"מ 190/00 את דמי המזונות על סך של 10,200 ₪ לחודש ליום פסק הדין של השופט בן חמו (להלן - "פסק הדין של השופט שווילי"). השופט שווילי קבע כי ביום 4/12/96 נפסקו מזונות זמניים, שערכם הגיע ליום מתן פסק הדין של השופט בן חמו מיום 5/9/00 ל-10,600 ₪ לחודש וכי מזונות זמניים אלו יחולו עד ליום 31/12/00. החל ממועד זה ואילך יוקטנו המזונות בסכום של 400 ₪. מכאן שהיה על המערער לשלם לאשתו ולשלושת ילדיו סכום של 10,200 ₪. 2. המערער הגיש ביום 12/3/03 תביעה לבטל או להפחית את המזונות שנפסקו על פי פסקי-דינם של השופטים שווילי ובן חמו. הדיון בתיק התעכב עקב פסילתם של מספר שופטים מלשבת בתיק ועקב עיכוב ההליכים בעקבות פשיטת הרגל של המערער שארעה בשנת 2007. הדיון בתיק חודש רק לאחר שניתנה החלטה לחדש את ההליכים על פי דרישת המערער בשנת 2009. למעשה צריך היה בית משפט קמא להחליט אלו סכומים יש להפחית מחובו של המערער בהוצל"פ, שכן המערער לא שילם לאורך השנים את המזונות לאשה ולילדים, וחובו תפח ועלה והגיע - לטענת המערער - לסכום של כ-2,400,000 ₪. 3.         אוסיף מספר פרטים נחוצים: ההליכים המשפטיים בין בני הזוג, על רקע הקרע בחיי נישואיהם, החלו עוד בשנת 1996, והמערער אף עבר להתגורר עם אשה אחרת כבר בשנת 2000, ממנה נולדה לו ילדה, שהיא היום כבת תשע שנים. למרות זאת, התגרשו המערער והמשיבה 1 רק ביום 14/7/09. למערער, כאמור, שלושה ילדים מהמשיבה 1: הבן אר' הוא יליד 5/7/86, מלאו לו 15 שנים ביום 5/7/01, והוא היום בוגר ולאחר שירות חובה (ככל ששירת בצבא). הבת אל' היא ילידת 10/4/88, מלאו לה 15 שנים ביום 10/4/03 ואף היא בוגרת ולאחר שירות חובה (ככל ששירתה בצבא) . הבן או' הוא יליד 15/11/92, מלאו 15 ביום 15/11/07, והוא למעלה מבן 18 היום (ולא הובא מידע אם הוא משרת בצה"ל בשירות חובה).   4. עוד אוסיף כי ביום 27/7/11, בעת שהתיק המתין לכתיבת פסק הדין בערעור, הגיש המערער בקשה לצירוף ראיה, לפיה הוא לקה בבריאותו (התקף לב) וכי אין הוא יכול לעבוד לעת עתה. טיעוני הצדדים לפני בית משפט קמא ופסק דינו של בית משפט קמא 5.         המערער טען לפני בית משפט קמא, כי חל שינוי מהותי ומתמשך המצדיק את שינוי פסקי הדין של השופט בן חמו והשופט שווילי, כך שדמי המזונות בהם חוייב יבוטלו או יוקטנו. המערער הסתמך על מספר עובדות או עילות שטען להן ושלעמדתו יש בהן כדי לקבוע שחל שינוי מהותי לעניין חיובו במזונות. הן מובאות להלן: 6.          האשה סרבה להתגרש על אף שהם פרודים מאז 17/9/96 ועל אף שבית הדין הרבני האזורי בחיפה הורה בפסק דינו מיום 21/12/98 שעל בני הזוג להתגרש. לעמדת המערער, יש להורות על ביטול מזונות האשה החל ממועד פסק דינו של בית הדין הרבני.             על טענה זו השיבה המשיבה, כי חיוב בית הדין הרבני להתגרש היה כפוף לתשלום סך של 80,000 ₪ על ידי המערער לה, וכי הוא לא עמד בחיוב זה. 7.          עוד טען המערער כי השינוי בגילאי הילדים, שגדלו ובגרו מאז שנת 1996, ובעיקר לאחר שמלאו להם 15 שנים, מצדיק אף הוא הפחתה של המזונות, מה גם שחובתו לזון אותם היא מדין צדקה. תשובת האשה היתה שפסקי הדין למזונות לא קבעו שיחול שינוי בדמי המזונות עם הגיעם של הקטינים לגיל 15 שנים.  8.        כן טען המערער לפני בית משפט קמא,כי אשתו המרידה את ילדיו נגדו, ומזה כ-13 שנים הילדים אינם רוצים כל קשר עימו. אף מנימוק זה יש לעמדתו לבטל את חיובו במזונותיהם. תשובת האשה לטיעון זה היתה, שיחסו של המערער כלפי ילדיו היה מתעלל, מבזה, כוחני ופוגעני. למרות זאת גדלו ילדיו כאנשים איכותיים, מצטיינים בתחומים שונים, והשופט בן חמו כתב אף הוא, כי גם הוא התרשם לטובה מהילדים ונתן אמון בעדותם (עמ' 7 לפסק הדין, סעיף 3). 9.          המערער הלין על כך שהמשיבה פגעה בפרנסתו: המערער היה בזמנו בעל משרד לעריכת דין. האשה הפגינה נגדו בפתח בתי המשפט והוציאה דיבתו לרעה. זאת ועוד: היא לא יצאה כל השנים לעבודה, היא גררה את התובע להליכים מרובים ולא דיווחה על הכנסותיה, על אף שבפסק דינו של השופט שווילי צוותה לעשות כך. המשיבה טענה כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי התנהלותה של האשה היא שפגעה בפרנסתו: לא הובאו נתונים על הכנסתו לפני התנהלותה זו ולאחריה. בחקירותיו נמצא כי הוא מנהל משרד עו"ד, בו עובדים עוד ארבעה שכירים וכי נהג לבלות עם בת זוגו החדשה בבילויים שונים ומגוונים בארץ ובחו"ל. הוא נמנע מלחשוף בבית המשפט את הכנסותיו, בעוד שהיא העידה כי היתה לה הכנסה ספורדית מעטה במשך השנים. 10.         כעילה נוספת להקטנת דמי המזונות, טען המערער כי נולדה למערער בת נוספת מבת זוגו לחיים, ועליו לשלם את צרכיה. באשר ללידת הבת הקטינה, טענה האשה, כי הבת נתמכת על ידי האם, שהיתה לה הכנסה כארכיטקטית וכי גם הוריה עזרו לה מבחינה כלכלית. 11.         הוסיף המערער וטען כי אף התדרדרותו מבחינה כלכלית, עד להוצאת צו כינוס נכסים במסגרת הליכים של פשיטת רגל, עקב דרישת מס הכנסה, מצדיקה הפחתת המזונות. המשיבה טענה, כי המערער לא הוכיח שאכן חלה התדרדרות במצבו הכלכלי וכי הכנסותיו פחתו במידה כזו המהווה שינוי נסיבות. 12.         כן טען המערער כי השארת פסק המזונות על כנו פוגע במינימום הדרוש לקיום אנושי של החייב וכי על בית המשפט לקבוע את הסכום שעליו לשלם למזונות העבר בהתחשב במצבו הכלכלי הקשה (בהסתמכו על רע"א 4905/98 גמזו נ' גמזו, פורסם בתוכנות  - להלן "פס"ד גמזו"). עיקר הקביעות בפסק דינו של בית משפט קמא 13. בפסק דין ארוך ומנומק דחה בית משפט קמא את רוב הנימוקים שהביא המערער לביטול המזונות או להקטנתם. אעמוד על הנמקתו של בית משפט קמא ביתר פירוט, בדוני באופן פרטני בטיעוניו של המערער בערעור. בית משפט קמא קבע שיש לראות בשני נימוקים שטען המערער כמהווים שינוי נסיבות מהותיות, המצדיקות את הפחתת דמי המזונות: הראשון: השופט קמא קיבל את הטענה שהולדת הבת עם בת זוגו החדשה מהווה שינוי נסיבות. הבת היא ילידת 19/10/02. על פי הפסיקה, הולדת ילד נוסף מהווה שינוי נסיבות. ביום 1/11/03 נפסקו לה מזונות בסך 1,600 ₪ לחודש. זאת ועוד: שמונה חודשים בלבד לאחר חיובו של המערער במזונותיה של הבת, בגר הבן אר' ומזונותיו פחתו. ביום 9/4/06 בגרה הבת אל' ואף מזונותיה הופחתו ממנו. לכן נקבע כי יש להוריד ממזונות המשיבים סך של 1,600 ₪ למשך 30 חודשים ובסה"כ 48,000 ₪. השני: פשיטת הרגל של המערער מהווה נימוק להפחתת המזונות, שכן המערער איבד את רשיונו לעסוק במקצוע עריכת הדין.  ההלכה היא כי "מי שזכאי למזונות מפושט רגל חייב להסתפק ברמת חיים צנועה" - ע"א 152/71 רפפורט נ' רפפורט, פ"ד כו (1) 253.             מכאן החליט בית משפט קמא שיש להפחית את המזונות מאז מתן הכינוס וזאת ממזונות האשה ולא ממזונות הבן שעדיין היה קטין. נקבע שמאז מועד הכינוס ביום 8/11/07 ועד ליום הגט, יופחתו מדמי המזונות של האשה סכום של 2,000 ₪ לחודש וסה"כ ההפחתה היא בסך 40,000 ש"ח. ערעורו של המערער - טענות ודיון טענות שבפרוצדורה 14.        אפתח במספר טענות שבפרוצדורה: המערער מלין על כך שבית המשפט החליט בהחלטתו מיום 29/10/07 שלא לסמן את המוצגים בתיק וכן על כך שהורה לו לסכם על פני 10 עמודים לאחר שכבר הגיש סיכומים ביום 20/8/09 על פי החלטה ראשונה של בית המשפט. אין ממש בטענות אלו. בהחלטתו מיום 29/10/07 כתב השופט כי המערער כתב סיכומים על פני 30 עמודים שלהם נלווה תיק מוצגים הכולל מספר רב של נספחים. בית המשפט הבהיר כי הצדדים סיכמו לאחר כשנתיים בשל עיכוב הליכים, ובית המשפט החליט להגביל את הסיכומים. כן הורה כי לסיכומים יש לצרף פסיקה בלבד ולא מוצגים חדשים. בית המשפט הורה על החזרת המוצגים למערער. אינני מוצאת לנכון להתערב בהחלטותיו אלו של בית המשפט. ניהול המשפט הוא בידי בית המשפט השומע את התיק (ראו: 607/70 אלקטרוניק אפלינסס נ' גרץ, פד"י כה (2) 441; רע"א 2157/06 גילארד לרנר נ' מוזיאון תל אביב לאומנות בע"מ (פורסם בתוכנות המשפטיות)). ההחלטות נשוא הערעור מתייחסות לנושאים המצויים בטווח שיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית, ובית המשפט שלערעור יטה שלא להתערב בהחלטות כגון דא. זאת ועוד: מהשאלות שהועמדו לדיון לפני בית משפט קמא, אין הדרישה כי הסיכומים יצומצמו לכדי עשרה עמודים נראית בלתי מידתית. כמו כן, המערער לא הצליח להראות כי נגרם לו נזק כלשהו מצמצום זה. אף ההחלטה מיום 29/10/07, אשר קבעה כי בית המשפט אינו מסמן את המוצגים בסיכומים והתובע יוכל להתייחס לכל מוצג בסיכומיו תוך הפנייה אליו, איננה מצדיקה התערבות כלשהי. 15.        עוד טען המערער כי לא ניתן לו לבקש ולהגיש סיכומי תשובה, שכן עד שקיבל את סיכומי הנתבעים כבר ניתן פסק דינו של בית משפט קמא. על כך התשובה היא שאין למבקש זכות להגיש סיכומי תשובה. סיכומי תשובה יוגשו רק בהיתר של בית המשפט. בית המשפט הודיע עוד בהחלטתו מיום 25/11/09 כי פסק דינו יינתן טרם צאתו לשבתון בחודש אפריל 2010 וכי לא יינתנו אורכות. לפיכך היה על המבקש להגיש בקשה במועד לקבל זכות תשובה. המערער אמנם מסתמך על החלטה מיום 24/9/07 אשר בה ניתנה לו זכות תשובה, אולם ההחלטה מיום 25/11/09 היא הרלוונטית והיא ביטלה את ההחלטה הקודמת. 16. אעבור עתה לדון בטענותיו המהותיות של המערער. כאן המקום לומר כי המערער לא חסך דיו בטיעוניו נגד פסק דינו של בית משפט קמא. יצויין כי מצאתי לנכון לדון רק בטענות העיקריות שהועלו, בעוד אם לא דנתי באיזו טענה מהטענות יש לראותה כנדחית על ידי. סירובה של האשה להתגרש 17. המערער הסתמך על פסק דין של בית המשפט הרבני משנת 1988 שבו נקבע כי על הצדדים להתגרש. לעמדתו, היה על בית משפט קמא לקבוע כי חיובו במזונות האשה, תם עם חיובה להתגרש. בית משפט קמא קבע כי פסק הדין הרבני עמד לפני בית משפט קמא או שהמערער יכול היה להביאו לפניו. משלא פעל כך, והשופטים בן חמו ושווילי לא התחשבו בטיעון זה, הרי יש בכך משום פלוגתא פסוקה. לפיכך נדחתה טענתו שיש לראות בסירובה של המשיבה להתגרש משום שינוי נסיבות המצדיק ביטול המזונות. לעמדתי יש לדחות את טענתו של המערער מנימוק אחר: סבורה אני כי הדין עם המערער שטוען כי בית משפט קמא טעה משלא לקח בחשבון את טענתו שהמשיבה המשיכה והתנגדה לאורך השנים, גם לאחר מתן פסקי הדין למזונות, לקבל גט, ומכאן שקמה לו עילה חדשה לבטל את מזונותיה, שהרי מאז מתן פסק דינו של השופט בן חמו ועד לגירושין בין הצדדים עברו כשבע שנים. מאז הנתנו של פסק הדין הרבני ועד לגט עברו כ-11 שנים. לעניין זה היתה טענתה של המשיבה כי היה על המערער לשלם לה, על פי פסק הדין של בית הדין הרבני משנת 1988, סכום של 80,000 ₪ וכל עוד לא ביצע תשלום זה, לא קם חיובה לקבל את הגט. 18. הדין הוא שכל עוד נשואה אשה יהודיה לבעלה, עליו לשאת במזונותיה. מנגד, אם ניתן פסק דין רבני המחייבה להתגרש, והיא מסרבת לקבל את הגט, יש מקום להפסיק את מזונותיה. הסיבה לפסיקה זו היא, שלא תותיר האשה את הבעל נשוי לה, בנישואין חסרי כל תוכן, כאשר מטרתה היחידה היא לקבל מזונות ממנו (וראו בין היתר בתמ"ש (כפר-סבא) 8840/01 ש' מ' ו-4 אח' נ' ש' מ', תק-מש 2002 (1), עמ' 306. כן ראה תמ"ש (ראשל"צ) 17070/03; בש"א 2923/03 שוחט נ' שוחט (לא פורסם) ; תמ"ש 54664/98 ל' ואח' נ' ל', תק-מש 2002(2), 137). אף סיבות שבצדק ובתקנת הציבור מצדיקות בנסיבות אלו, הפסקת מזונותיה של האשה (וראו, פסק דינו של כב' השופט שפירא, בע"מ (י-ם) 765/05 פלוני נ' אלמונים (פורסם בתוכנות המשפטיות, ניתן ביום 09/01/06). ונא דוק; אין די במתן הפסק הרבני המחייב גירושין, אלא יש להוכיח כי האשה סרבה לקבל את הגט לאחר מתן הפסק ולא מנימוקים מוצדקים, כמו אי ביצוע ההסדרים הרכושיים שקבע פסק הדין המחייב בגירושין בין הצדדים. ראו דבריו של כב' השופט פורת בעע"מ (ת"א) 41/96 כבירי נ' כבירי, דינים מחוזי 1997 (3) 1033, בסעיף 22 לפסק דינו: "...לסיכום, מקום שבית הדין הרבני פוסק כי האשה חייבת להתגרש מבעלה, קיימת חובה על האשה למלא אחר פסק דינו של בית הדין. עם זאת, בכפוף לסעיף 21 לעיל, מועד הפסקת חיוב הבעל במזונות אשתו איננו מיום מתן פסק הדין של בית הדין הרבני המחייבה בגירושין, אלא רק לאחר סירוב מצד האשה למלא אחריו. במאמר מוסגר אוסיף, כי כמובן שבית המשפט האזרחי הדן בתביעת המזונות צריך לקחת בחשבון, כי הגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני לבית הדין הרבני הגדול ומתן צו עיכוב ביצוע של החובה לקבל גט דוחים את סופיות הדיון עד לאחר שהערעור מתקבל או נדחה (ואז צו העיכוב מבוטל) ורק מרגע סופיות הדיון, נוצר "מעשה בית דין" המחייב את בית המשפט האזרחי (ראה רע"א 4982/92 טביב נ' טביב, פ"ד מח (3) 392)..." ובהמשך, בסעיף 24 לפסק דינו, כותב השופט פורת כי: "ראוי להדגיש, כי סירובה של האשה חייב להקבע פוזיטיבית ע"י בית הדין הרבני כממצא עובדתי מבוסס. הסירוב יכול להיות סירוב מוחשי או כל צעד המהווה עיכוב בביצוע החלטת בית הדין כגון אי הופעה של האשה לצורך קביעת שמות או כתיבת הגט, וזאת כמובן ללא סיבה מוצדקת או התנאת תנאים בהם תאות לקבל גט - תנאים שלא מצויים בפסק הדין של ביה"ד הרבני (ראה ע"א 486/89 פלדמן נ' פלדמן (לא פורסם) )." וראו אף את פסק דינה של השופטת נ' מימון הסוקר בהרחבה את דעות הפוסקים לפי המשפט העברי ואת ההלכה הנוהגת לענייננו בסעיף זה בתמ"ש (י-ם) 10138/99 מ.פ נ' נ.פ (פורסם בתוכנות המשפטיות).   19. בנידוננו ניתן פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בחיפה ביום 21/12/98 ונקבע בו ש"על הצדדים להתגרש זה זמ"ז בג"ט. על הבעל לשלם לאשה כתובה ותוספת". סבורה אני כי הצירוף של התנאי לתשלום הכתובה והתוספת, מראים כי כוונת הפסק היא שתנאי לקבלת הגט הוא קבלת הכתובה והתוספת. אין מחלוקת כי המערער לא שלם למשיבה חיובים כספיים. לפיכך, לפי פסק זה לא קמה על המשיבה החובה לקבל גט. פסק נוסף של בית הדין הרבני, והפעם של בית הדין הרבני הגדול, הוא מתאריך 25/3/03. שם נפסק כי האשה חייבת לקבל את גטה בכפוף להסדר זכויות רכושיות של המזונות ושל הפנסיה. המערער לא הצליח להראות כי הגיע להסכם כזה ולפיכך, לא קמה החובה על האשה לקבל את הגט. פסק רבני אחרון שהוצג לנו הוא של בית הדין האזורי בחיפה, נושא תאריך 10/10/04, בו נפסק שעל המערער לשלם למשיבה 80,000 ₪ ועל המשיבה לקבל גט. סבורה אני כי גם כאן היתה התנאה של קבלת הגט בתשלום הסכום הנ"ל. מסקנתי זו עולה מהכתוב בפסק הדין: "והואיל ולבעל אין הוכחות כי האשה בגדה בו. לכן אין מקום לחייב את האשה לקבל גט ולהפסיד כתובתה. ומאחר והסכום הנקוב בכתובה אינו צמוד, והבעל מסכים לתת לאשה את הסכום הנקוב ללא הצמדה, נראה כי האשה זכאית לפיצוי". מאחר שלא הוכח כי המערער הציע לאשה לתת לה את הסכום שנפסק, הרי לא קמה לה חובה לקבל את הגט. זאת ועוד, המערער לא הוכיח כי האשה סרבה לקבל את הגט, כגון שנקבע מועד לביצוע הגט והיא לא הופיעה. לפיכך, עמדתי היא שאין בעילה שהאשה סרבה לקבל את הגט כדי להפסיק או להפחית את מזונותיה. התנהלות האשה כגורם לאבדן פרנסתו של המערער 20. המערער טען כי המשיבה קיימה הפגנות יחיד מול משרדו ומול בית המשפט באשר לדרישותיה, ובכך היא פגעה בפרנסתו כעורך דין. התנהלות זו, מצדיקה לעמדתו ביטול מזונותיה. בית משפט קמא דחה טענה זו מבלי לנמק. סבורה אני כי המערער לא הוכיח טענתו כי התנהלות זו של האשה גרמה לאבדן פרנסתו. יש צורך בשינוי נסיבות מהותי והנטל להוכיח כי חל שינוי נסיבות מהותי מוטל על הטוען לו (ראו ע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מט (1), 215). כאמור, המערער לא עמד בנטל זה. אף לא שוכנעתי, כי אין למשיבה זכות לעמוד ליד משרדו ולזעוק את זעקתה שהמערער הותירה עם ילדיה הקטינים ללא מזונות ובוודאי שאין זה נימוק כדי לפגוע במזונותיה ובמזונות ילדיה. סרבנות הקשר של הילדים 21. השופט קמא דן ארוכות בדין החל לעניין סרבנותם של הילדים להתראות עם המשיב, שעיקריו הם שאין לבטל את חיוב ההורה במזונות ילדיו בעילה של סרבנות הקשר, אלא אם מדובר במקרה קיצוני (וראו ע"א 574/83 חג'ג' נ' חג'ג', פ"ד לח (3), 331; ע"א 4322/90 א' אדלשטיין נ' נ' אדלשטיין, פ"ד מו (1), 289; ע"א 1880/94 קטן נ' קטן פ"ד מ"ט (1), 215). אפילו אם התנהגות הילדים היא קיצונית, ייטה בית המשפט שלא לבטל כליל את דמי המזונות אלא להפחיתם למינימום הנדרש. טובתו של הקטין וסיפוק צרכיו המינימאליים גוברים על כבודו של האב. על בית המשפט לאזן בין הזכויות והחובות של הצדדים במסגרת עקרון העל של "טובת הקטין", ואף אם מדובר בבן מרדן, לא ישללו המזונות ואין להביאו לחרפת רעב (וראו ע"א 199/77 חריר נ' חריר, פ"ד לב (1) 458; רע"א 3761/10 פלוני נ' פלונית (פורסם בתוכנות המשפטיות)). בנידוננו, מצא בית המשפט שלא לבטל את מזונות הילדים, משום שלא הוכח שהם נהגו בקיצוניות כלפי האב וכי נמנעו מקשר עמו עקב "תרומתו" הגדולה של המערער להתנהגותם. זאת ועוד; השופט קמא קבע כי כבר לפני השופטים בן חמו ושווילי נטענו הטענות באשר למרדנות הקטינים ונקבע כי האשמים לקרע הם לא רק הילדים ואמם. השופט קמא שב והדגיש כי התרשם לטובה מהילדים והוא מאמין לעדותם.  מכאן הגיע למסקנה, שאין להפחית את המזונות בשל עילה זו. 22. שוב, צודק המערער שיש להתחשב בהתמשכות סרבנות זו גם לאחר מתן פסקי הדין, אולם הנימוק השני של בית משפט קמא, לפיו אין מדובר במקרה קיצוני של סרבנות והעדר כבוד כלפי האב, וכי התנהלות זו היא תוצאה של התנהגות המערער כלפי ילדיו, מקובל עלי (וראו דבריו של השופט קמא בסעיף 8, עמ' 13 לפסק דינו). מדובר בקביעה עובדתית של בית משפט קמא, ומוצע לעמיתי שלא להתערב בה. הפחתת מזונות בשל החיוב לשלם את מזונות הבת נ' 23. הבת נ' נולדה למערער ולבת זוגו, עמה קיים קשר לאחר שחל הקרע בינו לבין המשיבה. בית משפט קמא קבע כי לידתה של הבת נ' היא עילה להפחתת המזונות של המשיבים. מזונותיה של הבת נ' נקבעו בהליך נפרד והועמדו על 1,600 ₪. בית משפט קמא קבע כי יש להפחית ממזונות המשיבים סכום זה למשך 30 חודשים, החל מחודש 11/02 ועד לבגירת הבת אל' שאז הופחתו המזונות שהיה על המערער לשלם ולפיכך אין מקום להמשיך ולהתחשב במזונות הקטינה נ', שניתן יהיה לשלמם מהחסכון בדמי המזונות של הילדים הגדולים יותר. מוצע לעמיתי שלא להתערב בקביעה זו של בית משפט קמא. עילות להפחתת המזונות: הגיעם של הילדים לגיל 15, מצבו הכלכלי הקשה של המערער ופשיטת הרגל שלו 24. בית משפט קמא דחה את טענת המערער שיש להתחשב בכך שהילדים עברו את גיל 15. לעמדת בית משפט קמא נלקח נושא זה בחשבון בעת פסיקת המזונות על ידי השופטים בן חמו ושווילי. סבורה אני שכאשר מצבו של המערער מבחינה כלכלית הורע מאד, ואף הגיע בשלב מסויים לפשיטת רגל, יש מקום להתחשב בכך שהילדים הגיעו לגיל 15, ושחובתו לזון אותם היא מדין צדקה. יש אף להתחשב בכך שהמשיבה הייתה אז בגיל העבודה ואף עליה היה להשתתף במזונות ילדיה מדין צדקה. החובה לזון את הילדים חלה על שני ההורים מדין צדקה ביחס ישיר להכנסותיהם (וראו: ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול, פ"ד נ (1) 215, 219), ורק כאשר ידם משגת - היותם "אמידים" (ראה: ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח (2) 14, 20; ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו (3) 449, 456-457). יש לציין, כי בחובה מדין צדקה שווים האם והאב, וחיובה של האם במזונות ילדיה תלוי ביכולתה לתת צדקה. החלוקה בין שני ההורים תהיה חלוקה שוויונית, להבדיל מחלוקה שווה (ראו פרשת גלבר נ' גלבר לעיל: חלוקה יחסית בין ההורים על פי הכנסתו הפנויה של כל אחד מהם). 25. עוד יש לקחת בחשבון כי המערער פשט את הרגל ולפיכך אף הורה השופט קמא על הפחתת מזונותיה של האשה בסכום של 2,000 ₪ לחודש החל ממועד צו הכינוס, 8/11/07, ועד לגירושי הצדדים. לעמדתי, יש להפחית הפחתה נוספת אף ממזונות הילדים בהגיע כל אחד מהם לגיל 15, וזאת עקב מצבו הכלכלי הקשה של המערער, על פי ההלכה הנוהגת, אותה הביא השופט קמא, לפיה "מי שזכאי למזונות מפושט רגל חייב להסתפק ברמת חיים צנועה" (ע"א 152/71 רפפורט נ' רפפורט פ"ד כו(1) 253)). כתב על כך השופט דרורי בע"מ (י-ם) 638/04 ו-640/04 ת.ר נ' ר.ר ואח' (פורסם בתוכנות המשפטיות), בעמ' 28 לפסק הדין: "הכלל הבסיסי בהלכה היהודית הוא כי מזונות הילדים נקבעים לפי צרכם של הילדים ולא לפי עושרו של אביהם (שרשבסקי, שם, בעמ' 379 ואילך). ברם, אין מדובר בכלל נוקשה ובשוויון מוחלט בין כל הילדים, ללא התחשבות במצבו הכלכלי של אביהם. נהפוך הוא, "למעשה מוצאים דברים אלה את פתרונן לפי שיקול דעת בית הדין מתוך התחשבות בנסיבות המקרה, המצב הסוציאלי והכלכלי. צרכיהם של ילדים עשויים להיות שונים זה מזה ואין להעלים עין מכך שלילדי עניים אין אותם הצרכים כמו לילדי עשירים, כי ילדי עניים צריכים לפעמים לוותר על דברים דרושים שיש לספק לילדי עשירים" (שרשבסקי, שם, בעמ' 381 - 380). היישום למקרה כמו המקרה דידן, הוא זה: "אם האב אמיד, יש גם מקום לחייבו, מדין צדקה ולא מדין מזונות, לתת לילד לא רק מה שהכרחי אלא גם מה שראוי לו וזה בוודאי תלוי גם באפשרויות הכספיות של האב" (שרשבסקי, שם, בעמ' 381; ההדגשה במקור).   26. בנסיבות המקרה, וכאשר מסתמן מצב כלכלי קשה של האב, נישואיו והולדת בתו, יש מקום לדעתי להפחית את מזונות הילדים, כך שבהגיע כל אחד מהם לגיל 15 שנים, יופחתו המזונות שהגיעו לו בסכום של 400 ₪ לחודש. כן יש להפחית מכל אחד מהילדים סך של 300 ₪ עם מתן צו הכינוס. קביעת הסכומים שעל המערער לשלם למשיבים על חשבון העבר 27.        המערער טוען כי השארת פסק הדין על כנו מותירה אותו עם חוב מזונות של כ-2,300,000 ₪ ועם צפי אינסופי של מאבקים נגד פקודות מאסר והליכי הוצל"פ שלא יאפשרו לו לפתוח דף חדש ואף לא לקיים רמת חיים ראויה ואף לא שלווה בעקבות האירוע המוחי אותו עבר והצנתור שנזקק לו. המערער מבקש כי נפסוק את הוצאותיו בהתאם להוראות פסק דין גמזו. בא כוחה של המשיבה הסכים (וראו עמ' 5 לפרוטוקול מיום 1/7/10) כי כל עוד משלם המערער למשיבה דמי מזונות מינימאליים + מדור עבור הילד שעדיין קטין + 2,000 ש"ח לחודש על חשבון העבר, לא תיעשה כל פעולת אכיפה בהוצל"פ. כאשר לא יהיה המערער חייב עוד לשלם מזונות הילדים עקב הגיעם לגיל שלאחר צבא, אם ימשיך לשלם להם ולאם על חשבון העבר סכום של 2,000 ₪ מדי חודש בחודשו, לא יינקטו הליכי גביה. לעמדתי הצעה זו היא סבירה ויש לתת לה תוקף של קביעה שיפוטית בפסק דיננו. הוראות אופרטיביות 28. בהתאם למסקנותי דלעיל, לו יקבלו עמיתי את הצעותי, יש לפסוק כדלקמן: א. מזונות המשיבים יעמדו על הסכום אותו פסק השופט שווילי בהפחתות כדלקמן: בהגיע כל אחד מהילדים לגיל 15, יש להפחית סך של 400 ₪ ממזונות כל אחד מהם. ב. יש להפחית מחוב המזונות את הסכומים אותם פסק השופט קמא. ג. מיום 22/8/07,הוא מועד הכינוס, יש להפחית ממזונות כל אחד מהילדים סכום נוסף של 300 ₪. ד. עם סיום כתה י"ב או בהגיע כל אחד מהילדים לגיל 18, הכל לפי המאוחר, מופסק חיובו של המערער במזונותיו, אלא אם התגייס הילד לשירות חובה, שאז יועמדו מזונותיו על שליש המזונות המגיע ממנו. ה. למען הסרת ספק (לבקשת המערער) חיובו במזונות האשה הופסקו עם מועד מתן הגט. ו כל הסכומים יהיו צמודים בהתאם לקביעות פסקי הדין של השופטים בן חמו ושווילי. ז. כל עוד ישלם המערער על חשבון חובות העבר סכום של 2,000 ₪ החל מיום הגשת ערעור זה וכן את המזונות השוטפים, לא יבוצעו נגדו פעולות הוצל"פ על חשבון חוב העבר. אם לא יעמוד בתשלום ההפרש לתקופה מיום הגשת הערעור ועד היום, תוך 60 ימים מהיום וכן בתשלומים השוטפים, שכל אחד מהם ישולם עד החמישה לחודש, יהיו המשיבים זכאים לגבות את חובם כאשר הסכומים שהם יהיו רשאים לגבות יהיה בסכום של 8,000 ₪ לחודש (הסכום כולל הן תשלומי מזונות שוטפים והן תשלומים על חשבון העבר) החל ממועד הגשת ערעור זה. ח. אם יחול שינוי נסיבות משמעותי, רשאים המשיבים לבקש מבית המשפט לשנות את התשלומים שנקבעו לחוב העבר. אך מובן הוא כי קביעותי מתייחסות בחלקן הארי לחוב העבר, ובהתאם יש לחשב את חובו של המערער מחדש. 29. בהתחשב בתוצאות אליהן הגעתי ובנסיבות, בעיקר בכך שהמערער לא שילם לאורך השנים את חובו לאשה ולילדיו, מוצע לפסוק שכל צד יישא בהוצאותיו. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] השופטת ב' בר-זיו אני מסכימה. ב. בר-זיו, שופטת השופט דר ע' זרנקין אני מסכים. ע. זרנקין, שופט לפיכך הוחלט כאמור בסעיפים 28 ו-29 לפסק דינה של השופטת ש' שטמר - אב"ד. אין צו להוצאות בערעור. אם הופקד פקדון הוא יוחזר למפקידו. קטיניםמזונות ילדיםהפחתת מזונותמצב כלכלימזונות