בית המשפט ציין כי הזכות להחנות ששה כל רכב, או לאחסן כלי עבודה, או לאחסן מטלטלין שונים, כדרך קבע, אינה זכות שראויה להוות "זיקת הנאה". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיקת הנאה חניה - אחסון: לפני תביעה למתן צו לסילוק יד ופינוי. רקע כללי ועובדות מוסכמות- התובע, מר אילן (זאב) קנדל, (להלן: "קנדל") רכש את הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 11306 חלקה 114 ברחוב ז'בוטינסקי 13 בזכרון-יעקב (להלן: "המקרקעין") וזאת בהתאם להסכם מכר מיום 19/8/2009 (להלן: "הסכם המכר") שנערך בין קנדל לבין גב' שלומית שטרנברג (להלן: "שטרנברג"). אין חולק, כי על המקרקעין בנוי בניין בן שתי קומות, כאשר הקומה הראשונה מושכרת בשכירות חופשית ואילו בדירה הממוקמת בקומה השניה (להלן: "הדירה") מתגוררים מזה כחמישים שנה, כדיירים מוגנים, הנתבע, מר יוסף אשכנזי (להלן: "אשכנזי") יחד עם אשתו. כמו כן, אין חולק שבהתאם להסכם המכר, לאשכנזי זיקת הנאה לצורך מעבר לדירתו בחלק משטח החצר המקיפה את הבניין. נוסף על כך, מוסכם כי בשטח החצר (להלן: "החצר"), עומדים כ-6 כלי רכב ישנים שבבעלות אשכנזי, כולל "קלנועית" המשמשת אותו לנסיעות, וכי בשטח החצר מונחים כלי עבודה רבים של אשכנזי, שולחן עבודה גדול ומטלטלין שונים, וכי באופן כללי - מהתמונות שהוגשו לתיק עולה כי המדובר בשטח מוזנח ביותר. טענות הצדדים- קנדל טוען כי, אשכנזי מאחסן בחצר גרוטאות, מכוניות ישנות ומטלטלין נוספים ובכך בעצם השתלט על שטח זה, זאת למרות ששטח החצר אינו מהווה חלק מדירתו ולכן אינו חלק מהדיירות המוגנת. לטענת קנדל, השימוש שנעשה על ידי אשכנזי בחצר אינו מאפשר לו גישה לחלקו האחורי של המקרקעין ולמעשה בכך, מונע ממנו אשכנזי להתחיל לבנות בחלק האחורי של המקרקעין וזאת בהתאם להיתר בניה שקיבל מהוועדה המקומית לתכנון ובניה. קנדל מוסיף ומסביר כי כלי העבודה שאמורים להיות מעורבים בבנית המבנה בחלק האחורי של הנכס, לא יכולים לעבור לאותו שטח אלא אם יפונו הרכבים ויפונה תא השטח הנדון. לטענת קנדל, הואיל והחצר אינה חלק מהדיירות המוגנת, מעמדו של אשכנזי בחצר הוא לכל היותר של "בר רשות ללא תמורה", זאת מאחר ואשכנזי לא שילם בגין השימוש בחצר, ולכן עומדת לקנדל הזכות, כבעל המקרקעין, לבטל רשות זו. בנוסף, מבקש קנדל פיצול סעדים כך שככל שינתן צו לסילוק ידו של אשכנזי מהחצר, יהיה בידי קנדל להגיש תובענה כספית בגין דמי שימוש ראויים עד למועד הפינוי בפועל. מנגד, אשכנזי טוען כי הוא ורעייתו מחזיקים בחצר מזה שנים רבות, וכי במשך כל השנים היא שימשה אותם כשטח מעבר לדירתם, שטח חניה לרכבים וכשטח לאחסון כלי עבודה. לטענת אשכנזי, מעמדו המשפטי בחצר הינו של בעל "זיקת הנאה" כמשמעותה בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, אשר אינה רשומה בפנקסי המקרקעין, אך שרירה וקיימת. מסכת הראיות- לפני העידו בחקירה ראשית, קנדל, אשכנזי ואשתו הגב' גאולה אשכנזי (להלן: "גאולה", בשמה הפרטי על מנת לאבחן בינה לבין מר אשכנזי). כמו כן, הוגשו לתיק בית המשפט המסמכים הבאים: תמונות המתעדות את מצב המקרקעין (סומן ת/1); הסכם המכר (סומן ת/2); החלטת ועדת הערר - ועדה מקומית לתכנון ובניה שומרון (סומן ת/3); תשריט של המקרקעין (סומן ת/4); שני מכתבים הנושאים תאריכים 7/5/10, 12/6/10 (סומן בהתאמה ת/5 ו- ת/6); פסק הדין של בית הדין לשכירות בתיק שכירות 65/95 (סומן נ/1). דיון והכרעה- לאחר שבחנתי את כתבי הטענות של הצדדים, שקלתי את מכלול הראיות לרבות עדויות הצדדים, וכן שקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, וזאת מהנימוקים שאפרט להלן. האם אשכנזי מסיג גבול ? המדובר בתביעה לסילוק יד ופינוי המטלטלין של אשכנזי מהחצר - הסומכת על טענה בדבר הסגת גבול במקרקעין, המוגדרת בסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בזו הלשון:- "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון." סעיף 30 לפקודת הנזיקין מוסיף וקובע, לעניין נטל הראיה, כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין." מכאן, שהואיל וקנדל הוכיח שהוא הבעלים החוקי של המקרקעין (ולא היתה לגבי כך מחלוקת מלכתחילה), הרי שאל כתפי אשכנזי עובר הנטל להוכיח שהוא אינו מסיג גבול בחצר ושהוא מחזיק כדין בחצר. האם החצר מהווה חלק מהמושכר המוגן ? אין חולק, שאשכנזי מחזיק כדין בדירה (כדייר מוגן). יחד עם זאת, לא ניתן לקבל את עמדת אשכנזי לפיה החצר הינה חלק מהנכס שעליו חלה הדיירות המוגנת. ראשית, לא הוצג חוזה השכירות המוגנת בין אביה של שטרנברג (ממנו הושכרה הדירה לראשונה) לבין אשכנזי, אשר היה עשוי לשפוך אור על מצבת הזכויות בחצר. שנית, אשכנזי מבקש לבסס את טענתו לזכות שימוש בחצר על פסק הדין שניתן בתיק שכירות 65/95 על ידי בית הדין לשכירות. ברם, לאחר שעיינתי בפסק הדין אני סבורה שקביעותיו של פסק הדין עוסקות בגובה דמי שכירות בעבור הדירה בלבד. אין בפסק הדין קביעה באשר לזכויות אשכנזי בחצר או קביעה לגבי כך שהחצר מהווה חלק מהמושכר שכפוף לדיירות המוגנת. זאת ועוד: דומני, שעצם הקביעה בפסק הדין כי מדובר בדירת שלושה חדרים בלבד, לצורך שומת גובה שכר הדירה, יש בה כדי להצביע על כך שהחצר אינה מהווה חלק מהמושכר המוגן. שלישית, גאולה בעדותה הסבירה (בעמוד 14 לפרוטוקול שורות 10-11) כי: - "אנחנו לא משלמים על הגינה. בעל הבית נתן לנו רשות מרצון טוב והרשות הזו קיימת עד היום". מדברים אלו ברור כי לאשכנזי ניתנה, לכל היותר, רשות להשתמש בחצר אך החצר אינה חלק מהמושכר שהושכר להם מאת שטרנברג. האם לאשכנזי זיקת הנאה בשטח החצר ? סוגיה נוספת הדורשת הכרעה היא - האם לאשכנזי זיקת הנאה בשטח החצר או שאשכנזי הינו, לכל היותר, בר רשות ללא תמורה בחצר. לשיטתי, לאחר בחינת כלל הנתונים, אשכנזי הוא, לכל היותר, בר רשות ללא תמורה וזאת כפי שאבהיר להלן. סעיף 5 לחוק המקרקעין, מגדיר מהי זיקת הנאה, כדלקמן : "זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמו זכות להחזיק בהם". סעיף 94(א) לחוק זה קובע מהי "זיקה מכוח שנים", לאמור:- "מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה". פס"ד מנחה לעניין רכישת זיקה מכוח שנים הינו ע"א 700/88 אסטרחאן נ' בן-חורין, פ"ד מה(3) 720, שם הותוו שלושה תנאים מצטברים לשימוש העולה לכדי זיקת הנאה:- (א) טיב הזכות נושא השימוש ראויה להוות זיקת הנאה; (ב) אופיו ותכונותיו של השימוש הם כאלה המאפשרים לו להיכנס לגדר הוראותיו של סעיף 94 לחוק המקרקעין; (ג) תקופת השימוש היא בת שלושים שנה ברציפות. בענייננו, אני סבורה כי לא מתקיים התנאי הראשון - שכן הזכות להחנות ששה כל רכב, או לאחסן כלי עבודה, או לאחסן מטלטלין שונים, כדרך קבע, אינה זכות שראויה להוות "זיקת הנאה". בנוסף, מסעיף 5 לחוק המקרקעין נגזרים שני יסודות שהוכחתם נדרשת על מנת שזכות תיחשב זיקת הנאה:- האחד, שיעבוד המקרקעין להנאה; והשני, שלילת זכות החזקה במקרקעין - כלומר, התוכן של זיקת ההנאה אינו יכולה לכלול זכות להחזקה אלא זכות שימוש בלבד. בהתאם לתמונות שהוצגו לפני (סומן ת/1) וכן כעולה מעדותו של אשכנזי, הרכבים חונים בחצר, במקום מוגדר וקבוע והדבר נכון גם לגבי כלי העבודה ויתר המיטלטלין ועצי הפרי המצויים בחצר. במצב דברים זה, יש משום יחוד השימוש בחלק מוגדר ומסוים במקרקעין לשם חניה ו/או אחסון מיטלטלין ו/או גידול עצי פרי. בכך בעצם מתקיים היסוד השלילי הקבוע בסיפא של סעיף 5 לחוק. לכן, אני סבורה כי לאשכנזי אין זיקת הנאה לגבי השטח. אבקש להבהיר כי עמדתי זו מתייחסת לשימוש הנרחב בכל השטח נשוא המחלוקת, כפי שנחזה בתמונות - אך כמובן שאין זה פוגע בזיקת ההנאה שכן יש לאשכנזי בשטח, לצורך המעבר לדירתו. זיקת ההנאה לצורך המעבר (שהינה זיקת הנאה "קלאסית") אינה שנויה במחלוקת והיא אף מוזכרת במפורש בהסכם, אך יש הבדל בין מעבר בשטח על מנת להגיע למדרגות המובילות לדירת אשכנזי לבין השימוש בשטח לצורכי האחסון כמתואר מעלה. בהקשר זה יוסף כי בהתאם לתנאי היתר הבניה שקיבל קנדל לגבי העבודות שהוא מתכנן בחלק האחורי של המקרקעין, הרי שקנדל יהא חייב, עת יחל בעבודות, להשאיר רצועת מעבר לצורך הגישה לדירה של אשכנזי ולדירה בקומה הראשונה. ברי כי רצועה זו חייבת להיות ברוחב סביר ומוגנת מפני הכלים אשר יעברו בסמוך - והכל בתנאי ההיתר, וכך תישמר זיקת ההנאה שיש לאשכנזי לגבי המעבר לביתו. לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי לא התקיימו בענייננו התנאים המפורטים בסעיך 94(ב) לחוק המקרקעין, משמע - שלא התגבשה לאשכנזי זיקת הנאה בשטח החצר למעט לצורך המעבר לדירתו. האם לאשכנזי זכות כ"בר רשות" בשטח החצר? בפתח הדברים אדגיש, כי מקריאת סיכומיו של אשכנזי עולה כי לא נטענה הטענה בדבר היות אשכנזי "בר רשות" בלתי הדירה בחצר. עם זאת, ולמען הסר ספק אדון בטענה כיוון שהועלתה בסיכומיו של קנדל. ניתן להניח שהבעלים הראשונים של המקרקעין לא מחה כנגד השימוש שעשו ה"ה אשכנזי בחצר, מאחר ולא הוכח כי נוהל כנגדם הליך משפטי כלשהו בגין שימוש זה. בנוסף, גאולה בעדותה הודתה כי בני הזוג עשו שימוש בחצר במשך שנים בהתאם לרשות שקיבלו מאת הבעלים הקודמים ללא תשלום תמורה (ראה עמוד 14 שורות 10-11). לכן, דומני כי בענייננו מדובר ברשות שניתנה לאשכנזי לעשות שימוש בחצר בדמות של רישיון חינם. בהתאם להלכה הפסוקה נקבע כי רישיון חינם:- "רישיון חינם, ללא כל תמורה, איננו "הסכם" במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס הניתן מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה. כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון" ע"א 96/50 יעקב צינקי אוח' נ' ויקטור ע. כיאט ואח', פ"ד ה (1), 474. כמו כן, נקבע בע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א(3), 433:- "מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת". וכן נאמר על ידי המלומדת נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 57 (1995):- "רשות מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זו היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני." אוסיף כי, בתי המשפט הכירו בכך שהודעה על ביטול הרישיון תינתן בתביעת הפינוי עצמה (ראה: ע"א 32/77 טבוליצקי נגד בית הכנסת ומדרש חסידים; וכן ראה: ת.א. (ת"א) 61449/07 עיריית תל-אביב נ' פנחס אדרי). אוסיף, כי לא ניתן להתעלם מהעבודה שקנדל רכש את המקרקעין אך באוגוסט 2009 ובפברואר 2010 הגיש תובענה זו- מכאן, שלא ניתן לקבוע שקנדל עצם את עיניו מהשימוש שעשה אשכנזי בחצר עד כדי ויתור על זכויותיו הקנייניות. לכן מסקנתי היא כי אשכנזי הוא בר רשות בחצר וזאת מאחר ובמשך שנים ארוכות עשה שימוש בחצר וכפי הנראה ללא כל מחאה מצד הבעלים הקודמים במקרקעין, יחד עם זאת, המדובר ברשות חינם שאינה בלתי הדירה ומכאן כי לקנדל עומדת הזכות לבטל את הרישיון. לאור זאת - יש לקבל את הבקשה לסילוק יד ופינוי. פיצול סעדים- כזכור, קנדל מבקש פיצול סעדים כך שיתאפשר לו להגיש תובענה כספית בגין דמי שימוש ראויים ממועד הגשת התובענה דכאן ועד ליום הפינוי בפועל. מצאתי שיש לאפשר את פיצול הסעדים, אם כי אינני בטוחה שלאור היחסים ארוכי השנים בין הצדדים ולאור הנתונים המיוחדים של אשכנזי - יהא צודק וראוי להגיש תביעה כאמור (ובמיוחד יש לשים אל לב כי היתר הבניה ניתן רק במועד שניתן וכל עוד לא הושלמו כל התנאים, ממילא לא ניתן להתחיל בעבודות וממילא לא נגרם כל עיכוב בהתחלת העבודות. בשים לב לכך, אינני סבורה שיש סיבה אמיתית לדרוש מאשכנזי דמי שימוש) לסיכום - אשר על כן, אני מורה לאשכנזי לפנות ולסלק את ידו מחצר, במובן שעליו לפנות את הרכבים ואת כלי העבודה ושאר המטלטלין - והכל בתוך 30 יום מהיום. בשולי הדברים אעיר כי בשל מצבו הכלכלי של אשכנזי, הייתי ממליצה לקנדל להגיע להבנות עם אשכנזי לגבי ביצוע הפינוי ואולי יש אף לשקול השתתפות במימון הפינוי מצד קנדל, לפנים משורת הדין. כמו כן, היות ובדיון הועלתה הצעת פשרה לגבי הותרת רצועה צרה בצד האחורי של המבנה לצורך חנית שני רכבים מתוך הששה - אזי למרות שלצערי התיק לא הסתיים בפשרה, אני עדיין ממליצה לשקול להגיע להבנות לגבי אפשרות זו. בנסיבות העניין, ומשמצאתי כי אשכנזי הפך לבר רשות חינם - רשות אשר בוטלה רק עם הגשת התביעה - אינני עושה צו להוצאות. זיקת הנאהאחסנהחניה