קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחלוקת לגבי בעלות על דירה בבית משותף: העובדות שאינן במחלוקת העובדות הבסיסיות הצריכות להכרעה, אינן נתונות במחלוקת של ממש בין הצדדים, ולהלן אפרט אותן. המבקש רשום בלשכת רישום המקרקעין כבעליה של דירה בבית משותף המצוי ברחוב רבן גמליאל 11 בני ברק (חלקה 173/1 גוש 6192; להלן: "הדירה". ראו נסח הרישום ת/2). בשנת 1999 נרשמו על הדירה שתי הערות אזהרה כדלקמן: האחת - לטובת המשיב 1 (להלן: "ביאלוסטוצקי"); המסמך שששימש יסוד לרישום הערת האזהרה הוא חוזה מכר שנכרת ביום 28.4.99 ובו התחייב המבקש למכור את הדירה לביאלוסטוצקי (להלן: "חוזה המכר"). המבקש נחזה להיות חתום על בקשה לרישום הערת האזהרה לטובת ביאלוסטוצקי ועו"ד מאיר שפירא נחזה להיות מי שאישר את החתימה; השנייה - לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק"). המסמך ששימש יסוד לרישום הערת האזהרה הוא התחייבות המבקש לרשום משכנתא בגין הלוואה בסכום של כ-מיליון ₪ שנתן הבנק לביאלוסטוצקי. המבקש נחזה להיות חתום על בקשה לרישום הערת האזהרה לטובת הבנק ועו"ד מאיר שפירא נחזה להיות מי שאישר את החתימה. בין המשיבה 4 (להלן: "ערבליך"), מצד אחד, לבין חברת סילבר טאוארס בע"מ, ה"ה ביאלוסטוצקי ואליעזר פרידמן (להלן: "פרידמן") ועו"ד יעקב גולדשטיין, מצד שני, נוהלו הליכי בוררות בבי"ד צדק בני ברק (להלן: "בד"צ"). הבוררות נסבה על סכסוך בקשר לדירה (שאינה נושא התובענה) בבית משותף המצוי ברחוב תורה ועבודה 12 בני ברק (חלקה 717/1 בגוש 6192), שרכשה ערבליך (עם בעלה) מחברת סילבר טאוארס בע"מ בשלהי שנת 1997. במסגרת הליכי בוררות אלה, נתן בד"צ פסקי דין ביניים אחדים, לרבות אלה: פסק דין ביניים מיום כ"ב בסיוון תשס"ב, שלפיו חויבו חברת סילבר טאוארס בע"מ וה"ה ביאלוסטוצקי ואליעזר פרידמן לשלם לערבליך סכום השווה ל-172,500 דולר ארה"ב, ובמקביל חויבה ערבליך להשיב את הדירה שרכשה (הפסק נתאשר (בלא התנגדות) בה"פ (מחוזי ת"א) 699/02 ביום 20.8.02, נספח ב' לתשובת ערבליך לתובענה. הוא הוגש לביצוע בתיק הוצל"פ 01-55820-02-5); פסק דין ביניים מיום ג' בטבת תשס"ג, שלפיו הזכויות בדירה (נושא התובענה) שייכות לפרידמן ולא למבקש. בפסק דין ביניים זה קבע בד"צ בין היתר כי "מאחר ור' אליעזר פרידמן לא הסכים לקבל בחרם בביה"ד כי הדירה שהוא גר בה ברח' רבן גמליאל 11 גוש 6192 חלקה 173 ת.ח. 1, הרשומה ע"ש יוסף פלברבוים, איננה של אליעזר פרידמן ע"פ האמת, ע"כ נוקט ביה"ד כי הדירה היא של פרידמן...". (הפסק נתאשר (בלא התנגדות) בה"פ (מחוזי ת"א) ביום 17.5.04, נספח ג' לתשובת ערבליך); פסק דין ביניים מיום ט"ו בתמוז תשס"ד, שלפיו יש לרשום משכנתא על הדירה דנן, להבטחת פרעון החוב של פרידמן לערבליך. פסק דין ביניים זה קבע בד"צ כי: "בדו"ד שבין הר"ר יהושע וגב' פסיה ערבליך ...לבין חב' סילבר טאוארס וה"ה אליעזר פרידמן (א) יש לרשום משכנתא (ראשונה אם עדיין אין משכנתא) על הדירה שברח' גמליאל 11 ב"ב גוש 6192 חלקה 173/1 הרשומה ע"ש יוסף פלברבוים ואשר לגביה נקבע ואושר כי היא של ה"ה אליעזר פרידמן, לטובת הגב' פסיה ערבליך בגין החוב שבפסה"ד מיום ג' טבת תשס"ג ופסה"ד מיום כ"ב סיון תשס"ב. (ב) משפחת ערבליך רשאית לפנות לכל מקום נדרש בכדי לממש רישום המשכנתא". גם פסק זה נתאשר (בלא התנגדות) בה"פ (מחוזי ת"א) 351/04 (נספח ד' לתשובה). ביום 5.12.02 נרשם עיקול לטובת ערבליך על זכויות ביאלוסטוצקי בדירה. צו העיקול ניתן בתיק הוצל"פ 01-55820-02-5, שבו מנוהל הליך של ביצוע הפסק הנזכר בפסקה 4 (א) לעיל). בשנת 2004 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערה ביחס לדירה לטובת ערבליך. כנחזה מתיק לשכת רישום המקרקעין ת/4, המסמך ששימש יסוד לרישום ההערה הוא פסק דין ביניים מיום ט"ו בתמוז תשס"ד, הנזכר בפסקה 4 (ג) לעיל. נוסף על האמור לעיל, נרשמו בלשכת רישום המקרקעין עיקולים אחדים על זכויותיו של ביאלוסטוצקי מכוח הערת האזהרה. חלק מן העיקולים הוטלו לטובת בנק ירושלים בע"מ בגין חוב פסוק של ביאלוסטוצקי. עיקול אחר נרשם (ביום 31.3.05) לטובת יצחק טאוב (להלן: "מר טאוב"), בגין חוב פסוק שחב לו ביאלוסטוצקי מכוח פסק בוררות שנתאשר בה"פ (מחוזי ת"א) 868/04. הבנק החל נוקט הליכים למימוש זכויותיו החוזיות של ביאלוסטוצקי בדירה ובא כוחו של הבנק נתמנה כונס נכסים על הדירה. או-אז הגיש המבקש את התובענה ההצהרתית דנן. תמצית טענות הצדדים המבקש טען בתובענתו כי מעולם לא כרת את חוזה המכר עם ביאלוסטוצקי וממילא לא חתם על בקשה לרישום הערת אזהרה, לא לטובת ביאלוסטוצקי (נספח ד' לתובענה) ולא לטובת הבנק (נספח ה' לתובענה). מכאן, עתירת המבקש להצהיר כי חוזה המכר בטל ומבוטל וכמוהו כתב ההתחייבות לטובת הבנק. כפועל יוצא, עתר המבקש לתן צו המורה על מחיקת כל הערות האזהרה וצווי העיקול, הנובעים מ"זכויותיו" של ביאלוסטוצקי בדירה. התובענה הופנתה מלכתחילה כלפי ביאלוסטוצקי; הבנק; עו"ד רוזנצוייג שנתמנה ככונס נכסים למימוש הדירה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל; ערבליך ובנק ירושלים בע"מ. כפי שיסתבר להלן, בעלי הדין המרכזיים שעניינם טעון הכרעה, הם המבקש, ביאלוסטוצקי וערבליך. על כן, אעמוד על טיעוניהם של שני האחרונים בלבד. ביאלוסטוצקי טען בכתב התשובה כי הזכויות בדירה - שלו הן. לדבריו, היה הוא שותף של פרידמן בעסקים שונים. המבקש שימש "איש קש" בכל הנוגע לדירה; קרי: הזכויות בה נרשמו על שם המבקש כנאמן עבור ביאלוסטוצקי ופרידמן. לא זו אף זו: ביאלוסטוצקי טען כי הוא אוחז במסמכים דלקמן, המעידים על זכויותיו בדירה: האחד - חוזה שכרת עם המבקש בשנת 1997; השני - בקשה לרישום הערת אזהרה עליה חתם המבקש, בהמשך לחוזה אחרון זה. מכאן, שהזכויות בדירה אינן של המבקש אלא של ביאלוסטוצקי ודין התובענה להידחות. ערבליך טענה בכתב התשובה כי הזכויות בדירה הן של פרידמן, לא של המבקש ולא של ביאלוסטוצקי. ערבליך תמכה את עמדתה בפסקי הבוררות הנזכרים לעיל בפסקה 4. היא הוסיפה וטענה כי היא נושה גם בביאלוסטוצקי ובשל נשייתה זו הטילה את העיקול הנזכר בפסקה 5 לעיל. המסגרת הדיונית לאחר הגשת התובענה, הגיש בנק ירושלים בע"מ תביעה (ת"א 1657/05), שבה עתר להצהרה כי בעלי הזכויות בדירה הם פרידמן ורעייתו (להלן: "תובענת בנק ירושלים"). התביעה הוגשה על פי סעיף 34 (ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, שכן במסגרת הליכי הוצל"פ שנקט בנק ירושלים נגד פרידמן, חפץ בנק ירושלים להיפרע מן הדירה, שהזכויות בה רשומות - כזכור - על שם המבקש. תביעת בנק ירושלים הופנתה כלפי המבקש, ה"ה פרידמן, הבנק והכונס, ביאלוסטוצקי, ערבליך וכן מדינת ישראל (שלטונות מיסוי מקרקעין). הדיון בתובענת המבקש אוחד עם הדיון בתביעת בנק ירושלים (ראו החלטת כב' השופט אורנשטיין מיום 25.1.07). לימים, הורה כב' השופט אורנשטיין על השכרת הדירה (שהייתה פנוייה) והסמיך את ב"כ הבנק לפעול להשכרתה (עמ' 4 לפרוטוקול ישיבת 1.5.07). השכרת הדירה לא יצאה אל הפועל. הצדדים נענו להצעת כב' השופט אורנשטיין למכור את הדירה ולהפקיד את תמורתה בנאמנות עד להכרעה בשאלת גורל הכספים (עמ' 8 לפרוטוקול ישיבת 4.12.07). לאחר מכר הדירה, הסכימו הצדדים בתביעת בנק ירושלים (למעט ערבליך) על אופן חלוקת דמי המכר. הבנק ובנק ירושלים בע"מ יצאו מן התמונה, שכן חלף טענתם בדבר זכותם להיפרע מן הדירה, קיבלו הם סכום כסף כמוסכם. ערבליך התנגדה להסכם הפשרה ועל כן לא הייתה צד לו. נוכח התנגדותה, ועל מנת שלא תיפגע יכולתה להיפרע את חובה מפרידמן, אם ייקבע כי הוא בעל הזכויות בדירה, הופקד סכום של 655,000 ₪ (להלן: "יתרת דמי המכר". הסכום שווה ערך ל-172,500 דולר ארה"ב), בנאמנות ב"כ המבקש, עד אשר יוכרע ההליך הנוכחי. הסכם הפשרה נתאשר ביום 28.12.09, וניתן לו תוקף של פסק דין (חלקי), תוך שהוסכם כי ההליך שהגיש המבקש יוסיף להתברר במסכת יחסיהם של המבקש, ביאלוסטוצקי וערבליך. ביום 4.3.10 (לאחר חלוקת כספי תמורת מכר הדירה), הגיש מר טאוב בקשה להצטרף כבעל דין, שכן עת נמכרה הדירה וחולקה תמורתה - לא נתנו כונסי הנכסים את דעתם לעיקול שנרשם לטובתו על זכויות ביאלוסטוצקי בדירה, כאמור. מר טאוב ביקש להימנע מהעברת כספים לביאלוסטוצקי, ובהחלטתי מיום 21.4.10 הוריתי כי לפי שעה, יתרת דמי המכר לא תועבר לאיש (עמ' 14 לפרוטוקול ישיבת 21.4.10). לאחר ניהול ישיבות קדם משפט אחדות, נשמעו לפניי ראיות הצדדים. המבקש, אשר תצהירו תמך בתובענה - לא התייצב לדיון. על כן, הוריתי כי התצהיר שהגיש (על נספחיו) לא ישמש ראייה. עם זאת, קיבלתי לראייה את נסח הרישום ביחס לדירה (ת/2. ראו ההחלטה בעמ' 24 שורות 13 - 15 לפרוטוקול). מטעם המבקש נשמעה עדותו של הרב צבי ביאלוסטוצקי (אביו של ביאלוסטוצקי) שהגיש תצהיר משלים מטעם המבקש ביום 4.8.10 (בהתאם לרשות שניתנה למבקש בהחלטתי מיום 9.6.10). ביאלוסטוצקי אף הוא לא התייצב לדיון (ולמעשה - תגובתו נתמכה ב"תצהיר" אשר לא אומת כדין). מטעמו של ביאלוסטוצקי נשמעה עדות אביו, הרב צבי ביאלוסטוצקי, אשר הגיש תצהיר משלים מטעם ביאלוסטוצקי ביום 2.3.10. ביאלוסטוצקי ביקש לזמן לעדות את כב' הרב יהודה סילמן אב"ד בד"צ, על פסקי הבוררות שניתנו בבד"צ, אך דחיתי בקשה זו בהחלטתי מיום 1.9.10. מטעם ערבליך העידו עו"ד יחיאל ציק ועו"ד מאיר שפירא, אשר התרתי הזמנתם לעדות בלא שיקדימו ויגישו תצהיר. כמו כן העידו לפניי ערבליך ובעלה, שתצהיריהם הוגשו ביום 7.10.10. מר טאוב לא הביא ראיות מטעמו. הוא הסתפק בחקירת מצהירי הצדדים ועדיהם. בתום ישיבות ההוכחות, הוריתי לצדדים להגיש סיכומיהם בכתב ואלה אכן הוגשו. הגיעה אפוא העת להכריע בתובענה. הפלוגתאות לאחר עיון בכתבי בי דין על נספחיהם ולימוד טענותיהם ההדדיות של הצדדים, עולות לדיון הפלוגתאות הבאות: ראשית - מיהו בעל הזכויות בדירה: האם המבקש, או שמא ביאלוסטוצקי ואולי אף לא אחד מהם, כי אם פרידמן? שנית - השלכת הקביעה בדבר זהות הבעלים על טענות ערבליך ומר טאוב לגבי יתרת דמי המכר. אציין כבר כאן כי אני סבור שהמבקש לא הוכיח את זכאותו למרבית הסעדים ההצהרתיים. הבעלות בדירה היא אמנם שלו היא, ולא של פרידמן, אך המבקש התחייב למכור את הדירה לביאלוסטוצקי. על כן, אין למחוק את הערות האזהרה לטובת ביאלוסטוצקי (והבאים מכוחו לרבות נושיו). יתר על כן, ביאלוסטוצקי (ומכוחו - נוכח העיקול - מר טאוב) זכאי ליתרת דמי המכר (בסכום של 655,000 ₪), המוחזקים בנאמנות בידי בא כוח המבקש. לעומת זאת, משאין לפרידמן זכויות בדירה - יש למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת ערבליך. למניעת הכברת מלל מיותר, אומר כי כל ההדגשות במובאות שלהלן - הן שלי, אלא אם כן ייאמר מפורשות אחרת. דיון והכרעה הפלוגתה הראשונה: זהות הבעלים המתווה הנורמטיבי נקודת המוצא היא עובדת רישומו של המבקש כבעל הזכויות בדירה בפנקס הבתים המשותפים המתנהל בלשכת רישום המקרקעין (ראו נסח הרישום ת/2). הרישום הוא ראייה חותכת לתוכנו (ראו סעיף 125 (א) רישא לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). מדיניות המחוקק היא להקנות למרשם המקרקעין, ככזה, חשיבות עליונה (ראו למשל רע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט (3) 854, 870 (1995)), במטרה להבטיח כי מרשם המקרקעין ישקף באופן נאמן, סופי ומוחלט את מערך הזכויות הטעונות רישום במקרקעין שעברו הליכי הסדר (ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז (5) 49, 60 (2003)). עם זאת, עליונות המרשם אינה ללא מיצרים. היא מסוייגת בשתי משפחות של סייגים. האחת - תקיפה ישירה של המרשם. ראו למשל הסיפא לסעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, המפנה לסעיפים 93 - 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט - 1969 (ולא נעלם הימני כי אלה יפורשו בצמצום: ע"א 696/07 נסור נ' פקיד הסדר המקרקעין למחוז חיפה והגליל, ניתן ביום 15.8.10, פורסם במאגר נבו; רע"א 8771/09 מינהל מקרקעי ישראל נ' אלעסאם, ניתן ביום 12.1.10, פורסם במאגר נבו), וכן סעיפים 121 ו-122 לחוק המקרקעין (המתירים למי שרואה עצמו נפגע להשיג על ההחלטה הפוגעת בו), כמו גם סעיף 10 לחוק המקרקעין (ראו למשל ע"א 504/87 דרזי נ' בונה, פ"ד מג (4) 500, 503 - 504 (1989)); השנייה - תקיפה עקיפה של המרשם. ראו למשל סעיף 34 (ב) לחוק ההוצאה לפועל; ה"פ (מחוזי מרכז) 2460-02-08 שינדלר נ' רחימוב, ניתן ביום 4.3.09, פורסם במאגר נבו והאסמכתאות המובאות בו. ראו גם סעיפים 96 ו-98 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם - 1980. יוטעם כי סייגים אלה הם החריג; ולא זו בלבד שהמבקש להוכיח כי מחמת תרמית אין המירשם משקף את המציאות נושא בנטל שכנוע כבד (ראו למשל רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז (2) 721, 726 - 727 (2003); ע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נ' עמותת אהל דוד לצרכי דת, ניתן ביום 9.2.09, פורסם במאגר נבו), אלא שבית המשפט יקפוץ ידו כלפי עתירות אלה, מחמת התוצאות הקשות העלולות לנבוע מקבלתן. מן הדין אל בעלי הדין המבקש נהנה אפוא מעובדת רישומו כבעל הדירה. כזכור, ביקשו הן ביאלוסטוצקי והן ערבליך לכפור ברישום זה, כל אחד מנימוקיו-שלו. אני סבור כי אין ממש באף אחת מן הגישות הסבורות שרישומו של המבקש כבעל הדירה, אינו נכון. דחיית עמדת ביאלוסטוצקי הטענה שהעלה ביאלוסטוצקי, כאילו המבקש שימש "איש קש" של ביאלוסטוצקי ופרידמן לרכישת נכסים שונים ובהם הדירה, וזו לא הייתה בבעלותו מעולם, נטענה על דרך הסתם, בכוללניות, ללא הבאת פירוט עובדתי מלא על אודותיה וללא תמיכתה בראייה כלשהי. פשיטא שאין בכוחה של טענה שכזו להרים את הנטל הכבד הרובץ לפתחו של ביאלוסטוצקי, כמי שמבקש לסתור את הרישום בספרי המקרקעין. אני דוחה אפוא את טענת ביאלוסטוצקי בדבר אי-נכונות רישומו של המבקש כבעל הזכויות בדירה. דחיית עמדת ערבליך אין לקבל את טענת ערבליך כי פרידמן הוא בעל הזכויות בדירה וכי רישומו של המבקש אינו משקף מציאות כלשהי. ערבליך מבקשת לבסס את "בעלותו" של פרידמן בדירה על פסקי בוררות שניתנו ע"י בד"צ. בוררות זו נוהלה בין ערבליך, מחד גיסא, לבין ביאלוסטוצקי, פרידמן וחברת סילבר טאואר, מאידך גיסא. בכל הכבוד, איני סבור שניתן לסמוך ממצא לחובת המבקש על פסקי הבוררות, כולם או חלקם. פסק הבוררות שקבע כי הבעלות בדירה היא של פרידמן, ולא של המבקש, פגע בזכות הקניין של המבקש. פגיעה זו בזכות החוקתית לקניין נעשתה בלא ליתן למבקש הזדמנות לומר את דברו עובר לפגיעה ובעצם בלי שהמבקש יכול היה לדעת כי הכרעה כאמור עלולה להינתן. כולי עלמא לא פליגי כי המבקש לא היה צד להליך הבוררות שבו ניתן הפסק הפוגע האמור. כך עולה הן מתוכן הפסק והן מן העיון בבקשת האישור שהגישה ערבליך. יתר על כן, המבקש לא נתבקש ליתן הסכמתו להתדיין לפני בד"צ על אודות בעלותו בדירה או בכל נושא אחר. הוא לא חתם על שטר בוררות מעולם. אמור מעתה: הקביעה המדירה את המבקש מזכויותיו, ניתנה בחוסר סמכות גלויה וברורה של בד"צ (ביחס לזכויות המבקש). לא נעלם הימני כי ערבליך טענה בסיכומיה ש"אליעזר פרידמן פעל מכוחו של המבקש בכל ההליכים הקשורים לעניין הנכס נשוא הדיון, לכן גם אם היה המבקש טוען לעניין פסק הבורר אין לו על מי להלין אלא על עצמו" (סעיף 4.4 לסיכומים). אולם, איני נכון לקבוע ממצא עובדתי שלפיו פרידמן שימש שלוחו של המבקש, למצער בכל הנוגע להליכי הבוררות שנוהלו בבד"צ. ערבליך לא הציגה לראייה ייפוי כוח כלשהו שבגדריו מינה המבקש את פרידמן לשמש שלוחו בכל הנוגע להליכי הבוררות בכלל או בנוגע לדירה בפרט. אכן, ערבליך הציגה העתק צילומי של ייפוי כוח נוטריוני כללי מיום 28.3.95 (מס' 36/95) שממנו נחזה כי המבקש מינה את פרידמן לשמש שלוחו לכל דבר ועניין (נספח ח' לתגובה). איני נכון לבסס קביעה כלשהי על מסמך זה. ראשית, מקורו של המסמך לא הוצג לראייה, ולטעמי הייתה חשיבות מרובה להצגת המסמך המקורי דווקא, כפי שיובהר להלן. שנית, מן הראיות שבאו לפניי, נסתבר כי קיימים שני העתקים צילומיים של ייפויי כוח נוטריוניים כלליים, אשר נושאים אותו מספר (36/95) ונעשו באותו תאריך (28.3.95); בשניהם, השולח הוא המבקש; שניהם נעשו לפני אותו נוטריון (עו"ד יחיאל ציק). ההבדל המהותי ביניהם הוא אחד: שמו של מיופה הכוח, השלוח. בייפוי כוח אחד, מופיע שמו של פרידמן כמיופה הכוח; ובשני - שמו של ביאלוסטוצקי (ראו נספח ו' לתצהיר המשלים מטעם ערבליך מיום 4.5.10). ערבליך טענה כי ביאלוסטוצקי זייף את ייפוי הכוח, בכך שתחת שמו של פרידמן כמיופה כוחו של המבקש, ציין ביאלוסטוצקי את שמו-שלו, וביצע פעולות שונות בשם המבקש. ערבליך ביקשה להוכיח טענתה זו בעדותו של עו"ד יחיאל ציק, אשר ערך את ייפוי הכוח מס' 36/95 ואימת את חתימת המבקש המופיעה בו. עו"ד ציק העיד לפניי (בעמ' 28 שורות 8 - 19) כי הוא ממספר כל ייפוי כוח בנפרד וכי לא ייתכן שעשה באותו היום (28.3.95) שני ייפויי כוח שמספרם זהה (36/95). עו"ד ציק לא יכול היה להסביר איך ייתכן שייצאו תחת ידיו שני ייפויי כוח הנושאים אותו מספר. לשם כך, ביקש הוא מב"כ ערבליך (שהזמינו למתן עדות) להציג לפניו את המסמכים המקוריים (עמ' 27 שורה 19), אך אלה לא הוצגו. בהינתן מצב דברים זה, ומשמבקשת ערבליך לטעון כי פרידמן שימש מיופה כוחו של המבקש וכי מטעם זה כבול המבקש בקביעות בד"צ לגבי זהות בעל הזכויות בדירה - נושאת היא בנטל להוכיח את טענתה, לרבות אותנטיות ייפוי הכוח. נטל זה לא הורם, ולו מחמת כך שהוצגו לפניי שני העתקים צילומיים של יפויי כוח, שלמצער אחד משניהם אינו מקורי ככל הנראה, אך אין לדעת זאת בוודאות, בהעדר המסמך המקורי. אין לשעות אפוא לטענה כי המבקש מינה את פרידמן לשמש שלוחו לפני בד"צ או לפעול בשמו ובמקומו של המבקש לגבי הדירה. מכאן מתבקשת מסקנה נוספת - בבחינת סגירת המעגל - כי ממצאי פסקי הבוררות מיום ג' טבת תשס"ג ומיום ט"ו תמוז, המדירים את המבקש מבעלותו בדירה, אינם בני פועל בנוגע למבקש. מסקנת ביניים אני קובע אפוא כי ביאלוסטוצקי או ערבליך לא הצליחו לפגום, ולו כמלוא הנימה, ברישומו של המבקש כבעל הזכויות בדירה. אמור מעתה: המבקש הוא בעל הזכויות. ההתחייבות לעשות עיסקה בדירה בעלותו הרשומה של המבקש בדירה מהווה נקודת מוצא, אך לא נקודת סיום. זאת, נוכח קיומה של הערת אזהרה לטובת ביאלוסטוצקי (מיום 9.6.99; ראו נסח הרישום ת/2). המסמכים שבבסיס הערה זו מעידים לכאורה על כך שהמבקש התחייב למכור את זכויותיו בדירה לביאלוסטוצקי (והתחייב לרשום משכנתה לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ). טענתו של המבקש בהקשר זה, הייתה כי מעולם לא התחייב למכור את זכויותיו לביאלוסטוצקי וחתימותיו על חוזה המכר ועל בקשות לרישום הערת אזהרה - זויפו. כזכור, טענה זו עמדה ביסוד התובענה (ראו למשל סעיפים 9 - 11 לתצהיר המבקש התומך בתובענה). הסעדים המבוקשים נוגעים, ברובם, במישרין לסוגיית ההתחייבות לעשיית עסקה. לעומת המבקש, טען ביאלוסטוצקי כי רכש את הזכויות בדירה מן המבקש כדת וכדין. השאלה עתה היא עם מי הדין. בתצהירו, טען הרב צבי ביאלוסטוצקי כי הוא מחזיק במסמכים מקוריים הנושאים את חתימת המבקש "... הכוללים הסכם מכר מקורי מיום 19.6.97 לטובת חיים [ביאלוסטוצקי. מ' י'], בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת חיים מאומתת כדין ע"י עו"ד ונוטריון מנחם מייזליש מיום 19.6.97 וכן ייפוי כוח להעברת הנכס על שם חיים בלשכת רישום המקרקעין, אף היא מאומתת ביום 19.6.97 ... " (סעיף 2 לתצהיר המשלים). מפליאה העובדה שחרף הפוטנציאל הראייתי המכריע הגלום במסמכים הנטענים, לא צירפם הרב ביאלוסטוצקי לתצהירו ולא הגישם לראייה במהלך עדותו לפניי. מחדל זה לבדו יכול היה לחרוץ את גורל טענת ביאלוסטוצקי בדבר התחייבות המבקש למכור לו את הדירה. המסקנה שניתן להעלות מן המחדל האמור, היא כי לא הייתה התחייבות מעולם. הימנעות מהבאת ראייה זמינה, שיכולה הייתה לתמוך בטענת בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע, (ראו, למשל, ע"א 1100/09 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' עיזבון המנוח איתן מימון ז"ל, ניתן ביום 20.3.11, פורסם במאגר נבו; ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, ניתן ביום 26.5.10, פורסם במאגר נבו; ע"א 2493/07 קופת חולים כללית נ' אבילפזוב, ניתן ביום 7.9.09, פורסם במאגר נבו). יתר על כן, מכבר נפסק כי "ככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980)). אמור מעתה: ביאלוסטוצקי לא ביסס כלל את טענתו כי בגדרי חוזה משנת 1997 רכש הוא את זכויות המבקש בדירה. דין טענת הרכישה האמורה - להידחות אפוא. חרף כשלון טענתו דלעיל, באו לביאלוסטוצקי רווח והצלה ממקום אחר. המבקש שוב אינו עומד על טענת זיוף חתימותיו על חוזה המכר והבקשות לרישום הערת אזהרה. המקורות לקביעתי זו הם אלה: האחד - המבקש לא התייצב לדיון. תצהירו התומך בתובענה, אינו משמש עוד לראייה (ראו ההחלטה בעמ' 24 לפרוטוקול). משמע - אין תקומה לטענותיו העובדתיות של המבקש, לרבות בדבר זיוף חתימותיו; השני - הרב צבי ביאלוסטוצקי הצהיר והעיד לפניי אף מטעם המבקש. מפיו שנינו שההדורים בין המבקש לבין ביאלוסטוצקי יושבו כמעט במלואם (עמ' 22 שורה 20 לפרוטוקול) וכן שהמבקש אינו עומד על טענת זיוף המסמכים (עמ' 22 שורות 30 - 31 לפרוטוקול). הפועל היוצא מדברים אלה הוא כי המבקש אינו חולק על כך שהתחייב למכור את הדירה לביאלוסטוצקי ואף חתם על מסמכים שונים בהקשר זה (דוגמת חוזה המכר; הבקשות לרישום הערת אזהרה). משסולקה פלוגתת זיוף החתימות מעל שולחן הדיונים, אין מקום וצורך בקביעת ממצא כלשהו לגביהן, כמו גם לגבי טענת ערבליך בדבר זיוף חתימות עוה"ד מאיר שפירא על גבי הבקשות לרישום הערת אזהרה. קביעת ממצא בנושא זה תהא חסרת טעם ולא יהא בה כדי לקדם את ההכרעה בתובענה. היא לא תכבול איש מבעלי הדין בבחינת השתק פלוגתה, ולו משום שהפלוגתה אינה מונחת עוד על שולחן הדיונים וקביעה שאינה חיונית לתוצאה הסופית, אינה משתיקה איש. הפלוגתה הראשונה: סיכום לאור האמור לעיל, אני קובע כי הבעלות בדירה היא של המבקש לבדו. אולם, המבקש התחייב למכור את זכויותיו בדירה לביאלוסטוצקי (ואף התחייב למשכן את זכויותיו לבנק, להבטחת הלוואה שנטל ביאלוסטוצקי מן הבנק, אלא שהתחייבות אחרונה זו הוסרה מעל הפרק עת נכרת הסכם הפשרה בת"א 1657/05). הוי אומר: בעלותו של המבקש כפופה להתחייבותו (מיום 28.4.99) לעשיית עסקה עם ביאלוסטוצקי. הפלוגתה השנייה מכאן - לפלוגתה השנייה, והיא: השלכת זהות בעל הזכויות בדירה על טענות ערבליך ומר טאוב. לשון אחר השאלה היא מיהו הזכאי ליתרת דמי המכר. אשר לערבליך - כפי שנתבאר לעיל, בנסיבות העניין ובאופן שבו נעשו הדברים, לא ניתן היה לפגוע בזכות קניינו (החוקתית) של המבקש בדירה ולא ניתן היה לקבוע כי פרידמן - ולא המבקש - הוא בעל הזכויות בדירה. לפיכך, אין כל משמעות ותוקף לרישום הערת אזהרה לטובת ערבליך על הדירה, מכוח פסק בוררות זה או אחר, מתוך מטרה שהערת האזהרה תסייע לערבליך בגביית החוב שחב לה פרידמן. על כן, ערבליך אינה זכאית לחלק כלשהו ביתרת דמי המכר מכוח המשכנתה המיומרת על "זכויותיו" של פרידמן. אלא שבכך טרם יבשו מקורותיה האפשריים של ערבליך להיפרע את חובה. כזכור, קבע בד"צ כי גם ביאלוסטוצקי חייב לשלם לערבליך את הסכום של 172,500 דולר ארה"ב (ראו פסק הבוררות מיום כ"ב סיון תשס"ב, הנזכר בפסקה 4 (א) לעיל, שנתאשר). מכוח אישורו של פסק דין ביניים זה, הוטל עיקול על זכויותיו (החוזיות) של ביאלוסטוצקי בדירה (ראו פסקה 5 לעיל). לכאורה, מכוח עיקול זה זכאית הייתה ערבליך להיפרע את החוב, ומעמדה היה של מעקלת ולא בעלת משכנתה (היינו: זכאותה הייתה לחלק יחסי מסכום נשייתה, כאמור בסיפא לסעיף 76 (א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967). דא עקא, ערבליך לא ביקשה לבסס את זכאותה על עיקול זה כלל ועיקר. היפוכו של דבר. היא דווקא חתרה תחת אושיותיו. ערבליך טענה בפה מלא כי "למשיב 1 (ביאלוסטוצקי. מ' י') אין זכויות בנכס משום שהן נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, על סמך מסמכים מזויפים" (סעיף 8.10 לסיכומים) ולא זו בלבד אלא שהיא ממשיכה ותוקפת את זכותו של מר טאוב ליתרת דמי המכר בטענה כי "היות ורישום זכויותיו של המשיב 1 (ביאלוסטוצקי. מ' י') הן על סמך מסמכים כוזבים, נראה בעליל שלמשיב 1 אין ולא היו זכויות בנכס. מכאן שאין למשיב 3 (מר טאוב. מ' י') כל זכויות בנכס שלמשיב 1 אין זכויות בו" (סעיף 9.2 לסיכומים). ואם לא די בכל אלה, כורתת ערבליך סופית את הענף שיכולה הייתה להיאחז בו, עת היא סבורה שעם מכר הדירה על פי הסכם הפשרה, בטל עיקולו של מר טאוב (סעיף 9.4 לסיכומים). אם אמנם עיקולו של מר טאוב בטל, כסברת ערבליך - כזה הוא דין עיקולה-שלה (אלא שטענתה זו של ערבליך מבוססת על טעות משפטית שכן לכל היותר ניתן לומר שהעיקול שהיה רשום בלשכת רישום המקרקעין, דבק בדמי המכר ואינו בטל ועובר מן העולם. ראו למשל סעיף 9(ב) לחוק המשכון, התשכ"ז- 1967). לשון אחר: ערבליך מבססת את זכותה ליתרת דמי המכר על בעלותו של פרידמן בדירה ועל המשכנתה שהטיל בד"צ על זכויותיו של פרידמן לטובת ערבליך (ראו סעיף 10.3 לסיכומים). ערבליך אינה מבקשת להיאחז בעיקול שהטילה (שכן אין לביאלוסטוצקי זכויות בנכס). בנפול טענתה בדבר בעלותו של פרידמן בדירה - נסתחפה שֹדֵהָּ ושוב אין לה מקור שממנו תוכל להיפרע את חובה. אין לה אלא להלין על עצמה בעניין זה. מר טאוב הוא נושה של ביאלוסטוצקי, מכוח פסק בוררות שנתאשר בה"פ (מחוזי ת"א) 868/04. הוא עיקל את זכויות ביאלוסטוצקי בדירה (קרי: את הזכויות הנובעות מהערת האזהרה לטובת ביאלוסטוצקי). העיקול נרשם כדין ביום 31.3.05. משקבעתי כי הזכויות בדירה הן של המבקש וכי ביאלוסטוצקי רכשן - זכאי האחרון ליתרת דמי מכר הדירה. עם זאת, הואיל והוטל עיקול על זכויותיו של ביאלוסטוצקי, זכאי המעקל (מר טאוב) ליתרת דמי המכר (בלי שיהא בכך כדי למצות את טענותיו של מר טאוב לגבי יתרת סכום החוב המגיע לו מביאלוסטוצקי). עוללות נהירות לי טענות נוספות של הצדדים, לרבות: טענת ביאלוסטוצקי על אודות העדר "זכות עמידה" לערבליך בשל כך שהמחתה לבנה, יצחק, את זכויותיה בחוב הפסוק שחב לה פרידמן (המחאה מיום 19.5.08); טענת מר טאוב בדבר הכרעה בהליך דומה לחובת ערבליך (נ/5); טענת ביאלוסטוצקי ומר טאוב בדבר קיומו של "פסק בוררות" (שטרם נתאשר), שבו חוייבו ערבליך למחוק את הערת האזהרה (ה"פסק" אינו אלא מכתב בד"צ מיום ד' שבט תשס"ז, נספח ו לתצהיר המשלים מטעם ביאלוסטוצקי). ביכרתי להכריע בטענות לעיצומן ולא בטענות הסף מתוך מטרה להביא את ההתדיינות לידי גמר מהותי ולא דיוני. התוצאה לאור האמור לעיל, אני דוחה את חלק הארי של התובענה ההצהרתית, היינו: בכל הנוגע לסעדים המכוונים כלפי ביאלוסטוצקי. אני מחייב את המבקש לשלם לביאלוסטוצקי וכן למר טאוב הוצאות בסכום של 25,000 ₪ (לכל אחד מהם), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ואילך עד ליום התשלום המלא בפועל. המזכירות תעביר מחצית מסכום הערובה להוצאות שהפקיד המבקש ביום 31.5.10 אל ב"כ ביאלוסטוצקי ומחצית - אל ב"כ מר טאוב. הסכום של 655,000 ₪ (על פירותיו) יועבר מאת ב"כ המבקש אל ב"כ מר טאוב, עו"ד אמיר רוזנברג, על חשבון פרעון החוב הפסוק (מתוך הנחה שבהאידנא מר טאוב הוא המעקל היחיד). מנגד, אני מקבל את התובענה בכל הנוגע לסעד האחרון שנתבקש בה (ביחס לערבליך). אני מורה על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה בפנקס הבתים המשותפים, המתנהל בלשכת רישום המקרקעין בפתח תקוה, לטובת פסיה ערבליך, לפי שטרות מס' 29994 ו-30206, לגבי חלקה 173/1 בגוש 6192. ערבליך תישא בהוצאות המבקש בסכום של 25,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ואילך עד ליום התשלום המלא בפועל. בעלותמקרקעין