קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוק שירות הקבע גמלאות - ידועה בציבור: לפניי ערעור על החלטת ועדת ערעורים (להלן: "הוועדה") לפי חוק שירות הקבע בצבא ההגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב] התשמ"ה-1985 (להלן: "חוק הגמלאות") מיום 14.12.10 בתיק ו"ע 1655-07 שושנה פרנקו שטרן נ' ממונה על הגמלאות שעניינה בשאלה האם יש מקום להכיר במערערת 1 (להלן: "המערערת") כמי שהייתה ידועה בציבור של המנוח סא"ל יהושע שטרן ז"ל (להלן: "המנוח") במשך שלוש שנים קודם למותו באוקטובר 2005, כמי שזכאית לקצבה מכוח חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב] התשמ"ה-1985 (להלן: "החוק" או "חוק הגמלאות"). הרקע והליכים 1. המנוח, סגן אלוף בגמלאות, נישא לגב' מיכל (להלן: "מיכל") בשנת 1976, והם הביאו לעולם שלושה ילדים. המנוח הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני בחיפה ביום 22.01.03. המנוח התגרש מרעייתו מיכל על פי הסכם גירושין מיום 25.04.05 שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. הגט ניתן ביום 08.05.05. בקיץ 2002 חתם המנוח על הסכם לשכירת דירה בדרך הים 71 בחיפה, אותו ביקש להפסיק לאחר חצי שנה (להלן: " הדירה בדרך הים ") . ביום 12.11.02 פתחו המערערת והמנוח חשבון משותף בבנק מרכנתיל דיסקונט בו נרשמה כתובתו של המנוח ככתובת מגורי המערערת ברחוב בן צבי בקריית חיים (להלן: "דירת המערערת"). ביום 24.04.03 חתם המנוח על הסכם שכירות לדירה ברחוב הגלבוע 44 בנווה שאנן בחיפה (להלן: "הדירה ברחוב הגלבוע"). ביום 24.04.05 חתם המנוח על הארכת הסכם שכירות לתקופה של שנה נוספת עד ליום 30.04.06 . בתאריך 07.12.03 כתב המנוח מכתב למדור גמלאות בו הוא מודיע על שינוי כתובתו לדירה ברחוב הגלבוע החל מחודש יוני 2003 (להלן: "המכתב למדור גמלאות"). ביום 18.04.04 ערך המנוח צוואה בה הותיר את רכושו למערערת . המנוח כתב צוואה חדשה ביום 12.09.05 בה ביטל את הצוואה מיום 18.04.04 וציווה את כל עזבונו לילדיו. המערערת והמנוח נישאו ביום 15.09.05, וחודש לאחר מכן, ביום 27.10.05 ,שם המנוח קץ לחייו. ביום 17.11.05 פנתה המערערת בתביעה לקבלת קצבה המגיעה לאלמנה של זכאי לקצבת פרישה שנפטר לפי החוק. ביום 24.10.06 ביקשה המערערת להכיר בבתה צליל (להלן: "צליל") כיתומה הזכאית לקצבה המגיעה לילדו החורג של זכאי לקצבת פרישה שנפטר. המשיב בהחלטה מיום 28.03.07, היא ההחלטה מושא הערעור, הכיר במערערת כבת זוגו של המנוח הזכאית למענק על פי החוק, אך לא הכיר במערערת כמי שהייתה ידועה בציבור של המנוח וגרה עמו שלוש שנים עובר לפטירתו, ועל כן קבע כי המערערת אינה זכאית לקצבת שאירים על פי החוק. כן נדחתה בקשתה להכיר בצליל כיתומה לצורך קבלת קצבה על פי החוק. המערערת הגישה ערעור לוועדת הערעורים אשר נדחה ביום 14.12.10 ומכאן הערעור שלפניי. החלטת ועדת הערעורים 2. לאחר שועדת הערעורים שמעה את העדים והראיות שהובאו לפניה, דנה היא במהות הזכויות כפי שנקבעו בחוק הגמלאות והפסיקה בסוגיה הנדונה. סעיף 21 לחוק קובע כי מי "שהייתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח וגרה עימו בשעת מותו", מוכרת כ"בת זוג" וכ"שארה" לצורך החוק. סעיף 25 לחוק מוסיף וקובע, כי בת זוג של זכאי לגמלה שנפטר תהיה זכאית לקצבה, אם הייתה בת זוגו של המנוח שלוש שנים לפני מועד הפטירה של המנוח או שנולד להם ילד. על כל אלה מוסיף סעיף 29 לחוק הקובע, כי מקום בו לא מתקיים התנאי לפיו בת הזוג במועד פטירת המנוח הייתה בת זוגו במשך 3 שנים לפני מותו, תהא בת הזוג זכאית למענק הקבוע בחוק. הוועדה עמדה על המאפיינים הנדרשים בעקבות מערכת יחסים של ידועים בציבור ועל הצורך להוכיח קיומם של שני יסודות: חיים משותפים כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. (ראו עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אבנר אורן, 16.3.06) (להלן: "פרשת אורן"). כן התייחסה ועדת הערעורים לפסיקה נוספת בשאלות הנ"ל, ובין היתר (ע"א 481/73 רוזנברג נ' שטסל , פ"ד כט (1) 505 (1974); ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרן , פ"ד לט (2) 690, 694 (1985) והספרות הרלוונטית: אמנון בן דרור , זוגיות ללא נישואין - הידועה בציבור ספר שני (2003); מנחם שאוה הדין האישי בישראל 683 (מהדורה רביעית, התשס"א-2001); דניאל פרידמן "הידועה בציבור בדין הישראלי", עיוני משפט ג 459, 462 (1973)], ובתוך כך לסוגיית נטל ההוכחה לצורך ההכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור" המוטל על הטוען לכך (מנחם שאוה, בספרו הנ"ל, בעמ' 683 - 684). הוועדה אכן קבעה כי על המערערת מוטל הנטל להוכיח כי הייתה ידועתו בציבור של המנוח הגרה עימו במשך שלוש שנים טרם פטירתו, וקיבלה את טענת המשיב כי אין מחלוקת כי התקיימו יחסים כלשהם בין המערערת למנוח אף בטרם עזב את ביתו . כן דנה בשאלה שבמחלוקת, דהיינו האם הצליחה המערערת להוכיח כי החל מחודש אוקטובר 2002 ועד למועד פטירתו של המנוח בחודש אוקטובר 2005, תקופה של שלוש שנים, יחסיה עם המנוח היו יחסי ידועים בציבור? והאם היה עליה ואם אמנם הצליחה להוכיח המערערת שגרה עם המנוח בתקופה הנדונה? הוועדה סקרה פסיקה נרחבת, בתוכה פסיקה שהציגה המערערת, וקבעה כי: "במקרה הנדון אין במסכת העובדות כפי שהוצגו בפני הוועדה, וזאת בשונה מכל פסקי הדין אליהם הפנתה המערערת בסיכומיה, ואליהם התייחסנו לעיל, כדי להצדיק חריגה מהתנאי הדורש "מגורים משותפים" לשם הכרה כידועים בציבור. המערערת טענה כי הסיבה לכך שהמנוח שכר דירה בנפרד ברחוב הגלבוע נועדה להסוות יחסיו עימה. טענה זו של המערערת אינה מהווה לשיטתנו הצדקה לחרוג מהכלל הדורש מגורים משותפים. עוד נציין כי טענה זו של המערערת לפיה המנוח שכר דירה נפרדת , על מנת להסתיר את יחסיו עם המערערת, עומדת בניגוד לעדותה ולעדות העדים מטעמה, כי הייתה מתארחת אצל המנוח יחד עם בתה ומשפחתה. אם אכן המנוח רצה להסתיר את קשריו עמה לא מתקבל על הדעת שאירח שם לא רק את המערערת , אלא גם את בני משפחתה". (שם, פסקה 52). מכאן קביעת הוועדה, כי לא השתכנעה שיש להכיר במקרה זה בחריג לעניין מגורים משותפים, ועל המערערת היה להוכיח כי במקרה הנדון התגוררה עם המנוח החל מחודש מאי 2002 ועד למותו של המנוח במאי 2005, תקופה של 3 שנים כקבוע בחוק. הועדה ציינה כי מהעדויות והמסמכים שהציגה המערערת אכן עולה כי הייתה בקשרים עם המנוח כבר משנת 1998, ועל יחסי הקרבה בינה לבין המנוח, שלא הוכחשו על ידי המשיבה. המנוח נראה באירועים משפחתיים של המערערת החל משנת 1999, הם יצאו לבילויים משותפים, חופשות משותפות ובילו רבות האחד בביתו של השני, וקשרי הקרבה בין הצדדים היו מושתתים בין היתר על יחסי חיבה ואהבה. אלא שהוועדה קבעה כי בכך אין די, ואין בעדויות אלה כדי לסייע למערערת לעניין המועד בו החלו המערערת והמנוח להתגורר יחד לצורך הוכחת היותה ידועה בציבור של המנוח. העדים מטעם המערערת לא ידעו לציין מתי עזב המנוח את דירתו בה התגורר עם מיכל ועבר להתגורר עם המערערת , וחלקם ציינו, בניגוד לטענת המערערת, כי המנוח התגורר בפועל גם בדירתו ברחוב הגלבוע . הועדה ניתחה בהחלטתה את דברי העדים, באופן מפורט וראוי (שם, עמ' 13-16). כמו-כן, פירטה הוועדה את תוכן המסמכים שהוגשו לצורך גיבוי טענת המשיבה לעניין מועד עזיבתו של המנוח את ביתו ובית מיכל, לרבות מכתב למדור גמלאות בחודש דצמבר 2003 בו הוא מודיע על שינוי כתובתו מכתובת המגורים עם מיכל לכתובתו ברחוב הגלבוע, והוא מבקש להחיל את השינוי החל מחודש יוני 2003. הועדה קיבלה את טענת המשיב כי במקרה הנדון, ובשים לב כי בקשתו של המנוח לתיקון כתובתו נעשתה לתקופה שחלפה, יש להניח כי אין המדובר בתאריך אקראי אלא זהו המועד בו עזב המנוח את דירתו עם מיכל, כאשר הכתובת אותה ביקש לעדכן לא הייתה כתובתה של המערערת אלא של הבית השכור ברחוב הגלבוע. חיזוק לכך שהמנוח אכן עזב את דירתו עם מיכל בחודש מאי, מצאה הועדה בחוזה שחתם המנוח לשכירת הדירה ברחוב הגלבוע, שנחתם בסוף חודש אפריל ,2003 לפיו שכר המנוח את הדירה ברחוב הגלבוע החל מיום 07.05.03. מסמך נוסף המחזק את המסקנה כי המנוח עזב את הדירה רק במאי 2003 מצאה הועדה בכתב תשובה שהגיש המנוח בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, שם ציין כי התגורר עם מיכל עד לחודש מאי 2003. וכן מכתב ב"כ מיכל, שנכתב טרם פטירת המנוח, בו צוין כי המנוח עזב את ביתו בחודש מאי 2003. הוועדה קיבלה את טענת המערערת כי מערכת היחסים בין מיכל לבין המנוח עלתה על שרטון זמן רב טרם עזיבתו את הבית , וכי המנוח שכר את הדירה ברחוב הים בחיפה בקיץ 2002, יען כי עצם שכירת הדירה בדרך הים יכולה להצביע על אי תקינות יחסיו של המנוח עם מיכל, אולם הוועדה קובעת כי אין בה כדי להוכיח כי באותה העת היו המנוח והמערערת ידועים בציבור. כן צוין כי המערערת לא טענה כי עברה להתגורר בדירה עם המנוח, וניתן אולי להבין כי הדירה שימשה למנוח דירת מפלט אבל לא דירה משותפת לחלוק את חייהם יחד, וכן כי לא ברור ולא הוכח על ידי המערערת כי המנוח התגורר בפועל בדירה בתקופה זאת. מעבר לאמור , גם לאחר עזיבתו של המנוח את הדירה עם מיכל בחודש מאי 2003 , ספק אם גם אז התקיימו יחסי ידועים בציבור בין המנוח למערערת. כאמור, במאי 2003 שכר המנוח דירה ברחוב הגלבוע , ואף חתם חוזה לחידוש השכירות בדירה ברחוב הגלבוע סמוך לגירושיו. לעניין זה טענה המערערת כי המנוח המשיך להחזיק את הדירה ברחוב הגלבוע על מנת שמיכל לא תדע כי הם מתגוררים יחד (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 8-11). נציין כבר עתה, כי טענה זאת אינה מתיישבת עם טענות המערערת בתצהירה ובחקירתה הנגדית כי הדירה שימשה אותה ואת המנוח וכן את צליל בסופי שבוע וחגים (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 23-27 , עמוד 11 לפרוטוקול 5-10 ) , שכן אם המנוח רצה להסתיר את העובדה כי הוא מתגורר עם המערערת מדוע הביאה לדירה בסופי שבוע וחגים ואף אירח שם את משפחתה . בעדותה טענה המערערת, כי המנוח היה מגיע לדירה כאשר בתו טליה באה לבקרו פעם או פעמיים באמצע שבוע, ובנו ארז בסוף השבוע (עמוד 9 לפרוטוקול שורות 14-28). טענה זו שהועלתה על ידי המערערת רק בעדותה מחזקת את המסקנה כי הדירה ברחוב הגלבוע לא נועדה רק לכיסוי, כפי שטענה המערערת, אלא שימשה את המנוח בפועל כמקום מגוריו. כן העמידה הוועדה את עדות המערערת אל מול ראיות אחרות בקשר עם הדירה ברחוב הגלבוע אותה שכר המנוח, ואל מול עדות מר חיים זוהר. 4. הוועדה, לא זו בלבד שלא השתכנעה כי המערערת והמנוח קיימו מגורים משותפים, אלא קבעה כי לא הוכח קיומו של משק בית משותף ותלות כלכלית, וכי חוק הגימלאות הוא חוק מתחום הביטחון הסוציאלי ומטרתו דאגה למי שנסמכו על אותה קיצבה לפרנסתם עוד בחיי המנוח. (דב"ע תש"ן/3-146 אריה מנדלבאום נ' עירית ראשון לציון. ע"ש (ירושלים) 3032/04 פלונית נ' הממונה על תשלום הגימלאות בצה"ל) . לפיכך, לדעת הועדה, מבדיל חוק הגימלאות בין מי שהיתה בת זוגו של המנוח, כמשמעות המונח בחוק הגימלאות, במשך 3 שנים עובר לפטירתו, לבין מי שהיתה בת זוגתו תקופה קצרה יותר. הראשונה זכאית לקצבת שארים, ואילו השניה זכאית למענק חד פעמי (סעיף 29 לחוק). איזון זה נובע מהנחת המחוקק כי מי שהיתה בת זוגתו של גמלאי שנפטר במשך תקופה הקצרה מ-3 שנים, תלותה הכלכלית בנפטר קטנה יותר ועל כן זכאית היא למענק חד פעמי בלבד. (שם, פסקה 71). בנוסף, קבעה הוועדה, כי המערערת לא הביאה אסמכתאות להוכיח כי המנוח והיא קיימו משק בית משותף. המערערת טענה , אבל לא הביאה כל אסמכתה לכך כי המנוח מימן את רכישת הריהוט בביתה וכן דברים נוספים, כי שילם 10,000 ₪ כהשתתפות לרכישת רכבה בשנת 1998 וכן כי מימן את עלויות החזקת הרכב. כך גם לגבי מזגן מרכזי שמומן ע"י המנוח וכי רכש עבורה רכב חדש ומימן את טיפול השיניים שלה (סעיפים 71-73 לתצהירה) . באשר לחשבון הבנק המשותף אשר נפתח על ידי המערערת והמנוח בחודש נובמבר 2002 , ואשר לטענתה הייתה משתמשת בו להשלמת קניות, ולרכישת ביגוד והנעלה עבורה ועבור המנוח וצליל וכן למימון הוצאות הבית השוטפות, קובעת הוועדה שאין בכך לסייע לה , היות ובחשבון הופקדו כספים רק על ידי המנוח, ואין בו כדי להעיד על ניהול משק בית משותף , וכן בשים לב לכך שהמנוח, כמו גם המערערת, המשיכו להחזיק חשבונות נוספים נפרדים. כך גם כי העברת כספים למערערת אינה מעידה על משק בית משותף ויכולה להעיד על תמיכה כלכלית אותה בחר המנוח להעניק למערערת (ראו עבל (ארצי) 731/07 לובוב קירשנר נ' המוסד לביטוח לאומי (06.09.09). 5. אשר לפסק הדין של בית הדין לעבודה, מציינת הוועדה כי בית הדין לעבודה לא שמע טרם מתן החלטתו עדויות מטעם הביטוח הלאומי השוללות את טענות המערערת לעניין היותה ידועה בציבור, ואף לא שמע כל עדות מטעם המערערת התומכת בגרסתה זו , והסתמך בהחלטתו על עדותה של המערערת בלבד. זאת בשונה מהמקרה הנדון בו שמעה הוועדה עדויות רבות ואף הונחו בפניה מסמכים אשר לא הונחו בפני בית הדין לעבודה . כך על פי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 לא תחשב כאלמנה מי שהייתה אשתו של המנוח, לרבות הידועה בציבור "פחות משנה ואם הייתה בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה". מכאן שהתנאים להכרה על פי חוק הביטוח הלאומי וקבלת זכויות על פיו מחמירים פחות מהתנאים הקבועים בחוק הגמלאות, המחייבים את האישה להתגורר ולחיות עם המנוח לפחות שלוש שנים. אמנם בית הדין לעבודה קבע בפסק דינו כי השתכנע כי המנוח והמערערת היו ידועים בציבור החל משנת 2002 אך קביעתו זו (ללא ציון החודש בו החלו להיות ידועים בציבור) נעשתה כאמור על סמך עדותה היחידה של המערערת. טיעוני המערערים 6. ב"כ המערערים פורס בהודעת הערעור המפורטת, והחובקת את כל הטענות הנחוצות לסוגיה, ומנתח כדבעי את העובדות, החוק והפסיקה אליהם הוא מפנה. המערערת טוענת כי עמדה בתנאי הסף לקיומה של מערכת יחסים של ידועים בציבור. (ראו: ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כ"ד (1), 617, וגם: ע"א 1751/90 לוינסון נ' האפוטרופוס הכללי, תק-על 93(3) 64, נב/69-0 (ארצי) ד"ר אליציה פוגל נ. מבטחים (10/8/92) פד"ע ל"ב 372). 7. המערערת הייתה אהובתו, בת זוגו והידועה בציבור של המנוח גם בתקופת נישואיו לגרושה. המערערת והמנוח התאהבו ממבט ראשון כאשר נפגשו בשנת 1998 במקום העבודה המשותף, המוסך של חברת "כלמוביל", בהיות המערערת אחראית הגבייה והמנוח סגן מנהל מוסך. בין המערערת למנוח שררה אהבה עזה, קשר של נשמות תאומות שנועדו זה לזו. קשר אהבה, זוגיות וחברות אינטימית במובן העמוק ביותר האפשרי. היחסים בין המנוח לגרושה היו קשים, שנים רבות עוד בטרם הכיר המנוח את המערערת. המנוח הגיש תביעת גירושין כנגד גרושה בבית הדין הרבני האזורי בחיפה ביום 22.1.03, כאמור. בכתב התביעה המתוקן שהוגש ע"י בא כוחו, עו"ד אלון אלדר, נכתב כדלקמן: "בעשר שנות נישואיהם האחרונות החלה הידרדרות חדשה במשבר חיי הנישואין של בני הזוג, כאשר שיאן בששת השנים האחרונות ". ובהמשך: "ולפני שש שנים או יותר, אף עזבה הנתבעת את חדר השינה המשותף לה ולתובע ועברה לחדר שינה נפרד בבית מגוריהם המשותף". קרי, מכתבי המנוח עצמו ניתן לראות כי שש שנים קודם להגשת התביעה, דהיינו החל משנת 1997, המנוח וגרושה לא לנו יחדיו ולמעשה נישואיהם רוקנו מכל תוכן. עובדה זו עולה בקנה אחד עם המועד בו הכירו המנוח והמערערת בשנת 1998 והחלה מערכת היחסים ביניהם אשר צמחה לאהבה גדולה. הגרושה שלחה למנוח מכתב בו גוללה את חיי הנישואים הקשים שלהם וציינה כי היא נטולת כל רגש כלפיו. בסוף המכתב נאמר: "אני מאחלת לעצמי להיות אלמנה ולא גרושה". על נכונות המכתב ותוכנו העידה הגרושה בדיון מיום 16.3.09 (פרו', 159-160). נוכח דברים אלו, נהיר כיצד התאהב המנוח במערערת ונרקמה מערכת יחסים כה חמה ומסורה ביניהם, ועד כמה העריך המנוח את אהבתה של המערערת לאחר שנים רבות של יחס קר והתנכרות מצד הגרושה. כן מציינת המערערת, כי קשר האהבה ויחסי הזוגיות כידועים בציבור בין המערערת למנוח, היה קשר עמוק, חם באופן יוצא דופן, אהבת עולם, אהבה שכמותה קיימת כמעט רק בשירים, קשר נשמות, חיבור של כל נים שבלב, קשר בין המערערת לבין אהובה ובן זוגה המנוח, מאז שהכירו בשנת 1998, בהיותו נשוי לאחרת ועד למותו הטרגי בשנת 2005, בהיותו גרוש לאישה הקודמת ונשוי למערערת.   8. בהמשך הודעת הערעור, מפרט ב"כ המערערת ומנתח את הראיות שהובאו לפני הועדה לרבות תצהירי שכנים קרובים וחברים, דאגת המנוח לבנה של המערערת עת התגייס לצה"ל, השתתפותו בטקס הסיום בצבא, תמונות שהוגשו, דגש אף הושם לאווירה המשפחתית, ולידיעת הציבור, במובנה הרחב של המילה, שכלל את העובדים במקום עבודתה של המערערת לטיב היחסים ביניהם. כן מתארת המערערת את התקיימות תנאי משק הבית המשותף החל משנת 1998 והראיות שהובאו בסוגיה זו, תוך ניתוח עדותו של זוהר חיים, מטעם המשיב, עדותה של הגרושה, והעדויות של רחל מנוח, יעל שטרן ומלכה הרפז. בפרק "הכרת בתה של המערערת, צליל, כיתומה הזכאית לקצבה", מנתח ב"כ המערער את הראיות בנושא זה מהן עולה לשיטתו, כי צליל זכאית להיות מוכרת כבתו החורגת של המנוח על כל המשתמע מכך. בפרק "פרשנות תכליתית לחוק הגמלאות", טוען ב"כ המערערת, כי ראוי לפרש את חוק הגמלאות באופן רחב וגמיש, כך שיהלום את המטרות, הערכים, המדיניות, הפונקציות החברתיות והאינטרסים אשר חקיקה סוציאלית מודרנית נועדה להגשים. טיעוני המשיב 9. המשיב טוען, כטענת סף, כי יש לדחות את הערעור, שכן אין מדובר בשאלה משפטית, ומפנה לסעיף 49 לחוק הקובע: "(א) התובע או הממונה רשאי, תוך שלושים ימים מיום שהגיעו אליו החלטת ועדת הערעור, לערער עליה בשאלה משפטית לבית המשפט המחוזי." מדובר אפוא בחקיקה ראשית, המגבילה את המטרייה שעליה ניתן להגיש ערעור לבית משפט לשאלות משפטיות בלבד. השאלה העומדת על הפרק בערעור זה, היא שאלה עובדתית מובהקת, דהיינו, האם התגוררה המערערת עם המנוח במשך שלוש שנים עובר לפטירתו. הכרעה בשאלה זו גוזרת את זכאותה של המערערת לקצבת שארים. שאלות עובדתיות אחרות שהוכרעו, עסקו בשאלה האם המערערת והמנוח ניהלו משק בית משותף וכן האם התקיימו, כעניין שבעובדה תנאים חריגים המצדיקים הענקת גמלה חרף לשון החוק המחייבת מגורים משותפים במשך שלוש שנים. בעניין זה מפנה המשיב לע"א 2153/08, טארק פאלח נגד הממונה על הגמלאות (אתר נבו) (17.6.09), שם נאמר: "בפתח הדברים יש לומר כי מסגרת הדיון בערעור שבפניי קבועה בסעיף 49 לחוק שירות קבע (גמלאות) ולפיו הערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת ועדת הערעורים הינו בשאלה משפטית בלבד. על פנית הדברים הערעור שבפני, רובו ככולו, נסב על עניינים עובדתיים הנוגעים לרקע שהביא לפיטוריו של המערער משירות הקבע בצה"ל ולהתנהלות גורמי הצבא בעניינו. עניינים אלה נקבעו והוכרעו על ידי ועדת הערעורים ואין עליהם ערעור לבית המשפט המחוזי. למעשה אין בפני כל שאלה משפטית הטעונה הכרעה לגביה מוסמך בית משפט זה לפסוק בערעור. מטעם זה בלבד דין הערעור להידחות." ככלל, לדבריו, הלכה פסוקה היא שבית המשפט לערעורים אינו מתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת (ראו: חמי בן-נון, 'הערעור האזרחי', מחשבות 1997, והפסיקה הנזכרת שם). נוסף על כך, חלקו הארי של הערעור עוסק בשאלות של מהימנות עדים והטלת ספק בעדויות שונות שהובאו בפני הוועדה והתקבלו על ידה כמהימנות. גם כאן מתחם ההתערבות של ערכאת הערעור מצומצם ומוגבל עד מאוד. 10. לפיכך, טוען ב"כ המשיב, כי על תובעת קצבת שארים להוכיח כי: הינה בת זוגו של המנוח בשעת מותו - קרי, אשתו או ידועה בציבור הגרה עמו באותה שעה. הייתה בת זוגו (כהגדרתה בסעיף (א)) למשך לפחות שלוש שנים עובר לפטירתו (או שנולד להם ילד משותף). (ראו ע"ע (ארצי) 183/99, אהרון סנדה נ' הממונה על תשלום הגמלאות, לז (202) 396) (להלן - "פרשת סנדה"). חוק הגמלאות דורש מידועה בציבור, כי תגור עם המנוח במשך שלוש שנים על מנת שתיחשב כבת זוג הזכאית לקצבה מכוחו. המחוקק ראה לנגד עיניו את תנאי המגורים המשותפים כתנאי הכרחי ומרכזי על מנת להשוות את מעמדה של אשת איש לידועה בציבור כאשתו. נמצא כי הנושא המרכזי העומד להכרעה הוא שאלת המגורים המשותפים של בני הזוג ומשך הזמן בו התגוררו יחד, הואיל ומדובר בתנאי בלעדיו אין לתשלום קצבה. מכל מקום, ב"כ המשיב מביא את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, וסוקר בתשובתו הן את העדויות מטעם המשיב, והן אלה מטעם המערערת ועונה לטענות שמעלה המערערת לגביהם. ב"כ המשיב מתייחס אף למשמעות צוואת המנוח, אשר נערכה כשלושה ימים לפני נישואיו למערערת ובה ציווה את כל רכושו לילדיו. המערערת נשאלה מדוע המנוח לא הזכיר אותה בצוואתו, והשיבה שלדעתה המנוח לא רצה להוריש לה חובות. המערערת לא ידעה להסביר, לאור הגיון זה, מדוע בחר המנוח להוריש את רכושו לילדיו, ומדוע, אם חשבה כך, האם הגישה התנגדות לצוואה (עמ' 21-26 לפרוטוקול). לטענת ב"כ המשיב, לא היה למערערת הסבר מתקבל על הדעת. ומכאן המסקנה, לשיטת המשיב, היא שעובר לנישואי המערערת והמנוח, לא התקיימו ביניהם יחסי ידועים בציבור. 11. המשיב מפנה לכך שבסוף דיון ההוכחות שהתקיים בתאריך 16/03, ביקשה הוועדה לשאול את המערערת אודות ההסתבכות הכספית של המנוח (עמ' 220 ואילך). המערערת השיבה כי לא ידעה דבר וחצי דבר על החובות של האיש לו נישאה. הגם שמדובר היה בחובות משמעותיים, אשר יש להניח שהשפיעו על התנהלותו של המנוח, המערערת טענה כי על החובות נודע לה בתדהמה רבה, רק לאחר שהמנוח שלח יד בנפשו. "ת: מעולם לא שיתף אותי ואני, גם אותו לא יודעת וגם אמא שלו לא יודעת. ש: (מפי חבר הוועדה עו"ד בריצמן): לא, לא, טוב אמא שלו, האמא שלו לא חיה איתו. וגם לא אחותו. בכל זאת הטענה שלך היא שאתם הייתם יחד. ת: נכון. ש: ולא ידעת למה שימשו הכספים האלה? ת: ולא ידעתי. שום דבר, לא ידעתי כלום. אם הוא הסתיר הוא היה אמן בלהסתיר." אם אמנם המערערת לא ידעה על חובותיו של המנוח, טוען המשיב, יש בכך כדי להטיל צל כבד על טענותיה ביחס ליחסים ביניהם. קשה להבין כיצד חובות כה כבדים, והלחץ בו היה בוודאי שרוי המנוח שנדרש להחזירם (לחץ שהוביל לבסוף, כך עולה מהעדויות, לשים קץ לחייו), נעלמו מעיניה של מי שטוענת שחיה עמו חיים משותפים וניהלה איתו משק בית משותף. הוועדה קבעה כי גם בכך יש כדי להטיל ספק בעומק מערכת היחסים של המערערת והמנוח כזוג נשוי. כאמור, אין חולק שהמנוח שכר דירה ברח' הגלבוע בנווה שאנן, החל מהיום שבו עזב את ביתו ועד יום מותו. מהעדויות עולה שהמנוח התגורר בדירה זו בגפו. רק ביום מותו, ארז את חפציו בדירה על מנת להעבירם לדירתה של המערערת, לה נישא כחודש וחצי קודם לכן. לדברי המשיב, המערערת שינתה מפעם לפעם את גרסתה ביחס לשימוש בדירות השכורות. לעיתים הייתה זו דירתם המשותפת, ולעיתים דירה שבה השתמש המנוח על מנת לפגוש את ילדיו. כך או אחרת, המערערת הסבירה כי הדירה נשכרה בעיקר על מנת להסתיר את יחסיה עם המנוח ממיכל. אולם, אם טענה זו נכונה, לא ברור מדוע הוסיף המערער לשכור את הדירה למשך תקופה ארוכה לאחר שקיבל את הגט, ומדוע לא נעשה ניסיון להביא את החוזה לכדי סיום (במיוחד בהתחשב בעלות החוזה ובמצבו הכלכלי של המנוח). כן לא הובהר מדוע ארז המנוח את חפציו במטרה להעבירם לדירת המערערת, רק כחודש וחצי לאחר הנישואין. המשיב מפנה לדברי הוועדה בעניין המטרייה החוקית השונה ובמקרה של תביעה כנגד הביטוח הלאומי נדרשה המערערת להוכיח יחסים בני שנה בלבד ולא יחסים בני שלוש שנים ומגורים משותפים, מכאן למסקנה שלא ניתן להשליך מפסק דינו של בית הדין לעבודה לענייננו. 12. אשר לנושא ההכרה בבתה של המערערת כבתו החורגת של המנוח, טוען המשיב כי המערערת תמכה בקשה זו במכתב בכתב ידה של הבת, צליל, בו היא מתארת את יחסיה עם המנוח וטוענת שהוא היה ה כאב. לדידו, בדין קבעה הוועדה, כי דין הבקשה להידחות על הסף בשל אי צירופה של צליל כמערערת בערעור בפני הוועדה ובשל העובדה שלא העידה, לא הגישה תצהיר ולא נחקרה. לשם הזהירות, טוען המשיב, כי דין הבקשה היה להידחות אף לגופה שכן מכתב לבדו אינו יכול לבסס את זכאותה של הבת לקצבת שארים. באשר הוא אינו מקים תשתית עובדתית מספקת לצורך ההכרה בצליל כשארה. זאת חרף שורה של אירועים משפחתיים בהם נטל המנוח חלק, ומתאר כיצד המנוח והסיוע הכלכלי לצליל ולמערערת, לרבות המתנות רבות שהרעיף עליהן. גם במכתבה של צליל, לא נאמר בצורה ברורה מתי החלו חיי המשפחה המשותפים, וכמה זמן נמשכו. לדעת המשיב "הסיפור המסופר על ידי צליל", כדבריו, כמו גם הסיפור שסופר על ידי המערערת, מתיישבים היטב עם הסברה שבין המנוח למערערת התקיימו יחסי זוגיות, אך הם אינם מתארים בהכרח יחסים של ידועים בציבור לאורך כל התקופה. לא מן הנמנע שהמנוח אכן הוצג כך לצליל על ידי אמה בשנת 99', וכי המנוח היה "דמות נערצת", קנה לה "בובות וברביות ברשת ..." וכדומה. המערערת לא נתנה הסבר למשיב ולוועדה, כיצד מכתב זה מבסס את זכאותה המשפטית של צליל להיות מוכרת כילדתו החורגת של המנוח. אל מול מכתבה של צליל הוצגו בפני הועדה מספר ראיות נוספות אשר מחלישות את גרסתה. כך למשל העובדה שבצוואה מזכיר המנוח את שלושת ילדיו, ארז, יעל וטליה, להם הוריש את כל זכויותיו, ואילו מקומה של צליל נפקד הימנה. ומכאן המסקנה, כי המנוח לא ראה בצליל כבתו. כך גם הבקשה הוגשה רק לאחר שהמשיב הפנה את תשומת לבה לאפשרות זו. כן טוען המשיב, כי קיים ספק רב לגבי אופי היחסים שהתקיימו בין המנוח למערערת גם בתקופה שלאחר מאי 2003, ולא ברור מתי יחסים אלו התגבשו, אם בכלל, ליחסים של ידועים בציבור. ברי, כי ממצא עובדתי זה משליך גם על בחינת מעמדה של צליל. דיון: אקדמת מילין ראשית, יש לציין לחיוב את טיעוניהם המפורטים של הצדדים, על ניתוח הראיות, ההתייחסות להחלטת הועדה ולפן המשפטי, באופן שאכן איפשר ויתור על טיעון משלים בעל פה לפניי. גדר המחלוקת 13. עיקרו של הערעור שלפני נעוץ בפרשנות שיש ליתן להוראות חוק הגמלאות הנוגעות לזכויותיה של ידועה בציבור, או מי שהיתה אשתו של נפטר טרם פטירתו, ועניין קצבה או מענק, כמפורט להלן. לפיכך אדון ראשית בסוגיה זו, ואשוב בסופו של דיון לטענת הסף. ואלה הוראות החוק הרלוונטיות לסוגיה: א. סעיף 21 לחוק הגמלאות קובע: "אלה הם שאיריו של נפטר, לענין חוק זה - (1) מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה, או מי שהיה בעלה בשעת מותה, לרבות מי שהיה ידוע בציבור כבעלה וגר עמה אותה שעה (להלן - בן זוג); (2) ילדו, ילדו החורג וילדו המאומץ שאינם עומדים ברשות עצמם, וכן נכדו שאינו עומד ברשות עצמו ושכל פרנסתו עליו (להלן - יתום); (3) בן משפחה אחר אשר תלותו בנפטר היתה סיבה להגדלת משכורתו או קיצבתו האחרונה של הנפטר לפני מותו; אם במות הנפטר לא היה להרכב המשפחה השפעה על שיעור המשכורת או הקיצבה - בן משפחה אשר תלותו בנפטר הוכרה לפי כללים שנקבעו בתקנות (להלן - תלוי)". ואילו סעיף 25 לחוק קובע: "(א) זכאי לקיצבת פרישה שנפטר - תשולם לשיאירו כל תקופת הזמן המפורשת בסעיף זה קיצבה באחוזים מהקיצבה שהיתה מגיעה לזכאי אילו נפטר, והם:  (1) לבן-זוג, אם היה בן-זוגו לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו או נולד להם ילד, כל עוד לא נישא - ששים אחוזים, ובלבד שקיצבתו לא תעלה על ארבעים אחוזים ממשכורתו הקובעת של הנפטר; (2) ליתומים, כל עוד אינם עומדים ברשות עצמם ויש בן-זוג הזכאי לקיצבה - חמישה עשר אחוזים לכל יתום; (3) ליתומים, כל עוד אינם עומדים ברשות עצמם ואין בן-זוג הזכאי לקיצבה - חמישה עשר אחוזים לכל יתום בתוספת עשרים וחמישה אחוזים לכלל היתומים, אף אם אין יותר מיתום אחד; (4) לתלויים, כל עוד אינם עומדים ברשות עצמם ואין אחרי הנפטר לא בן-זוג ולא יתום הזכאים לקיצבה - עשרים אחוזים לכל אחד. (ב) קיצבה שהיתה מגיעה לזכאי אילולא נפטר, כאמור ברישה של סעיף קטן (א), היא הקיצבה שהיה מקבל אותה סמוך לפני פטירתו אילולא הוראות סעיפים 31, 33 ו-54(ב). ...". עוד הוראה הנחוצה לענייננו, הינה זו שבסעיף 29 לחוק, הקובע:  "(א) בן-זוג שאינו מקבל קיצבת שאיר בגלל האמור בסעיף 28 או בפסקה (1) לסעיף 25(א) לגבי תקופת הנישואין - ישולם לו מענק שסכומו כסכום הקיצבה שהיה זכאי לה, אילולא האמור בסעיפים אלה, כפול שנים עשר, ובן-הזוג כאמור שסעיפים 23 או 32(ה) חלים עליו, ישולם לו מענק שסכומו כסכום קיצבה זו כפול שלושים; אולם לבן-זוג שאינו מקבל קיצבת שאיר בגלל האמור בסעיף 28, יהיה המענק - (1) אם הגיע במות הנפטר לגיל ארבעים ושלוש - מכפלת מחצית הקיצבה האמורה במספר החדשים שנותרו עד שיגיע לגיל ארבעים וחמש; (2) אם הגיע במות הנפטר לגיל שלושים ושתים וחצי וסעיפים 23 או 32(ה) חלים עליו - מכפלת הקיצבה האמורה במספר החדשים שנותרו עד שיגיע לגיל שלושים וחמש. (ב) לענין קביעת המענק המגיע לפי סעיף קטן (א) לבן-זוג שסעיף 23 חל עליו, לא ינוכה כל סכום לפי סעיף 23(א)(2)". צירוף ההוראות הנ"ל, מביא לטיעון שישנם שני תנאים מצטברים להכרה בזכות המבוקשת, כבמקרה שלפניי,היינו, בן זוג הגר עם הנפטר לפחות שלוש שנים קודם לפטירה. 14. השאלה שמעורר תמהיל זה של סעיפי החוק, הינה משמעות המגורים או המילה "הגר", הנזכרת לעיל. חוק הגמלאות הוא חוק מתחום הביטחון הסוציאלי, ותכליתו, בדומה לתכליתו של חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח חדש] תש"ל -1970, היא להבטיח לשאיריו של הנפטר קצבה עם מותו. כאשר הבטחת הקצבה נועדה "להבטיח את המשך ההכנסה לשאירי הנפטר אר מבחינה כלכלית נהנו והשתמשו בהכנסת הנפטר בחייו" (ראו: וע 922/06 אלוני פרי אסתי נ' הממונה על תשלום הגמלאות בצה"ל (5.8.07). כב' השופטת א' פרוקצ'יה (בהסכמת כב' השופטת מ' נאור, וכב' השופטת ע' ארבל), עומדת, בבג"צ 41013/04 שרה אודיה גרטנר - גולדשמידט נ' בית הדין הארצי לעבודה (אתר נבו) (20.6.10), על מהות התכלית של חוק שירות המדינה (גמלאות), תוך שהיא מתייחסת אף לחוק הגימלאות דכאן, כדלקמן: "תכליתו של חוק הגמלאות היא תכלית סוציאלית מובהקת היא נובעת מחובתה של המדינה לדאוג לעובדיה, ולהבטיח את רמת חייהם בפרישתם לעת זקנה או בשל נכות, לאחר שהשקיעו ממיטב כוחם ומשאביהם בשירות למען הציבור: "חוק שירות המדינה (גימלאות), כמו גם חוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות), מקומו שתחום החקיקה הסוציאלית הענפה שנתברכנו בה, ושתכליתה על פי מהותה להיטיב עם ציבור העובדים, ולהבטיח להם השתכרות הוגנת ורמת מחיה נאותה. ככל שמדובר בחוק הגימלאות הנ"ל, מטרתו היא להקנות לעובדי מדינה ששירתו את הציבור במשך שנים רבות, מידה מסוימת של בטחון, וקיצבה נאותה עם פרישתם לגימלאות, אם משום גילם, ואם משום נכותם". (בג"צ הפטקה, בעמ' 482). ובמקום אחר נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי: "עקרון חשוב, העובר כחוט השני בחוק הגמלאות, הוא, שהמדינה תראה זאת מעניינה להבטיח לגמלאי קיצבה שוטפת וברמה נאותה לאורך ימים, מבלי שהקיצבה המגעת לגמלאי תישחק ותכורסם מכל סיבה שהיא, שהרי אם כך יקרה, תגבר מצוקתו של הגמלאי, והוא עלול להיות, חלילה, לנטל על הציבור דווקא בימים בהם הוא זקוק יותר מכל לבטחון סוציאלי" (ע"ע (ארצי) 363/99 הממונ על תשלום הגמלאות נ' בלו, פסקה 21 לפסק דינה של השופטת פוגל ( (19.2.2002)). חוק הגמלאות נועד להבטיח תנאי קיום של כבוד לעובד המדינה הפורש, ולאחר מותו, להבטיח את קיומם הכלכלי של שאיריו. הוא נועד להגן על רמת החיים של עובד המדינה לאחר פרישתו, ועל זו של בני משפחתו הסמוכים על שולחנו ותלוייים בו לכלכלתם". (שם, פסקה 20). 15. אכן ישנם מצבים בהם הדרך הראויה לפרשנות חוק, הסכם, צוואה וכל מסמך אחר, הינה בחינתם במשקפיים בעלות עדשה רחבה, אשר זכויות אדם ועקרון תום הלב מנחות את הסתכלותה, כפי שמוצע על ידי ב"כ המערערת בהצביעו על פרשת נחמני בבקשה לדיון נוסף (בש"א 1481/96 רות נחמני נ' דניאל נחמני ו-2 אח', פ"ד מ"ט (5) 598), וכן לעניין טלמצ'יו, שם הוראת צוואה החלה על חשבון בבנק מסוים, כחלה גם על בנק אחר לחלוטין, אליו עברו הכספים (ע"א 1900/96 איזבל טלמצי'ו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נ"ג (2) 817). יש בדברים אלה ממש, עם זאת לא ניתן ליישמם במקרה שלפניי באשר כאן מדובר בחוק ברור המבדיל בין מצבים שונים כפי שציינו לעיל. יפים לעניין תכלית החקיקה, דברי כב' הנשיא א' ברק, בג"ץ 693/91 ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מ"ז(1), 749 (1993), הממחישים דווקא את שנקבע על ידי הועדה, בדבר התכלית האובייקטיבית שבחוק הגמלאות, בזו הלשון: "תכלית החקיקה הן המטרות, הערכים, מדיניות, הפונקציות החברתיות והאינטרסים אשר דבר החקיקה נועד להגשים. תכלית החקיקה הינה מושג נורמטיבי, היא מורכבת מתכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה, ומתכליתו האובייקטיבית. תכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה היא תכלית אשר יוצר החוק ביקש להגשים בשעת חקיקתו, זו כוונת המחוקק, תכליתו האובייקטיבית של דבר החקיקה, היא התכלית שדבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית, זו מטרת החקיקה." (שם, 49). אני סבור כי דברים אלה עולים בקנה אחד עם הפרשנות שנתנה הפסיקה לחוקי הגמלאות, שבאה לידי ביטוי אף בהחלטה מושא ערעור זה שלפניי. כך גם אין המצב דומה לנאמר על ידי השופט ס.נ. מרכוס בתמ"ש 9501/03 מ.ב נ' ז.ב (11.9.05), אליו מפנה המערערת, כאשר הורה על תשלום פנסיה לגרושה לאחר שהבעל לשעבר ילך לעולמו, וזאת גם אם הבעל ילך לעולמו כאשר יהיה נשוי באותה עת או תהא לו בת זוג אחרת, שכן אין פסיקה זו סותרת את החלק שמכוחו קמה הזכות. 16. בפרק "על שיקולי צדק ויושר", מפנה ב"כ המערערת לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין (בהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין וכב' השופט ס' ג'ובראן) בע"א 7654/06, עדה רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (30.12.07), שם התקבל ערעורה של אישה אשר על פי הוראות התקנון האחיד לקרנות הפנסיה של "אגד", לא הייתה זכאית לקצבת זקנה מקרן הפנסיה, בעקבות פטירתו של בעלה בנפרד, וקבע כי המערערת זכאית לקצבה, בציינו: "עלי להודות כי למקרא התיק חשתי תחושה של אי צדק אם לא יתקבל הערעור... סבורני כי אין להלום תוצאה משפטית שתשלול ממנה את הקצבה... משוכנע אני כי מי שחיתה עם בעלה ארבעים שנה והיתה שותפה לו עד שנים רבות לאחר פרישתו לקצבה, אך נפרדו לעת קשישות, שלילת זכאותה לקצבה מכל וכל אינה יכולה להיות צודקת, לא כלפיה ולא במבט חברתי רחב יותר של זכויות, והמדובר בעניין מהותי ובסיסי... המקרה הספציפי דנא הוא מקרה מובהק, שבו יש מקום ליתן מענה לזכאות המערערת... סבורני כי לא ייתכן, בגדרי מדינה הגונה, ממשלה המחויבת לאזרחיה, ומערכת משפט המשתדלת לעשות צדק, כי מי שחיתה עם בעלה כל אותן שנים שבהן צבר את זכויותיו לפנסיה... תאבד את זכויותיה על-ידי צעד חד צדדי של מערכת הממשל." (שם, פסקה ט'). כפועל יוצא מן האמור לעיל, המצב בהליך זה שונה הן בעובדותיו והן בהוראת הדין המיוחדת בחוק הגמלאות. כן מפנה המערערת לדברי הועדה בו"ע (ת"א) 138/07, שרה דוננפלד הרשנזון נ' הממונה על הגמלאות שירות הקבע (5.11.07): "לו יכלה המערערת להראות כי בינה לבין המנוח היו יחסי שיתוף כלכלי כמו חשבון בנק משותף, קניית דירה משותפת, חלוקת הוצאות והכנסות גם ללא יחסי אישות אולי ניתן היה להכיר בתביעתה משום שהיתה מקיימת לפחות את נושא השיתוף הכלכלי." (שם, פסקה 23). ואולם הוועדה בפרשת דוננפלד (באותו הרכב נשוא הערעור שלפני), אחזה באותה עמדה בה היא אוחזת בעניין נשוא ערעור זה, כשהיא שמה הדגש על האיזון שבחוק הגמלאות (שם, פסקה 24), ובסופו של יום, אף בפרשת דוננפלד, הערעור נדחה. 17. גם אם הפסיקה נוקטת אמת מידה גמישה המרחיבה את האפשרות להיחשב לידועים בציבור, כדברי המערערת, היא אמנם הקלה וצמצמה את המבחנים הפורמליים הנדרשים לצורך זה (ראו: שחר ליפשיץ, "נשואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור", עיוני משפט כה(3) 741,בעמ' 754), אולם אין בכך כדי להועיל למערערת,שעליה כאמור לעבור משוכה נוספת, בדבר שלוש השנים הנדרשות על פי חוק הגמלאות. בתמ"ש (ת"א) 35924/99 ד.ו. נ' י.א. ונגד עזבון המנוחה י.ל. ז"ל (אתר נבו), (14.5.06), קבע כב' השופט ש' שוחט כי בגדרו של המושג "מגורים משותפים" אין להכניס לסד נוקשה וכללי שעל פיו יבחן כל מקרה ומקרה, אלא שומא על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי המובא להכרעתו (ראו ת"ע (כ"ס) 3600/07 [אתר נבו] (9.9.07) פסק הדין אושר בעמ"ש (מרכז) 140-11-07 ל.א. נ' ר.ד. (אתר נבו) (17.3.19)). כך נאמר מפי כב' השופט שוחט בתמ"ש (ת"א) 35924/99 הנ"ל: "תנאים אלה הם תנאים מהותיים ואין המדובר בדרישה ראייתית גרידא (ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע נו(3) 683). יחד עם זאת, שאלת קיומם של תנאים אלה ראוי שתבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים - כיצד ראו בני הזוג עצמם, האיש והאשה, את מערכת היחסים ביניהם. אין לחפש ואין לגבש קריטריונים נוקשים לדיבור 'חיי משפחה' ולדיבור 'משק בית משותף' (ע"א 79/83, היועמ"ש נ' שוקרן לט(2) 690). אין להקצות למונח 'ידועים בציבור' מבחן נוקשה אוביקטיבי. המונח הינו מעין תדמית משתנית של יחסים בין בני זוג שמרכיביה שונים מזוג לזוג (ע"א 107/81 אלון נ' מנדלסון תנאים אלה הם תנאים מהותיים ואין המדובר בדרישה ראייתית גרידא (ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע נו(3) 683). יחד עם זאת, שאלת קיומם של תנאים אלה ראוי שתבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים - כיצד ראו בני הזוג עצמם, האיש והאשה, את מערכת היחסים ביניהם. אין לחפש ואין לגבש קריטריונים נוקשים לדיבור 'חיי משפחה' ולדיבור 'משק בית משותף' (ע"א 79/83, יועמ"ש נ' שוקרן לט(2) 690). אין להקצות למונח 'ידועים בציבור' מבחן נוקשה אוביקטיבי. המונח הינו מעין תדמית משתנית של יחסים בין בני זוג שמרכיביה שונים מזוג לזוג (ע"א 107/81 אלון נ' מנדלסון מג(1) 431). אין לך מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים. שונים הדברים מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וגורמים רבים אחרים שלא נצליח למנותם ולמצותם (פרשת אלון נ' מנדלסון שם בעמ' 437- 438). משכך, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, מתוך ראייה כוללת של העובדות ומתוך סקירת מערכת היחסים על פי המרכיבים השונים והמאפיינים המתקיימים בהם (פרשת שוקרן, שם)" (שם, פסקה 5). ואכן אף בעמש (מרכז) 140-11-07 (אתר נבו (17.3.2000), נדרש בית המשפט (כב' השופטים א' שילה, מ' נד"ב, א' דודקביץ), לסוגית הידועה בציבור ובמיוחד לדיבור "חיי משפחה במשק בית משותף". שם השאלה הייתה "הניתן לקבוע קיומם של חיי משפחה ומשק בית משותף, על אף לינה דרך כלל או אף באופן קבוע בדירות נפרדות". בית המשפט בערכאת הערעור מביא מדברי בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כב' השופט י' כהן), שקבע בהליך נשוא הערעור, כדלקמו: "... מהווה מבחן המגורים המשותפים (ולמעשה, הלינה המשותפת) אך ורק אחד מהגורמים הרבים המשפיעים על ההחלטה בסוגיית זיהוים של: 'חיי משפחה במשק בית משותף" (שם, פסקה 9). וכן כי מגורים משותפים: "אינם מתייחסים דווקא ללינת לילה משותפת" (שם, פסקה 10). ובהמשך: "השתכנעתי כי בני הזוג החליטו לקשור גורלם זה בזו, ודי דבקו האחד במשנהו...תוך שהם זקוקים ' זה לזו וזו לזה' ומבלים עיתותיהם יחדיו כמעט לאורך כל שעות היממה" (שם, פסקה 21(ב)). הועדה בהחלטתה התייחסה לערעור זה, שעובדותיו, מזכירות את המקרה דכאן. ואף היא נסמכת על שנאמר מפי כבש השופט י' כהן בערכאה הראשונה, תוך הדגשת הקטע העוסק בשימוש בשתי הדירות, כלדקמן: "מגוריהם של בני הזוג בשתי הדירות הסמוכות זו לו, הפכו באופן מעשי, נוכח סדר יומם שתואר לעיל, למגורים במעין דירה גדולה אחת ומשותפת. מעדויות שנפרשו בפני עלה כי לכל אחד מבני הזוג היה את מפתח שתי הדירות, וכי כל אחד מהם נכנס לשתי הדירות ועשה בהן שימוש באופן חופשי. בני הזוג עשו שימוש יחדיו בשתי הדירות, לסעודותיהם, לבישול יחדיו, ללינת צהריים משותפת ולעיתים אף ללינת לילה משותפת". (ההדגשות במקור; שם, פסקה 48) בסופו של יום, הערעור הנ"ל נדחה, ובית המשפט מציין כדלקמן: "אנו מצטרפים לבית משפט קמא במסקנתו שחרף העדר לינה משותפת כעניין שבשיגרה עדיין התקיים יסוד משק הבית המשותף. מסקנה זו מיוסדת על הנסיבות המיוחדות שפורטו לעיל, ובין היתר על שטחה הקטן של כל אחת מהדירות, על הגעתם התדירה של בניו של המנוח ללון בדירתו, ועל הקירבה המיוחדת שבין שתי הדירות המאפשרת לראות אותן לצרכינו כמעין דירה מורחבת כאשר כל אחד מבני הזוג פורש לישון בחלק אחר של הדירה. אנו סבורים ששאלת הלינה הנפרדת בענייננו, רלוונטית יותר לשאלת קיומם של חיי משפחה מאשר לשאלת ניהולו של משק בית משותף, אף על פי שהמערערים מבקשים לשלול בנקודה זו בעיקר את יסוד משק הבית המשותף. אכן חיי משפחה הוכחו גם הוכחו והוכח גם ניהול משק בית משותף, עד שבשיקלול כל הטענות נראה לנו שאין לתת משקל מכריע לכך שעם לילה נהגו בני הזוג, פעמים רבות, לפרוש לשנתם כל אחד בדירתו, כאשר המנוח מלווה תחילה את המשיבה לדירתה, מרחק של 30 מטר, ואף עושה כן בלבוש של אדם הנמצא בתוך דירתו" (שם, פסקה 5(י')). עת הכרעה 18. חוזרת השאלה וניצבת לפנינו, ועלי להכריע האם פסיקה זו, מתאימה אף לסוגיית הגמלאות שלפניי והאם חוק הגמלאות יש בו "משטר" שונה? נראית בעיני טענת המשיב כי בחוק הגמלאות יש הסדר מיוחד, ולפיו לא מספיקים הכללים בדבר מהותו של מוסד "הידועה בציבור", אלא דרישה מהותית של מגורים משותפים במשך 3 שנים טרם מותו של בן הזוג. הנה כי כן, אף במקרה שתנאי זה לא מתקיים, עדיין מקבל בן הזוג החי, מענק כמפורט לעיל. קביעת תקופת זמן, הן לעניין משכו או לעניין תחילתו, מוכרת היא בחקיקה, כפי שנקבע בהקשרים שונים כגון: בבג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4), 367, שם התייחס בית המשפט (הנשיא א' ברק), ליחס בין המשפט לזמן, וציין: הוראות המעבר שבחוק תיקי השקעות מעוררות שאלות הקשורות ליחס שבין המשפט לזמן זהו תחום נרחב ומעניין, אשר נחקר עד כה אך מעט. לעניין היחס בין חוק חדש לזמן, מן הראוי להבחין בין שאלות הקשורות למועד התוקף של החוק לבין שאלות הקשורות למועד התחולה של החוק. מועד התוקף עוסק בשאלה מתי נכנס החוק לתוקפו ("מועד התחילה") - ביום פרסומו, במועד שקדם לכך או במועד מאוחר מכך - ומתי מגיע תוקפו לידי סיום. מועד התחולה עוסק בשאלה על אלו פעולות מבחינת הזמן חל החוק: על פעולות שפעולתן נסתיימה בעבר (תחולה רטרואקטיבית); על המצב הקיים (תחולה אקטיבית או מיידית); על פעולות שייעשו בעתיד (תחולה פרוספקטיבית) (ראו: Driedger, On Construction of Statutes 3 rd. ed. 486 1994" (שם, 410). ובהמשך: "הנה כי כן, נקודת החיתוך של הוראות המעבר (סעיף 48) בחוק תיקי השקעות לעניין חובת הבחינות, המבחינה בין מי שעסק בעבר לפחות שבע שנים בניהול תיקי השקעות לבין מי שעסק בעבר תקופה קצרה משבע שנים, אינה מידתית. אין היא מתחשבת דיה בנסיון החיים ובאינטרס ההסתמכות של העוסקים הישנים. אין היא מאזנת ראוי בין הנזק לפרט לבין התועלת לכלל. כמובן, בכל הוראות מעבר יש הכרח לקבוע נקודת חיתוך מבחינת הזמן. בכל קביעת זמן יש מן השרירות. מכאן לא נובע שכל הבחנה הקשורה בזמן היא שרירותית. אף שקו הגבול בין יום ולילה הוא שרירותי משהו, וקיים פרק זמן של דמדומים, כולנו נדע להבחין בין יום ולילה בלא שהבחנה זו תא שרירותית (השוו ע"א 674/85 "אליהו חברה לביטוח בע,יוזמן מתורגמן לערבית נ' ז'ק, פ"ד מג(1) 356, 361)" (ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, 415). כך גם בע"פ 534/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4), 885, התייחסה כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש אל מקרה גבול, כדלקמן: "מקרי גבול הקוראים תיגר על מגבלות החוק קיימים תמיד...כך היא דרכם של חוקים: הם מותחים קו ואנו נימצא תמיד מצידו האחד של הקו או מצידו השני. ככל שנתקרב אל קו הגבול כך יתחזקו הספיקות והשאלות בנוגע למקרים הגבוליים" (שם, פסקה 13). אכן קביעת גבול או מתיחת קו, הן לעניין הוראה שבדין או החלטת בית משפט או קביעת נורמה, והן לעניין משקלות ומידות, ובמיוחד לעניין המועד, הייתה מאז ומתמיד שאלה קשה. (עוד ראו: בג"צ 5193/99 קיבוץ יחיעם נ' ממשלת ישראל, (כב' השופט מישאל חשין). קושיה זו התעוררה בגמרא, מאימתי קורין את שמע בשחרית? ולשיטת ר' אלעזר: "משיכיר בין תכלת לכרתי", כאשר התעורר הויכוח האם כרתי הינו הצבע הירוק (לדעת הרמב"ם והמאירי). מכל מקום הדבר מבליט את הצורך באבחנה, כאשר הגבול בדוגמא הנדונה הינו: הנץ החמה. בבג"צ 8803/06 גני חוגה בע"מ נ. שר האוצר, (1.4.07), מביא כב' השופט דוד חשין את הדילמה שהתעוררה בסוגיה זו בגמרא, בהיבט אחר, הן משפטי והן מעשי, בציינו: "כך, כדוגמה, נקבע במשנה כי גוזל שנפל משובך ופלוני מצאו, יוכל להיוותר בידי פלוני אם נמצא במרחק הגדול מ-50 אמה מהשובך; ואם נמצא במרחק הקטן מ-50 אמה, הרי שיש להשיבו לבעל השובך. הלכה זו נקבעה, כפי שמבארת הגמרא, על בסיס ההנחה שהגוזל, המכונה "המדדה", לא יכול היה להתרחק מהשובך יותר מ-50 אמה; ובלשונו של ר' עוקבא בר חמא: "כל המדדה - אין מדדה יותר מחמשים" (בבלי, בבא בתרא, כג, ב). על-כן, אם נמצא הגוזל מעבר למרחק של 50 אמה מהשובך, הוא נחשב כהפקר ופלוני רשאי לנכסו לעצמו. גבול זה אינו שרירותי בפני עצמו, משום שהוא נתמך ברציונאל. את הצורך בקביעת גבולות ותחומין, מידות ושיעורין, מוצאים אנו, כמובן, גם. ברם, גם גבול זה, כמו כל גבול, אינו נקי מקשיים, כמו בעיית העמימות שקיבלה ביטוי בקושייתו המפורסמת של האמורא ר' ירמיה, ששאל מה הדין כאשר רגלו אחת של הגוזל בתוך תחום 50 האמה, ורגלו השנייה מחוצה לו. בשל קושייתו זו הורחק ר' ירמיה מבית המדרש; וכך מובא הדיון בעניין זה בתלמוד:   "תנן: ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה - הרי הוא של בעל השובך ... חוץ מחמשים אמה - הרי הוא של מוצאו ... בעי רבי ירמיה: רגלו אחת בתוך חמשים אמה, ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה, מהו? ועל דא אפקוה לרבי ירמיה מבי מדרשא" (שם).        כל כך למה? בשל ההכרה בחשיבות שבעצם קביעת השיעורין. זאת חרף שולי השרירותיות עליהם עמדנו, וחרף בעיית העמימות העולה מקושייתו של ר' ירמיה." (שם, פסקה 7). 20. הנה כי כן, ממסכת העדויות והראיות שהונחה לפני הוועדה, ברור שגם ביחס לתקופה שלאחר מאי 2003, המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, שהיא חיה עם המנוח חיי המשפחה וניהלה איתו משק בית משותף. צוואת המנוח, העובדה ששניהם החזיקו חשבונות בנק אישיים שאליהם נכנסה משכורתם, והעובדה שגם חשבון הבנק המשותף, עליו נסמכה התובעת, התגלה כלא יותר מאחד מרבים שפתח המנוח ואינו יכול להעיד על האמור. הניסיון להסתיר את היחסים מחבריו ומקרוביו של המנוח, חוסר הידיעה המוחלט של המערערת על מצבו הכלכלי של המנוח, ובעיקר - הדירה ברח' גלבוע, כל אלו תומכים יותר במסקנה שגם אם בין בני הזוג נרקמו יחסים אינטימיים, הם לא היו ליחסים ידועים בציבור, כנדרש בחוק. לדעת המשיב, עיון בפסקי הדין, שהמערערת מפנה אליהם, מלמד שלא רק שהם אינם תומכים בטענת המערערת, אלא שיש בהם לתמוך בטענה שכל עוד המנוח התגורר באופן קבוע בביתה של מיכל, לא ניתן להכיר במערערת כידועה בציבור, וניתן לחלקם לשתי קבוצות: האחת, פסקי דין בהם הכירו בתי המשפט בחריג לתנאי המגורים המשותפים, לאחר שמצאו שהתקיימו נסיבות אובייקטיביות אשר מנעו מבני הזוג להמשיך ולהתגורר יחדיו. פסקי דין אלו מתייחסים לבני זוג שחיו יחדיו, אך בשל אילוצים כגון אשפוז אחד מבני הזוג או אילוצים הנובעים ממצב כלכלי, חדלו מלהתגורר יחדיו, אך הוסיפו לקיים קשר של ידועים בציבור. ברי, כי ההלכה שנקבעה בפסקי דין הללו (עב"ל 59/03, ע"ע 33/99) אינה רלוונטית לעניינו. השניה, עוסקת במקרים בהם הוכרה זכאותה של ידועה בציבור, חרף העובדה שהמנוח הוסיף להתגורר, לכאורה, עם רעייתו. אולם, הנסיבות שהובילו לפסיקה זו, שונות לחלוטין מהמקרה דנן. בעניין משעלי (דב"ע מד/0-62) ובעניין מימי עטר (דב"ע נו/255-0), דובר בבני זוג שחיו יחדיו עשרות שנים, ואף הולידו יחדיו ילדים ובנו משפחה. בשני המקרים, לקראת מותו של בן הזוג, חדלו בני הזוג מלהתגורר יחדיו, אך הוסיפו לחיות כבני זוג. בעניין פרשת עטר, בני הזוג חדלו מלהתגורר יחדיו בשל מצוקה כלכלית שפקדה אותם, ובשל מצבו הבריאותי של בן הזוג. השאלה - האם השניים היו ידועים בציבור, חרף הפרידה במגורים, כלל לא הייתה במחלוקת (ובניגוד לאמור בערעור, הבעל כלל לא לן באותה עת בדירת רעייתו, אלא בדירת אחותו ובדירת בנו). גם בעניין משעלי, דובר בבני זוג אשר היו נשואים כשלושים שנה ואשר היה להם ילד משותף. בשל מצבו הרפואי של האב, ולטובת הילד הקטין, הסכימו להתגרש, אך הוסיפו לנהל משק בית משותף, כאשר האם סועדת את האב החולה. בעניין עב"ל 1169/01 אורה אביטל נ' המוסד לביטוח לאומי (אתר נבו) (10.5.04),נקבע כי: "המערערת חיה עם המנוח חיים משותפים במשך כ-34 שנים עד לפטירתו ביום 5.6.1998. בשנת 1976 נולדה למנוח ולמערערת בתם המשותפת טלי." (שם, 4). אמנם, במקרה זה, במקביל למגוריו עם המערערת, המנוח הוסיף לגור גם בבית אשתו החוקית, ממנה לא התגרש, אולם, בניגוד לענייננו, אשתו החוקית של המנוח "ראתה בהם זוג לכל דבר והשלימה עם זה. היא העידה כי ידעה שהוא נמצא בבית המערערת בהפסקות מהעבודה אך לא ידעה מתי היו לו הפסקות מהעבודה". מכאן מבקש ב"כ המשיב להגיע למסקנה, לפיה עולה בבירור מפסק הדין בעניין סנדה (ע"ע 189/99 סנדה אהרון נ' הממונה על תשלום הגמלאות (אתר נבו) (20.2.02) שיש לדחות את הערעור באשר עובדותיו דומות לענייננו, ומדובר שם בשאריו של גמלאי בשירות המדינה, וכי הוראות הדין חופפות. המנוח, שם, ניהל מערכת יחסים ממושכת מחוץ לנישואין. בשלב מסוים (ינואר 1993), עזב את ביתו ועבר להתגורר בבית ידועתו בציבור. כשנתיים וחצי לאחר מכן, נפטר הגמלאי. בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטת (כתוארה אז) נילי ארד), התייחס למספר פסקי הדין וקבע: "שונה המקרה שלפנינו מהמקרים האחרים בהם מדברת המערערת. בעניין עטר [2], המדובר היה במגורים משותפים של בני-זוג ידועים בציבור שחיו יחדיו במשך קרוב לשלושים שנה, נולדו להם ילדים משותפים והם גידלו אותם יחדיו. רק מחמת מחסור כלכלי נאלצו להפריד את מקום מגוריהם כשנתיים לפני פטירתו של המנוח וגם אז שמרו על קשר רצוף ביניהם. כך גם בעניין משעלי [8], המדובר היה בבני-זוג שהיו נשואים כשלושים שנה, הולידו ילדים ובנו משפחה. מסיבות מיוחדות התגרשו, אך המשיכו לנהל משק בית משותף, למרות שלמנוח הייתה דירה משלו. בענייננו, גם אם הייתה ענת ידועה בציבור כאשתו של המנוח זמן רב, הרי שרק משעה שהתמלא התנאי המצטבר הנדרש בסעיף 4(א)(1) לחוק, והוא ש"גרה עמו במשותף", הפך מעמדה להיות "אלמנה", לאמור "בן-זוג" שהוא "שאירו" של הנפטר. ביקוריו התכופים של המנוח בדירתה ויחסי הקירבה שביניהם, אין בהם כשלעצמם כדי להעיד על מגורים יחדיו ועל ניהול משק בית משותף באופן קבוע ורצוף. אף לשיטתה של ענת לא השתכללו המגורים סופית, אלא לאחר שהמנוח יכול היה לעבור להתגורר בדירתה דרך קבע, וכזאת עשר בינואר 1993." (שם, פסקה 10). דברים דומים נאמרו, גם מפי כבוד השופט יצחק כהן, בבית המשפט המחוזי בחיפה (בע"מ 305/05 ח. כ. נ' א. ש. (לא פורסם) : "דברים אלה מבהירים כי עד למועד כריתת הסכם זה... התגורר המנוח דרך קבע ביחד עם המשיבה. גם אם אניח כי מדי פעם נהג ללון בדירת המערערת, ואף אם אביא בחשבון את טענות ב"כ המערערת על הקשר האינטנסיבי שהיה קיים בין המנוח והמערערת לפני התאריך האמור, עדיין אין הדבר מלמד על שהיה קיים בין השניים קשר של ידועים בציבור. בבסיס ההכרה בקשר הקיים בין שני אנשים הטוענים כי הם ידועים בציבור, עומדת ראייתו של הציבור את השניים כאילו הם נשואים זה לזו... כאשר פלוני מתגורר דרך קבע בדירת המגורים עם אשתו, ומעת לעת הוא נוהג ללון אצל אישה אחרת, עדיין לא מתקיים הבסיס להכרה באישה האחרת כידועתו בציבור של פלוני, והוא הדין גם אם השניים מצויים זה במחיצתו של זה שעות רבות ביממה, הן בזמן העבודה והן לאחריה". (צוטט על ידי המשיב בתשובתו, פסקה 15). בהתייחס לפסק דינו של בית הדין לעבודה שניתן ביום 13.12.09 בתביעה שהגישה המערערת נגד המוסד לביטוח לאומי, מציין המשיב כי בית הדין לעבודה בחיפה הכיר בכך שהמערערת הייתה בת זוגו של המנוח החל משנת 2002 [ללא ציון החודש]. לאור האמור לא אוכל להתערב במימצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הועדה היות המערערת בבחינת ידועה בציבור של המנוח, והן לענין העדר מגורים משותפים במשך 3 שנים. אחרית דבר מראשיתו 21. נשוב עתה לטענת הסף של המשיב לפיה, אין הערעור עומד בתנאי שמציב סעיף 48 לחוק, הקובע: "(א) התובע או הממונה רשאי, תוך שלושים ימים מיום שהגיעה אליו החלטת ועדת הערעור, לערער עליה בשאלה משפטית לפבית המשפט המחוזי". מדובר בחקיקה ראשית המגבילה את הסוגייה שעליה ניתן להגיש ערעור לבית משפט זה לשאלות משפטיות בלבד. כאן, השאלה העומדת על הפרק ואשר נדונה הן על ידי הממונה על הגמלאות והן על ידי הוועדה היא שאלה עובדתית מובהקת - האם התגוררה המערערת עם המנוח במשך שלוש שנים עובר לפטירתו. הכרעה בשאלה זו גוזרת את זכאותה של המערערת לקצבת שארים. כך גם לגבי שאלות עובדתיות נוספות שהוכרעו על ידי הוועדה, ובין היתר, האם המערערת והמנוח ניהלו משק בית משותף וכן האם התקיימו, כעניין שבעובדה, תנאים חריגים המצדיקים הענקת גמלה חרף לשון החוק המחייבת מגורים משותפים במשך שלוש שנים. בע"א (י-ם) 2153/08 טארק פלאח נ' הממונה על תשלום הגמלאות (אתר נבו) (17.6.09), נאמר מפי כב' השופטת ס.נ. י, צור: "בפתח הדברים יש לומר כי מסגרת הדיון בערעור שבפני קבועה בסעיף 49 לחוק שירות קבע (גמלאות) ולפיו הערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת ועדת הערעורים הינו בשאלה משפטית בלבד. על פני הדברים הערעור שבפני, רובו ככולו, נסב על עניינים עובדתיים הנוגעים לרקע שהביא לפיטוריו של המערער משירות הקבע בצה"ל ולהתנהלות גורמי הצבא בעניינו. עניינים אלה נקבעו והוכרעו על ידי ועדת הערעורים ואין עליהם ערעור לבית המשפט המחוזי. למעשה אין בפני כל שאלה משפטית הטעונה הכרעה לגביה מוסמך בית משפט זה לפסוק בערעור. מטעם זה בלבד דין הערעור להדחות" (שם, פסקה 32). לבד מהחוקים העוסקים בגמלאות, ישנה הוראה דומה בסעיף 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן "חוק התגמולים") הקובע: (א) חייל משוחרר או חייל בשירות קבע וכן קצין תגמולים רשאים לערער על החלטת ועדה רפואית עליונה לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד". (ההדגשה - אינה במקור). לאור הוראת סעיף זו, נדחו ערעורים רבים, חרף התוצאה אינה מיטיבה עם בן הזוג של הגימלאי (כבמקרה שלנו) או החייל בהתאם לחוק התגמולים. פן נוסף הינו עצם אי התערבות ערכאת ערעור במימצאים עובדתיים שנקבעו על ידי ועדות, וכך גם קביעת מהימנות הנתונה לערכאה הדיונית, כך בהליכים בבתי המשפט, כפי שנקבע פעם נוספת לאחרונה בע"א 2254/09 צ.נ. בנייני איכות בנתניה בע"מ נ' עו"ד גונן קסטנבאום (אתר נבו) (3.1.11) מפי כב' השופט י' דנציגר (בהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט ס' ג'ובראן): "כידוע, הלכה פסוקה היא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, והתערבות שכזו שמורה למקרים חריגים בלבד בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם. הטעם לכך הוא שלערכאה הדיונית היכולת והאפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם הנגדית ולבחון לעומק כל ראייה וחוות דעת ועל כן היא בעלת יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור במישור זה [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998) (להלן: עניין בראשי); ע"א 4839/92גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, 755 (1994); ע"א 989/03 א' חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, 807 (2005)]. יתרה מכך, בעניין בראשי נפסק כי יש ליישם הלכה זו ביתר שאת כאשר פסק הדין של הערכאה הדיונית מושתת במידה רבה על מידת המהימנות שייחס בית המשפט לעדים שהתייצבו לפניו". (שם, פסקה 13). כך גם בדיוני הועדה הרפואית העליונה לפי חוק התגמולים, היא שקובעת את מהימנות הראיות שהנכה מציג לפניה, ובתוך כך שוקלת את דבריו ואת ממצאי הבדיקה הקלינית, ואין מקום להתערב בקביעותיה ובשיקול דעתה הרפואיות. נפרט. סוגיית היקף סמכותו של בית המשפט הוכרעה בשורה ארוכה של פסקי דין,  ושב על הלכה זו כב' השופט י' דנציגר ברע"א 1982/10 שלום דראב נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים (אתר נבו, 22.8.10), בציינו:   "ערעורו של המבקש הופנה מלכתחילה נגד ממצאיהן הרפואיים של הועדות הרפואיות שדנו בעניינו, והתמקד בעיקר בטענותיו לפיהן קיימת החמרה בברכו השמאלית וכי יש להכיר בנכות המוסבת של ברכו הימנית. מדובר בהשגה על קביעות רפואיות שבית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בהן" (שם, פסקה 7).   (ראו והשוו: רע"א 7481/08 פלוני נ' משרד הביטחון, קצין התגמולים (אתר נבו, 24.9.2008); רע"א 906/08 שררה נ' קצין התגמולים משרד הביטחון (אתר נבו, 23.11.2008); ע"ו (י-ם) 27318-09-10 פלוני נ' משרד הבטחון, קצין התגמולים (אתר נבו) (12.1.11)). הנה כי כן, אף מטעם זה אין מנוס אלא לדחות את הערעור. ערעורה של צליל 22. אשר לצליל, הרי משלא היתה היא צד להליך בפני הוועדה, אין היא יכולה להיות צד לערעור שלפני. התוצאה 23. מן המורם עולה אפוא, שלא אוכל לקבל את הערעור, והוא נדחה בזאת, הן לעניין מערערת 1 והן לעניין מערערת 2. המערערת 1 תישא בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. ידועים בציבור