נפילה בטיול בית ספר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בטיול בית ספר: פתח דבר 1. לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובע מס'1 (להלן:"התובע") ביום 2.11.1999, עת החליק ונפגע במהלך טיול בית ספר בנחל זוויתן העליון, שאורגן על ידי בית ספר "גמלא" שבקצרין בו למד התובע. את התביעה הגיש התובע ביחד עם הוריו - התובעים מס' 2 ו-3, נגד המועצה המקומית קצרין בהיותה המפעילה של בית הספר בו למד, וכן נגד מדינת ישראל - משרד החינוך (להלן: "הנתבעת"), בהיותה המעסיקה של צוות המורים והמנהל של בית הספר שארגנו את הטיול. 2. מדינת ישראל שלחה הודעה לצדדים שלישיים נגד קרן קרב וטלדור בע"מ (הצדדים השלישיים 1 ו- 2) בטענה שהם העסיקו חלק מצוות בית הספר שאגרן את הטיול וכן נגד כלל חברה לביטוח בע"מ, המבטחת של הצדדים השלישיים 1 ו- 2 בביטוח אחריות כלפי צד שלישי. 3. הנתבעת והצדדים השלישיים כפרו באחריותם לפצות את התובע בגין נזקיו וטענו, כי התובע נפל ונפגע עקב סיכון סביר וטבעי הטמון בכל הליכה וטיול בחיק הטבע, ולפיכך אין להטיל עליהם אחריות בנזיקין לנזקים שנגרמו לו. 4. במסגרת הדיון שהתקיים בפניי ביום 13.1.2011, ובהתאם לבקשת התובעים, ניתן פסק דין חלקי המורה על דחיית התביעה נגד המועצה המקומית קצרין, היא הנתבעת מס' 1. 5. בנוסף למחלוקת בשאלת החבות, חלוקים הצדדים מטבע הדברים גם בשאלת גובה הנזק. נסיבות האירוע וטענות הצדדים 6. בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי ההליכה בנחל זוויתן העליון כללה גם הליכה בשטח הררי, וכי במהלך הליכה זו הוא החליק מאבן ונפל לאחור. התובע לא צירף תמונות של מקום האירוע, ולא מסר פרטים נוספים באשר לנסיבות נפילתו. 7. בסיכומיו טען התובע, כי הנתבעת התרשלה בבחירת מסלול ההליכה, ובכך שהתירה לתלמידים בני 9 לטייל במסלול הליכה שאינו מתאים לגילם. מדובר במסלול מסוכן, שנשקפה ממנו סכנת החלקה ונפילה, ובכך חשפה הנתבעת את התלמידים לסיכון בלתי סביר. עוד נטען כי הנתבעת לא דאגה להשגיח על התלמידים ולתדרך אותם ללכת בצמידות למורים ולא לאבד קשר עין עמם. לבסוף נטען, כי הנתבעת לא קיבלה את ההיתרים והאישורים הנדרשים לטיול בהתאם להוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך. 8. הנתבעת טענה מנגד, כי לא הוכח כל בסיס לקביעת אחריותה בגין האירוע, שכן התובע לא הרים את הנטל להוכיח, כי הוא החליק במקום ובמסלול מסוכן שאינו מתאים לגילו, או עקב סיכון בלתי סביר שהיה טמון במסלול ההליכה. הנתבעת הוסיפה כי ההחלקה לא אירעה במהלך סטייה כלשהי ממסלול ההליכה, אלא תוך כדי הליכה במסלול המסומן, המתאים לגיל התלמידים שבכיתה ד', ואשר נמצא בתוך שמורת טבע מוכרת של רשות הטבע והגנים. עוד נטען כי הושגו כל האישורים הנדרשים ליציאה לטיול כנדרש על פי ההנחיות הרלוונטיות בעת האירוע. בנסיבות אלו, כך נטען, משלא עלה בידי התובע להוכיח התממשותו של סיכון בלתי סביר, אין להטיל על הנתבעת אחריות בשל עצם פגיעתו. 9. הצדדים השלישיים אף הם כפרו באחריות וטענו, כי האירוע הנטען התרחש בנסיבות בהן אין להטיל אחריות כלל, שכן מדובר בסיכון טבעי הטמון בפעילות בה נטל התובע חלק. הצדדים השלישיים הוסיפו, כי הם לא העסיקו אף אחד מהמורים בבית הספר, וכי הם לא היו מעורבים בדרך כלשהי בתכנון הטיול או הוצאתו לפועל. על כן, כך נטען, אין להטיל עליהם אחריות כלשהי בגין הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות האירוע. עוולת הרשלנות - המסגרת הנורמטיבית 10. אין מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית ביחסי מורים ותלמידיהם. עוד הכירה הפסיקה בחובת זהירות מושגית של המדינה כלפי התלמידים, בהיותה המעסיקה של צוות המורים בבית הספר (לעניין זה ראה ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802) (להלן:"עניין מרצלי"). בעניין מרצלי נקבע: "חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של החובה עומדים שני אלה: א. קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות, כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיוצא באלה. ראה, למשל: ע"פ 131/56 לחם נ היועץ המשפטי; היועץ המשפטי נ' לחם (להלן - פרשת לחם [10]), בעמ' 325, 329(מפי השופט אגרנט); ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש (להלן - פרשת כהן [11]), בעמ' 408(מפי השופט אור). ב. גופו של הקטין חלש, והדבר חושף אותו ביתר לפגעי העולם הסובב אותו. אלה הם השיקולים העיקריים שביסוד קביעתה של חובת הזהירות המושגית שלפנינו, ובהקשר זה דומה שראוי כי נוסיף ונדבר בכמה נושאי המשנה, שיש בהם כדי להתוות ביתר פירוט את גבוליה של אותה חובת זהירות מושגית. ואלה נושאי המשנה: טיבם וטבעם של התלמידים; מקור הנזק; יכולתו של המורה למנוע את הנזק...". בע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים ואח' , (להלן: "פרשת חי גודר") נקבע מפי כב' השופט ריבלין, כי היחסים המיוחדים בין מורה לתלמיד: "מקימים חובות וזכויות הדדיות. כך בין כותלי בית הספר, וכך לעיתים ביתר שאת, גם מחוצה לו...מבחינת חובתו של המורה-זה אינו נדרש אך לחנך את תלמידיו, להקנות להם ידע ולהטביע בהם ערכים; יש והוא נדרש גם לשמור על בריאותם של התלמידים ולהגן עליהם מפני סכנות האורבות להם, לא אחת, הן בד' אמותיו של בית הספר הן מעבר לשעריו...". 11. מאחר שאין חולק על חובת הזהירות המוטלת על המורים במסגרת בית הספר ומחוצה לו כלפי תלמידיהם, השאלה השנייה שיש להכריע בה היא, האם המורים המארגנים ומלווים את הטיול חבים בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, והאם חובה זו הופרה. המבחן שנקבע בפסיקה לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית הוא מבחן הצפיות. כלומר, האם הנתבעת יכולה וצריכה הייתה לצפות את הנזק. השאלה אם הנתבעת הייתה יכולה לצפות את הנזק היא שאלה טכנית-פיזית, דהיינו האם הנתבע יכול מבחינה פיזית לצפות את הנזק שנגרם. השאלה אם הנתבע צריך לצפות את הנזק היא שאלה ערכית, אשר התשובה עליה נגזרת משיקולים של מדיניות שיפוטית ראויה. במילים אחרות, לא כל נזק שניתן לצפותו מבחינה טכנית, צריך לצפותו מבחינה ערכית, והתשובה לשאלה אם הנתבע צריך לצפות את הנזק נגזרת גם משיקולים ערכיים. 12. בהתאם לכללים אלה נקבע, כי קיימים סיכונים סבירים וטבעיים שאדם יכול מבחינה פיזית לצפות, אך מבחינת מדיניות שיפוטית, אין זה ראוי להטיל בגינם אחריות, מאחר שהנתבע אינו צריך לצפותם. בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז(1) 113, עמ' 126-127 נקבע: "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... ... ..."מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים ... אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ... אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית." במקרה אחר עמדתי על האבחנה בין סיכון רגיל וסביר שאינו מטיל אחריות בנזיקין, לבין סיכון בלתי סביר שכן מטיל אחריות בנזיקין וקבעתי: "כאשר הנזק נגרם עקב סיכון חריג, שאינו נובע באופן רגיל מהפעילות הספורטיבית או הטיול בטבע, נקבע כי התממשות סיכון כזה עלולה, בנסיבות מסוימות, להטיל אחריות בנזיקין. כך למשל, כאשר במגרש בו מתקיימת פעילות ספורטיבית קיים מפגע נסתר, כגון בור פעור או מכשול אחר, היתקלות בבור או במכשול אינה נמנית עם הסיכונים הטבעיים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עוד נקבע, כי כאשר מסלול הטיול שנבחר יוצר סכנה חריגה, התממשות הסכנה וגרימת הנזק לא תיחשב כהתממשות של סיכון סביר שאינו מטיל אחריות בנזיקין. במקרים אלה, כאשר הסיכון שהתממש חורג מהסיכונים השגרתיים הטמונים בפעילות שבוצעה, כגון בור פעור במגרש כדורגל, מפגע שהיה מונח על המדרגות כגון סבון נוזלי, וכן מסלול הליכה מסוכן במיוחד, משנה הסיכון את אופיו והופך להיות סיכון חריג ובלתי סביר, ולכן הוא "יוצא" ממשבצת הסיכונים הטבעיים והרגילים ו"נשאב" אל תוך הסיכונים שאינם בגדר סיכונים רגילים, שהמזיק יכול וצריך לצפות אותם." (ת"א 5477/06, חנה חמינה נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ) 13. דברים אלה שנאמרו ביחס להשתתפות התובעת שם בטיול שאורגן ע"י אגד יפים באותה מידה בענייננו. השתתפות בטיול בית ספרי טומנת בחובה סיכונים סבירים שאינם מטילים אחריות בנזיקין, וסיכונים בלתי סבירים, שכן יש להטיל בגינם אחריות. בקביעה אם סיכון הינו סיכון סביר או בלתי סביר יש לתת את הדעת, בין היתר, לחומרת הפציעה שעלולה להיגרם למשתתף בטיול, לחומרת הסיכון, היכולת לנטרל את הסיכון באמצעים סבירים ועד כמה היה המשתתף מודע לסיכון. בהתאם לכך, יש לקבוע, כי דריכה על אבן שבלטה מהאדמה או נפילה עקב הפרשי גובה במהלך טיול שנערך בחיק הטבע הם סיכונים סבירים שאין להטיל בגינם אחריות בנזיקין. הסיבות לכך נעוצות בעובדה, כי מדובר מצד אחד בסיכונים הטמונים בכל הליכה בחיק הטבע ובסיכונים שאינם יוצרים, בדרך כלל, סכנת פציעה חמורה במיוחד; מצד שני, מדובר בסיכונים שמארגן טיול סביר אינו יכול לנטרל באופן מוחלט. לא ניתן לצפות ממארגן טיול בחיק הטבע לעבור במסולול שהינו במהותו מסלול הררי ולהסיר כל אבן וליישר כל מהמורה שבתוך המסלול. דרישה זו אינה סבירה, אינה נדרשת ויישומה יביא להימנעות המורים מלערוך טיולים מעין אלה על אף שיש אינטרס ציבורי רב בעריכת טיולים בחיק הטבע לאור הערך החינוכי הרב הטמון בהם. מן הכלל אל הפרט 14. מאחר שהשתתפות בטיול יוצרת סיכונים שהם סיכונים סבירים ולפעמים חושפת את התלמידים לסיכונים בלתי סבירים, מוטל על התובע הנטל להוכיח, כי פציעתו נגרמה עקב התממשות אחד הסיכונים הבלתי סבירים שמקים חובת זהירות קונקרטית, וכי הנתבעת הפרה חובה זו. 15. להוכחת חובת זהירות קונקרטית ולהוכחת הפרת חובה זו טען התובע בתצהיר עדותו הראשית, כי "במקום בו טיילנו לא היה מתאים שתלמידים בני 9-10 יטיילו במקום כה מסוכן, אזור הררי ובו שבילים צרים, מקום אשר מצויים בו אבנים חלקות, מקום אשר קיימות בו סכנות להולכי רגל בכלל ופרט וביחוד לילידים קטנים אשר נדרשת השגחה מרבית כלפיהם". לחיזוק גרסתו זו צירף התובע אישור מודפס שהוציא מאתר האינטרנט של רשות הטבע והגנים המתאר את מסלול זוויתן העליון אל הבריכה והמפל, ושבו צוין במפורש, כי מסלול זה מתאים לילדים מגיל 12 שנים ומעלה, בעוד שהתובע היה בן כ- 9 שנים במועד האירוע. על סמך האמור, ביקש התובע לייחס לנתבעת אחריות בנזיקין בשל התרלשותה בבחירת המסלול. 16. לאחר שבחנתי את הראיות והעדויות מטעם הצדדים, לא שוכנעתי, כי הנתבעת התרלשה בבחירת המסלול בו טיילו התלמידים במועד האירוע ולא שוכנעתי כי התובע נפגע עקב התמששותו של סיכון בלתי סביר שיש להטיל בגינו אחריות בנזיקין. כאמור, התובע טען כי הוא נפגע עת החליק במסלול הררי עת דרך על אבן ונפל לאחור. הסיכון של החלקה על אבן שבלטה מהאדמה במהלך טיול בחיק הטבע הינו, בדרך כלל וכאמור לעיל, סיכון סביר שאינו מקים אחריות בנזיקין. על כן, אין די בטענה כי התובע החליק על אבן שבלטה מהאדמה במסלול שיש בו אבנים מחליקות כדי לקבוע כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית, אלא היה על התובע להוכיח, כי הסיכון שיצרה אותה אבן ספציפית הינו סיכון בלתי סביר. במקרה דנן, התובע לא הביא כל ראיה כדי להוכיח זאת, הוא לא צירף תמונות של מקום האירוע, ולא הציג תמונה של המפגע שגרם לפגיעתו. טענת התובע כי המסלול יצר סיכון בלתי סביר נותר, אם כן, בגדר טענה בעלמא שלא הוכחה. 17. גם האישור שהוציא התובע מאתר האינטרנט של רשות הטבע והגנים ושלפיו מסלול ההליכה של זוויתן העליון מתאים לילדים בגיל 12 שנים ומעלה אינו מקים אחריות בנזיקין ואין בו די כדי לקבוע את אחריותה של הנתבעת, וזאת מכמה טעמים; ראשית, אין באישור שהוצג כדי להוות בסיס לקביעה, כי המסלול בו טיילו התלמידים אינו מתאים לגילאים שלהם. הקביעה כי המסלול אינו מתאים לילדים בגיל זה או אחר הינו עניין של מומחיות שיש להביא לגביו חוות דעת של מומחה ואין די בפרסום באתר אינטרנט זה או אחר. אילו התובע היה חפץ להוכיח את אי התאמת המסלול לגילו, הייתה מוטלת עליו החובה לצרף תמונות של מסלול ההליכה כדי לאפשר לבית המשפט להתרשם בעצמו מן המסלול וכן חוות דעת של איש מקצוע לעניין זה. הצגת אישור מאתר האינטרנט הקובע באופן סתמי וללא כל פירוט והנמקה מדוע המסלול אינו מתאים לגיל זה או אחר, אינו מהווה ראיה בעלת משקל מספיק כדי לבסס עליה קביעה כלשהי. שנית, מעיון באישור שצירף התובע עולה, כי הוא מתייחס למסלול באורך של כ-8 ק"מ, כולל הגעה למפלים ולבריכות. העד מטעם הנתבעת, מר שרון חסדאי - המורה שארגן את הטיול - העיד כי לא עשו את כל מסלול זוויתן העליון. לדבריו, " לא עשינו את כל הזוויתן העליון אלא רק חצי ממנו, ובחלקים שאני חושב שהם נחשבים למסוכנים ועם המצוקים והבריכות - את החלקים האלה דילגנו עליהם ... זאת אומרת שלא עשינו את כל המסלול". בהמשך הוא ציין: "השביל הזה לא שונה משבילים רבים אחרים. אין שום מצוקים, אין שום אתרים מסוכנים, אין שום סיבה שאת הקטע שהלכנו לא ללכת גם קבוצות של תלמידים גם בגיל הזה" (ראה פרוטוקול הדיון מיום 13.1.2011 עמ' 17-18). עדותו של המורה היתה מקובלת עלי, היא לא נסתרה בראיה כלשהי מטעם התובע, ואין סיבה לפקפק באמינותה. עולה, אם כן, כי על פי עדות המורה שארגן את הטיול, נבחרו מתוך מסלול באורך 8 ק"מ אותם קטעים אשר מתאימים לילדים בגילו של התובע. משכך הם פני הדברים, אין לייחס משקל יתר לאמור באישור שהונפק דרך האינטרנט ואשר מתייחס למסלול הארוך, לרבות לאותם קטעים שאינם מתאימים לילדים בגיל התובע. 18. התובע טען עוד, כי הנתבעת התרשלה בכך שלא נקטה באמצעי בטיחות סבירים כדי למנוע את התאונה, כי היא לא פיקחה ולא השגיחה כראוי על התלמידים בכלל ועל התובע בפרט, וכי אילו הייתה השגחה מספקת, התאונה הייתה נמנעת. אין בידי לקבל טענה זו. לא ברור באיזה אמצעי בטיחות צריכה הייתה הנתבעת לנקוט בנסיבות העניין וכיצד פיקוח כזה או אחר יכול היה למנוע את התרחשות האירוע. מדובר בהחלקה במהלך הליכה במסלול מסומן, אירוע שהינו בבחינת אירוע ספונטאני ובלתי צפוי שלא ניתן למנוע אותו בפיקוח הדוק ככל שיהיה. התובע לא נפגע עקב דחיפות שהיו בקרב התלמידים או דחיסות במספר הילדים, או בשל חריגה מהמסלול המסומן, אלא עקב החלקה על אבן במסלול המסומן. אירוע זה יכול היה להתרחש גם אם המורים היו מסתכלים על התובע באותו רגע ממש בו הוא החליק, וגם אם המורה המשגיח היה צמוד אליו ובקשר עין עמו. עולה, אם כן, כי אין קשר סיבתי בין טענות התובע להעדר פיקוח והשגחה לבין עצם אירוע התאונה והנזק שנגרם. 19. יתרה מכך, לא מצאתי ממש בטענת התובע, כי הנתבעת לא פיקחה או לא השגיחה כראוי על התלמידים בכלל ועליו בפרט. מר חסדאי מסר בעדותו כי המורים הדריכו את התלמידים עוד לפני שיצאו מבית הספר לטיול, ואמר: " עבדנו בבית ספר גמלא בשיטה שבה המורים מדריכים את התלמידים. עבדנו בתיאום עם מינהלת הטיולים ... ההדרכה הייתה ע"י צוות המורים עם ליווי רפואי ועם נשק לפי הנדרש בתיאום טיולים". בתצהיר עדותו הראשית הסביר מר חסדאי, כי "". הפיקוח וההשגחה נעשו ע"י מבוגרים מלווים; מחנכת, מורים מקצועיים ומאבטחים של חברת "בטחון ברמה". לכל כיתה הוצמדו 3 מבוגרים - מחנכת, מדריך ומלווה נוסף עם נשק, כנדרש ע"פ ההנחיות". עדותו של מר חסדאי היתה מקובלת עלי והיא לא נסתרה. בהתאם לכך עולה, כי הנתבעת נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים, נתנה לתלמידים הדרכה מספקת ועשתה את המוטל עליה בנסיבות העניין. החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים אינה מצדיקה ואינה מחייבת את הנתבעת להציב מלווה אישי לכל תלמיד ותלמיד, או להיות בקשר עין עם כל אחד מהתלמידים בכל שניה ושניה. מדובר בדרישה שאינה הגיונית, אינה אפשרית וחורגת מתחום הסביר. יש בכך גם כדי לפגוע באופן בלתי סביר באינטרס שיש לציבור לאפשר לילדים לצאת לטיולים בחיק הטבע, טיולים הטומנים בחובם ערכים חינוכיים חשובים. 20. באשר לטענת התובע, כי הנתבעת הפרה את הוראת מנכ"ל משרד החינוך בדבר החתמת מנהלת בית הספר על תוכנית הטיול, אין אני רואה צורך לדון בטענה זו לגופה שכן אינני רואה קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין העדר החתימה כנטען לבין עצם אירוע התאונה. בהתחשב בעובדה כי המסלול שבו טיילו התלמידים התאים לגילאים שלהם ומאחר שנקבע כי במסלול שנבחר לא היו מפגעים וסיכונים בלתי סבירים, הנני סבור כי אילו הייתה נדרשת חתימת המנהלת על תוכנית הטיול, המנהלת הייתה עושה כן. על כן, אינני רואה קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין טענת התובע שהמנהלת לא חתמה על התוכנית לבין אירוע התאונה והנזק שנגרם בעקבותיה. סוף דבר 21. אשר על כן, הנני מורה על דחיית התובענה בתיק זה. פועל יוצא מן האמור, שדין ההודעה לצדדים שלישיים שהגישה הנתבעת אף היא להידחות. 22. בנסיבות העניין ונוכח גילו של התובע בעת אירוע התאונה ולאור העובדה שנותרה לו נכות צמיתה בעקבותיה, אינני עושה צו להוצאות. נפילהבית ספרתאונות בטיוליםדיני חינוך