1. התובע יליד 1980, נפגע בקרסול ימין ביום 9.12.97 בזמן משחק כדורסל, במסגרת שיעור ספורט בבית ספר התיכון עירוני א' (להלן: "התאונה"). 2. אין מחלוקת בין הצדדים כי בית הספר הנ"ל מצוי בשליטתה ובפיקוחה של עיריית חיפה וכי "מגדל חברה לביטוח בע"מ" ביטחה את העירייה בביטוח צד ג' בכל המועדים הרלבנטיים לאירוע (להלן: "הנתבעות"). 3. לטענת התובע, עת קפץ לסל לשם תפיסת כדור חוזר (ריבאונד) מעד על קרש עץ שבלט ממשטח הפרקט כלפי מעלה. התובע נחבל בקרסולו הימני ו-"סבל מקרע חלקי של הרצועה הקדמית הלטרלית". קרסולו של התובע גובס למשך 6 שבועות ולאחר מכן המשיך בטיפולי פיזיותרפיה. 4. בדצמבר 2001, במהלך שירותו הצבאי, נקע התובע שוב את קרסולו הימני, בשעת משחק כדורסל. הוא טופל שמרנית ע"י חבישה ופיזיותרפיה בבית החולים "סורוקה". ב-17.3.02 עבר ניתוח לייצוב הקרסול בבית החולים "בני ציון". לאחר הניתוח הושמה רגלו בגבס ובהמשך עבר סידרה נוספת של טיפולי פיזיותרפיה (להלן: "התאונה השניה"). 5. בגין נזקי התאונה, הגיש התובע תביעה מכוח פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, שהוצאה ע"י חברת הביטוח כלל. תביעה זו הוכרה ע"י כלל ולתובע שולמו דמי ביטוח. 6. בהסכמת הצדדים מונה ד"ר דורון נורמן, כמומחה מטעם ביהמ"ש. בחוות דעת ראשונה מיום ה-2.1.04 קבע המומחה כי מצב הקרסול מקנה 10% נכות צמיתה, מתוכם רק מחצית עקב התאונה דנן ואת השאר זקף לתאונה השניה. ביום 12.3.04 עבר התובע כאמור, בהמלצת רופאו המטפל, ניתוח בקרסולו. בעקבות הניתוח וטענת התובע כי מצבו הוחמר, נבדק התובע בשנית ע"י ד"ר נורמן. ד"ר נורמן מצא כי אכן מצבו של התובע הוחמר ונכותו הכוללת עומדת על 15%, כשמחציתה בלבד יש לזקוף לתאונה דנן. כדבריו בביהמ"ש: "התוצאה הסופית היא שמצבו הוא - 15% נכות"... "אולם, כיוון שהנתוח הזה קשור לשתי הנקיעות בקרסול...ז"א שגם 10% בגין הנכות בבוהן יש לייחס רק מחציתן לתאונה הנדונה" (ההדגשה שלי - ח.ה.). עפ"י עדותו של ד"ר נורמן, המקובלת עליי, הנני קובעת כי נכותו של התובע עקב התאונה הנדונה הנה בשיעור 7.5%. התאונה השניה, אף היא תאונת ספורט ולא הוכח כי נגרמה דווקא עקב התאונה הראשונה. האחריות 7. אין חולק כי על מורי בית הספר ועל הנתבעת כמחזיקת בית הספר, חלה חובה מושגית לדאוג לתקינות המבנים ולשלומם של תלמידי בית הספר. המחלוקת בין הצדדים הנה בעיקר סביב שאלת קיומה של סיבתיות עובדתית. האם נזקו הגופני של התובע נגרם בעטיו של מפגע במשטח הפרקט, אשר גרם לנפילתו, או שמא הייתה זו נפילה ספונטנית אגב קפיצה לסל, כך שעסקינן בסיכון טבעי הכרוך מניה וביה בפעילות ספורטיבית. בגין התממשות סיכון זה, ברי כי הנתבעות אינן אחראיות. 8. ככלל, העיסוק בספורט טומן בחובו סיכונים שהנם סיכונים טבעיים הקיימים וידועים לכל משתתף במשחק ספורטיבי. התממשות סיכונים טבעיים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית אין בה משום הפרת אחריות קונקרטית. בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בעמ' 126-127 (להלן: "פרשת ועקנין"), נפסק: "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתמש ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. 'מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם כדור'..." ובעמ' 121: "... אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים." 9. אין נפקא מינה שהמשחק התנהל במהלך שיעור ספורט והתובע היה חייב להשתתף בו. הפעלת תלמידים בני 17 במשחק כדורסל, איננה סיכון בלתי סביר. גם העובדה שבשעת התאונה לא נוכח במקום המורה לספורט, אלא היה בחדר הסמוך, אין בה משום הפרת חובת זהירות. תלמידים בני 17 אינם זקוקים להשגחה צמודה. יתר על כן, הימצאותו של המורה, לא הייתה יכולה למנוע עיקום וסיבוב הרגל בשעת נחיתה לאחר קפיצה לסל. (ראו: ע"א 635/70 יעקב מנדלסון קטין ע"י אביו ד' מנדלסון נ' יעקב קפלן ואח', כה(2) 113 וההפניות שם). בע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה, פ"ד לה(2), 764, עמ' 772-773, נפסק: "אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים". ובמקום אחר (עמ' 775-776) נכתב: "לו נכח מורה בעת המשחק, לא היה באפשרותו למנוע את התאונה. נכון הוא, שעצם נוכחות מורה בעת ההפסקה מרסנת התנהגות התלמידים, אך בענייננו מדובר במשחק כדורגל, אשר כשלעצמו - וגם כאשר הוא מתנהל על-פי הכללים - כרוך בסיכונים מסוימים, שנוטלים על עצמם השחקנים המשתתפים. גם ללא התרגשות או מתיחות חורגת מהרגיל, תיתכן, באופן סביר, האפשרות, ששחקן אחד ידחף את השני בעת המשחק, שני שחקנים ייתקלו זה בזה, שחקן ייפול ללא כל דחיפה תוך כדי ריצה וכדומה". 10. לפיכך, השאלות היחידות הנן האם במשטח מגרש הכדורסל היה מפגע ממשי והאם התאונה נגרמה בעטיו. הנטל להוכיח קיומו של המפגע ואת העובדה כי גרם לתאונה, מוטל על התובע. לא שוכנעתי כי התאונה נגרמה עקב מפגע בטיחותי כלשהו וכי לא הייתה, אלא פגיעה אופיינית ונפוצה בשעת משחק כדורסל. 11. ד"ר נורמן העיד: "עיקום הקרסול יכול להגרם גם בירידה במדרגות, וגם בנחיתה על משטח ישר וגם תוך כדי משחק רגיל... גם הליכה כאן בבית המשפט על משטח רגיל וישר ועיקום רגל יכולה לגרום לפגיעה כזאת". "משחק כדורסל זו הפגיעה הקלסית של נקיעת הקרסול. בזמן נחיתה ולא משנה על איזה משטח ..". 12. התובע העיד:"..., כשאני קפצתי לסל אני נחתתי על פרקט בולט. לא ראיתי זאת מיד אבל שמתי לב אחר כך, כעבור מספר דקות שמתי לב כשנאנקתי על הפרקט שמתי לב לחתיכת פרקט שבלטה אחרי מספר דקות". 13. אשר למיקום נפילתו - פעם גרס: "זה קרה מתחת לסל" ופעם: "זה היה בתחום הסל, ולאו דוקא מתחת לסל". התובע הדגיש את מצבו התחזוקתי הירוד של המגרש, אך בד בבד, טען שהייתה זו הפעם הראשונה שראה במקום מפגעים. מבין כל התלמידים שהיו עדים לתאונה, הביא התובע רק עד אחד, שלומי דהן. דהן תאר את התאונה כך :"אחד מהילדים קלע לסל הכדור פגע בסל ועידן קפץ לקחת את הכדור, אולם לאחר שירד חזרה לכיוון הרצפה שהינה כאמור רצפת פרקט מעד ונפל". בביהמ"ש הבהיר: "לא אמרתי שבגלל הקרש הוא נפל אלא אמרתי שהוא קפץ לסל והוא נפל באותו איזור ששם אחר כך ראינו שהקרש שבור ולא תואם. הוא התעקם טיפה עם הרגל ונפל". 14. בתצהירו טען דהן כי ישנם חלקים נוספים במגרש בהם קיימים הבדלי גבהים בפרקט. לעניין מקום נפילת התובע, דהן דיבר על "קרש שבור", ואילו הטענה היחידה מטעם התובע, הנה כי אחד מקרשי הפרקט בלט מעט מזה שלידו! אין בעדותו של דהן, כדי להוכיח כי אכן התובע מעד עקב פגם בפרקט. דהן לא ראה התקלות בפרקט אלא הסיק מסקנות בדיעבד, כפי שטען גם התובע. 15. בדו"ח התאונה, שנרשם ביום האירוע, עליו זיהה התובע את חתימתו, אין ולו רמז דק לקיומו של מפגע בפרקט, עליו מעד התובע. אדרבא, המקום המיועד לציון גורם התאונה, הוקף בעיגול הפריט של "תאונה עצמית" במקום "מפגעי בטיחות". נסיבות האירוע בהמשך הדו"ח, אותן אישר התובע בחתימתו, נרשמו כפי שעולה מהן, מפיו: "הייתי בשיעור התעמלות, שיחקנו כדור-סל, וכשקפצתי לכדור נפלתי על הרגל הימנית ושברתי את הקרסול". על אף טענתו של התובע בתביעתו, למפגע בולט וחמור, אין לכך שום זכר בהזדמנות הראשונה והטבעית להתלונן עליו. גם אם התובע כטענתו היה שרוי בכאבים, אין בכך הסבר לתיאור המלא דלעיל, ואי הזכרת מפגע חמור שגרם למעידה! אין שום מקום לפקפק במהימנותו של הרישום שנערך סמוך לאירוע, כפי שמנסה לטעון התובע. נהפוך הוא, התיאור המיידי משכנע יותר מתירוצים מאוחרים. המסמך החתום מדבר בעד עצמו, לעניין מועד עריכתו. על המפקפק בכך, בניגוד להוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותמני, להביא ראיות משמעותיות ולא טענות בעלמא, כפי שטוען התובע. 16. גם התמונות שהציג התובע על מנת לבסס את תביעתו, אין בהן כדי לסייע לו, ואולי אף לקעקע את עדותו. ראשית, משום מה, הובאו תמונות שצולמו הרבה לאחר יום התאונה. התובע טען כי מעד באזור רחבת העונשין, הממוקמת בקרבת הסל. אולם התמונות שהוצגו מתמקדות דווקא באזור מרכז המגרש. לטענתו, בתמונות מוצג קרש רופף שהתרומם, הדומה במהותו למפגע שגרם לנפילתו. אין שום צילום של המפגע החמור, לו טוען התובע. 17. התובע טען תחילה כי צילם את התמונות "מספר ימים או שבועות לאחר האירוע" (עמ' 18). אולם בתגובה לשאלה כיצד הוא מסביר את מועד הפיתוח המאוחר של התמונות, השיב כי "יכול להיות שצילמתי את התמונות כמה חודשים לאחר התאונה". אם אכן היה בסיס לטענת התובע, מדוע לא דאג לצילום המפגע עצמו, סמוך לאירוע עצמו, כפי שניסה לטעון מלכתחילה? בתמונות רואים מרווח קטן ולא זה המתואר ע"י התובע. מרווח שיתכן אף שלצורך הצילום מישהו ירים את אחד הלייסטים קמעה. 18. כפי שהעיד המורה להתעמלות ארגוב, המגרש והפרקט היו תקינים, אילו אכן היה מפגע חמור כפי שהעיד התובע, בית הספר היה פועל לתיקון המפגע לאחר התאונה. תיקון כזה לא נדרש. אי הבאת המורה להתעמלות הישיר של התובע במועד האירוע, אין בה כדי לפעול לחובת הנתבעות דווקא. המורה פרש לגמלאות, איננו עובד בית הספר (מעולם לא היה עובד העירייה, אלא עובד משרד החינוך). לא הייתה שום מניעה שהתובע יזמנו לעדות, לו היה בעדותו כדי לסייע לו, בפרט שנטל ההוכחה מוטל עליו. התוצאה 19. מהמקובץ עולה כי דין התביעה להידחות ועמה גם ההודעה לצד שלישי. בהתחשב בכך שהתובע היה קטין ואכן נפגע במהלך שיעור ספורט בבית הספר, איני עושה צו להוצאות. על אף שהתביעה נדחית, אפרט בקצרה להלן את נזקי התובע. 20. אילו נקבעה אחריות לתאונה, לא היה מקום לייחס לתובע אשם תורם וודאי שאין מדובר בהסתכנות מרצון. עובדות לגבי הנזק 21. בעקבות התאונה נעדר התובע כחודשיים ימים מלימודים, במהלך ההכנה לקראת בחינות הבגרות בכיתה י"א. גם לאחר שובו לספסל הלימודים החסיר ימי לימודים, בשל טיפולים שעבר. עובר לתאונה התובע שיחק כדורגל בקבוצת הנוער "הפועל חיפה" (ללא שכר). התובע התגייס לצבא עם פרופיל 64 ושוחרר משירות סדיר עם פרופיל 24, וזאת בשל פציעתו השנייה בקרסול במהלך שירותו הצבאי. יתכן שהתובע היה מנסה להמשיך בקריירה של שחקן כדורגל, כפי שטען (אין ראיות כי נכון לו עתיד מזהיר) והיה מתגייס לשירות קרבי (כפי שטען), אולם, כיוון שהתובע נפגע בתאונת כדורסל שניה, בזמן השירות הצבאי, היה בתאונה זו כדי לגדוע את תוכניותיו. כבר קבעתי כי אין ראייה שהפגיעה במהלך משחק כדורסל נוסף, נגרמה עקב התאונה הראשונה, אולי דווקא העובדה שהתובע המשיך בפעילות ספורטיבית, מלמדת כי מצבו לאחר התאונה הראשונה, היה טוב. אין ראיות לכך שהתובע עבד עובר לתאונה. כיום, התובע עובד כסדרן רכב בצבא קבע. הוא משתכר בממוצע 5,425 ₪ ברוטו לחודש. 22. אילו היה מקום לפסוק לתובע פיצויים היה מקום להעריך את נזקיו כדלקמן: א. כאב וסבל - 20,000 ₪. ב. הפסד השתכרות לעתיד (סכום גלובלי, בהתחשב ב- 7.5% נכות ובעובדה שהתובע הוסיף לשחק כדורסל (כחובב) גם לאחר התאונה הראשונה) - 100,000 ₪. ג. הוצאות ועזרת צד ג' בעבר - 20,000 ש"ח נכון להיום. ניתוחקרסול