קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת תביעה במחוזי מחוסר סמכות עניינית: 1. עניינו של פסק דין זה בבקשת הנתבעים לסלק על הסף את התביעה שהגיש נגדם התובע, בה הוא עותר לכך שהנתבעים ישיבו לו סכום של 300,000 ₪. זאת על רקע טענתו, כי הנתבעים לא קיימו את התחייבויותיהם כלפיו מכוח הסכם שנכרת בין הצדדים ביחס להשקעה משותפת במיזם תיירות בצ'כיה. יצוין, כי בכתב התשובה לכתב ההגנה, מבקש התובע לתקן את תביעתו ולהעמידה על סכום של 190,000 ₪. 2. התובע טוען, כי על רקע היכרותו עם נתבע 1, בהיותם שכנים וחברים ביישוב שערי תקווה, הציע לו נתבע 1 להפוך לשותפו במיזם עסקי תיירותי בצ'כיה, ולצורך כך סוכם בין הצדדים בכתב, ביום 28.6.2001, בהסכם שכותרתו "הסכם התקשרות וכתב סודיות" (נספח א' לכתב התביעה), כי יהפכו שותפים שווים - התובע במחצית, והנתבעים במחצית - בזכויות ובחובות הנוגעים למיזם (ההסכם). במסגרת זו סוכם כי הצדדים ירכשו חברה צ'כית שבאמצעותה יקדמו את המיזם. עוד סוכם, שלא תבוצע פעילות בקשר למיזם, אלא בהסכמת שני הצדדים. לטענת התובע, עובר ליום 23.9.2001, הואיל וטרם הושלמה העברת המניות בחברה, התחייב כלפיו נתבע 1 באותו יום בכתב, כי לא תיעשה מצדו כל פעילות עסקית ללא ידיעתו והסכמתו של התובע (נספח ב' לכתב התביעה - ההתחייבות). 3. אין מחלוקת, כי במהלך חודשים ספטמבר ונובמבר 2001, נרכשו על-ידי החברה קרקעות בצ'כיה לצורך קידום הפרוייקט. התובע טוען, כי ביקש למסד את השותפות בינו לבין הנתבעים, ולצורך כך הוכנה על-ידי בא כוחו טיוטת הסכם בחודש יוני 2002 (נספח ג' לכתב התביעה). דא עקא, שלטענת התובע, נתבע 1 לא שיתף עמו פעולה, ובפועל לא נחתם ההסכם. התובע טוען, כי הואיל והתברר לו שהנתבעים עושים בחברה כבשלהם מבלי להיוועץ עמו ולקבל הסכמתו לפעולותיהם, הוא הודיע לנתבע 1 בכתב ביום 17.6.2002, שהוא אינו מסכים לאופן התנהלותם, ולכן הוא מבקש לפרק את השותפות (נספח ד' - הודעת הביטול). 4. התובע טוען, כי בתחילת שנת 2004 פנה לעורכת דין צ'כית על-מנת למנוע את מכירת רכוש החברה. עוד הוא טוען, כי בשלהי שנת 2004, כונסה אסיפה כללית של החברה, אליה הוזמן באיחור על-ידי נתבע 1, ועל-כן לא השתתף בה. בעקבות זאת פעל התובע באמצעות עורכת הדין הצ'כית על-מנת לעמוד על זכויותיו בחברה, וב-9.10.2005 הודיעה לו עורכת הדין כי ביום 21.1.2005 הוצא צו פירוק לחברה ומונה לה מפרק (נספח ה'). במהלך חודש מרץ 2008 נפגש התובע עם עורכת הדין הצ'כית ובפגישתם התברר, כי המפרק מכר את נכסי החברה וביניהם את מקרקעיה, וזאת בשווי הנמוך משווי השוק, כשמלכתחילה התברר שהמקרקעין נרכשו במחיר גבוה בהרבה ממחיר השוק. התובע טוען, כי ביום 17.4.2008 כונסה אסיפה כללית של החברה, בה נכח נציג מטעמו, ובסופו של יום, פורקה החברה, ויתרת הכסף שנותרה ממכירת נכסיה, הועברה למפרק כשכר טרחה. התובע טוען, כי התברר לו שהנתבעים היו פעילים לפירוק החברה והם שגרמו להפסדיה ולירידת השקעותיו בה לטמיון. התובע טוען, כי הנתבעים פעלו בניגוד לחובת הנאמנות שחבו לו לפעול למען האינטרס של החברה, כשלוחיו ונאמניו לטיפול בחברה. לנוכח האמור, עותר התובע לחייב את הנתבעים בסך של 190,000 ₪ (כאמור בכתב התשובה), המהווה השבת השקעתו במיזם. 5. הנתבעים תולים את כשלון שיתוף הפעולה עם התובע בתובע עצמו. הנתבעים אמנם מאשרים, כי סוכם על שיתוף פעולה בין הצדדים לקידום המיזם בצ'כיה, ואולם לטענתם, התובע לא עמד בהתחייבויותיו להזרים כספים לחברה, ועל כן, במו-ידיו, הוא שהוביל לפירוקה בסופו של דבר, מה גם שממכתבי עורכת הדין הצ'כית שצורפו לכתב התביעה (נספחים ה' ו-ו') עולה, כי התובע עצמו, הוא שיזם את הליכי פירוק החברה. נתבע 1 טוען, כי הואיל וראה שדבר לא צומח משיתוף הפעולה עם התובע, ולנוכח העובדה שהוא ממשיך לעשות עסקים בצ'כיה גם כיום, החליט לסיים את השותפות ו"להמשיך הלאה". 6. הנתבעים טוענים, כי נתבעת 2 מעולם לא הייתה מעורבת במיזם, אלא נתבע 1 לבדו היה הגורם הפעיל מבין שניהם, ועל כן יש לדחות את התביעה נגדה. הנתבעים העלו בכתב הגנתם מספר טענות מקדמיות לדחיית התביעה על הסף, שלגביהן יפורט להלן. 7. ביום 4.7.2010 התקיים בפניי דיון בסופו הוחלט, שככל שהצדדים יגיעו להסכמות הם יודיעו על כך לבית המשפט, וככל שלא יצליחו להגיע להסכמות, כי אז יגישו הנתבעים בקשה מסודרת ביחס לטענותיהם המקדמיות, והתובע יגיב לבקשה, ולאחר מכן זו תוכרע על-ידי. הואיל והצדדים לא הגיעו להסדר, הגישו הנתבעים בקשה מפורטת ביחס לטענותיהם המקדמיות. התובע הגיב לבקשת הנתבעים, והנתבעים השיבו לתגובתו. דיון והכרעה: 8. הנתבעים מעלים מספר טענות מקדמיות: הטענה האחת היא, שתביעתו של התובע התיישנה, ועל כן יש לדחותה. הטענה השנייה היא, שבתי המשפט בישראל אינם הפורום הנאות לדון בתביעה, אלא יש לדון בסכסוך הקיים בין הצדדים בצ'כיה. הטענה השלישית היא, ש"מדובר בתביעה כספית פשוטה" אשר הסמכות לדון בה מסורה לבית משפט השלום ולא לבית המשפט המחוזי. הטענה הרביעית היא, שלבתי המשפט בירושלים אין סמכות מקומית לדון בתביעה. 9. הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל את טענת הנתבעים ולפיה, הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית משפט השלום ולא לבית המשפט המחוזי. די בכך כדי להביא לסילוק התביעה על הסף, מבלי צורך לדון בטענות המקדמיות האחרות אותן מעלים הנתבעים. 10. כאמור, לטענת הנתבעים, "מדובר בתביעה כספית פשוטה", אשר לנוכח סכום התביעה - בין שמדובר בסכום המקורי של 300,000 ₪, ובין שמדובר בסכום שתיקונו מתבקש, של 190,000 ₪ - הרי שהתביעה מצויה בתחום סמכותו העניינית של בית משפט השלום. התובע דוחה טענה זו. לטענתו, מדובר בתביעה שעילתה בחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, אשר בסעיף 37 לו קובע, כי סמכות השיפוט על-פי חוק זה נתונה לבית המשפט המחוזי. התובע טוען בהקשר זה, כי הנתבעים חבים לו חובת נאמנות לנוכח התחייבותו של נתבע 1 בכתב, מיום 23.9.2001, כשחתימת נתבע 1 על המכתב אומתה על-ידי נוטריון. לטענת התובע, לנוכח האמור, המסמך מיום 23.9.2001 מהווה "הקדש" כמובנו בסעיפים 2 ו-17(א)(1) לחוק הנאמנות, הקובעים כך: "יצירה 2. נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש. ... יצירה ותחילה של הקדש 17. (א) הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת (להלן - הקדש) טעונה מסמך בכתב (בחוק זה - כתב הקדש) שבו מביע יוצר ההקדש את כוונתו ליצור הקדש וקובע מטרותיו, נכסיו ותנאיו, והמסמך הוא אחד מאלה: (1) כתב חתום בידי יוצר ההקדש בפני נוטריון; ..." 11. לטענת התובע, משהפרו הנתבעים את חובת נאמנותם כלפיו, קמה לו עילה לתבוע אותם מכוח חוק הנאמנות. הנתבעים טוענים בהקשר זה, כי עילת תביעה מכוח חוק הנאמנות אינה מופיעה בכתב התביעה, ואולם התובע מפנה לסעיף 26 לכתב התביעה, ולפיו "התובע יטען כי הנתבעים היו שלוחיו ונאמניו בכל הקשור לטיפול בחברה ובנכסיה. הנתבעים הפרו חובותיהם כלפי התובע והתעשרו על חשבונו". 12. הגעתי לכלל מסקנה, שיש לקבל את טענת הנתבעים בנקודה זו. סעיף 1 לחוק הנאמנות קובע, כי "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". במקרה שבפנינו אין מדובר בנאמנות כמשמעותה בסעיף 1 לחוק ואין מדובר בהקדש כמשמעותו בסעיף 17. נראה, כי לא בכדי לא העלה התובע בכתב התביעה שהגיש טענה מסוג זה. 13. דומה, כי בעניין זה יפים, בשינויים המתבקשים, דבריו כב' השופט בנימין ארנון בת.א. 18337-08-10, אליו הפנה ב"כ הנתבעים: "אכן למונח "נאמנות" קיימים פירושים ושימושים המוצאים ביטויים בהקשרים שונים. בנוסף ל"חובת הזהירות" המוטלת על עורך הדין שלא לפעול באופן רשלני העלול לפגוע בלקוחו, מוטלת על עורך הדין גם "חובת נאמנות" הדורשת ממנו שלא לפעול במכוון ובמודע תוך ניגוד אינטרסים או בניגוד לטובת לקוחו. ..... ל"חובת הנאמנות" המקצועית המוטלת על עורך דין כלפי לקוחו יש אומנם קירבה לשונית למונח "נאמנות" המוגדר בחוק הנאמנות התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות") אך המשמעות המשפטית של שני המונחים האלה שונה לעיתים באופן מהותי. סעיף 1 בחוק הנאמנות מגדיר את המונח "נאמנות" כ"זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". אכן, בסיטואציות מסויימות עורך דין, בנוסף לתפקידו כמעניק ייעוץ משפטי ללקוחו, משמש גם כנאמן המחזיק בכספים או בנכסים מסויימים עבור לקוחו. רק בסיטואציות מעין אלה, ורק בהקשר של פעולת החזקת הכספים והנכסים שהופקדו בנאמנות בידיו של עורך הדין, יכול ותחול בין עורך דין לבין לקוחו ההלכה המתייחסת ליחסי נאמנות....". 14. במקרה שבפנינו, התובע דורש להשיב לו את הכספים שהשקיע במיזם המשותף לו ולנתבעים, כשאין מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדה, שהבסיס לשיתוף הפעולה ביניהם הנו ההסכם מיום 28.6.2001. במסגרת אותו הסכם, סוכם כי הצדדים לו "יפעלו במשותף בבחינת העסקאות העתידיות..." (ס' 2 להסכם) כאשר "הצדדים שותפים באופן יחסי לפי אחוז החזקתם בחברה (דהינו, 50% אילן [התובע] ו-50% שי וסיגלית [הנתבעים] יחד)" (ס' 5 להסכם - ההדגשה הוספה-א"ר). לטענת התובע, לאחר שגילה שנתבע 1 עשה בחברה הצ'כית "כבשלו", החתים אותו על ההתחייבות מיום 23.9.2001, ולפיה, התחייב נתבע 1 "שלא תעשה שום פעילות עסקית מצידי ללא ידיעתך והסכמתך...". פשוטם של דברים הוא, שנתבע 1 התחייב שלא לפעול מבלי לשתף פעולה - בידיעה ובהסכמה - עם התובע, שעל-פי נספח א', הנו שותפו העסקי, כפי שצוטט לעיל. לא רק זאת, אלא שאף במכתבו של התובע לנתבע 1 מיום 17.6.2002 (נספח ד'), אותו הכתיר בכותרת "המשך פעילות ושותפות.." (ההדגשה הוספה-א"ר) התייחס התובע לכך ש"אין הסכמה בין השותפים", ועל-כן ביקש את "פירוק השותפות בינינו" (ההדגשה הוספה-א"ר). 15. יוצא, אפוא, שהתובע עצמו ראה ביחסים שבינו לבין הנתבעים שותפות עסקית, וזכרה של "נאמנות", כמשמעותה בחוק הנאמנות, לא בא בין המונחים בהם השתמש על-מנת לתאר את מערכת היחסים "בזמן אמת". מכאן, שאין לראות בנספח ב' "הקדש" כמשמעותו בחוק הנאמנות, ועל-כן טענה זו נדחית. נגזר מכך, שלבית משפט זה לא נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה לנוכח שוויה. בשולי הדברים אעיר, כי העובדה שמתנוססת על כתב ההתחייבות חותמת נוטריון אינה מעלה ואינה מורידה לשאלת הנאמנות, שכן חותמת הנוטריון מופיעה גם על גבי הנוסח העברי של ההסכם. אך מובן הוא, שאין בכך כדי להפוך מסמכים אלו ל"הקדש" כמובן מונח זה בחוק הנאמנות. 16. בכתב התביעה טוען התובע, כי מהות התביעה "כספית". לאחר פירוט מעשיהם ומחדליהם הנטענים של הנתבעים, טוען התובע כי הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפיו מכוח ההסכם וכתב ההתחייבות, וכי מעשיהם מהווים "גזל, מרמה והתעשרות שלא כדין על חשבון התובע" (ס' 25), הוא עותר להשיב לו "את מלוא השקעתו" (ס' 29). הנה כי כן, אין מדובר בתביעה על פי חוק הנאמנות אלא בתביעה כספית אשר הסמכות לדון בה נקבעת על פי שווי התביעה. הואיל וסכום התביעה הוא 300,000 ₪, ובכוונת התובע לתקן את התביעה ולהעמידה על סכום של 190,000 ₪, הסמכות העניינית לדון בה מסורה לבית משפט השלום, ולא לבית המשפט המחוזי. 17. לכאורה, בנסיבות אלה, היה מקום להעביר את התביעה לבית משפט השלום אשר לו סמכות מקומית לדון בתביעה. דא עקא, שגם שאלת הסמכות המקומית שנויה במחלוקת בין הצדדים. בנסיבות אלה אני מחליט למחוק את התביעה. ככל שמדובר בהגשתה של תביעה חדשה לבית המשפט המוסמך - ישקול התובע צעדיו. 18. סוף דבר. אני מחליט למחוק על הסף את התביעה שהוגשה בתיק זה, מחוסר סמכות עניינית. התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסכום כולל של 3,500 ₪. סמכות ענייניתמחיקת תביעה / הליך