מוות בתאונת ציד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוות בתאונת ציד: 1. עניינה של התביעה באחריותם של הנתבעים או מי מהם למותו בטרם עת של המנוח ז"ל , יליד 4.6.1980 אשר נורה ונהרג ביום 14.7.04 (להלן - "המנוח"). התובעים הם הוריו ויורשיו של המנוח על פי צו ירושה מיום 18.1.2009. הנתבע מס 1 (להלן - "הנתבע") הוא תושב בית ג'אן ובזמנים הרלוונטים לתביעה היה חייל בגדוד חי"ר בצה"ל. המדינה 2 היא מדינת ישראל (להלן - "המדינה"). נסיבות האירוע והעובדות הצריכות לעניין 2. המנוח נורה למוות בליל 14.7.04, במטע ליד ישובו, בית ג'אן, בהיותו בן 24 שנים. לטענת התובעים הנתבע ירה במנוח והרגו, בשגגה, בעת שהנתבע עסק בציד. על נסיבות האירוע נשוא התביעה, ניתן ללמוד מכתב אישום מתוקן שהוגש כנגד הנתבע ואחד בשם פאיד קבלאן. נבהיר כי בכתב האישום מכונה פאיד קבלאן נאשם 1 ואילו הנתבע כאן מכונה נאשם 2. כך מתוארות נסיבות מותו של המנוח בכתב האישום: "הנאשם הנ"ל [הנתבע כאן, י.ו], בהיותו חיילים [כך במקור, י.ו] בצה"ל, ביום 14.7.04 בשעה 02:00 לערך, בבית ג'אן, גרם ברשלנות למותו של אדם; הנאשם הגיע עם נאשם 1 ואזרחים נוספים  למטע בבית ג'אן במטרה לצוד חזירי בר כאשר הם נוטלים את נשקם האישי; הנאשם מס' 1 - נשק מסוג רוס"ק M-16  מסט"ב 4338807 ונאשם מס' 2 - נשק מסוג רוס"ר M-16  מסט"ב 5066406. כאשר הגיעו אל פאתי הפרדס טען כל אחד מהם את נשקו במחסנית ודרך אותו. שניים מהאזרחים נפנו לכיוון אחד והנאשמים יחד עם אזרח נוסף פנו לכיוון השני. לאחר מערב שנמשך קרוב ל-50 דקות ששמעו רחשים. נאשם מס' 2 כיוון נשקו אל עבר מקור הרחש וירה מספר יריות. זאת עשה מבלי שבדק מהו מקור הרחש, ומבלי שראה לעבר מה הוא יורה. כתוצאה מירי זה מצא את מותו נביל מסעוד ז"ל" (להלן - "האירוע" ו/או "התאונה"). 3. הנתבע הודה, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב האישום המתוקן והוא הורשע על פי הודאתו בעבירות של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז -1977, פציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין, שיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, ואיסור צידה לפי סעיף 14+2(ב) לחוק הגנת חיית בר התשט"ו - 1955 . 4. בכתב התביעה נטען כי פסק הדין הפלילי שהרשיע את הנתבע, מהווה ראיה לכאורה לחבותו בעוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. בהקשר זה נטען עוד כי הנתבע לא סתר את פסק הדין הפלילי ועל כן יש לקבוע כי הנתבע התרשל ויש לחייבו בפיצוי התובעים. לחילופין, טוענים התובעים כי הנתבע התרשל בכך שנהג בחוסר סבירות, יצא למסע צייד ללא היתר ובלי לקבל הכשרה, וירה לעבר המנוח מבלי לבדוק את השטח ומבלי לנקוט בשום אמצעי זהירות. 5. כנגד המדינה טוענים התובעים כי בהיות הנתבע חייל צה"ל, הוא קיבל מהמדינה את הנשק בו בוצע הירי, וזאת מבלי לציידו בנוהלי בטיחות מתאימים. כן נטען כי חובה על מפקדי הצבא לתדרך כראוי את החיילים לפני היציאה לחופשה בנוגע לנוהלי השימוש בנשק, וחובה זו הופרה על ידי המפקדים. התובעים טוענים עוד כי לא נבדקה כראוי מידת התאמתו של הנתבע לגיוס ליחידה קרבית ולשימוש בנשק קטלני, לרבות, נשיאת נשק במהלך החופשה. בשל כל אלה, פעלה המדינה בחוסר סבירות המגעת כדי התרשלות ויש להטיל עליה אחריות ישירה לאירוע. לחילופין, נטען כי המדינה נושאת באחריות שילוחית למעשיו של הנתבע כאמור בסעיף 13 לפקודת הנזיקין, מאחר והנתבע היה במועד הרלוונטי לתביעה חייל הכפוף לנתבעת, וכן כי הנשק שבוצע בו הירי הינו נשק צבאי שנמסר לנתבע על ידי המדינה לצורכי שירותו הצבאי. 6. בסיכומיהם, צירפו התובעים ראייה חדשה שלא הוגשה על ידם במהלך המשפט - פקודת מטכ"ל מס' 2.0101, וטוענים, לראשונה, כי המדינה התרשלה בכך שהפרה הוראות פקודה זו. בהקשר זה נטען (בניגוד לאמור בתביעה), כי המדינה לא הוכיחה כי על הנתבע חלה חובה בנשיאת נשק אישי אף ביציאתו לחופשה, ו/או לא הצביע על שיקולים לפיהם צרכי היחידה ו/או בטחונו האישי של הנתבע חייבו יציאה לחופשה עם הנשק. אקדים את המאוחר ואומר כי לא היה כל מקום לצרף ראיה חדשה זו לסיכומים ולהעלות טענות חדשות המהוות הרחבת חזית אסורה, ולפיכך, לא תינתן לראיה זו ולטענות אלה כל משקל. 7.       אשר לגובה הנזק, טוענים התובעים כי הם זכאים לפיצוי בגין השנים האבודות בהתאם להלכת אטינגר (ע"א 140/00 עיזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיכון ופיתוח פד"י מח(4), 486). התובעים טוענים עוד כי המנוח צפוי היה להשתכר סכום של 10,000 ₪ לחודש. התובעים עורכים בתביעתם, משום מה ובניגוד להלכת פינץ, חישוב נזק בגין השנים האבודות במסגרתו נלקח בחשבון שכרו של אבי המנוח תוך חלוקת "הקופה המשותפת" למספר הנפשות שהתגוררו בבית המנוח וחישוב גובה הנזק לפי שיטת הידות. סך הנזק, לרבות הוצאות בגין קבורה ומצבה ופיצוי בגין כאב וסבל, הועמד על ידי התובעים על סך של למעלה מחמשה מיליון ₪. טענות הנתבע 8.         הנתבע מכחיש בכתב הגנתו ובתצהירו את אחריותו לתאונה וטוען כי לא הוכח שהמנוח נורה ונהרג מירי שבוצע מנשקו דווקא. לגרסתו, בעת האירוע בוצע ירי על ידי אנשים נוספים שיכול וגרם למותו של המנוח. הנתבע טוען עוד כי הודאתו בהליך הפלילי נעשתה מתוך טעות, בטרם בדקו רשויות החקירה את הראיות ובטרם מוצתה החקירה עד תום, לרבות, טרם בדיקת כלי הנשק האחרים שהיו מעורבים באירוע. לדבריו, היו בזירת האירוע, פרט לו, עוד שלושה אנשים חמושים. השוטרים שהגיעו ראשונים למקום האירוע ראו במקום גם תרמילים של רובה ציד, אך העלימו אותם כדי להגן על אחד המעורבים שאביו היה עמית שלהם לעבודה. עוד טוען הנתבע כי שניים מהמעורבים בארוע התאבדו זמן קצר לאחר האירוע, בטרם מסרו עדות מלאה, וכי עדותם יכולה הייתה לאושש את טענתו של הנתבע כי המנוח לא מת מהירי שהוא ביצע. נטען עוד כי העדים היו מאוימים על ידי אחרים בעלי עניין; החוקרים לא נתנו מענה הגיוני לעובדה שלמרות שהמנוח וכמאל קבלאן, אדם נוסף שנפצע באירוע, דיממו דימום מסיבי בעקבות הירי, לא נמצאו עקבות דם במקום; לא בוצעה נתיחה לאחר המוות שהייתה יכולה לקשור בין הנשק שממנו נורו הכדורים לעבר המנוח לבין מותו של המנוח, ועוד טענות כהנה וכהנה כנגד החקירה. 9.         לחילופין, טוען הנתבע כי יש להטיל על המנוח אשם תורם, הן מכוח דוקטרינת ההסתכנות מרצון כאמור בסעיף 5 לפקודת הנזיקין, והן נוכח התרשלותו של המנוח. לעניין זה נטען כי הרשעת הנתבע בפלילים אין בה כשלעצמה כדי לשחרר את המנוח אף הוא מאחריות לאירוע. 10. הנתבע סבור שהמדינה אחראית אף היא לאירוע כיוון שמפקדיו בצבא לא תרגלו אותו  מספיק בשימוש בנשק, לא שננו בפניו את הוראות הבטיחות ולא אסרו עליו להשתמש ברובה למטרות ציד. 11. לעניין הנזק, טוען הנתבע כי גם אם תתקבל התביעה, לא יביא הדבר מזור לתובעים. הנתבע הוא חסר אמצעים, וחסר כל יכולת לעמוד בחיובו בפיצוי התובעים. אציין כי הנתבע לא ערך בסיכומיו כל תחשיב לעניין גובה הנזק. טענות המדינה 12.         המדינה מכחישה בכתב הגנתה את כל סעיפי האחריות המיוחסים לה בכתב התביעה וטוענת כי מות המנוח נגרם מסיבות שאינן קשורות בה ואינן בשליטתה. נטען כי הפגיעה הנטענת במנוח ארעה כתוצאה ממעשיו הפליליים ו/או מרשלנותו של הנתבע ואין להטיל עליה כל אחריות למעשיו, ולחילופין, התרשלותו של הנתבע היא הגורם המכריע שהביאה לקרות התאונה. המדינה מפנה לתיקו הרפואי של הנתבע ממנו עולה כי הנתבע לא סבל מכל בעיה רפואית/נפשית אשר מנעה ממנו לאחוז בנשק. המדינה טוענת עוד כי הנתבע קיבל הסבר מלא בנוגע להוראות הבטיחות והנהלים הרלוונטים החלים על נושאי נשק בעת יציאה לחופשה. כן נטען כי אין ליתן כל משקל לטענות התובעים בסיכומיהם בנוגע לפקודת מטכ"ל מס' 2.0101, המהווה הרחבת חזית אסורה. המדינה הגישה הודעת צד שלישי כנגד הנתבע במסגרתה טענה כי מלוא האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע ובמידה ותושת עליה אחריות כלשהי, על הצד השלישי לשפותה. דיון והכרעה אחריות הנתבע 13. אחריותו של הנתבע למות המנוח אינה יכולה להיות מוטלת בספק, לאור הודאתו  בגרימת מוות ברשלנות במסגרת ההליך הפלילי, והרשעתו בעבירה זו. הנתבע לא הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי המרשיע, כאמור בסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. ההלכה היא כי  נתבע בהליך אזרחי המעוניין לסתור פסק דין מרשיע צריך לבקש ולקבל את רשות בית המשפט לעשות כן (ראו ברע 15/76 שפין נ' כהן, פ"ד ל(2) 251) הנתבע בחר שלא להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור, אף שניתנו לו מספר הזדמנויות לצורך כך. בדיון שהתקיים ביום 2.3.2010 הודיע בא כוחו של הנתבע כי בכוונתו להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע לפי סעיף 42 לפקודת הראיות. ביום 15.3.2010 ביקש הנתבע וקיבל הארכת המועד להגשת הבקשה להבאת ראיות לסתור. בסופו של דבר, ועל אף ההזדמנויות שניתנו לנתבע, הוא נמנע מהגשת בקשה זו. 14. אדגיש כי בין כך ובין כך, לא תינתן רשות להבאת ראיות לסתור אלא במקרים מיוחדים, ועל מנת למנוע עיוות דין. ראו: "... מסתמן, לגבי הבאת ראיות לסתור, הבדל חשוב בין האדם שהורשע (לרבות חליפו או מי שחב בחובו הפסוק ...), לבין אדם אחר, זר להליך פלילי. לראשון היתה שעת כושר להביא ראיותיו לפני השופט הפלילי, ולכן אין מקבלים מידו ראיה לסתור, אלא מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. מן הצורך להטעים שלא בנקל תינתן לבעל- דין כזה רשות להבאת ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי-המשפט ידם במתן הרשות, יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות בבית-המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת...."  (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט נ' מסעוד , פד"י כט (1) 208 (1974)). 15. נחזור למקרה שלפנינו - משלא הוגשה כל בקשה להבאת ראיות לסתור, אני קובעת כי הודאת הנתבע כי גרם למותו של המנוח במסגרת ההליך הפלילי והרשעתו בגין כך בעבירת גרם מוות ברשלנות, מהווה ראייה מכרעת להוכחת חבותו בעוולת הרשלנות. 16. למעלה מן הדרוש אוסיף כי התנהגותו הרשלנית של הנתבע עולה אף מהחומר שהונח לפני, ובין היתר, שימוש בנשק למטרת ביצוע עבירת הציד, ושימוש רשלני בנשק (הנתבע הודה כי יכול היה אולי למנוע את האסון לו הסתכל בכוונת הרובה בטרם ירה. הנתבע ציין כי מפקדיו אמרו לו שאסור לו לשחק בנשק וכי עליו לנעול אותו מאחורי בריח, ועוד). 17. טענותיו והשגותיו של הנתבע בתצהירו כנגד החקירה הפלילית, נטענו על ידו בעלמא בלא שהניח תשתית עובדתית וראייתית ולו לכאורה על מנת לתמוך בטענות אלה. כך, תצהירו מלווה בהשערות גרידא, בטענות שאינן מתיישבות עם האמור בכתב האישום בו הודה, ועם האמור בגזר הדין בהתייחס לנסיבות האירוע וחלקו של הנתבע. הנתבע בחר שלא להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור, וממילא לא הוגשה בקשה לזמן לעדות את הגורמים שלטענו התרשלו בעבודתם או שיבשו ראיות, או היו עדי ראייה לאירוע. גם חקירת הנתבע את המומחה מר ברנרד שכטר, עובד מעבדת הנשק במחלקה לזיהוי פלילי המטה הארצי במשטרת ישראל, אשר בדק תרמילים שנמצאו בשטח האירוע ורסיסים מגופו של כאמל קבלאן  19.9.2009 לא הועילה לנתבע. המומחה העיד כי התרמילים שהגיעו לידיו נורו בוודאות מנשקו של הנתבע, לא הגיעו לידיו תרמילים נוספים, לא הגיעו לידיו רסיסים מגופת המנוח ואין הוא יכול לקבוע מה מקור הרסיסים בגופו של כאמל קבלאן, אך גם לא ניתן לשלול שהם מנשק מסוג M-16. 18. מן האמור עולה כי לא עלה בידי הנתבע לסתור את החזקה העולה מפסק הדין הפלילי המרשיע אותו בגרימת מוות ברשלנות. אשר על כן, אני קובעת כי הנתבע הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו וגרם בהתרשלותו למות המנוח. הטלת אשם תורם 19. הנתבע אומנם טען בכתב הגנתו כי יש להטיל על המנוח אשם תורם לקרות התאונה, ואולם, בסיכומיו, זנח הנתבע טענה זו (שמא נוכח תשובת התובעים בעניין זה בסיכומיהם) ויש אפוא לראותו כמי שוויתר על הטענה. אחריות המדינה 20.         התובעים טוענים כלפי המדינה כי היא נושאת, הן באחריות ישירה לקרות התאונה, והן באחריות שילוחית. אחריות ישירה 21. כאמור לעיל, התובעים הוסיפו במסגרת סיכומיהם טענה חדשה, שלא בא זכרה בכתב התביעה, לפיה, המדינה התרשלה בכך שאישרה לנתבע לשאת נשק גם בחופשתו בניגוד להוראות מטכ"ל. טענה זו, לבד מהיותה הרחבת חזית אסורה, אינה מתיישבת עם הנטען בכתב התביעה לפיו, התרשלות המדינה מתבטאת באי מתן הוראות בטיחות לנתבע בנוגע לשימוש בנשק בעת החופשה, טרם צאתו לחופשה. למעלה מן הדרוש אוסיף עוד כי פקודת המטכ"ל שצורפה, ממילא אינה רלוונטית לענייננו בהיותה מאוחרת למועד התאונה (הפקודה נכנסה לתוקף בשנת 2007). לאור האמור, אתייחס להלן רק לטענות התובעים ככל שאלה נטענו בכתב תביעתם. 22. התובעים טוענים כאמור כי המדינה התרשלה בכך שלא ציידה את הנתבע בהוראות בטיחות ובנוהלים מתאימים לגבי אופן השימוש בנשק האישי בעת היציאה לחופש, ולא תדרכה אותו כראוי. לחילופין, נטען כי לא נבדקה מידת התאמתו של הנתבע לגיוס ליחידה קרבית ולנטילת נשק בעת צאתו לחופשה.        דין הטענות להידחות. 23. אשר לטענות התובעים בנוגע לאי הדרכת הנתבע או להדרכה לקויה - טענות אלה דינן להידחות באשר הן אינן מתיישבות עם עדותו של הנתבע עצמו, שהעיד כי הוא קיבל הדרכה מלאה בנוגע לאופן השימוש בנשק בעת החופשה. לעניין זה העיד הנתבע כי הוא היה מודע להוראות שקיבל ממפקדיו לנעול את נשקו האישי בביתו בעת שהותו בחופשה וכי הוא החליט לעשות שימוש בנשקו לצורכי צייד, אף שידע שהדבר אינו חוקי ונוגד את הוראות הצבא. הנתבע העיד כי הוא החל את שרותו הצבאי שמונה חודשים לפני האירוע ועבר הכשרה כמקובל. לדבריו, מפקדו הנחה אותו בדבר כללי הזהירות בנוגע לאחזקת נשק בעת חופשה, לרבות מתן הוראות בדבר האיסור לעשות בנשק כל שימוש אישי. בעדותו בפני חוקרת מצ"ח ביום 14.7.04 אמר הנתבע את הדברים הבאים: "שאלה: האם לפני שיצאת מהבסיס עברת תדרוך לנוהל אבטחת ושימוש בנשק? תשובה: כן, הסמ"פ שלי, שי, במפקדה XXX העביר את התדרוך. שאלה: מה כלל התדרוך? תשובה: לשים את הנשק מאחורי שני מנעולים, להפריד בין נשק למחסנית, ואסור לנקות נשק בבית ולפרק אותו. לא אמרו לנו שאסור להשתמש בו, אבל אני יודע שאסור. שאלה: האם עברת בוחן בטיחות בנשק? תשובה: כן, עברתי" (עמוד 6 לעדות, שורות 15-24) בעדותו בבית המשפט ובתשובה לשאלות עו"ד משרקי, באת כוח המדינה, העיד הנתבע כדלקמן: "ש. אמרת שקיבלת תדרוך במפקדה משי, ובתצהיר אמרת שלא הדריכו אותך. איך מסתדר? ת. התדרוך היה לנעול את הנשקים בארונות, זה היה התדרוך שעברנו. ש. אף אחד לא אמר לך שאפשר להשתמש בנשק לצרכים פרטיים? ת. ידעתי שצריך לנעול אותו. ידעתי שאסור להשתמש בנשק לא לצרכי הצבא. ש. האם עברת תדריך בטיחות על הנשק, איך להשתמש בנשק? ת. אני עברתי תדרוך איך להשתמש בנשק. ש. עברת תדרוך לירות דרך כוונות, שלא יפגע במישהו אחר? ת. נכון" (פרוטוקול מיום 21.4.2010 עמוד 19 שורות 20-28) מהאמור עולה בברור כי טענת התובעים לפיה, הנתבע לא קיבל כל הדרכה או הדרכה נאותה בנוגע לשימוש בנשק בעת חופשה, נטענה בעלמא, היא נעדרת כל בסיס ודינה להידחות. לא נעלמה מעיני כי בתשובה לשאלת ב"כ התובעים השיב הנתבע בחיוב לשאלה האם קיבל הדרכה כיצד משתמשים בנשק, אך סייג זאת בכך שההדרכה הייתה במהלך חודשיים טירונות שעבר ולא לפני שיצא מהבסיס טרם החופשה. אלא, שדברים אלה עומדים בסתירה להודעותיו של הנתבע במשטרה, כמפורט לעיל, ואני מעדיפה את דבריו שם המהימנים בעיני יותר, מאשר תשובותיו של הנתבע לב"כ התובעים, אשר לוו בנימה מגמתית. התאמת הנתבע לשאת נשק 24. התובעים טענו בתביעתם כי לא היה מקום לגייס את הנתבע ליחידה קרבית ולהפקיד בידיו נשק. לעניין זה ביקשו התובעים וקיבלו, צו לעיון בתיקו הרפואי של הנתבע בצה"ל. תיקו הרפואי של הנתבע לא העלה דבר, ומשכך, זנחו התובעים טענתם זו בסיכומיהם, וטוב עשו. רשלנות מכרעת 25.       בשולי הדברים אומר עוד, כי אף אם היה נמצא כי המדינה התרשלה (ולא היא), הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי התרשלותה של המדינה נבלעת בהתרשלותו המכרעת של הנתבע, כאמור בסעיף 64 לפקודת הנזיקין. לפיכך, די בכך כדי לקבוע שאין להטיל על המדינה כל חבות, אף אם נמצאה אשמה. התנהגותו של הנתבע, בעשותו שימוש בנשק צבאי למטרות ציד, הייתה ברף הגבוה ביותר של עוולת הרשלנות. הנתבע הפר את כל הנהלים וההוראות לגבי אחזקת נשק בעת יציאתו לחופשה, עשה שימוש בנשק למטרות ביצוע עבירה, ירה לעבר בני אדם בחשיכה ומבלי לוודא כי הוא מסוגל להבחין במטרתו ושאינו מסכן איש. די בכל אחד מאלה כדי לראות במעשיו של הנתבע את הסיבה המכרעת לקרות התאונה הטראגית, על אחת כמה וכמה בכולם במצטבר. מכל האמור עולה כי התובעים לא הוכיחו את טענתם כי יש להטיל על המדינה אחריות ישירה לקרות האירוע. אחריות שילוחית 26.       התובעים טוענים עוד כי יש להטיל על המדינה אחריות שילוחית למעשיו של הנתבע. דין טענה זו להידחות.            אחריותה השילוחית של המדינה מקורה בהוראת סעיף 13(א) לפקודת הנזיקין הקובעת כדלקמן: "13 (א)   לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו — (1)   אם הרשה או אישרר את המעשה; (2)   אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;               אולם — (א)   מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד; (ב)   מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו. (ב)  רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד.            (ג)   לענין סעיף זה, מעשה — לרבות מחדל. 27. נכונה אני להניח, לצורך העניין, כי מאחר והנתבע קיבל הוראות לשאת עמו את נשקו האישי גם במהלך חופשתו, "המשיכה החזקתו את של הנשק בידיו להיות חלק ממילוי תפקידו, וזאת משום שהצבא הפקיד את הנשק בידיו בידיעה שיימצא בידיו גם כאשר הוא מבצע במהלך חופשתו פעולות שנועדו לצורך אינטרס אישי שלו" (רע"א 1389/98 מזאוי נ. מדינת ישראל פדי נג(3) 229 (1999)). אלא, שעל אף שלכאורה הנתבע עשה את המעשה תוך כדי עבודתו, הרי שבנסיבות החמורות של המקרה דנן, בהן עשה הנתבע שימוש בנשק לשם ביצוע עבירות, חל האמור בסיפא של סעיף 13 (ב) לפיו - "לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד". לעניין זה נקבע כי "לא בכל מקרה שבו נגרם נזק על-ידי נשק שהחזיק חייל בחופשה יהיה על המדינה לשאת בנזק מכוח אחריותה השילוחית. לדוגמה, במקרה שבו שימש הנשק בידי חייל לשם ביצוע עבירה, יש מקום לראות את השימוש בנשק כ"מעשה שעשה העובד למטרות עצמו ולא לענין המעביד", אשר המעביד אינו חב בגינו" (פרשת מזאוי לעיל פסקה 11, הדגשה שלי י.ו). כן ראו: ת"א (עכו) 3055/97 עזבון המנוח סואעד נ' משרד הביטחון (מיום 1.2.01), דבריו של כב' השופט י. עמית: "...נקבע כי אין להטיל על המדינה אחריות שילוחית בשל שימוש בנשק שנעשה על ידי חייל בחופשה לשם ביצוע עבירה" (פיסקה 19 לפסק הדין). לעניין זה ראו גם: "הטלת אחריות על המדינה במקרה כמו המקרה דכאן, משמעה קביעה של בית-המשפט כי על המדינה להציב שומרים, פקחים ובלשים על חייליה - אם בסדיר, קבע או במילואים, אם בתקופת רגיעה או בתקופת לחימה או מלחמה - מחשש שמא מי מהם ימעל באופן שניתן בו ויטול במשיכה נשק ואמצעי לחימה, שלא למטרה לשמה נמסרו לו" (שם, פיסקה 16). 28. בדומה, נדחתה על הסף טענה כי המדינה חבה באחריות שילוחית לפעולתו של חייל בשירות חובה, שגנב מבסיס צבאי רימונים והשליכם למועדון בנתניה. נקבע כי: "אין לגרוס, כי ניתן להעמיד לכל חייל בן לוויה כשומר, מה עוד כי גניבה לא בהכרח נמנעת, אפילו בתנאי שמירה קפדניים" (ע"א 796/80 אוחנה נ' אברהם, פ"ד לז(4) 337,1983, ע' 344) 29.  אני סבורה כי הטלת אחריות שילוחית על המדינה כאשר רשלנותו החמורה של הנתבע כה ברורה, כמוה כהטלת אחריות מוחלטת על המדינה כל אימת שנגרם נזק כתוצאה משימוש בנשק צבאי. תוצאה זו לפיה המדינה תמצא אחראית לכל נזק שגרם חייל העושה שימוש לרעה בנשקו, בניגוד לכל הנהלים ולשם ביצוע עבירה, היא תוצאה קשה, שאינה מתיישבת עם שיקולי מדיניות ראויים, ש"אינם שיקולים כלכליים גרידא, אלא שיקולים נרחבים שבבסיסם המשמעת שצה"ל דורש מחייליו והאמון שצה"ל רוחש לחייליו, כמו גם היעדר אפשרות ממשית לפקח על כל מושא נשק בצבא.." (פרשת סואעד פס' 16). ראו גם דבריו של כב' השופט מ. בן דויד  בת"א (נצ') 911/87 בו נדחתה תביעתו של תושב בוקעתה ברמת הגולן, שנפצע בידו מחפץ שהתפוצץ: "אין כל דין או הלכה משפטית המטילים חובה או אחריות על המדינה בכל מקרה בו חפץ צה"לי מסב נזק... עדיין יש צורך להוכיח, בין באופן פוזיטיבי, בין בדרך של אלימנציה ובין אגב הסתייעות בכללי ההגיון, כי הייתה מצידה של המדינה ואנשיה רשלנות... כל מסקנה אחרת תגרור אחריה הטלת אחריות מוחלטת של המדינה, סמכות השמורה למחוקק". (צוטט בפרשת סואעד, פסקה 17). 30. לאור כל האמור, אין כל מקום להטיל על המדינה אחריות שילוחית מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין. 31.       סיכומו של דבר, התובעים לא הוכיחו את טענתם כי המדינה התרשלה, בין באחריות ישירה ובין באחריות שילוחית. לפיכך דין התביעה נגדה להידחות. גובה הנזק השנים האבודות 32. ראש הנזק העיקרי בגינו זכאים התובעים לפיצוי הינו הפסד השכר בשנים האבודות. המנוח היה רווק בן 24 במותו. לא הוכח כי המנוח עבד והשתכר למחייתו לפני התאונה (לא צירפו כל ראיות בעניין זה), אף על פי כן, נוכח גילו הצעיר של המנוח בעת פטירתו, ומאחר ולא נטען אחרת על ידי הנתבע, יש לחשב את גובה שכרו בעתיד לפי השכר הממוצע במשק כפי שנקבע בפסק דין רים אבו חנא (ע"א 10064/02 מגדל נ. אבו חנא תק- על 2005(3), עמ' 3932). את גובה השכר בעבר אחשב לפי שכר מינימום. שכר הממוצע במשק, לאחר הפחתת המס החל, עומד נכון להיום, על סך 7,850 ₪. בהתאם להלכת פינץ (ע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ) , יש לחשב את הפסדי עזבונו של צעיר חסר תלויים לפי שיעור הפסד של 30% מבסיס השכר שנקבע על ידי בית המשפט. לפיכך, סכום הפיצוי בגין התקופה בעבר ממועד התאונה עד היום ולגבי העתיד, בשים לב לגיל הפרישה (67), עומד על סך 720,000 ₪ (במעוגל). כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים 33. בנסיבות העניין, אני מעמידה את הנזק בסעיף זה על סך של 500,000 ₪. הוצאות קבורה ומצבה 34. הוצאות קבורה ומצבה - 12,000 ₪ (לא הומצאה אסמכתא ולפיכך הסכום נקבע על דרך האומדנא). סיכום 35. על הנתבע לפצות את התובעים בסכום של 1,232,000 ₪ ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 17% מהסכום שנפסק. התביעה נגד המדינה נדחית. בנסיבות המיוחדות והטרגיות של מקרה זה, ולפנים משורת הדין, איני מחייבת את התובעים לשאת בהוצאות המדינה. מקרי מוותתביעות בגין מקרי מוות