נפילה מפיגום באתר בניה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה מפיגום באתר בניה: 1. עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1986, בתאונת עבודה, שאירעה ביום 6.6.2006, עת נפל מפיגום באתר הבנייה בו עבד (להלן: "התאונה" ו/או האירוע"). התובע, פועל במקצועו, הועסק כשכיר אצל נתבעת מס' 1, שעוסקת באספקת עובדים לבנין (להלן: "מרעי"), והמבוטחת בביטוח חבות מעבידים אצל נתבעת מס' 2 (להלן: "הראל"). 2. הנתבעות שלחו הודעת צד ג' לחברת אביב, שהזמינה ממרעי עובדים והייתה הקבלן הראשי באתר הבנייה במועד התאונה (להלן: "חברת אביב ו/או "אביב"). אביב מבוטחת בביטוח חבות מעבידים ו/או אחריות כלפי צד ג' אצל חברת הביטוח מנורה (להלן: "מנורה"). 3. אביב שלחה הודעת צד רביעי כנגד מרעי בעילה חוזית. 4. בעקבות התאונה נחבל התובע בראש ובגב, ובדיקות הדמיה שבוצעו לאחר התאונה הדגימו שבר בחוליה בגובה D12 . 5. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי, ובעטיה נקבעה לתובע נכות רפואית בשיעור של 19% עקב שבר בחוליה והגבלה קלה בתנועות הגב. 6. התובע הגיש חוות דעתו רפואית מטעמו של ד"ר האשם קאסם, אשר קבע כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 37%, לאחר הפעלת תקנה 15 באופן חלקי. מרעי והראל הגישו חוות דעת נגדית של ד"ר שי פריימן, אשר קבע כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5%. 7. מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שטהל,אשר קבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 14.5%. 8. בישיבת הוכחות שהתקיימה בתירק העידו מטעם התובע מר סאלח האיל, שעבד עם התובע בעת התאונה והתובע בעצמו. מטעם הנתבעים והצדדים הנוספים העידו מר יוסף מרעי, ראש צוות עובדים במרעי, מר אריה סחלי מנהל, עבודה בחברת אביב, ומר מרעי מיקדאד, מנהל מרעי. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. טענות הצדדים: 10. התובע טוען כי ביום התאונה בסמוך לשעה 9:00 עת עבד בפירוק תבניות מעל פיגום במסגרת עבודת טפסנות שביצע באתר בנייה ברמת החייל בת"א, נשמט מתחת לרגלו קרש שהוצב על הפיגום, ואז הוא איבד שיווי משקל ונפל יחד עם התבנית מעל הפיגום מגובה של 3.5 מ'. כתוצאה מכך נפגע קשות בגב ובראש. התובע מבסס את תביעתו על עילת הרשלנות ועילת הפרת חובה חקוקה שבפקודת הנזיקין. 11. הנתבעות חולקות על אופן התרחשות התאונה, וטוענות כי יש להטיל את מלוא האחריות לקרות התאונה על חברת אביב אשר ניהלה את הפרויקט בו נפגע התובע. לחילופין טענו כי יש להטיל את מלוא האחריות לקרות התאונה על התובע, או לפחות לייחס לו אשם תורם בשיעור גבוה. 12. חברת אביב הצטרפה לטענות שהועלו ע"י הנתבעות, והוסיפה כי אין כל ראיה לכך שהפיגום נשבר, והתובע נפל לאחר שאיבד שיווי משקל. לטענתה, הפיגום נבנה ע"י התובע בעצמו ויש להשית עליו אשם תורם משמעותי לקרות התאונה. לחילופין, היא טוענת כי יש להטיל את האחריות לקרות התאונה על מרעי אשר פיקחה על העובדים בשטח, והיא זו שחבה כלפיהם בחובת זהירות. 13. בנוסף, לאמור לעיל טוענת חברת אביב במישור החוזי כי בין מרעי לבינה נכרת הסכם מחייב שפוטר אותה מאחריות כלפי התובע, ובו נקבע כי על מרעי לשאת בכל תשלום בו תחויב אביב. בהיבט זה טוענת מרעי כי כקבלן כ"א אחריותה כלפי העובדים משתרעת רק על הבאתם לעבודה והחזרתם ממנה. מרעי טוענת כי אין זה מחובתה לבטח את העובדים בתוך אתר העבודה ואין לה קשר לזה, שכן האחריות רובצת על חברת אביב. כמו כן טוענת כי הוראות ההסכם שנחתם הינן הוראות מקפחות. נסיבות התאונה : 14. גרסתו של התובע כפי שעלתה בעדותו ובכתב התביעה היא אמינה בעיניי, והיא נתמכת בראיות חיצוניות ובעדויות אשר מחזקות אותה ומהוות לה סיוע. אנמק את מסקנתי זו. 15. בחקירתו הראשית תיאר התובע את נסיבות קרות התאונה כך: "הייתי מפרק תבניות על פיגום ולא יודע מה קרה לפיגום הוא היה מורכב מעץ, נפלתי מגובה של 3.5 מטר. נפל אחד מהעצים הלאטות, קרשים, היה פיגום מורכב מעצים רגילים ולמעלה יש קרשים". (ראה עמ' 12 שורות 17-18 לפרוטוקול). ניכר כי גרסתו של התובע עקבית והיא אף מתיישבת עם יתר העדויות שנשמעו בפניי. 16. תימוכין לגרסתו של התובע מצאתי גם בעדותו של מר סאלח האיל (להלן: "סאלח") הטפסן שהיה עימו בעת התאונה, ואשר העיד כך: "היה פיגום היינו מפרקים תבניות והתובע היה על הפיגום, הפיגום היה מעץ, משהו נשבר מהפיגום ונפל והתובע נפל יחד איתו. ש. באיזה גובה זה היה? ת. 3.5 מ'"... (ראה עמ' 19 לפרוטוקול שורות 2-5). בהמשך, נשאל סאלח לגבי גובה הפיגום והוא השיב כך: "ש. יכול להיות שהעבודה הייתה בגובה של מטר וחצי מהקרקע...? ת. לא. התובע נפל בגובה של 3 מטר...". (ראה עמ' 20 לפרוטוקול שורות 19-20). לשאלת ביהמ"ש השיב סאלח כי: "ש. באיזה גובה הפיגום היה? ת. 3 מטר מהקרקע. זה לא היה באמצע חלל המדרגות"... (ראה עמ' 23 לפרוטוקול שורות 1-2). סאלח גם נשאל והשיב כך: "ש. אתה בטוח שהגובה היה 3 מטר ולא מטר וחצי? ת. כן אני בטוח..." (ראה עמ' 23 לפרוטוקול שורות 5-6). לעניין אופן הנפילה מסר סאלח כך: "ש. מה ראית בעין שלך לעניין הנפילה? ראית אותו נופל? ת. כן ש. למה הוא נפל? ת. הקרש של הפיגום נשבר לו. ש. איזה קרש נפל? ת. באמצע. מה שעמד עליו סעיד"... (ראה עמ' 23 לפרוטוקול שורות 18-25). 17. סאלח היה עד ראייה לתאונה, ועדותו נמסרה ממקור ראשון, והיא מתיישבת עם דבריו של התובע באשר לאופן קרות התאונה. סאלח היה עקבי בתיאור האירוע עצמו, וכן בהערכת גובה הפיגום ממנו נפל התובע. 18. כאן המקום לציין כי אי הדיוקים שעלו באשר לגובה הפיגום אינם יורדים לשורשו של עניין או יוצרים בקיעים בגרסתו של התובע, ואל נשכח כי המדובר אך בהערכה גסה ובאומדנא, כך שהסטיות בתיאור הגובה אינן משמעותיות בנסיבות אלו. 19. מהעדויות שנשמעו עולה כי הפיגומים נבנו מקרשים, שבחלקם היו בעיתיים ופגומים, לכן לא מן הנמנע כי הפיגום ממנו נפל התובע היה לקוי ו/או פגום. מסקנה זו מתחדדת נוכח הממצאים שפורטו בדו"ח הבטיחות שהוכן ע"י מר אילן כרמון (ראה עמ' 22 לפרוטוקול שורות 1-13 וגם בעמ' 27), שיש בהם חיזוק נוסף לגרסתו של התובע באשר לנסיבות קרות התאונה, ובאשר לסיבת נפילתו מהפיגום. 20. הנתבעות כמו גם יתר הצדדים בתיק,לא הצליחו להפריך את גרסת התביעה, אלא להיפך. העד מטעמן מר יוסף מרעי (להלן: "יוסף") דווקא חיזק את גרסת התובע כשנשאל והשיב כך: "ש. יכול להיות שסעיד עמד על פיגום בגובה מטר וחצי ונתן את התבניות לתפסן שעבד איתו? ת. אין אצלנו משהו מיועד רק למטר וחצי. לא יכול להיות שהפיגום שעמד עליו סעיד היה בגובה מטר וחצי רק שהוא מגיע לפרק מעל שלוש מטר הוא צריך פיגום". (ראה עמ' 28 לפרוטוקול שורות 5-7). 21. העדים שהעידו מטעם ההגנה לא ראו את התאונה במו עיניהם, ומעדויותיהם לא עולה גרסה שונה באשר לנסיבות קרות התאונה. 22. יתרה מכך, בסיכום המחלה צוין כי: "בן 20, ביום קבלתו נפל בזמן עבודתו בבניין, מגובה, נחבל בגב ובראש"..., גם ביתר המסמכים הרפואיים שצורפו צוין כי התובע נפל מגובה במהלך עבודתו. מסמכים אלו הינם מסמכים אותנטיים המשקפים את הגירסה הספונטנית שנמסרה ע"י התובע לרופאים בקבלתו לטיפול רפואי, לפיכך יש לייחס להם משקל ראייתי נכבד. יתרה מכך, אופי הפגיעה בגבו של התובע מתיישב עם המיכניזם הנטען של הפגיעה ומתאימה לנפילה מגובה. העובדה שבמסמכים הנ"ל לא ציון הגובה ממנו נפל התובע, אינה מעלה או מורידה לענייננו. 23. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי התאונה התרחשה בהתאם לגרסתו של התובע, שהוא נפל מפיגום גבוה לאחר שאחד הקשרים של הפיגון עליו עמד התובע, השתחרר ונפל, ויחד איתו נפל התובע ונחבל. יחסי עובד מעביד, ואחריות מרעי לנזקי התובע: 24. על מנת להטיל על הנתבעות אחריות לנזקי התובע, יש להכריע קודם בשאלה אם בין מרעי לבין התובע התקיימו יחסי עובד מעביד, ורק לאחר מכן לדון בשאלה אם מרעי חבה בחובת זהירות כלפי התובע. 25. אין חולק כי מרעי הייתה קבלן כוח אדם, ותפקידה היה לספק עובדי בניין לחברת אביב. ברם, כפי שעולה מהעדויות, תפקידה לא התמצה רק באספקת עובדים, אלא היא הייתה מעורבת בעבודת הפועלים בשטח, והיא אף פעלה במקביל ובשיתוף פעולה עם חברת אביב. 26. בחקירתו בפניי נשאל סאלח והשיב כך: "ש. מי שנמצא איתכם כל הזמן בשטח זה מרעי? ת. מרעי מספק את העובדים. הוא נמצא איתנו בשטח. ש. הוא גם זה שהכין את הצוותים איזה תפסן יעבוד עם עוזר תפסן ? ת. כן..." (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 12-15). עוד עולה מהעדויות כי מרעי מינתה מפקחים מטעמה וביניהם יוסף ועמר (להלן: "המפקחים"), אשר פיקחו על עבודת הפועלים באתר הבנייה, והייתה חלוקה ברורה לצוותי עבודה שהם עצמם קבעו בשיתוף עם חברת אביב, ואשר עליהם הם היו ממונים ואחראים. יש לציין כי שכרו של התובע שולם לו ישירות ע"י מרעי אשר הוציאה לו תלושי שכר, והיתה לה גם הסמכות לפטרו. (ראה עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 24-25, וגם עמ' 21 שורות 12-15, וגם עמ' 28 שורות 12-24 ועמ' 30 שורות 2-8). 27. לא אחת נפסק כי המושג "עובד" הינו מושג מורכב, ואין הגדרה אחת ויחידה אשר משמשת אמת מידה לקביעת יחסי עובד מעביד, אלא קיימות הגדרות מגוונות רבות, הכל בהתאם להקשר הדברים בו מתעוררת השאלה. ראה דנג"ץ 4601/95 יוסף סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נב (4) 817. 28. משנציגי מרעי נכחו בשטח ופיקחו על עבודתו של התובע, והייתה להם שליטה במידה מסויימת על מה שמתרחש באתר העעבודה, נוסף לעובדה כי מרעי היא ששילמה לו את שכר עבודתו, והוציאה לו תלושי שכר, אני קובעת כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין מרעי, במובן החלת הנורמות של פקודת הנזיקין על מרעי. 29. על פי ההלכה הפסוקה, מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו לבל יפגע במהלך העבודה. מרעי, כמעסיקה וכחברת כוח אדם, המגייסת עובד לצרכי עבודה אצל חברה אחרת חבה כלפיו חובת זהירות מושגית לפי הפסיקה. (ראה ת"א [חיפה] 368/01 ברקוביץ אלכסנדר נ' גדות תעשיות ביוכימיה בע"מ ואח', תק - מח 2003(3), 4725) (ע"א (חיפה) 2898/04 אריה שרותי כוח אדם בע"מ ואח' נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ ואח', תק-מח 2005(4) 8723 , 8726. וראו גם ת"א (י-ם) 445/91 לאה שרון ואח' נ' או.אר.אס ואח', תק-מח 97(4) 823; ע"א 502/78 מ"י נ' ירוחם ניסים ואח', פ"ד לה(4) 748). 30. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, המבחן הוא מבחן הצפויות של האדם הסביר, היינו אם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי (צפויות טכנית), ובהנחה שניתן היה לצפות, האם אדם סביר היה צריך, כעניין שבמדיניות, לצפות נזק זה (צפויות נורמטיבית). 31. אמנם מרעי הציבה מפקחים מטעמה באתר הבנייה על בסיס יומיומי, אך עדיין אין בכך כדי לפטור את מרעי מחובת הזהירות או מאחריותה כלפי התובע, ונראה כי היא לא עשתה די, כדי להבטיח סביבת עבודה בטוחה ונאותה לעובדים שנשלחו על ידה לעבוד באביב. אמנם עיקר הפיקוח והשליטה על ביצוע העבודה היו בידי חברת אביב, אך עדיין היה על מרעי למנוע מראש סכנות העלולות לגרום נזק לעובדים מטעמה, וכן היה עליה להתריע בפניי אביב על סכנות אלו. 32. במסגרת תפקידה היה על מרעי לוודא שחברת אביב מבטיחה לעובד סביבת עבודה בטוחה שאינה טומנת סיכונים לא סבירים, וככל שקיימים סיכונים כאלו היה על מרעי למונעם כדרך שמעביד סביר היה נוהג, ומרעי לא עשתה כן. 33. בהקשר זה נפסק כי: "אין חולק שחברת כוח האדם חייבת לוודא שהמזמין אצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה. חברת כוח אדם השולחת עובד חייבת לוודא כי אצל אותו מזמין ישנה הקפדה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. קבלן כוח אדם שאינו מוודא זאת, מפר את חובת הזהירות כלפי העובדים (ראה ע"א (י"ם) 4272/03, פ.ס. הנדסה ותכנון נ' שרחה מוחמד, דינים מחוזי, לד(3) 255; ע"א 686/77 מרג'י משה נ' מקורות חרות מים לישראל בע"מ, פד"י לד(4), 365, ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה פ"ד מב(1) 421,372)". (ע"א 2898/04 לעיל, בפסקה 18). 34. בנסיבות העניין מוטלת על מרעי חובת הפיקוח על תנאי העבודה והבטיחות. מידת הפיקוח של מרעי כחברת כוח אדם, על תנאי העבודה של עובד משתנה בהתאם לנסיבות, וכמובן שזהותו של המזמין, נוהלי הפיקוח הנהוגים אצלו וכדומה, משפיעים גם הם על השאלה אם הפרה חברת כוח האדם, ובעניינו מרעי, את חובת הזהירות כלפי הנפגע. 35. בנסיבות המקרה דנן התבססה מערכת היחסים בין מרעי לבין אביב על שיתוף פעולה עם אביב, יותר מאשר על מערכת של פיקוח, ביקורת ודאגה לבטיחות העובדים. מרעי לא עשתה מאום למען שמירת ביטחונם של העובדים וניכר כי היא "סמכה" על התנהלות אביב, והיא בהחלט לא הבינה את מידת האחריות שיש לה כלפי העובדים מטעמה. 36. כך עולה גם מעדותו של יוסף וכך לדבריו: "חברת אביב הייתה אחראית על הכל. אני הייתי מספק את העובדים. אני הייתי מקבל הוראות לפי סידור עבודה, מקבל כל הכלים של הבטיחות והכל היה בסדר אצלנו, כולל טפסי הבטיחות ותדרוך כל שבועיים היו עושים לנו תדרוך, לי ולאנשים שלי". (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 29-31). אם כן, נוצר הרושם כי ברגע שסופקו העובדים למזמין (אביב) מרעי ראתה את עצמה פטורה מכל אחריות נוספת כלפיהם,, ולכן אין להסכים. 37. היה על מרעי לצפות, באופן עצמאי ובמנותק מאביב, כי במקום שנעשות בו עבודות בנייה עלולים להיות סיכונים שונים הנובעים ממצב הבטיחות במקום העבודה, והיה עליה לעמוד על המשמר בעצמה ולדווח על ליקויים קיימים. 38. כמו כן, על מנת לעמוד בחובת הזהירות כלפי התובע, היה על מרעי בנסיבות העניין לגלות עירנות ומעורבות בנוהלי הבטיחות באתר הבנייה, והיה עליה לדרוש לקבל לידה את דו"חות הבטיחות שנעשו ע"י אביב כדי לבחון בעצמה את רמת הבטיחות באתר הבנייה. כמו כן היה על מרעי להנהיג בדיקות בטיחות מטעמה, ולהעביר לעובדים הדרכות ורענון נהלי עבודה במקביל לחברת אביב, ולדאוג ולוודא כי סופקו לעובדים הכלים ואמצעי הבטיחות הדרושים (כגון רתמות בטיחות), ומשלא עשתה כן הרי בכך התרשלה היא כלפי התובע. אין המדובר בדרישות מוגזמות או במעמסה לא סבירה עך המעביד, אלא בנקיטת אמצעים פשוטים שיכלו למנוע את התאונה. 39. הפרת חובת הזהירות העיקרית של מרעי כלפי התובע הייתה בכך שעובדים מטעמה הם אלו שבנו את הפיגום ממנו נפל התובע, כפי שעולה מהעדויות, לפיכך על מרעי כמעביד מוטלת אחריות מוגברת למעשיי עובדיה. (ראה עמ' 24 לפרוטוקול שורות 26-27, עמ' 31 לפרוטוקול שורות 10-14). בעדותו בפניי מסר יוסף כי ראה את הפיגום ממנו נפל התובע, ולטענתו היה בו פתח שנעשה ע"י התובע. ככל שנכון הדבר (ולכך אתייחס בהמשך) הרי שלא ברור כיצד התיר יוסף, (כראש צוות וכממונה על העובדים), לתובע להמשיך לעבוד על פיגום שאינו תקין ומסוכן!! 40. מכל האמור לעיל ברי כי מרעי לא עמדה בחובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע, וקיים קשר סיבתי בין הפרת חובותיה כלפי התובע לבין התרחשות הנזק. 41. יחד עם זאת, בל נשכח כי מרעי העסיקה את התובע במסגרת חברת כוח אדם, דבר המשליך על מידת יכולתה לפקח או להשפיע על הנעשה במקום העבודה, לפיכך יש לייחס לכך חשיבות בקביעת מידת ושיעור האחריות שיש להטיל על מרעי בגין נזקי התובע. יחסי עובד מעביד, ואחריות חברת אביב לנזקי התובע: 42. חברת אביב שימשה כקבלן הראשי של הפרוייקט, וכמזמין העבודה בה עבד התובע במועד הרלוונטי לתאונה. סעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מגדיר מעביד כדלקמן: "מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבה אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה". עוד נקבע, כי עובד הוא מי שעבודתו נתונה לשליטה כאמור. 43. התרשמתי מהראיות והעדויות שהובאו בפניי כי חברת אביב הייתה המעסיקה של התובע בפועל, והייתה לה שליטה מלאה על עבודתו, ומשכך יש לראות בה כמעבידתו הספיציפית של התובע. 44. בעדותו בפניי נשאל ומסר התובע כדלקמן: "ש. חב' אביב נתנו לכם את הציוד עבודה? ת. כן. היינו מקבלים את מהם. ש. סיפקו לכם קסדות וכפפות. ת. נכון"..." (ראה עמ' 16 לפרוטוקול שורות 1-4). התובע הוסיף ומסר כי: "ש. נכון שמרעי נתן לך את כל מה שהיית צריך ציוד לעבוד? ת. לא, היינו מקבלים מאביב, מהמחסן שבמקום העבודה. ש. אם היה חסר לך משהו, מי היה מביא לך? ת. אומרים למנהל האתר אסי"..." (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 16-20). בחקירתו נשאל יוסף לגבי האחריות והפיקוח באתר העבודה והוא השיב כך: "ש. ספר לנו איזה עבודות הייתם צריכים לעשות באתר? ת. אני קיבלתי הוראות מחברת אביב, לגבי עבודות בבניין..." (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 20-21 וגם ראה: שורות 29-31). אריה סחלי, מנהל עבודה בחברת אביב (להלן: "אריה"), העיד כי הוא ואסי מנהל העבודה הראשי באביב היו מעבירים תדרוכים לכלל העובדים באתר, כמו כן עמד אריה בעדותו על הקשר הקיים בין חב' אביב לפועלים של מרעי ולדבריו: "ש. אתם הייתם הקבלן הראשי באתר? ת. נכון. ש. הייתה לכם שליטה מי העובדים באתר ובאיזה עבודה יעבדו? ת. כן. ש. אם אתם לא מרוצים מעובדים לכם יש את הסמכות להגיד איזה עובד ימשיך ואיזה לא? ת. כן. ש. אתם נתתם הדרכות לעובדות? ת. כן יומיות, שבועיות וחודשיות וגם התובע קיבל הדרכה, לא החמצנו אחד מהם". (ראה עמ' 31 לפרוטוקול שורות 27-32 ועמ' 31שורות 1-3). 45. בנסיבות אלו אני קובעת כי בין אביב לבין התובע התקיימה מערכת יחסים של עובד ומעביד וקמה חובת זהירות של אביב כלפי התובע. 46. למען הסר ספק בדבר אחריותה של אביב כלפי התובע, אציין כי גם אם קביעתי לעיל הייתה שונה הרי שאחריותה של אביב כלפי התובע, אינה מותנית בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, ומהעדרם לא נובעת, בהכרח, המסקנה שלא קיימת חובת זהירות בין צד למשנהו (ראה ע"א 4114/90, בן שושן נ' כריכיה קואפרטיבית, פד"י מח(1), 415, 423; וכן ע"א 7130/01, סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פד"י נח(1), 1, 17; ע"א 411/73, ע"א 467/73, ע"א 518/73, ע"א 519/73 פרחי נ' אלטמן, פ"ד כח(2) 149, 145; ע"א 587/86, ע"א 613/86, ע"א 612/86, ע"א 611/86, ע"א 600/86 עמיר נ' קונפינו, פ"ד מו(3) 233; ע"א 971/90, 1311 חרושת ברזל פתח תקווה בע"מ נ' סמרי, פ"ד מו(4) 421). כלומר החובה כלפי נפגע חלה גם על מחזיק במקום עבודה ולאו דווקא על מעביד. ראה: תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט -1999. 47. במועדים הרלוונטיים לתובענה הייתה אביב מעבידתו הספיציפית של התובע, והיה עליה לדאוג לספק לו תנאי עבודה נאותים ובטיחותיים. על מעבידה ספיציפית חלות החובות המוטלות על מעביד. עליה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את העובד ולפקח על עבודתו לשם מניעת סכנה (ע"א 477/85בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מ"ב(1) 415). בפסיקה נקבע זה מכבר, כי אין ליתן למעביד הספציפי להתנער מאחריותו לדאוג לבטיחות במקום העבודה ולתנאי העבודה בהם. כן נקבע, כי על המעביד הספציפי מוטלת חובה עליונה, לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי שעובדיו לא ייחשפו לסיכונים מיותרים אשר ניתנים למניעה. 48. אביב ששימשה כקבלן הראשי באתר הבנייה, חבה בחובת זהירות ועליה להבטיח תנאי עבודה בטוחים, ולספק אמצעי בטיחות נאותים לכל העובדים באתר, בין אם הינם עובדים ישירים שלה ובין אם הינם עובדי קבלני משנה. במקרה דנן הגעתי למסקנה כי אביב לא עמדה בחובתה האמורה. 49. התובע העיד בפניי כי הפיגום עליו הוא עבד היה ללא גידור וללא מעקה. חיזוק לכך מצאתי גם בעדותו של סאלח (ראה עמ' 20 לפרוטוקול שורות 15-18). הנתבעות והצדדים הנוספים מצידם, לא סתרו גרסתו של התובע בעניין זה, מה גם שתשובתו של אריה לגבי מתן אמצעי הבטיחות לתובע לא הניחה את דעתי. (ראה עמ' 33 לפרוטוקול שורות 1-7). משלא הוכח בפניי אחרת, הנני מקבלת את גרסתו של התובע. עבודה בגובה על פיגום ללא מעקה או גידור היא עבודה בתנאים מסוכנים למדיי ולא בטוחים. היה על אביב למנוע את עבודתו של התובע על פיגום כאמור, או לדאוג להתקין גידור בטוח למעקה טרם תחילת העבודה עליו. משהתירה חב' אביב את עבודתו של התובע על פיגום כאמור הרי שאביב התרשלה כלפיו והפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. 50. יש לציין כי אין נפקא מינה, מבחינת הטלת האחריות, לעובדה שהפיגומים נבנו ע"י העובדים של מרעי, שכן השליטה והפיקוח על אתר העבודה היו בידי אביב, והיה עליה לוודא כי אלו בנויים כראוי. 51. יתרה מכך, בדו"ח הבטיחות מיום 5.6.06 (יום לפני התאונה) סקר ממונה הבטיחות מטעם אביב, מר אילן כרמון, את מפגעי הבטיחות באתר העבודה, ומהדו"ח עולה כי קיימים פגמים מהותיים באתר העבודה שיש בהם כדי לסכן את העובדים. בדו"ח הבטיחות מצוין כי הפיגומים אינם עומדים בתקן הנדרש, וכי יש להשלים את החסר בהם , לרבות על ידי גידור ומעקות. הוכח בפניי כי הפיגומים לא תוקנו במועד התאונה (6.6.06) ומסקנה זו נסמכת, בין היתר, על סמיכות הזמנים בין עריכת הדו"ח לבין מועד התאונה, וכן על דבריו של אריה שהעיד בפניי כך: "ש. כשראית את הדוח הזה איזה פעולות עשית לצורך תיקון הפגמים? ת. הדוח הזה לא מגיע באותו יום אלא אחרי שבוע ימים..." (עמ' 31 לפרוטוקול שורות 15-23). יש לציין כי בדו"ח לא צוין הפיגום הספציפי הדורש תיקון, אך נכתב כי קיימים חוסרים ברוב הפיגומים, ולכן מותר להניח בנסיבות העניין לאור יתר העדויות דלעיל, כי הפיגום ממנו נפל התובע היה פיגום שאינו תקין ואינו בטיחותי, כאמור. 52. מהעדויות אף התרשמתי כי אביב הפרה את הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח - 1988 אשר מתווה את המסגרת הסטאטוטורית שלפיה יש לפעול על מנת לשמור על הבטיחות במקום בו מתבצעות עבודות בניה כהגדרתן בתקנות הבטיחות בעבודה, וגם בכך הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע. 53. המסקנה היא אם כך כי היה על חב' אביב לצפות את הסיכונים הכרוכים בעבודה על פיגום שאינו מגודר, וכזה שבנוי מקרשים אקראיים שזרוקים באתר העבודה. על אביב חלה חובת זהירות כלפי כלל העובדים באתר בו בוצעה עבודת הבנייה, ואביב התרשלה בכך שלא סיפקה לתובע פיגום תקין, וכי לא הקפידה על כללי הבטיחות, ומכאן נובעת אחריותה לנזקי התובע. 54. לפיכך אני קובעת כי מרעי ואביב אחריות לנזקיו של התובע, אך תרומתה ואחריותה של אביב מוגברת יותר מזו של מרעי בשל היותה מי שביצעה את העבודות בשטח ומי שהייתה הגורם הממונה על עבודות הפועלים באתר הבנייה, והגורם האחראי על הבטיחות באתר. 55. כאן המקום לציין כי התביעה הוגשה כנגד מרעי והמבטחת שלה, בעוד שחברת אביב והמבטחת שלה צורפו בתור צד ג' בלבד. אמנם חבותה של אביב כצד שלישי קמה רק מכוח חיוב הנתבעות, אולם בנסיבות אלו, איני יכולה להתעלם מאחריותה של אביב כלפי התובע שהינה ברורה וחד משמעית, אשר עומדת בפני עצמה. לפיכך, ובהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט מכוח סעיף 524 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, הריני מוצאת לנכון להטיל אחריות ישירה על אביב והמבטחת שלה לנזקי התובע, ולעניין ההוצאות אתייחס בהמשך. חלוקת האחריות ואשם תורם: 56. באשר לחלוקת האחריות בין הצדדים לקחתי בחשבון, בין היתר, את היכולת של כל אחד מהצדדים למנוע את התאונה, את מידת השליטה של כל גורם במתרחש במקום האירוע, ואת העובדה כי חברת אביב הדריכה את העובדים והייתה אחראית על מתן אמצעי הבטיחות. 57. מהעדויות והראיות שהובאו בפניי התרשמתי כי יש להטיל את עיקר האחריות לקרות הנזק על חברת אביב שהיא בעלת השליטה והמפקחת הראשית על הנעשה באתר הבנייה. באשר לאחריותה של מרעי סבורני כי היה ביכולתה למנוע את התאונה באמצעים פשוטים וע"י הפעלת אמצעי פיקוח מוגברים. כמו כן, הנני סבורה כי בנסיבות העניין יש מקום להטיל אשם תורם על התובע במידה מסויימת ואפרט. 58. מן המפורסמות, הוא שהאשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקיו (ר'א י. אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין, דיני נזיקין - חובת הנזיקין הכללית", 236). המבחן לפיו יש לבחון את אשמו התורם של התובע הוא מבחן "מידת האשמה". עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינה האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון לפני בית המשפט, אם כי לעיתים ייזקק בית המשפט למבחן חיצוני המפנה אל רמתו של האדם הסביר. (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח (1) 72). 59. כפי שנפסק לא אחת בעניינים הקשורים בבטיחות בעבודה מקובל לצמצם את הגנת האשם התורם. המגמה שהשתרשה בפסיקה היא שכאשר מדובר בתאונת עבודה בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד משבאים לייחס לו רשלנות שגרמה או שתרמה לתאונה (ראו: ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נגד אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527). היסוד לתפיסה זו הוא כי המעביד הוא המופקד על המפעל, ומתפקידו לדאוג כי תנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים (ראו: ע"א 530/70 אליאס רביבו נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724, 727-728). 60. כלל זה חל על כלל העובדים, מכל הסוגים ובכל המצבים- זהירים ובלתי זהירים, עירניים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים וצעירים, גברים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים פוחזים ובכלל. (ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח (1) 563,585, ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל בע"מ, פ"ד מג (3) 507,511). עם זאת, בית המשפט קבע לא אחת, כי במידה והעובד חטא ברשלנות, יילקח הדבר בחשבון בעת חלוקת האחריות לתאונה, וכך קבע כבוד בית המשפט בפרשת 655/80 שלעיל: "...יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד". 61. לפיכך, יש לבחון כל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו, וכך יהיה גם במקרה זה. נטל ההוכחה הוא על המעביד להראות כי העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי, באופן כזה שהעובד עצמו יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית, ולא פעל בדלת אמות הסיכון שיצר המעביד ברשלנותו (ראו: 741/83 חנן גוריון נגד פרץ גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 273-274). 62. התרשמתי, כי התובע אכן קיבל מאביב הכשרה והדרכות שוטפות, לרבות לגבי כללי הבטיחות באתר העבודה, אך הוא לא עשה די כדי להיזהר על אף שהיה עליו להיות מודע לסיכונים הטמונים בעבודה בגובה על פיגום. מסקנה זו נסמכת, בין היתר, על עדויותיהם של סאלח, יוסף, ואריה. (ראה עמ' 20 לפרוטוקול שורות 25-26, עמ' 24 שורות 29-31, עמ' 30 שורות 2-15 וגם שורות 24-32). 63. הוכח בפניי כי התובע היה בעל וותק תעסוקתי של שנה לפחות בעבודת הטפסנות, ומשכך יש להניח כי התובע היה מיומן במידה מסויימת, ואף הוכשר לעניין נהלי הבטיחות, ומשלא נקט באמצעי הזהירות הידועים לו, לרבות שימוש באמצעי בטיחות בעבודה, הרי שיש בהתנהגותו משום אשם תורם. לא הובאו בפניי עדויות ברורות שיוכיחו את הטענה שהתובע הוא שבנה את הפיגום הספציפי ממנו נפל, ולכן אין בכך כדי להשליך על אשמו. 64. לפיכך, בנסיבות המקרה דנן, ולאור קביעותיי דלעיל, הגעתי למסקנה כי יש להטיל על מרעי 25% מהאחריות לתאונה, על חברת אביב יש להטיל 55% מהאחריות, ויש לזקוף לחובת התובע אשם תורם בשיעור של 20%. הנכות הרפואית והתפקודית: 65. התובע נבדק ע"י מומחה רפואי מטעמו, ד"ר האשם אשר קבע כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות רפואית בשיעור של 37%. ד"ר פריימן, המומחה הרפואי מטעם הנתבעות קבע כי לתובע נותרה עקב התאונה נכות צמיתה בשיעור של 5%. פרופ' שטהל, המומחה מטעם ביהמ"ש, קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 14.5% וקביעתו מקובלת עליי. 66. לא אחת נפסק כי לחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש קיים מעמד מיוחד. המומחה מהווה את ידו הארוכה של ביהמ"ש ומשמש כמומחה נייטרלי ואובייקטיבי המאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו בנושאים הטעונים מומחיות. (ראה ע"א 916/05 שרון כדר נ' הרישנו ). יפים לעניין זה גם הדברים שנאמרו בע"א 3056/99 שטרן נ' שיבא , שם נקבע כי: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד- שקילת אמינותו מסורה לבית המפשט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן". (ראה גם: 293/88 חברת יצחק ניימן בע"מ נ' רבי ). 67. לא מצאתי הצדקה במקרה דנן לסטות מקביעתו של המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש. סבורני כי בידי המומחה הרפואי היו קיימים כלים רבים שמכוחם באפשרותו של המומחה להעריך נכונה את גובה הנכות האמיתית, זאת גם אם התובע מנסה להערים קשיים במהלך הבדיקה. אמנם מידת שיתוף הפעולה של התובע במהלך הבדיקה היתה חלקית, אך עדיין הצליח המומחה לקבוע את מידת נכותו האמיתית, וכי קיימת הגבלה קלה בתנועות הגב. יש לציין כי ממצא זה מתיישב גם עם קביעתה של הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי לגבי ההגבלה בתנועות. 68. לפיכך, אני מאמצת את קביעת המומחה מטעם ביהמ"ש, כך שיש להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על 14.5%. 69. באשר לנכות התפקודית, טוען התובע כי נכותו התפקודית עולה על הנכות הרפואית והיא בשיעור של 20%. מאידך טוענות הנתבעות והצדדים השלישיים כי עקב התאונה לא נותרה לתובע נכות תפקודית. 70. לא אחת נפסק כי נכות תפקודית יכול שתהא זהה או שונה מהנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל, דהיינו מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים. (ראה ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס פ"ד ל"ז (1) 178,185 וכן ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נ"ב (3) 792). בית המשפט יקבע שיעור נכות תפקודית שונה מזו הרפואית אם שוכנע שקיים פער בין שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לניזוק בגין נזק מסוים, לבין השפעתה הצפויה של נכות זו על יכולתו התפקודית.( ראו: ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר פ"ד מה (1), 580, 592, ע"א 3049/93 לעיל, ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי . 71. ממכלול הראיות עולה כי נגרמה לתובע פגיעה תפקודית עקב התאונה, שבעטיה הוא מתקשה לתפקד כבעבר. 72. לאור אופי ומהות הפגיעה (שבר בחוליה בגב), אין ספק כי נכותו האורטופדית היא בעלת משמעות תפקודית מובהקת, אשר יש בה כדי להקשות על השתלבותו בשוק העבודה, לרבות בתפקידים הדורשים ביצוע פעולות שהן בעלות רכיב פיזי משמעותי. אין להתעלם מכך כי כיום (או לפחות נכון לנובמבר 2010) התובע אינו עובד בעבודה בה עבד עובר לתאונה ו/או בעבודה פיזית אחרת, נתון שמחזק את המסקנה כי כושר תפקודו של התובע בהחלט נפגע. 73. בקביעת הנכות התפקודית יש להביט אל העבר, מיום התאונה והלאה, וגם לנסות לצפות ולהעריך את הפגיעה התפקודית לטווח הארוך בעתיד. לפיכך, בהתחשב בגילו הצעיר ובנכותו האורטופדית, סבורני שלנכות הרפואית קיימת משמעות תפקודית אשר תשפיע על כושר תפקודו והשתכרותו לכל חייו. 74. בהתחשב בכל האמור לעיל הנני סבורה כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 15%. הנזק: כאב וסבל: 75. בבואו של בית המשפט להעריך את נזקיו הלא ממוניים של הניזוק עליו להתחשב בגורמים שונים, כגון מהות הפגיעה, שיעור הנכות, הסבל שפקד את התובע בעבר עקב אירוע התאונה, הטיפולים שהוא עבר, ותהליך ההחלמה מהפגיעה, כמו גם הכאבים וההגבלות הצפויים לו בעתיד. (ראה ע"א 472/88 תד"ל שירותי אחזקה ושירותים נ' תהילה פ"ד מד (4)). קיים קושי רב בהערכת הפיצוי בגין ראש נזק זה, לרבות בשל הקושי לתרגם לערכים כספיים את שיעורו של כאב וסבל של אדם למובנים חומריים של כסף. (ראה ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט פ"ד ו 1242, ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה (1) 920, ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי פ"ד נח (1) 271). 76. אין ספק כי עקב התאונה חווה התובע כאב וסבל רבים והוא עתיד לסבול מכך לשארית חייו. בקביעת גובה הפיצוי הבאתי בחשבון את גילו הצעיר של התובע, את הנכות שנותרה לו מהתאונה, ואת אופי הפגיעה, וכן את הטיפולים הרפואיים שעבר והכאבים הצפויים לו. לפיכך ובהתאם למגמה ההולכת ומתרחבת באשר להגדלת הפיצוי הלא ממוני לנפגעים, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 80,000 ₪. הפסדי השתכרות בעבר: 77. בהתאם לגובה השכר הרבע שנתי שנקבע במל"ל, עובר לתאונה השתכר התובע שכר חודשי ממוצע של 3,375 ₪ ובשיעורך להיום, סך של 4,519 ₪. אין מחלוקת כי לאחר התאונה היה התובע באי כושר מוחלט במשך שלושה חודשים, (עד ליום 5.9.2006) ועקב כך נגרמו לו הפסדי שכר בסך של 13,557 ₪. 78. התובע העיד בפניי כי שב לעבוד רק לאחר שלוש שנים ממועד התאונה וליתר דיוק, החל לעבוד בחודש 12/09 בעבודה קלה ולמשך שעות מעטות. אולם, לא מצאתי הצדקה לכך שהתובע לא יעבוד למשך יותר משלוש שנים לאחר התאונה. עם זאת, נכונה אני להניח, בין היתר בהתבסס על התיעוד הרפואי והרצף הטיפולי לאחר התאונה, וכן לאור מהות הפגיעה בגב, כי התובע היה באי כושר לעבודתו עד לסוף חודש דצמבר 2006, ובתקופה זו נגרמו לו הפסדי שכר מלאים בסך של 18,076 ₪. 79. החל מחודש ינואר 2007 ועד היום, היה בכוחו של התובע לחזור ולהשתלב בשוק העבודה ולו באופן חלקי, בהתאם למגבלותיו ולנכותו התפקודית. 80. כאן המקום לציין כי לא הוכח בפניי ברמת ההסתברות הנדרשת כי התובע חזר לעבוד כבעבר בבניית גשרים ברמלה. ראשית, לא הומצאו ראיות מספיקות, לרבות תלושי שכר או תיעוד אחר לגבי עבודתו שם, שנית, לא הובאו עדים שיעידו כי עבד איתם באתר ברמלה. בנוסף, עדותו של מרעי מיקדאד בעניין זה לא הייתה עקבית, והיו בה אי דיוקים רבים שיש בהם כדי לפגום בהימנותו. יש לציין כי האישור שצורף לעניין קבלת גמלת הבטחת הכנסה, אינו מעיד בהכרח ובאופן וודאי כי התובע עבד באתר ברמלה, או כי חזר לעבוד כרגיל. 81. לפיכך אני קובעת כי החל מחודש ינואר 2007 נגרם לתובע הפסד שכר חלקי לפי הפירוט כדלקמן: 48X15%X 4,519 ₪ = 29,944 ₪. סה"כ הפסדי השתכרות לעבר: 61,577 ₪. אובדן השתכרות בעתיד: 82. התובע יליד 17.2.1986, בן 25 כיום ובן 20 במועד התאונה. משקבעתי כי נותרה לתובע נכות תפקודית עקב התאונה, הרי שלצורך חישוב הפסדיו לעתיד יש לקבוע מהו בסיס השכר שעל פיו יש לחשב את שכרו. 83. התובע טוען כי יש לחשב את הפסדי העתיד לפי בסיס השכר הממוצע במשק, ברם לא מצאתי הצדקה לכך במקרה דנן. הלכה היא ששעה שמדובר בקטין או במי שטרם גיבש את מסלול עבודתו, יש לחשב את שכרו לפי השכר הממוצע במשק, כיוון שאין לנו נתונים ברורים המאפשרים לעמוד על כושר השתכרותו המדויק. (ראה ע"א 1433/98 חמד נ' גנאיים, תקעל 99 (3) 1754). יחד עם זאת נקבע בפסיקה כי יש לסטות מהנחה זו שעה שקיימים נתונים עובדתיים אחרים שיצביעו על צפי השתכרות שונים. בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, תק על (2005) (3) 3932 נפסק כי: "ככל שאדם מתבגר נצברים נתונים אודות לימודיו, תחביביו, כישוריו, התמדתו בדרך מסוימת וכיוצא באלה ולאור הנתונים הללו עשוי להתפזר הערפל בדבר פוטנציאל השתכרותו העתידי של הקטין". 84. מהראיות שהובאו בפניי, לרבות מעדותו של התובע, עולה כי הוא עסק בעבודת טפסנות מעל לשנה, ואף היו לו ציפיות להתקדם ולהתפתח בתחום הטפסנות, כך הוא גם טוען בעצמו בסיכומיו. התרשמתי כי היה לתובע כיוון תעסוקתי ברור, וכי לא היה בכוונתו לעסוק בתחום אחר, או לקבל השכלה כלשהו או ללמוד תחום אחר. בעדותו בפניי נשאל התובע והשיב כך: "ש. עבדת בתור עוזר תפסן לפני התאונה? ת. לא. באותה תקופה עבדתי אך לא עבדתי בתבניות אפילו על פיגום. ש. אני מפנה אותך לתצהיר תשובות לשאלון, מפנה לשאלה 31, לפחות שנה עבדת כתפסן. ת. לא עבדתי כתפסן אלא בניקיון באזור הבניה, ז"א בתפסנות..." (ראה עמ' 14 לפרוטוקול שורות 31-32 וגם עמ' 15 שורות 1-2). בהמשך, סתר התובע את דבריו לעיל ומסר כך: "ש. נכון שלפני התאונה עבדת אצל מרעי חצי שנה? ת. כן. ש. באותה עבודה כל הזמן? ת. כן. ש. נכון שאתה אותה עבודה עשית קודם אצל חליל ספיה בחב' א. עתיד חצי שנה קודם לכן? ת. נכון...". (ראה עמ' 17 לפרוטוקול שורות 10-15). 85. שוכנעתי כי התובע אכן עבד תקופה משמעותית יחסית בעבודת הטפסנות, וכי הוא צבר ניסיון בתחום זה, וכי עתידו המקצועי כמעט התגבש והתעצב על אף גילו הצעיר. לא הוכח בפניי כי התובע, שעבד כעוזר טפסן, היה משתכר שכר גבוה יותר ככל שהיה מתקדם בעבודתו. ראיה לכך, מצאתי בתלושי השכר של סאלח, שהינו טפסן במקצועו בעל וותק יותר גבוה מהתובע, אשר שכרו לא שונה משכרו של עוזרו, ומשכרותם היא כמעט זהה. כמו כן, גם בהסכם העבודה שנחתם בין מרעי לבין אביב נקבע שכר זהה הן למי שעובד כטפסן והן למי שמשמש כעוזרו, ומשכך התקדמות בתפקיד אינה מקנה בהכרח עליה בשכר. 86. התובע נשאל בנוגע לעבודתו כיום וכך לדבריו: "ש. היום אתה עובד רק 4 שעות כל יום? ת. נכון. ש. חיפשת עוד עבודה לאחה"צ? ת. אני לא יכול לעבוד כל היום, אני תפוס כל היום בעבודה הזו, אני עובד שעתיים בבוקר ושעתיים בצהרים. מצאתי את העבודה כמתאימה לי, לכן אני עובד שם...". (ראה עמ' 18 לפרוטוקול שורות 11-15). 87. בהתחשב בנכותו התפקודית, שוכנעתי כי התובע יכול להשתלב בעבודה אחרת ולהשתכר שכר גבוה יותר, ותלושי השכר שהוגשו על ידו אינם מעידים על יכולת השתכרותו האמיתית כיום, יחד עם זאת, הסבירות שהתובע ישתכר בגובה השכר הממוצע במשק, אינה גבוהה. 88. על אף האמור לעיל, אין ללמוד משכרו הנוכחי של התובע על כך שאין אפשרות להתקדמות בשכר בעתיד, ואף אם אין להניח שישתכר בגובה השכר הממוצע במשק, מצאתי לנכון להעריך אפשרות של שיפור עתידי בשכר באופן שבו יעמוד כושר ההשתכרות על סך של 5,500 ₪ . 89. לפיכך החישוב לעתיד יעשה כדלקמן: 15% נכות תפקודית X 5,500 בסיס שכר X ומקדם היוון 286.35, סה"כ 236,239 ₪. עזרה סיעודית והוצאות לעבר ולעתיד: 90. התובע טוען כי לאחר התאונה הוא נזקק לעזרה סיעודית מוגברת מהזולת, לה הוא עתיד להיזקק גם בעתיד. התובע לא תמך את טענותיו בחומר הראיות, ולא עלה בידו להוכיח את אופן הטיפול שניתן לו, היקפו ומידת היזקקותו לעזרת צד ג'. כמו כן התובע לא הביא לעדות אף אחד מבני משפחתו שלטענתו סייעו לו במהלך החלמתו, ויש בכך כדי לעמוד לחובתו. על אף האמור לעיל, יש במהות הפגיעה, במיקומה, ובמשך הזמן בו נזקק לטיפולים רפואיים, כדי להעיד מן הסתם על הצורך בעזרה מוגברת של בני המשפחה. בהעדר נתונים מיוחדים אני קובעת פיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנא בסך של 10,000 ₪. 91. לעניין ההוצאות הרפואיות, מאחר ומדובר בפגיעה שהוכרה ע"י המל"ל כפגיעה בעבודה, הרי שהוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות ע"י המל"ל. יחד עם זאת, מותר להניח בנסיבות העניין כי היו לתובע הוצאות שלא כוסו ע"י המל"ל, וכי התובע לא שמר את מלוא הקבלות בגין הוצאותיו. כמו כן יש להתחשב בכך שהתובע הגיש חוות דעת מטעמו ונשא בשכר טרחת המומחה, לפיכך יש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאות שונות בסך של 10,000 ₪. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים: 92. כבר נפסק כי פגיעה בכושר ההשתכרות פוגעת בהכרח גם בזכויות הסוציאליות. לאור אישורו של צו ההרחבה במשק המחייב את כל המעבידים לבטח את עובדיהם בביטוח פנסיוני זכאי גם התובע לפיצוי בגין הפסדי פנסיה. בהתחשב בהפסדי שכרו, הנני קובעת פיצוי גלובלי על דרך האומדנא בסך של 20,000 ₪. 93. סך כל נזקיו של התובע הוא 417,816 ₪. מסכום זה יש לנכות את תשלומי המל"ל הצמודים ממועדי התשלום ועד היום. הודעות צד ג' ו-ד': 94. באשר להודעת צד ג' הרי שחלוקת האחריות לגבי הצד השלישי היא כאמור וכמפורט לעיל. 95. אביב והמבטחת שלה שלחו הודעת צד רביעי כנגד מרעי בעילה חוזית, ולטענתה יש לחייב את מרעי מכוח הסכם ההתקשרות שנחתם ביניהן (להלן: "החוזה"), בין היתר מכוח סעיפים 10 ו-12 לחוזה. 96. מעיון בסעיף 10 לחוזה עולה כי מרעי אכן התחייבה להוסיף את אביב כמבוטח נוסף בפוליסת חבות מעבידים, ואין חולק כי מרעי לא עשתה כן. (ראה עמ' 34 לפרוטוקול שורות 12-23). עם זאת, הסעיף עצמו אינו מציין מהי הסנקציה שתחול על מרעי ככל שזו לא תבטח את אביב כאמור בסעיף. משכך הרי שאין בסעיף זה כדי לחייב את מרעי לשאת בכל חיוב בו תשא אביב, ומסקנה זו עולה הן מלשון הסעיף והן מכוונת הצדדים. 97. אביב מסתמכת גם על האמור בסעיף 12 לחוזה הקובע חובת שיפוי כלפי אביב, ולשונו כדלקמן: "מבלי לגרוע מחובתו של הספק לגרום להוצאת פוליסת הבטוח הנדרשות על פי הסכם זה ומבלי לגרוע מכל חובותיו של הספק ע"פ סעיף 11 לעיל, מתחייב הספק לשפות את המזמין בגין כל הוצאה ו/או נזק בהם יתחייב המזמין עקב כל תביעה של עובד כנגד המזמין או כנגד מנהל המזמין בכל הנוגע לתשלום שכר עבודה, זכויות סוציאליות, או כל זכות אחרת שהובטחה לעובד ע"י הספק ו/או ע"פ הסכם זה ו/או על פי דין בקשר לעבודתם אצל המזמין לרבות פיצויי פיטורין..". (ההדגשות לא במקור). 98. עקרונית, הכירה הפסיקה בתוקפה של תנית שיפוי חוזית, המחייבת צד לשפות את משנהו בגין חבות בנזיקין, אשר אותו צד עלול להיות מחויב, ברם מקריאה מדוקדקת של סעיף 12 הנ"ל, עולה כי כוונת הצדדים לא הייתה להסדיר חבות במקרי נזיקין, כי אם רק חובות מתחום העבודה, תנאים סוציאליים וכיוצ"ב. בהתאם לניסוחה של תניית השיפוי במקרה דידן, איני יכולה לומר כי אכן התכוונו הצדדים, שמרעי תפצה את אביב עבור כל חבות אשר תוטל עליה, ובכלל זה - חבות נזיקית. הסעיף נוקט בלשון חד משמעית לפיה חובת השיפוי תקום בכל הנוגע להגנה על זכויות העובד ועל פי דין בקשר לעבודה אצל המזמין לרבות פיצויי פיטורין. 99. על מנת שתניית השיפוי תחול גם לגבי חבות בנזיקין יש לציין זאת ברחל בתך הקטנה ובאופן ברור ומפורש, שכן אין זה סביר כי מרעי, בהיותה קבלן כוח אדם, תחתום על הסכם המחייב אותה לשפות את המזמין בגין הפיצויים בהם האחרון יחוייב כלפי נפגע עבודה בגין רשלנות ברורה של המעסיק אליו הוא נשלח, ואם כך היה הדבר הרי שראוי היה שינוסח סעיף שכזה באופן חד משמעי. 100. נפסק כבר כי יש ליתן לסעיפי שיפוי מעין אלו פרשנות מצומצמת, לפיה אין להחיל תניית שיפוי מקום שאירעה התאונה בגין רשלנותו הישירה של מי שתניית השיפוי באה להטיב עמו. (ר' בעניין זה פסק דינו של השופט בך ע"א 119/90 סולל בונה בע"מ נ' שרף עבודות צנרת בע"מ ואח' תק על 94 (1) 707, וגם ראה ת"א 6560/02 דחדל רמזי נ' קניון לב העיר . דברים אלו יפים גם לענייננו, מה עוד שבמקרה של ספק יש לפרשו כנגד המנסח. 101. אשר על כן, הריני לקבוע כי אחריותה של מרעי לשפות את אביב משתרעת רק על תחום דיני העבודה ולא יותר מכך, כך עולה באופן ברור מהסעיף עצמו, לפיכך דין ההודעה לצד רביעי להידחות. 102. לסיכום, אני מחייבת את הנתבעות והצדדים השלישים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 417,816 ₪ , בניכוי תשלומי מל"ל צמודים כאמור לעיל, וכן הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מתוך היתרה שתיוותר לאחר הניכוי. בחלקות האחריות בין הנתבעות לצדדים השלישים, יישאו הנתבעות ב- 25% מגובה הפיצוי דלעיל, ואילו הצדדים השלישיים יישאו ב- 55% ממנו. 103. ההודעה לצד רביעי נדחית, ועל הצדדים השלישים לשלם לצד הרביעי הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪. פיגוםאתר בניהתאונות נפילהבניהנפילה מגובה / מסולםנפילה