הפרת סעיף סודיות בהסכם פשרה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת סעיף סודיות בהסכם פשרה: 1. זוהי תובענה על סך של 480,000 ₪ שעניינה דרישה למתן פיצוי בגין טענה להפצת לשון הרע ולהפרת סודיות על פי חוזה. רקע עובדתי 2. התובע והנתבעים הינם סטודנטים אשר הגישו עתירות לבג"צ בתיקים 11075/04 ו - 64/05 שעניינם דרישה משרת החינוך ומשר האוצר לשוויון בפני החוק כלפי סטודנטים הלומדים במוסדות אקדמיים חוץ תקציבים. 3. התובע גורס כי הנתבעים העתיקו לשון העתירה אשר הגיש וכתב במו ידיו עם ידיד סטודנט במשותף בתיק בג"צ 11075/04. . 3. התובע פנה לנתבעים במחאה על ההעתקה ומשלא נענה הגיש ביום 24.10.06 תביעה כספית אשר הסתיימה בהסדר פשרה על סך של 180,000 ₪. 4. על ההסדר הכתוב חלה חובת הסודיות אולם תוכנו, כנטען, נגלה לעיתון "על השרון" של רשת "ידיעות תקשורת" ע"י הנתבעים אשר הוציאו, לדידו, לשון הרע אודותיו. 5. הנתבעים מכחישים כי הפרסום המיוחס של ההסכם נעשה על ידם וכן כי אין הפרסום מכיל דברי לשון הרע. 6. כן הוגשה על ידי הנתבעים תביעה שכנגד על סך של 250,000 ₪ אף היא בגין טענה להפרת ההסכם ופרסום לשון הרע. ראיות הצדדים ראיות התובע 7. התובע מר גלעד טפיאס העיד בתצהירו ת/3 כי הגיש עתירה בבג"צ 11075/04 ביחד עם חברו מר דוד ג'רבי כנגד שרת החינוך דאז ושר האוצר בדבר מתן שוויון בפני החוק לגבי הסטודנטים הלומדים במוסדות האקדמיים החוץ תקציביים. (להלן: "העתירה המקורית"). 8. טרם הגשתה של העתירה, פנה בחודש אפריל 2004 ליושב ראש אגודת הסטודנטים במרכז הבינתחומי בהרצלייה, למכללת נתניה ולמכללה למנהל בראשון לציון כדי לקבל הסכמתם למיצוי הליכים עם הרשויות טרם הגשת העתירה. 9. ביום 19.11.04 נפגש עם יושב ראש המכללה למנהל בראשון לציון, לשעבר, מר איתי שונשיין, הנתבע מס' 1, והעביר לו, לבקשתו, עותק מודפס של העתירה המקורית וכן עותק לדואר האלקטרוני. 10. הנתבע לא הגיב לאלה ויזם עם אגודת המכללה למנהל ביום 3.1.05 עתירה משלו בבג"צ 64/05, בלשון דומה ביותר לעתירתו. (להלן: "העתירה המפרה"). 11. לאור העתקה זו, הגיש ביום 24.10.06 תביעה בת.א. 59253/06 לפיצוי כנגד מר שונשיין ועוד 5 אחרים. 12. הצדדים הגיעו בתיק זה להסדר פשרה ביום - 27.11.06 על פיו שילמו הנתבעים לתובע סך של 180,000 ₪ והתביעה נדחתה, תוך ציון שעל הסכם זה חלה חובת הסודיות אשר הפרתה תגרור קנס מוסכם של 150,000 ₪. (להלן: "הסכם הפשרה"). 13. ביום 3.1.07 פנה אליו מר יריב לוין, כתב עיתון "על השרון" של רשת "ידיעות אחרונות", וביקש תגובתו לעניין קיום הסכם הפשרה, על כך סירב להשיב והפנה אותו אל בא כוחו. 14. בא כוחו סירב להגיב ואולם הכתב ציין באוזניו כי הוא כבר יודע הפרטים כולם מאת מר שונשיין, לרבות אודות העברת הסך של 180,000 ₪ מן האגודה לתובע. 15. ביום 5.1.07 פורסמה כתבה בעיתון "על השרון" בה ציטט הכתב מפי מר שונשיין כי "אגודת הסטודנטים של המכללה שילמה את הכסף". 16. אף ביום 9.2.07 התפרסמה כתבה בעיתון "זמן מקומי" של רשת "מעריב" מפי הכתבתה ענת משה. בכתבה פורסמו אודותיו מספר פרסומי כזב, לדידו, כדלקמן: א. אגודת הסטודנטים של המכללה למנהל ושל המרכז הבינתחומי בהרצליה החליטו... לחבור למען מטרה משותפת אחת: הגשת בג"ץ נגד שרת החינוך דאז, לימור לבנת. ב. נציגים מאגודות הסטודנטים של שתי המכללות החלו לעבוד במשותף על גיבוש העתירה לבג"ץ, כאשר כל אחד מהצדדים תורם רעיונות וטענות לטיוטת העתירה. ג. על ניסוחה של העתירה, עמלו, בסופו של דבר, שני סטודנטים למשפטים מהמרכז הבינתחומי, גלעד טפיאס, שהיה אז סגן יו"ר אגודת הסטודנטים, ודודו ג'רבי. ד. למרות המטרה המשותפת והחשובה, האידיליה נגמרה תוך זמן קצר... אגודת הסטודנטים של המרכז הבינתחומי החליטה להתנער מאגודת הסטודנטים של המכללה למנהל וביקשה להגיש את העתירה באופן עצמאי. חברי אגודת הסטודנטים של המכללה למנהל נאלצו להסכים, ופה העסק החל להסתבך. ה. אז הבינו באגודת הסטודנטים של המרכז הבינתחומי שככל הנראה, העתירה שהוגשה על ידי אגודת הסטודנטים של המכללה למנהל דומה, באופן חשוד, לעתירה שלהם. ו. אגודת הסטודנטים מבקשת להבהיר באופן חד-משמעי כי לאגודה אין יד ורגל בפרשה המיוחסת לה. האגודה מעולם לא נתנה ידה להעתקת עתירה כזו או אחרת, וכך גם הסטודנטים הנמנים במסלול האקדמי המכללה (צ"ל במכללה-ג.ט.) למנהל". 17. מעיון בפרסומים המיוחסים לנתבעים כ"פרסומים כוזבים", שישה במספר, עולה כי בכתבה מיום 9.2.07 פורסמו בעיתון "זמן מקומי של רשת "מעריב" באמצעות הכתבת גב' ענת משה דברים המהווים תיאור חברת הסטודנטים מכלל האגודות במשותף לגיבוש העתירה לבג"צ. פרישת הסטודנטים מן המרכז הבינתחומי בהרצלייה והגשת עתירה דומה או זהה משלהם באמצעות אגודתם וכן הכחשת סטודנטים אלה כי האגודה לא נתנה מעולם יד ורגל להעתקת עתירה כזו או אחרת - הרי שכל אלה מהווים תיאור מצב דברים שאין עימו, לגישתו, השפלה או ביזוי של התובע. תביעת התובע נסמכת על סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965, שזה לשונו: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו." 18. מילים אחרות, מבדיקת לשון הפרסומים המיוחסים לנתבעים, לא עולה, לטעמי, כי תכנם, לשונם או הבאת נסיבות העניין דנן והשתלשלותן, מהווים דבר השפלה או ביזוי כלפי התובע, אלא מהווים תיאור בלבד של נסיבות הגשת שתי העתירות לבג"צ. ראה לעניין זה: בע"א 89/04, ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, , תק-על 2008(3), 2030, כדלקמן: "אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע." וכן ראה: ת"א (ירושלים) 2412/00, עמותת במות - מרכז ללימודי תרבות וחברה נ' מרדכי גילת, , תק-מח 2007(2), 8566, כדלקמן: "ניתוח פועלו של ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לקבוע את משמעותו של הביטוי על ידי פירוש הביטוי על פי מובנן הטבעי והרגיל של המילים, בהקשרן הספציפי (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, ואח', פ"ד לא(2) 281, 300). על הפירוש להיעשות באופן אובייקטיבי, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת של המילים ... בשלב זה אין לייחס חשיבות לכוונת המפרסם או לשאלה כיצד הבין הנפגע את המילים, אלא "...המבחן הקובע הוא, מה היא לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים"... בשלב השני, יש לבחון, בהתאם לתכלית החוק ולצורך לאזן בין הזכות לשם טוב לבין עקרון חופש הביטוי, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע. במקרה בו נתקל בית המשפט בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע." עוד ראה בספרו של המלומד מר אורי שנהר, "דיני לשון הרע", תשנ"ז - 1997 בעמ', כדלקמן: "כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו"." משמע, לגישתי, על פי הבנת "האדם הסביר" אין במשפטים אשר צוטטו משום דברי לשון הרע המכילים דברי ביזוי, השפלה או ביוש. 19. שעל כן, לא ראיתי לקבוע לתובע פיצוי מן הנתבעים בהעדרה של לשון הרע בענייננו כהגדרתה בחוק ובפסיקה. חובת הסודיות 20. התובע ציין כי בעצם הפרסום של הנסיבות הקשורות לעתירות לבג"צ וכן הפרסום אודות הסדר הפשרה בין התובע לנתבעים מס' 1 ו - 2, וכן חמישה גורמים נוספים, קיימת הפרת החוזה. בהסדר זה, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 5.12.06, התפשרו הצדדים באופן זה שבגין הטענה להעתקת העתירה המקורית, ישולם הסך של 180,000 ₪ לסילוק מלא וסופי של התביעה. 21. כן הופיעו בהסכם הפשרה שני סעיפים שעניינם "חובת שמירת הסודיות" ו"פיצוי מוסכם" בסך של 150,000 ₪ כלפי צד שיפר את חובת הסודיות. 22. להלן לשון תוכן שני סעיפים אלה: "7. במידה שתוגש נגד צד ב' או חלק ממנו תביעה על ידי יתר העותרים בבג"ץ 11075/04 או מי מהם או מי ממנסחי העתירה או מי מבעלי זכויות נטענות בה או על ידי צד שלישי בקשר עם הנושאים שהוזכרו בתביעה, מתחייב צד א' לשפות את צד ב' או חלק ממנו, לפי העניין, בגין כל סכום בו יחויבו במסגרתם של פסק דין ו/או החלטה שיינתנו כנגדם, ככל שיינתנו וכן לשאת בהוצאותיהם בניהול ההליכים כמו גם לשפותם בגין נזקים שייגרמו להם במידה שתוגש נגדם תביעה למתן סעד הצהרתי. כמו כן מתחייב צד א' לשתף פעולה עם צד ג' ככל שהדבר יידרש לצורך ניהול ההליכים האמורים. 8. הפרה של כל סעיף מסעיפי הסכם פשרה זה לרבות המצגים וההצהרות, תחייב את הצד המפר בפיצוי מוסכם בסך של 150,000 ₪ וזאת בלי לגרוע מיתר התרופות העומדות למי מהצדדים עפ"י כל דין. לעניין סעיף 5: למעט מקרה שבו הדבר התחייב מכוח צו שיפוטי מפורש ולמעט מקרה שבו יחליטו צד ב' או חלק ממנו ו/או מי מטעמו להגיש תביעה כנגד עו"ד גדעון פישר ו/או מי מטעמו". 23. עולה מאלה, כי התובע תובע אף בעילה חוזית שעניינה טענה לגרם הפרת חוזה. באשר לטענת התובע כי הנתבעים מסרו פרטי הסכם הפשרה לעיתונאי מר יריב לוין, כתב עיתון "על השרון" של רשת "ידיעות אחרונות" ובכתבה מיום 5.1.07 בעניין הסכם הפשרה צוטט מר איתי שונשין, הנתבע מס' 1, לאמור: "שונשין בתגובה: אגודת הסטודנטים של המכללה שילמה את הכסף, התביעה כנגדנו נדחתה". 24. משמע, על אף חובת הסודיות המופיעה במפורש ובמפורט בסעיף 7 להסכם הפשרה, מצא תכנו של הסכם הפשרה דרך אל העיתון. 25. הכתב מר יריב לוין אינו מכחיש כי לא קיבל תגובתם של התובע או בא כוחו לעניין קיום הסכם הפשרה ותכנו, ויתר על כן, מציין בחקירתו הנגדית כי הדברים אשר פרסם אודות קיום הסדר הפשרה ותכנו נודע לו מפי מר שונשיין. 26. להלן דברי הכתב מר לוין בחקירתו הנגדית בעניין זה: "ת. ... במידע שנמסר לי, היה את הסכום 180,000 ₪. באותה תקופה היתה הפגנה ששונשיין היה יו"ר אגודת הסטודנטים או משהו כזה. התחלתי לשוחח איתו על נושא השביתה ואח"כ ביקשתי ממנו מידע על הסכום של 180,000 ₪, כשאני הוא זה שנוקב את הסכום. במהלך השיחה שונשיין אמר לי שלא הוא ששילם אלא האגודה או המכללה שילמה את הכסף, וזאת בתשובה לשאלתי. שונשיין מעולם לא ציין את הסכום הזה, בתשובה לשאלתי על 180,000 ₪ הוא ציין שהמכללה שילמה את הכסף. הסכום הזה במהלך השיחה נזרק כמה פעמים. אציין שהיו 4, 5 שיחות בינינו. בסוף השיחה הראשונה הוא אמר לי שיעביר לי תגובה בכתב ובשיחה הרביעית או החמישית הוא ציין שההליך נמחק. ציון תגובתו מתייחס לארבע, חמש שיחות. ש. מפנה לסעיף 51 לתצהיר מר שונשיין, הוא אומר שלא סיפר לי מידע .... (מקריא)? ת. זה נכון שהוא לא סיפק מידע, הוא רק אישר את המידע שהיה ברשותי. ש. בשתי שיחות נפרדות. בשיחה הראשונה הוא אמר 180,000 ש"ח בתשובה לשאלתי. בשיחה האחרונה הוא אמר שהתביעה נדחתה. בשיחה השנייה הוא מסר מידע לא נכון ובשיחה שלישית הוא חזר בו. (ראה: פרוטוקול עמ' 2 שורות 1-16). 27. כן ציין מר יריב לוין כי פנה לבא כוחו של התובע ולתובע והללו סרבו להתייחס לאירועים. (ראה: פרוטוקול עמ' 3 שורות 12-19). 28. כן הוצגה בפני קלטת אשר תומללה ובה נשמעת שיחה בין מר יריב לוין לבין מר שונשיין, ובה מודה האחרון בקיום הסדר הפשרה ובכך שהמכללה שילמה לתובע הסך של 180,000 ₪. 29. מראיות אלה, עולה כי מר שונשיין הפר חובת הסודיות עליה התחייב בהסכם הפשרה, לא נמנע לשוחח עם העיתונאי, בדומה לתובע ולבא כוחו, ועל כן יש לקבוע כי הפר חובות הסודיות בה התקשר בהסדר הפשרה. פרסום לשון הרע במכתב הנתבע מס' 2 מיום 14.2.07 30. לטענת התובע, בנוסף לאלה, הרי שנתבע מס' 2 מר אוהב ארד, יושב ראש אגודת הסטודנטים במכללה למנהל, פירסם לשון הרע במכתב מיום 14.2.2007, בו ענה לשאלת סטודנט אשר למד במכללה למנהל בשם עידן אלנטוך. 31. סטודנט זה פנה למר ארד במכתב בו העלה תמיהתו אודות קיום הסדר הפשרה ותשלום האגודה פיצוי מוסכם בסך של 180,000 ₪, כפי שלמד עליו מן העיתונות. 32. בהיום 14.2.07 כתב מר ארד מכתב תשובה לסטודנט בו חוזר הוא, לדידו של התובע, על דברי הדיבה שנאמרו ע"י הנתבעים לכתבת עיתון "זמן מקומי". 33. כן ציין כי בהסדר הפשרה שולמו הכספים ע"י המכללה וכי לא שולם ולו שקל אחד ע"י אגודת הסטודנטים. 34. נראה הוא, כי הדרישה הנוכחית לקבוע שנית כי דברי הנתבע מס' 2 דברי לשון הרע הם, ודרישה נוספת לפיצוי בגינם, נבלעות בהסדר הפשרה המקורי אשר איזכר כבר מה דברי לשון הרע שבבסיסו ומהו גובה הפיצוי אשר, למעשה, שולם. 35. תשובת מר אוהד ארד בתוקף תפקידו כיושב ראש אגודת הסטודנטים לשאלת הסטודנט אין בה כל חדשנות לגבי נשוא תוכן שתי העתירות ודמיונן ולגבי קיום הסכם הפשרה ועלותו, כפי שצויינו כבר בכתבות דנן. 36. על כן, לא ראיתי יסוד לתביעה כנגד הנתבע מס' 2 והנתבעת מס' 3 והרי היא נדחית. פיצוי בגין הפרת חובת הסודיות 37. הפרת חובת הסודיות ע"י הנתבע מס' 1 מהווה, לגישתי, הפרה יסודית של החוזה המזכה בפיצויים. לעניין זה קובע סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, כדלקמן: " לענין סימן זה, "הפרה יסודית" — הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה." (להלן: "החוק"). לעניין זה ראה: ע"א 6319/05 קנדרה (ישראל) בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל, תק-על 2009(1), 298, , כדלקמן: "זכותו של צד הנפגע מהפרת חוזה לבטל את החוזה קבועה בסעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן - חוק התרופות). בעניין זה קיימת הבחנה מהותית בין הפרה יסודית, המזכה את הנפגע באפשרות לבטל את החוזה מיד לאחר ההפרה, לבין הפרה לא יסודית, המחייבת מתן ארכה לתיקונה. במקרה דנא מדובר בהפרה שבחוזה הפיתוח הוסכם כי תיחשב להפרה יסודית (ראו סעיף 6 לחוק התרופות). על כן זכאי היה המינהל לבטל את החוזה בלא מתן ארכה. אכן, הפסיקה הכירה בכך שישנם מקרים בהם עמידה על זכות הביטול של החוזה בגין הפרתו תיחשב לפעולה בחוסר תום לב, הנוגדת את סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 836 (1980); ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו(4) 793, 811 (1982)). גם כאשר מדובר בהפרה יסודית עלול ביטולו של החוזה להיחשב כפעולה בחוסר תום לב, אולם זאת רק במקרים יוצאי דופן. עמד על כך בית משפט זה, באומרו כי: "אכן, ייתכנו נסיבות שעמידה על זכות הביטול תיחשב בהן, גם בעקבות הפרה יסודית, כנגועה בחוסר תום-לב, עם זאת ברי כי כאשר בהפרה של תנאי יסודי עסקינן, יתמעטו המקרים ששימוש בזכות הביטול ייחשב בהם כסותר את חובת תום-הלב, ורק בנסיבות יוצאות-דופן ייבצר מהנפגע להפעיל את תרופת הביטול הקנויה לו"." עוד ראה: ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798, כדלקמן: "חוק התרופות קובע כי מקום שחוזה מופר, "זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן" (סעיף 2). נמצא, כי הפרת החוזה אין בה, כשלעצמה, להביא לסיום החוזה. המפר את החוזה אינו יכול להשתחרר מהחוזה על-ידי הפרתו. ההפרה מעניקה לצד הנפגע ברירה: ירצה, יתעלם מההפרה, תוך שהחוזה ימשיך לעמוד בעינו. אין בכך כדי להשפיע על חיוביו שלו או על זכותו לפיצויים בגין הפרת החוזה; ירצה, יתחשב בהפרה ויבטל את החוזה. חוק התרופות ממשיך וקובע כי ביטול החוזה בגין הפרתו אפשרי אם ההפרה היא יסודית (סעיף 7(א)). אם ההפרה אינה יסודית, מותנית הזכות לבטל את החוזה במתן ארכה (סעיף 7(ב)). נמצא, כי אם חוזה הופר הפרה יסודית, מעניק חוק התרופות לצד הנפגע את הכוח לבטל את החוזה. כנגד כוח זה של הנפגע עומדת כפיפותו של המפר לתוצאות ההפרה (ראו ד' אבן "משמעותה של ה'זכות' לתרופות בגין הפרת חוזה" [18]). את כוח הביטול יש כמובן להפעיל בתום-לב . יש להודיע על הביטול למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לנפגע על ההפרה (סעיף 8 לחוק התרופות). נמצא כי הביטול הוא פעולה משפטית חד-צדדית אשר שכלולה מחייב קליטה (אך לא הסכמה) של המפר." 38. במקרה אשר בפנינו, הרי שסכום הפיצוי קבוע בסעיף 8 להסכם הפשרה ועומד על הסך של 150,000 ₪, אשר נקבע על דעת החתומים עליו. 39. על פי סעיף סעיף 15 לחוק הרי שיש לקבוע כי הפיצוי המוסכם דנן אינו מוגזם ונקבע על יסוד קשר סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה וכתוצאה מסתברת של הפרתו. להלן לשון הסעיף הרלוונטי: "פיצויים מוסכמים (א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". לעניין זה נקבע בע"א 126/84, יצחקי נ' שור - פ"ד לח(3) 620 בעמ' 627, כדלקמן: "... המבחן לא ייעשה על-פי הנזק, אשר נגרם בפועל ובדיעבד עקב ההפרה, ואין זה מעלה ואינו מוריד, אם בפועל לא נגרם כל נזק שהוא, או אם נגרם נזק, ששיעורו עולה מאה מונים על שיעור הפיצוי המוסכם. השאלה אינה, אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך. השאלה היא אם הוא נקבע תוך יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו כתוצאה מהפרה כזו שארעה בפועל"; בהמשך קבעה כי, אי-הוכחתו של נזק אינה רלוונטית, ש"הרי זו משמעותו של סעיף 15 כי הפיצוי המוסכם ייפסק ללא הוכחת נזק... ואף אם בפועל לא נגרם כלל נזק". כן ראה ע.א. 300/77 רוזנר נ. בניני ט.ל.מ פ"ד לב(3) 682 בעמ' 686 שם נקבע כדלקמן : ""בתור כלל יש איפוא לכבד את רצון הצדדים ולתת תוקף לפיצוי כמוסכם ... הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג בו מצא בית המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה "כל" שהודגשה על-ידי היא הנותנת שהתערבותו של בית המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו ולו גם דחוק משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו". 40. יש לבדוק, איפוא, סבירות הפיצוי המוסכם, ובענייננו, נראה הוא כי קיימת סבירות בגובה הפיצוי המוסכם במידה שתופר חובת הסודיות, באשר המדובר בהסכם פשרה בין גופים הנמנים על אגודות הסטודנטים וראוי לקיים חובת סודיות, באם חלה כזו. 41. אשר על כן, קובעת אנכי פיצוי לתובע מאת הנתבע מס' 1 בסך של 150,000 ₪. 42. בשולי הדברים, ייאמר כי גם פרופ' זאב נויימן העיד מטעם הנתבעים בתצהירו נ/5 אשר שימש כנשיא המסלול האקדמי במכללה למנהל, וכי טרם הפשרה נפגש עם הסטודנטים מר שונשיין ומר אהוד ארד והוחלט על הכנסת סעיף חובת הסודיות להסכם הפשרה "כאינטרס הסטודנטים שלא כצו פגיעה בשמם הטוב ושל המכללה שהעדיפה לשמור על סודיות את עובדת החתימה על הסכם הפשרה ותשלום סכום הפשרה". 43. המכללה העמידה לאגודת הסטודנטים מימון לסכום הפשרה אשר שולם לתובע. 44. עדות זו של פרופ' נוימן לא נסתרה בחקירתו הנגדית, ולפיכך יש לומר כי אף הנתבעים מן האגודה בהסדר הפשרה מעוניינים היו בהטלת חובת סודיות עליו מפאת הוצאות כספי אגודת הסטודנטים, בין של המכללה ובין של האגודה, שאין הסטודנטים רואים, מן הסתם, בעין יפה, הפנייתם למטרות הסדרים משפטיים עם פרטים מבין הסטודנטים. 45. אשר לתביעה שכנגד, עניינה בדרישה לפיצוי בסך של 250,000 ₪ בגין הטענה כי הסכם הפשרה הופר ופורסם לשון הרע אודות הנתבעים-התובעים שכנגד, אולם לאור פרוטי לעיל, לא ראיתי צדק לעמדה זו כי הנתבעים-התובעים שכנגד הם האחראים בפועל לכך. 46. על כן התביעה שכנגד - נדחית. לסיכום 47. התביעה מתקבלת חלקית בכל הנוגע להפרת חובת הסודיות של הסדר הפשרה בסך של 150,000 ₪. סכום זה ישולם ע"י הנתבע מס' 1 ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. התביעה כנגד הנתבעת מס' 3 תידחה ללא צו להוצאות. בנסיבות העניין, ושעה שעסקינן בסכומים ציבוריים של אגודות הסטודנטים והמכללות, יישא כל צד בהוצאותיו. חוזהסודיותהסכם פשרהפשרה