קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקים עקב תוכנית בנייה פוגעת: התביעה שבפניי הוגשה כתביעה לסעד הצהרתי לפיו חייבים הנתבעים בפיצוי ו/או שיפוי התובעת בגין כל סכום בו היא תחויב, בעבור נזקים שנגרמו בעקבות תוכנית פוגעת, אותה הגיש, לטענת התובעת, הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") ואשר אושרה ברשלנות, על ידי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), המתבטאת בכך שהנתבעת לא החתימה את הנתבע על כתב שיפוי. תמצית העובדות וההליכים ביום 19.9.2000 פורסמה למתן תוקף, תכנית מס' ג/11180 (להלן: "התוכנית"), המהווה שינוי לתכנית מס' ג/688. התוכנית מתייחסת לבניית מרכז ספורט על חלק מחלקה מס' 82 בגוש 19314 בישוב סחנין (להלן: "החלקה"). התובעת חתומה על גבי התוכנית כיזמת התוכנית, הנתבע חתום כבעל הקרקע. בעקבות אישורה של התכנית, הגישו ביום 15.9.03 בעלי חלקות 84 ו-128, תביעות לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה" ו/או "החוק") בטענה, כי התוכנית פוגעת בחלקותיהם. ביום 3.12.2003 נדחו התביעות לפיצויים הנ"ל על ידי הנתבעת. בעקבות זאת, הגישו בעלי החלקות הנ"ל עררים (להלן: "העוררים"). ביום 27.7.04 הודיעה התובעת על בקשתה להצטרף להליכים אלו, בטענה כי ככל שהעררים יתקבלו, היא עלולה להיפגע מן ההחלטה. ביום 1.2.05 מינתה ועדת הערר שמאי מכריע, אשר בהחלטתו מיום 3.11.2005 קבע, כי קיימת ירידת ערך במקרקעי העוררים, בהתאם לסעיף 197 לחוק, ועל כן פסק לעוררים פיצויים בסכומים שונים. ערר שהגישה הנתבעת לועדת הערר נדחה וועדת הערר בחרה שלא להתערב בהחלטת השמאי המכריע. על החלטת ועדת הערר, הגישה הועדה המקומית (הנתבעת בהליך זה) ערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת- עמ"נ 1009/07. בין לבין, ביום 15.1.2008 הגישה התובעת את התביעה דנן, בה היא טוענת כי הנתבעת התרשלה משלא התנתה את אישור התכנית ומתן היתר הבניה לנתבע בחתימתו על כתב שיפוי, לפיו יתחייב הנתבע לשפות את הנתבעת ו/או כל צד ג' אחר בגין נזק שייגרם להם עקב אישור התכנית. זאת לטענתה, למרות שבמקרים דומים נוהגות ועדות תכנון לעשות כן. במקרה דנן, מסבירה התובעת, הנתבעת משמשת כוועדה מקומית מרחבית, כך שהיא מפחיתה מכלל הכנסותיה את ההוצאות המתייחסות לכל רשות (וביניהן התובעת) ויתרת הסכום מועבר לאותה רשות. מטעמים אלה, טוענת התובעת, היא הנושאת הלכה למעשה בנטל הפיצוי, במקום שהנתבע, החתום על גבי התכנית כבעל הקרקע ואשר לטענתה, הוא הנהנה העיקרי מן התכנית, ישא בהם. הנתבעים הגישו כתבי הגנה, בהם בין היתר, הועלו טענות לסילוק התביעה על הסף. בדיון מיום 2.6.2009 הודיעו הצדדים לבית המשפט, כי הערעור המנהלי בעמ"נ 1009/07, נדחה. כמו כן הוסכם כי הצדדים יגישו סיכומים ביחס לטענות המקדמיות, אשר לאור הכרעתי להלן בדבר העדר עילה, אני מורה על מחיקת התביעה כפי שיפורט להלן. טענות הצדדים בסיכומיה טוענת הנתבעת, מספר טענות מקדמיות כדלקמן: תביעות לפיצויים לפי סע' 197 לחוק נובעות מאישור תכנית, ולא ממתן היתר בניה, ולפיכך אין כל רלוונטיות לטענות התובעת בנוגע להוצאת היתר בניה. התכנית הנדונה הינה בסמכות הועדה המחוזית ולא הועדה המקומית. לפיכך טוענת הנתבעת להעדר יריבות בינה לבין התובעת. היזם של התוכנית הינו התובעת עצמה, והתכנית הוצגה בתור פרויקט ציבורי. מאחר שהתובעת הוצגה כיזמת התוכנית, כלל לא היה צורך בכתב שיפוי, משהיא נושאת בתשלום הפיצויים לפי סע' 197, ומכאן שגם מטעם זה התביעה הוגשה בהעדר עילה. מכל מקום אין חובה שבדין לקחת כתב שיפוי אפילו מיזם של תכנית. הרשות הציבורית, שהינה רשות מנהלית עליה חלה חובת הגינות מוגברת, תובעת סעד הצהרתי שהינו סעד שביושר בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב. הרשות לא ציינה בכתב התביעה כי היא יזמת התכנית. טענות הסף אותן מעלה הנתבע בסיכומיו, הינן אלו: העדר יריבות- הנתבע אינו צד לתביעת הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק, ולכן לא יכולה להיות למאן דהוא תביעה כלפיו. כמו כן, הנוהל הקיים בין הועדה המקומית לבין התובעת בדבר קיזוז ו/או ניכוי סכום הפיצויים אינו מקים עילת תביעה נגד הנתבע. הנתבע מצטרף לטענות הנתבעת באשר להעדר עילה. לדידו של הנתבע, אם וככל שקיימת עילת תביעה הרי שהיא התיישנה, מאחר שזו נולדה לכל היותר ביום 1.6.2000 (מועד פרסום התוכנית למתן תוקף). התביעה לפיצויים שהוגשה על ידי צדדי ג', אין בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות, בין היתר מאחר שהליכים אלו נוהלו כמצוות החוק, והנתבע איננו צד להליכים אלה לפי חוק. בית משפט זה נעדר סמכות עניינית, מאחר שלמעשה מדובר בתביעה לתקיפת תכנית מתאר (מפורטת), הנמצאת בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים בלבד. התביעה הינה תביעה כספית שהוגשה במסווה של תביעה לסעד הצהרתי, על מנת להתחמק מתשלום אגרת בית משפט. משכך, בהתאם לתקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, דין התביעה להימחק על הסף. הנתבע טוען להעדר ניקיון כפיים של הרשות, אשר הסתירה מבית המשפט את העובדה, כי היא עצמה יזמת התכנית, ופעלה מתוך הטעייה. תשובת התובעת לטענות הסף הינן כי תביעתה לא התיישנה מאחר שזו התגבשה מרגע שנגרם לה נזק. לדידה של התובעת, לנוכח ההלכות הרלוונטיות בסוגיית מחיקה בשל חוסר עילת תביעה, על בית המשפט להניח, כי היא תצליח להוכיח את כל הנטען בתביעתה. כמו כן, לדידה של התובעת, לא ניתן להכריע במשמעות הופעת שמה של התובעת כיזמת התכנית מבלי לשמוע את עדויותיהם של המעורבים בעניין והכרעה בגרסאותיהם. מוסיפה לטעון התובעת, כי אין מדובר בתביעה תיאורטית (על אף שהיא לא כומתה באופן כספי), שכן כתוצאה מדחיית הערעור המינהלי בודאי שקופתה של התובעת תיפגע. יתר הטענות המקדמיות, סבורה התובעת, אינן ראויות לתגובה. העדר עילה הטענות המרכזיות עליהן מבקשת התובעת לסמוך את תביעתה הן שתיים: טענת רשלנות המופנית כלפי הנתבעת וטענת עשיית עושר שלא במשפט המופנית כלפי הנתבע.לשם בירור השאלה האם צומחת לתובעת עילת תביעה בגין טענות אלה, עלינו להידרש למבחן הקובע, עליו עמד המלומד י' זוסמן בספרו: "...המבחן הקובע, אם גילה כתב התביעה עילה או לא, הוא כך: "פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכללות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו" (ע"א 109/49). העדר עילת תביעה, הוא אפוא, פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות" (י' זוסמן "סדרי הדין האזרחי" מהדורה שביעית 1995, עמ' 383). האם צומחת לתובעת עילת תביעה בנסיבות העניין? סעיף 197 לחוק התכנון והבניה קובע כך: 197. תביעת פיצויים (א)  נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמה, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200. בהתאם לסעיף 197 הנ"ל, החובה לשאת בפיצוי בגין נזקים שנגרמו בשל תכנית פוגעת, מוטלת על כתפי הועדה המקומית, אשר כידוע, היא גם זו שמקבלת את כספי ההשבחה, בהתאם לסעיף 196(א), והתוספת השלישית לחוק (לעניין זה ר' א' נמדר, "פגיעה במקרקעין פיצויים בגין ניזקי תוכנית", עמ' 308). במקרים מתאימים, הכירה הפסיקה בהסדר שנערך בין הועדה המקומית ליזם, לשיפוי הועדה המקומית בגין פיצויים המשתלמים על ידה לפי סעיף 197 הנ"ל (להלן: "ההסדר"). לעניין זה ר' ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, ; בג"צ יוסף סולימאני נגד שר הפנים; עת"מ 657/02 סברנסקי צבי ו-21 אח' נגד יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים ואח' (נבו) (להלן: "פס"ד סברנסקי"). לעיתים, היזם הוא גם בעל הקרקע. בענייננו, אין מחלוקת שהנתבע לא הוחתם על ידי הנתבעת ואף לא על ידי מאן דהוא על כל הסכם ו/או כתב התחייבות, לפיו מוטל עליו, כבעל הקרקע, לשפות את התובעת ו/או הנתבעת בגין כספי הפיצויים בהם חבה הנתבעת לפי סעיף 197 לחוק.לפיכך, טוענת התובעת, התרשלה הנתבעת משלא התנתה את אישור התכנית ומתן היתר הבניה לנתבע, שהינו בעל הקרקע, בחתימתו על כתב שיפוי, כפי שנוהגות ועדות תכנון לעשות. וכך נוצר מצב אבסורדי לפיו "התובעת אשר אין לה יד ורגל במרכז הספורט היא זו שתישא בנזקים שנוצרו בעקבות בניית אותו פרויקט..." (כך כלשונה, סע' 13 לתביעה), במקום שהנתבע ישא בהם. בנסיבות אלה, טוענת התובעת להתעשרות הנתבע על חשבונה שלא כדין. ואולם, התובעת מתעלמת לחלוטין מהעובדה שהיא עצמה חתומה על גבי התכנית כיזמת התכנית!. כך שבפועל, נוצר מצב אבסורדי לפיו, בהתאם להסדר (ממנו מבקשת התובעת להצמיח חובת זהירות לנתבעת), היה על הנתבעת לדרוש מן התובעת עצמה כתב התחייבות, לשפותה בגין כספי הפיצויים, הנגרעים הלכה למעשה מקופתה של התובעת. ולמעשה, נדרשת הייתה התובעת לשפות את עצמה.למעלה מכך, בנסיבות האמורות, נראה שמבקשת התובעת להצמיח חובת זהירות בלתי הוגנת לנתבעת - להחתים את הנתבע על כתב שיפוי, להשבת כספים שנגרעו בפועל מקופתה של התובעת- בגין פיצוי הניתן לנפגעי תכנית, שהינה פרי יוזמתה של התובעת עצמה!. למותר לציין, כי התובעת עצמה, כיזמת התכנית, יכלה לפנות לוועדה המקומית בבקשה כי תחתים את הנתבע על כתב שיפוי, מבעוד מועד. ואולם, התובעת לא עשתה כן. לפיכך, אין כל הצדקה כי תלין על התנהלות הנתבעת דווקא. מכל מקום, התפשטות ההסדר האמור, אף כנוהג רווח, בקרב ועדות מקומיות להחתים צד ג' על כתבי שיפוי אינו מלמד על חובה לעשות כן; ראשית, הסדר זה, הגם שהוכר בפסיקה, זכה לביקורת רבה, ואף יש השוללים את השימוש בו לחלוטין, בין היתר מאחר ש: "לדעת השוללים הסדר זה, העברת נטל הפיצוי מהועדה המקומית לגורם אחר, תגרום לכך שהרשות לא תיתן משקל ראוי לפגיעות העלולות להיגרם מהתכנית ותסכים בקלות לשלם פיצויים במקום להשקיע מאמצים בהגנה מפני תביעת הפיצויים" (כב' השופטת מוסיה ארד בפס"ד סברנסקי הנ"ל). כלומר, ההכרה בנוהג הנטען אינה חד משמעית. נהפוך הוא. כמו כן, קביעה גורפת לפיה מחויבת הנתבעת להעביר את נטל הפיצוי המוטל עליה לצד ג', ומשלא עשתה כן הרי שהתרשלה, מרוקנת מתוכן את החובה המוטלת על הנתבעת דווקא, לפי הוראת סעיף 197 לחוק. למותר להזכיר, כי חובתה של הועדה המקומית לפצות את הנפגעים מאישורה של תכנית, עומדת לצד זכותה לקבל את כספי ההשבחה. למעשה, במקרים בהם ראה לנכון המחוקק לחייב צד ג' לשאת בנטל הפיצוי ו/או בנטל שיפוי הועדה המקומית בגין כספי פיצויים ששולמו לפי סעיף 197, הוא לא נמנע מלעשות כן. כך למשל קבע המחוקק בסעיף 119 ד' לחוק כי מששולמו פיצויים על ידי הועדה המקומית לפי סע' 197 בגין תכנית דרך שהוגשה בידי המדינה או רשות שהוקמה ע"פ דין, ישפה מגיש התכנית את הועדה המקומית ב-70% מכספי הפיצויים. בדומה, לא מן הנמנע שיכל המחוקק לקבוע כך לגבי כל פיצוי מכוח סעיף 197. ואולם, המחוקק לא עשה כן. בית משפט זה אינו יכול להחליף את שיקול דעת המחוקק, ולהטיל בעקיפין את חובת השיפוי על צדדים שלישיים חלף הועדה המקומית, במסגרת הטלת חובת זהירות מוחלטת על הועדה המקומית להתנות אישור תכנית בחתימת צד ג' על כתב שיפוי. הדברים נכונים, על אחת כמה וכמה, בנסיבות ענייננו. מטעמים אלה נראה, כי אף לו היו מוכחות כל העובדות הנטענות בתביעה, לא היה בכך כדי ללמד על קיומה של עילת הרשלנות, בראש ובראשונה מאחר שהתובעת עצמה היא היא יזמת התכנית, ומכל מקום מאחר שההסדר האמור אינו יכול להצמיח חובת זהירות לנתבעת, כל עוד לא אמר המחוקק את דברו בעניין. לפיכך דין התביעה כלפי הנתבעת להימחק על הסף, מן הטעם של העדר עילה. יש להוסיף עוד, כי נכונה טענת הנתבעת כי הזכאות לפיצויים הנובעת מכוחו של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, הינה זכות לפיצוי בגין תכנית פוגעת ולא בגין מתן היתר בניה. לפיכך, ומאחר שהנזק לו טוענת התובעת הינו חסרון כיסה לנוכח תשלום כספי פיצויים לפי סעיף 197, הרי שטענותיה לעניין אי התניית היתר הבניה בחתימתו של הנתבע על כתב שיפוי, אינן מקימות לתובעת עילה ו/או יריבות כלפי הנתבעים, שכן התובעת אינה מצביעה על נזק שנגרם לה מהתנהלות הנתבעים ביחס להיתר הבניה, אלא טוענת לרשלנות באישור התוכנית!. מטעמים אלה טענות התובעת לעניין הוצאת היתר בניה ברשלנות, אף הן אינן מקימות לה עילת תביעה. משנשמט הבסיס לעילת הרשלנות המופנית כלפי הנתבעת, לא ניתן לטעון, כי הנתבע התעשר שלא כדין, שכן מעיקר הדין הנטל לשאת בכספי הפיצויים לפי סעיף 197 הנ"ל, אינו מוטל על כתפי הנתבע, כי אם על הנתבעת. הנתבע כאמור אף לא הוחתם על כל הסכם ממנו צומחת חובתו לשאת בנטל שיפוי הנתבעת. טענת הנאתו של הנתבע מן ההפקר, לכשעצמה, אינה מספקת כדי להפוך את הנתבע לצד רלוונטי לתביעה ואף אינה מקימה עילת עשיית עושר כלפיו, ככל שהנאתו הינה כדין ועל בסיס היתר בניה שניתן לו כדין, שכן עילת עשיית עושר צומחת רק ככל שההתעשרות הינה שלא על פי זכות שבדין.לפיכך, ומאחר שאף לו יוכחו העובדות הנטענות על ידי התובעת, כי הנתבע הוא הנהנה העיקרי מהתכנית, לא יהיה בכך כדי ללמד כי הנתבע התעשר שלא כדין, שכן הנטל לשאת בכספי הפיצוי ו/או השיפוי אינו מוטל על כתפיו, ואי חיובו לשאת בנטל זה אינו מהווה רשלנות מצד הועדה המקומית, כאמור. מטעמים אלה, ומאחר שהתביעה הוגשה בהעדר עילה הן כלפי הנתבעת והן כלפי הנתבע, אני קובעת כי דינה להימחק על הסף. משכך אינני מוצאת צורך להתיחס לטענות בדבר העדר יריבות או העדר סמכות עניינית אם כי אעיר כי בניגוד לטענות הנתבעים אני סבורה שהתביעה אינה מגלה סוגיות מנהליות, אלא היא במהותה תביעה אזרחית. יחד עם זאת מאחר ומצאתי לנכון למחוק את התביעה, ולא לדחותה, כפי שביקש הנתבע, אינני פוטרת עצמי מלדון בטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, אשר אני סבורה כי הועלתה ללא בסיס, שכן ככל שהייתי מוצאת שיש לתובעת עילת תביעה כנגד הנתבע, הרי שעילה זו, המבוססת על עשיית עושר ולא במשפט, נובעת מכך שהנתבע נהנה מפירות התוכנית הפוגעת, בעוד שהתובעת נושאת בתשלומים הנובעים ממנה, כך לטענתה. משכך, לא יכולה להיוולד לתובעת עילת תביעה קודם למועד שבו חויבה בתשלום לעוררים בגין התוכנית הפוגעת, ולכל המוקדם במועד מתן ההחלטה בערר, דהיינו 3.11.2005 ומשכך תביעה זו כלפיו לא התיישנה. אין מקום לקבוע כי רק במועד ביצוע "התשלום" בפועל (אשר במועד הגשת התביעה כלל לא היה ידוע) תיווצר העילה, שכן צודק הנתבע שהוא אינו צד כלל להליכים המשפטיים המתנהלים בנוגע לפיצויים לעוררים, ולפיכך אין מקום ל"דחיית" מועד היווצרות העילה עד להכרעה הסופית בשאלת הפיצויים כדי ליצור את העילה הנטענת כלפי הנתבע (אם כי נכון שבאם היה מתקבל הערעור המנהלי שהוגש הדבר היה מייתר גם הגשת תביעה זו). לנוכח האמור התביעה נמחקת על הסף. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת לרבות שכר טרחת עו"ד בסך של 4,000 ₪ (כולל מע"מ) ובהוצאות הנתבע לרבות שכר טרחת עו"ד בסך של 3,000 ₪ (כולל מע"מ). ההבדל בסכומים נובע מדחיית טענת ההתיישנות של הנתבע אשר הועלתה, כאמור לעיל, ללא כל בסיס. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד תשלומם בפועל. תוכנית בניהבניה