קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשאה לחברת החשמל להיכנס למקרקעין: עסקינן בערעור המוגש לפי סעיף 48 לחוק משק החשמל, תשנ"ו -1996 (להלן: "החוק") על החלטת מנהל מינהל החשמל במשרד התשתיות הלאומיות (להלן: "מנהל מינהל החשמל"), ליתן לחברת החשמל, המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה"), הרשאה להיכנס למקרקעין הידועים כחלקה 13 בגוש 10295 (להלן: "המקרקעין") המוחזקים על ידי המערערת, ולבצע במקרקעין עבודות להקמת קו חשמל ( להלן: "העבודות") . רקע וסקירת ההליכים עבודות החשמל נשוא הערעור הן חלק מעבודות חשמל המבוצעות במסגרת תוכנית הקמת קו מתח חשמל עליון "זבולון - בר לב - כרמיאל", קו הולכה דו - מעגלי במתח עליון 161 קילו -וולט שמטרתו, כפי שהוסבר ע"י המשיבות, שיפור אמינות אספקת החשמל לאזור הגליל המערבי וגוש 'שגב' ו'תפן' ואזור הגליל העליון, עבור למעלה ממאה אלף בתי אב. הצורך בהקמת הקו, אשר ההרשאה נשוא ערעור זה מתייחסת לחלקים ממנו, נובע מגידול בצריכת החשמל בצפון הארץ והמחסור באמצעי הולכתו, כאשר תכנון הקו עצמו נעשה בתיאום ובהתייעצות עם שורה ארוכה של גורמים ומסודות ציבוריים. המשיבה הסבירה כי תהליך התיאום מול גורמים אלה, ארך קרוב לשנתיים והצריך מאות שעות של עבודה. בחלקה נשוא הערעור לא מתוכננת הקמת עמוד חשמל, אם כי מתיחת תילי חשמל בגובה רב, כאשר ייעודה של החלקה הוא חקלאי. בהתאם לסע' 46 לחוק משק החשמל, פנתה המשיבה למחזיקים בשטחים בהם עתיד קו החשמל לעבור, לשם קבלת הסכמתם לביצוע העבודות הנדרשות להקמת הקו. בהתאם לרישומים בלשכת רישום המקרקעין, כמו גם ברישומי המועצה האזורית זבולון, הבעלים הרשום של המקרקעין נשוא ענייננו, הינו אמאר ג'ומעה אחמד. (נסח הטאבא צורף - נספח 2 - לתגובת המשיבה). רישום זה לא כלל את מספר תעודת זהותו של הבעלים הרשום ומכאן - כך נטען - ובהעדר אפשרות לאתר את כתובתו, פנתה המשיבה ביום 14/9/2009 למנהל מינהל החשמל בבקשה למתן הרשאה לביצוע עבודות החשמל לפי סעיף 46 (ב) לחוק משק החשמל בהתאם לתוכנית, וזאת משלא נתקבלה הסכמה מפורשת של בעלי הזכויות במקרקעין לכניסה למקרקעין לשם ביצוע עבודות בהתאם לתוכנית. לבקשה שהופנתה למנהל, צורף נספח הכולל פרטים אודות בעלי הזכויות במקרקעין, שלא נתנו הסכמה לביצוע העבודות ו/או בעלי זכויות אשר לא אותרו. בנסיבות אלה, פרסם מנהל מינהל החשמל מודעה בעיתונות בשפה הערבית והשפה העברית, במסגרתה הוזמנו כל הטוענים לבעלות או לחזקה במקרקעין נשוא ערעור זה ובמקרקעין נוספים בהם עתיד לעבור קו החשמל, להודיע למנהל החשמל על הסכמה לביצוע העבודות או לחילופין על הסיבות להתנגדותם, וזאת עד לתאריך 1/11/2009. (עותק מהפרסומים, בשתי השפות, צורף לתגובת המשיבה). כמו כן, פורסם בהודעה זו כי המעוניין, מוזמן להשמיע עמדתו אף במסגרת שימוע שיתקיים בשטח בתאריך 10/11/2009, ואולם, כפי הנטען על ידי המשיבות לא הגיעו לשימוע זה מחזיקים ו/או בעל זכויות במקרקעין. אי לכך, מנהל מינהל החשמל הודיע במכתבו מיום 4/1/2010, כי מתוקף סמכותו לפי סעיף 46 (ב) לחוק משק החשמל, ניתנת הרשאה למשיבה לבצע עבודות חשמל במקרקעין לשם ביצוע כל הפעולות הנחוצות ולשם מתיחת תיילי חשמל בקטע בין עמודים 40660 - 40662, הן העבודות נשוא ערעור זה. על פי הודעת מנהל מינהל החשמל, העבודות על פי ההרשאה יבוצעו בהתאם לתוכנית שאושרה ביום 22/6/2009 וניתן יהא להתחיל בביצוע העבודות בתום 25 יום, מיום שנמסרה הודעת ההרשאה לבעל המקרקעין. לאחר מתן ההרשאה, פרסם מנהל מינהל החשמל הודעה בעיתונות, בשפה העברית ובשפה הערבית, לפיה ניתנה למשיבה הרשאה לביצוע עבודות, תוך הצגת הנימוקים שעמדו בבסיס ההחלטה והבהרת החשיבות שבביצוען ותוך שצויין מפורשות כי ההרשאה ניתנה לאחר שקילת קיומה של אפשרות חלופית לביצוע העבודות ולאחר שנמצא כי התוכנית לביצוע העבודות שלשמה ניתנה ההרשאה היא סבירה. בתאריך 11/11/2010 הגישה המערערת בבימ"ש זה כתב תביעה, במסגרת ת"א 22286-11-10 ובקשה למתן צו זמני במעמד צד אחד, שימנע מאת המשיבה לבצע עבודות כלשהן במקרקעין. ביהמ"ש (כב' השופטת קלמפנר - נבון) נעתר לבקשה ונתן צו זמני מותנה במספר תנאים. משלא קויימו התנאים שנקבעו ובהעדר הופעה מטעם הצדדים לדיון שנקבע בבקשה, נמחקה הבקשה למתן סעד זמני ובוטל הצו שניתן. בהמשך, נמחקה תביעתה של המערערת לבקשתה. יצויין כי מחיקת התביעה היתה לאחר שבעלה של המערערת ובא כוחם (של המערעת ושל בעלה) נפגשו עם נציגי חברת השחמל, ביום 6.12.10; בעניינה של פגישה זו ארחיב בהמשך. במקביל להליכים הנ"ל, הגישה המערערת את הערעור דנא, בגדרו מבקשת היא לבטל את ההרשאה שניתנה ע"י מנהל מינהל החשמל באופן שימנע את ביצוע העבודות במקרקעין. המשיבות הגיבו לערעור בכתב וביקשו לדחותו על הסף ולחילופין לגופו. ביום 4.4.11 התקיים בפני דיון במעמד כל הצדדים, בו השלימו הצדדים את טענותיהם בעל פה. טענות המערערת המערערת טענה כי היא בעלת הזכויות במקרקעין נשוא הערעור, מכוח צו ירושה של אביה המנוח, עמאר ג'ומעה מוגרבי ז"ל, אשר נפטר ביום 5/4/1967. לטענתה, לא הומצאה לה הודעת מנהל מינהל החשמל בדבר ההרשאה שניתנה ורק בחודש 11/2010, במסגרת ביקור רגיל בשטח המקרקעין, הבחינה ברכבים ובציוד עבודה ועמדה על ביצוען של העבודות. למעשה, כך נטען, רק לאחר הגשת התביעה למתן צו מניעה נודע לה על קיומה של הרשאה להיכנס למקרקעין שלה, ומכאן שנפל פגם באי המצאת ההודעה על ההרשאה לידיה. לגופם של דברים, טענה המערערת כי מתן ההרשאה מהווה פגיעה חמורה בזכויותיה, כי בהעברת תיילי החשמל יש כדי להגביל את השימוש בשטח ומונע ממנה מלעשות שימוש באופן סדיר באדמתה. מוסיפה המערערת וטוענת כי יש למנוע את ביצוען של העבודות, מחמת הקרינה הנפלטת ממתקן חשמלי בעל מתח גבוה הפוגעת בגוף האדם ובעצי הזית המצויים בשטחה של המערערת. לטענתה, העברת התיילים תמנע ממנה לנטוע בשטחה עצי זית נוספים ואף תפגע באפשרות לפעול להכשרת בנייה בשטח. טענות המשיבות המשיבות הבהירו כי חשיבות העבודות נשוא הערעור נובעת מהצורך להתאים את מערכת אספקת החשמל להיקפי הצריכה הגדלים ולדרישות ביחס לאספקת החשמל ברמת אמינות וזמינות מקובלת. הודגש ע"י המשיבות כי בקטע קו החשמל המתוכנן לעבור במקרקעין, עתידים להימתח תיילי חשמל בלבד וככאלה אינם יכולים לפגוע ו/או להגביל את השימוש שנעשה במקרקעין, שייעודם הוא חקלאי. המשיבות טוענות כי יש לראות את מועד פרסום המודעות בעיתונות בדבר מתן ההרשאה כמועד מסירת ההודעה למערערת ומכאן שערעור זה מוגש חודשים רבים לאחר מתן ההרשאה, לאחר שעבודות הקמת קו החשמל מצויות בעיצומן, ובניגוד להוראת סע' 48 (א) לחוק המורה על הגשתו תוך 21 ימים מהיום שנמסרה ההודעה על מתן ההרשאה. בשל כך נטען כי דין הערעור להידחות על הסף. לטענת המשיבות, יש אף לדחות את הערעור על הסף מחמת הכלל של "מעשה עשוי", שכן הערעור הוגש מספר חודשים לאחר מתן ההרשאה, ונכון להיום כבר הוקמו עמודי החשמל בחלקות הסמוכות לחלקת המערערת, וכל שנותר הוא למתוח את התיילים בין העמודים. לגוף הערעור, טוענות המשיבות כי לא נפל פגם בהמצאת ההודעה, שכן המערערת לא דאגה משך שנים רבות לרישום זכויותיה בפנקס המקרקעין ולמעשה עד היום אינה הבעלים הרשום בהם. כאשר היא בחרה לשבת בחיבוק ידיים שנים רבות, עליה לצפות כי התנהלות זו עלולה לגרום ל'תקלות'. מכל מקום, כך נטען, על אף שלא היתה חובה לעשות כן פורסם דבר הבקשה למתן הרשאה ודבר קיום השימוע בשטח, בשלושה עיתונים בשפה הערבית והעברית ומכאן יצאו המשיבות ידי חובתן בכגון דא. לחילופין נטען כי אם היה פגם בהמצאת ההודעה ובזכות השימוע, הרי משהתברר כי אין בפיה של המערערת ולו טענה אחת היכולה להביא לביטול ההרשאה, מדובר ב'שימוע מיותר', אשר אין באי קיומו כדי להביא לביטולה של ההרשאה. טוענות המשיבות כי טענותיה של המערערת הינן חסרות כל בסיס שכן ההרשאה ניתנה כדין, לאחר שקילת כל השיקולים הענייניים הדרושים למתן הרשאה ולאחר שהוכחה הנחיצות בבצוע העבודה וסבירותה. כניסה למקרקעין לביצוע עבודות - המסגרת הנורמטיבית פרק ה' לחוק משק החשמל, מסדיר את סמכותה של חברת החשמל להיכנס למקרקעין לביצוע עבודות, כאשר סעיף 46 (א) דורש מבעל הרישיון (חברת החשמל) לקבל את הסכמתו של בעל מקרקעין, שחברת החשמל מבקשת להיכנס אליהם לצורך ביצוע עבודות חשמל או תחזוקה של מתקני חשמל. סעיף 46 (ב) לחוק קובע כי אם לא נתן בעל המקרקעין את הסכמתו לכניסת חברת החשמל, אזי נזקקת היא להרשאה מאת מנהל משק החשמל על מנת להיכנס למקרקעין. טרם מתן ההרשאה לכניסה למקרקעין פרטיים - כך מורה סע' 46 (ג) לחוק - ישקול מנהל מינהל החשמל, בין היתר, קיומה של אפשרות חלופית לביצוע העבודות. סעיף 47 (א) ממשיך וקובע כי על המנהל להודיע לבעל המקרקעין על הבקשה למתן הרשאה ולתת לו הזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין. בהמשך מוסדר אופן הפרסום של מתן הרשאה על ידי המנהל, והבאתה לידיעתו של בעל המקרקעין, ואף השהיית פעולת חברת החשמל בהתאם להרשאה, לתקופה שתספיק לבעל המקרקעין על מנת לערער לביהמ"ש על מתן ההרשאה, בהתאם לסעיף 48 לחוק המסדיר את זכות הערעור. סעיך 48 מורה כי : "א) בעל מקרקעין הרואה עצמו נפגע ממתן הרשאה לפי פרק זה, ראשי לערער על כך לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים המקרקעין, בתוך 21 ימים מהיום שנמסרה לו ההודעה. ב) בית המשפט הדן בערעור רשאי לאשר את החלטת המנהל כאמור, או לבטלה, והוא רשאי לתת כל סעד שבית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתיתו. ג) הגשת ערעור לבית המשפט לא תעכב את השימוש במקרקעין לפי ההרשאה של בעל הרשיון, אלא אם כן החליט על כך בית המשפט, בהחלטה מנומקת מחמת טעם מיוחד שראה". בהליך ערעור לפי סע' 48 לחוק - הוא ההליך שלפני - משמש בית המשפט כבית משפט מנהלי, הבוחן את ההחלטה המנהלית ואת סבירותה בהתאם לאמות המידה של המשפט המנהלי. עקרון העובר כחוט השני בפסיקתם של בתי המשפט בכל הנוגע להיקף הביקורת השיפוטית על החלטות של גופים מנהליים הוא כי ביהמ"ש אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתו של הגוף המינהלי, אם כי בוחן אם נפל פגם בהחלטה המצדיק את התערבותו. בעניין זה נקבע זה מכבר, בבג"צ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשורת ו - 2 אחיו, פ"ד לו (2), 449, עמ' 454 כי : "כאשר בית-משפט זה בוחן סבירות פעולתה של רשות מינהלית, העוסקת במוטל עליה בתחום סמכויותיה או מפעילה כוחות שהוענקו לה לפי החוק או לפי סדרי המינהל, מקובל על בית-משפט זה מאז ומתמיד כלל גדול: אין הוא פוסק בשאלה, מה הדרך, שהיה נוקט בית המשפט, לו היה ניצב במקומה של הרשות המינהלית והיה מבצע את מה שמוטל עליה או את המסור לסמכותה. בעת הבחינה, אם רשות מינהלית פעלה בסבירות, אין בית המשפט שואל את עצמו, אם גם הוא בעצמו היה נוקט אותה דרך ממש; לא זהות הגישות בין בית המשפט לבין רשות מינהלית היא אבן הבוחן, אשר כל סטייה ממנה מוליכה למסקנה בדבר הקיום של חוסר סבירות. על-מנת להניע את בית המשפט, כי יתערב בפועלה של רשות מינהלית ויפסול אותה, יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין". באופן כללי ניתן לומר כי בבוא ביהמ"ש לבחון אם נפל פגם בהחלטה של מנהל מינהל החשמל להתיר כניסה למקרקעין, לא ניתן להתעלם מכך שהקמת התוכנית מיועדת, במרבית המקרים, לשרת ציבור רחב וצרכנים רבים באזור, כאשר לא תמיד ניתן להשיג מטרה זו ולבצע את העבודות ללא כניסה למקרקעין הפרטיים, שכן אין דרך להבטיח רצף מקרקעין של המדינה, באופן המאפשר ביצוע כל חלקי התוכנית ללא כניסה למקרקעין פרטיים. ויוטעם כי עצם הכניסה למקרקעין פרטיים אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול את זכות הקניין בהם, שכן זכות הקניין אינה זכות מוחלטת והדין מכיר בצורך הפרט לשתף עצמו בצרכי הכלל, ולמעשה לא אחת נדחית ההגנה על זכות הקניין מקום שצורכי הכלל מחייבים זאת, ובלבד שהדבר נעשה במידה שאינה עולה על הנדרש ותוך איזון נכון בין האינטרסים השונים. לעניין זה אין לי אלא להפנות לדבריו של כב' השופט ברק בבג"צ 2113/95 ג'באלי ואח' נ' שר האנרגיה והתשתיות ואח' (לא פורסם) לפיהם "הדין הישראלי מכיר בקנינו של הפרט אך באותה מידה הוא מכיר בצורך של הפרט לשתף עצמו בצרכי הכלל. לקנין יש לא רק ערך פרטי אלא גם ערך ציבורי". דיון ומסקנות אקדים אחרית לראשית ואומר כי לאחר ששקלתי את טענותיהם של הצדדים ובחנתיהם, נחה דעתי לדחות את הערעור לגופו ומכאן לא מצאתי להתעכב על טענותיהן המקדמיות של המשיבות, בדבר הגשת הערעור באיחור ובעניינו של 'מעשה עשוי'. אדון להלן בטענות המערערת, אחת לאחת; הודעה על הבקשה למתן הרשאה ומתן זכות שימוע אין חולק כי קיימת חובה על מנהל מינהל החשמל לערוך שימוע לבעל המקרקעין אשר מבקשים להיכנס לתוכם לביצוע העבודות והדבר נקבע מפורשות בסע' 47 (א) לחוק המורה "ביקש בעל רשיון מהמנהל לתת הרשאה לפי סעיף 46 (ב), יודיע על כך המנהל לבעל המקרקעין ויתן לו הזדמנות להשמיע טענותיו". רבות נכתב על חשיבותה של זכות השימוע ואין צורך להכביר מלים אודות מעמדו של כלל השימוע שנחשב לאחד מכללי הצדק הטבעי. כלל זה מאפשר לרשות קבלת החלטה עניינית ומושכלת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה ונותן לאחרון זה הזדמנות להעמיד דברים על דיוקם ולהציג בפני הרשות את עמדתו. בענייננו, נבחנת טענה המערערת בדבר אי משלוח הודעה והפרת זכות השימוע בזיקה למצב העובדתי לפיו היא לא רשומה כלל כבעלים של הזכויות ומעמדה לא היה ידוע למשיבות עד לאחר פנייתה של זו בתביעה אל ביהמ"ש. כעולה מהמסמכים שצורפו, צו ירושת המנוח עמאר ג'ומעה מגרבי, הנושא בחייו די לטעמי, בדברים אלה כדי להסביר מדוע לא נשלחה פנייה למערערת לקבלת הסכמתה להיכנס למקרקעין, שכן עיננו הרואות כי ברישומים הקיימים שמה לא מופיע כלל. המערערת, משך שנים רבות ולפחות עד מועד הגשת הערעור, לא דאגה לרישום זכויותיה בלשכת רישום המקרקעין ויש לראות מחדל זה כרובץ לפתחה וכמחדל אשר הניח את הבסיס ל'תאונה המשפטית' שאירעה. המערערת באי רישום זכויותיה במקרקעין משך שנים רבות - ובעניין זה אין זה חשוב אם הדבר נעשה בתום לב אם לאו - סיכלה אפשרות משלוח הודעה של מנהל מינהל החשמל בדבר הכוונה להיכנס למקרקעין שלה ומתן הזדמנות להשמיע טענותיה ומכאן היא מושתקת מלטעון כי לא נשלחה לה הודעה בעניין. בנסיבות שנוצרו, נוכח אי רישום הפרטים המלאים של הבעלים הרשום, ומתוך הנחה לגיטימית שהרישום מהווה ראיה לכתוב בו, פנה מנהל מינהל החשמל במודעה בעיתונות, לקבלת הסכמת הבעלים ו/או בעלי הזכויות במקרקעין וזימן אותם לשימוע שמועדו פורסם, ומכאן שהמערערת בהיותה בעלת זכויות במקרקעין, הינה אחת מאלה שניתנה להם הזדמנות לבוא ולהעלות את טיעוניה טרם מתן ההרשאה. לטעמי, בכך יצא מנהל מינהל החשמל ידי חובה ואין להטיל עליו חובה להתחקות אחר עקבותיו של המנוח ומשפחתו. העובדה כי המערערת לא מימשה זכות זה אינה יכולה להיזקף לחובתן של המשיבוות. ודוק, החובה היא מתן הזדמנות להשמיע את הטענות ולא קיום שימוע בפועל. בנסיבות דכאן שוכנעתי כי מנהל מינהל החשמל עשה את המוטל עליו והחלופה שננקטה, ע"י פרסום ההודעה בדבר מתן זכות שימוע הינה חלופה ראויה. אלא שגם אם יש ממש בטענותיה של המערערת בדבר הפרת חובת השימוע, הרי שאין בדבר בנסיבות ענייננו כדי להביא לביטול ההחלטה, שכן לטעמי הטענות שהיו נשמעות בו לא היה בהן כדי לשנות ההחלטה שנתקבלה. בהקשר זה יובהר כי הגישה הרווחת היום היא כי תוצאות ההפרה של זכות השימוע נבחנת לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה וכפי שנקבע בבג"צ 2911/94 באקי נגד מנכ"ל משרד הפנים ( פ"ד מח (5)) "לפי התיאוריה של הבטלות היחסית, יש מקום להתאים את נפקות ההפרה (לרבות הסעד הניתן על ידי בית המשפט) לנסיבות המקרה והעניין מסור לשיקול העת של בית המשפט בכל מקרה. בין היתר, עשוי בית המשפט לשקול את חומרת ההפרה; אם מדובר בתקיפה ישירה או עקיפה של ההחלטה; האם ההחלטה מותקפת על ידי אדם שנפגע במישרין מן ההחלטה או על ידי אדם אחר; מתי מותקפת ההחלטה; מה הנזק שנגרם לאדם משום שנמנע ממנו שימוע מוקדם ומה הנזק שעלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההחלטה ומהי הסיכוי לתקן את המעוות בדרך של שימוש מאוחר". בענייננו, בחנתי היטב את טענותיה של המערערת כנגד ההרשאה שניתנה ולא שוכנעתי כי יש בפיה טענות שהיו יכולות להביא להחלטה שונה, שכן גם היום אין היא מעלה אלא טענות כלליות בדבר הפגיעה בזכות הקניין במקרקעין והצעה ערטילאית להעביר את תיילי החשמל ממקרקעין 'שכנים'. יתרה מכך, וכפי שיפורט להלן, מקום שמבקשת המערערת לתקוף החלטתו של גורם מקצועי, אשר חזקה (שניתנת לסתירה) כי נתן החלטתו תוך שקילת כל ההיבטים הרלוונטיים ואחר שקילת חלופות שונות, הרי שהיה עליה לבסס טענותיה תוך העלאת חלופות ראויות וממוקדות הלוקחות בחשבון את העבודות שיש לבצע בחלקות שכנות ותוך כך להראות כי ההחלטה שנתקבלה לא היתה סבירה. זאת- היא לא עשתה. בנסיבות אלה הגעתי למסקנה כי החלטת מנהל מינהל החשמל לא היתה שונה אילו היה שומע את טענותיה של המערערת טרם מתן ההרשאה. זה המקום לציין כי גם בפגישה שהתקיימה בין בעלה של המערערת ובא כוחם של בני הזוג לבין ב"כ של המשיבה ונציג של חברת החשמל, לפני הגשת הערעור לא נשמעו טענות כלשהן כנגד ההרשאה ואף על פי הכתוב בתגובת המשיבה (סע' 47), בעלה של המערערת הבהיר כי קו החשמל אינו מהווה מטרד מבחינתו וכי הטרונייה שלו הינה ביחס להפקעת חלקים אחרים מהמקרקעין, בגינם לא ניתן פיצוי הולם. מכאן ולאור המקובץ, אני קובעת כי ניתנה למערערת הזדמנות ראויה וסבירה לטעון טענותיה, ובפועל- חרף היעדרותה מהשימוע שמועדו נקבע ופורסם, לא נגרם לה כל עוול. סבירות ההחלטה המנהלית כפי שכבר נאמר לעיל, ביהמ"ש בבואו לבחון את הערעור על החלטת מנהל מינהל משק החשמל משמש הוא בימ"ש מנהלי ומתערב בהחלטה רק אם נפל פגם בשיקול הדעת ו/או נמצא כי נשקלו שיקולים זרים ו/או כי לא נשקל שיקול רלוונטי ו/או כי החלטת הרשות אינה נופלת במתחם הסבירות. כך נקבע בבג"צ 6406/00 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, , בעניין התערבות בשיקול הדעת המינהלי, מפי כב' השופט פרופ' י. זמיר "בית המשפט אינו מפעיל שיקול דעת עצמאי, במקום המשיבים, אלא רק מפעיל ביקורת שיפוטית על שיקול הדעת שלהם. הוא אינו מתערב בשיקול הדעת של המשיבים, אף אם הוא עשוי היה להפעיל את שיקול הדעת באופן אחר, אלא רק אם שיקול הדעת של המשיבים לוקה בפגם משפטי, ובכל זה פגם של חוסר בסבירות שיש בו כדי לבטל את ההחלטה". ויודגש כי על מנהל מינהל החשמל לבחור בחלופה סבירה ולאו דווקא בחלופה הטובה ביותר עבור כל הצדדים. המערערת הסתפקה בהעלאת טענות כלליות בדבר הנזקים שיכולים להיגרם כתוצאה מחיבור תיילי החשמל בחלקתה ובדבר מניעת השימוש במקרקעין, אלא שמעבר לכך שטענות אלה הועלו באופן כללי, לא מצאה המערערת להציע כל חלופה סבירה לביצוע העבודות, וכל אשר טענה (בדיון) הוא כי המשיבה יכולה להעביר את התילים במקרקעין של המדינה. טענה זו הועלתה באופן כללי, מבלי להצביע על מקרקעין ספיציפיים של המדינה ומבלי להתייחס כלל למעבר קוו החשמל בחלקות אחרות ולצרכי התוכנית המוצעת ומכאן לא ניתן להתייחס אליה כאל חלופה עניינית ומכל מקום, מיד עם העלאתה, הובהר ע"י נציג חברת החשמל, אשר נכח בדיון, כי אין מקרקעין סמוכים של המדינה, אשר ניתן היה להעביר בהם את התיילים תחת העברתם בחלקה של המערערת. למעשה, אין בפיה של המערערת טענה ו/או חלופה כשלהי אשר יכולה להעמיד בספק את סבירות ההחלטה שנתקבלה, ומכל מקום יוטעם כי גם אם היתה עושה כן, העובדה שמנהל מינהל החשמל לא בחר באחת מהחלופות המוצעות, אינה הופכת את החלטתו לבלתי סבירה. לשון אחר- אפילו תאמר כי המערערת היתה מציגה חלופות כלשהן וכי כל אחת מהחלופות המוצעות ע"י המערערת הינה סבירה - הרי שעדין מוסמך מנהל מינהל החשמל, להפעיל את שיקול הדעת ולבחור באפשרות אחרת שגם היא נופלת בגדר מיתחם הסבירות. וכפי שנקבע בבג"צ 2324/91 התנועה לאיכות השלטון נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה "השאלה בה עליו להחליט היא לא מה היה מחליט בית המשפט, בנסיבות דומות, אלא אם החלטת המינהל עומדת בפני הביקורת בהיותה החלטה שרשות מינהלית סבירה, יכולה היתה לקבל. אם ההחלטה עומדת במבחן הסבירות - במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באופן נסיבות - לא יתערב בכך בית המשפט" (פ"ד מה (3) 678, עמ' 688). כמפורט בהרשאה שניתנה "העבודה נחוצה לשם שיפור אמינות אספקת חשמל לגליל המערבי וגושי "שגב" ו "תפן" ולגליל העליון, לתחנות המשנה "בר לב", "כרמיאל מזרח", "משגב" , "וכרמיאל" הקיימות. הקו עובר בשטח חקלאי ואינו מהווה שינוי מהותי בשימוש במקרקעין. לאחר שקילת קיומה של אפשרות חלופית לביצוע אותן עבודות נמצא, כי התוכנית לביצוע העבודות שלשמן ניתנה ההרשאה היא סבירה". בדיון לפני הדגיש ב"כ המשיבה כי במקטע הרלוונטי מדובר על חיבור תילי חשמל בגובה רב שאין בהם כדי למנוע כל שימוש במקרקעין, כאשר מנגד חיונותם של העבודות אינה מוטלת בספק. כן נטען - והדבר לא נסתר ע"י המערערת - כי ישנם עשרות דונמים ברחבי הארץ של קרקע חקאלית, שעוברים מעליהם תילי חשמל ואין הדבר פוגע בגידולים החקלאיים או בשימוש הבעלים במקרקעין. עוד הובהר כי החלופות האחרות הן העברת קו החשמל בצד האחר של הכביש ומשמעות הדבר הוא התקרבות לבתי מגורים, או העברת התיילים יותר 'עמוק' במקרקעין דבר היכול, אולי, לשמש מגבלה יותר גדולה. המערערת לא ביקשה לחלוק על חיוניות ביצוע העבודות ועל חשיבותה של תוכנית העבודה, לא העלתה כל חלופה עניינית לביצוע העבודות ולא הצביעה על פגם שנפל בהחלטה שניתנה. הטיעון כי ניתן להעביר את הקו בחלקות אחרות, הינו טיעון שלא יכול להישמע שכן משמעותו המעשית היא 'לגלגל' את העניין לפתחו של אחר, ולא ירחק היום אשר בו יטען אף הוא (אותו אחר), כי אין להעביר את הקו בחלקתו ויש לבדוק חלופות נוספות. על טיעון דוגמת דא נאמר ע"י כב' השופט אור בבג"צ 4174/94 עיריית טירה נ' שר האנרגיה : "הקמת רשת קווי חשמל אשר תענה על דרישות הזמן וצרכי הציבור, מן ההכרח שיהיה בה פגיעה כלשהי בזכויות בעלים של קרקעות עליהן תעבור, או בזכויות והנאות של בעלי קרקעות סמוכים לרשת...מטבע הדברים כל מי שנפגע כאמור - רואה עצמו מופלה לרעה ביחס לאחרים, אשר אינם נפגעים, ומנסה להעביר את רוע הגזירה. לעיתים ינסה להפנות את קו החשמל לחיקם - קרקעותיהם של אחרים". משהגעתי כאן אציין כי טענות המערערת באשר לקרינה מזיקה נטענה ללא ביסוס ראייתי ומבלי להגיש חו"ד של איש מקצוע, המראה כי רמת הקרינה מהקוו המתוכנן הינה מעל הרמה המותרת לפי החוק. לענין הנזקים האפשריים להם טוענת המערערת, יש להדגיש כי בהליך הערעור יש לבחון אם נפל פגם בהחלטת מנהל מיהנל החשמל המצדיק את ביטולה ואין מקום להיכנס לעובי הקורה בשאלת הנזקים, שכן ההליך עצמו לא נועד לשם בירור תביעות כספיות, כאשר במקביל קיימים שני מסלולי תביעה אפשריים לבעלי המקרקעין בשל הנזק שנגרם - ככל שנגרם - כתוצאה מעבודות החשמל; האחד, לפי סעיף 50 לחוק משקל החשמל והשני, לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 (ראה לעניין זה רע"א 2092/98 שפר נ' מנהל מינהל החשמל, משרד התשתיות הלאומיות, ). סוף דבר ענייננו בשטח חקלאי, אשר העברת תילי החשמל מעליו אינה שוללת את אפשרות השימוש בו וודאי שאין משמעותה הפקעת המקרקעין. (ראה לעניין זה דברי כב' השופט ברק בבג"צ 21135/95 ג'באלי נ' שר האנרגיה והשתית ואח' ודברי כב' השופט אור בבג"צ 4174/94 עיריית טירה נ' שר האנרגיה ). המערערת לא הצביעה על כל סיבה או טעם להתערבות בשיקול דעתו של מנהל מינהל החשמל; כאמור בית המשפט אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של מנהל מינהל החשמל ודי בכך שהחלטת מנהל מינהל החשמל עומדת במבחן הסבירות, במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות כדי להותירה על כנה. המערערת לא הראתה, איפוא, כי נפל פגם בשיקול הדעת של המנהל, כי נשקלו שיקולים זרים או כי לא נשקל שיקול רלוונטי ולא הראתה כי החלטת הרשות איננה נופלת במתחם הסבירות. נהפוכו משמיעת טיעוני הצדדים בפני עולה כי מדובר בהחלטה סבירה אשר ניתנה תוך שקילת אופציות אחרות והעדפתה של החלופה שנבחרה מתוך שיקולים עניינים ומקצועיים. מתיחת קווי חשמל הם צורך חיוני בנסיבות העניין והן חלק מתוכנית עבודה רחבה, מקיפה והכרחית וודאי שהפרט אינו יכול לשומטו מידי ציבור שלם. מכאן כי הקניית סמכות לרשות להיכנס למקרקעי הפרט לצורך ביצוע העבודות היא בגדר תכלית ראויה והחלופה שנבחרה היא חלופה סבירה שאין מקום להתערב בה. לאור כל האמור, אני מורה על דחיית הערעור. בנסיבות העניין, לא מצאתי לעשות צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. מקרקעיןחשמל