קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה בבית משפט לתעבורה: 1. ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד סגן הנשיא, השופט י' ריבלין), מיום 30.6.10, בפל 657/04 ובפל 714/05, שם הורשע המערער בביצוע שתי עבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא ביטוח (ביום 26.2.04 וביום 9.11.05) ושתי עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף. בגין העבירות הללו, הוטל על המערער עונש של מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים, 3 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, הפעלת התחייבות לתשלום בסך של 15,000 ₪ ופסילת רישיון נהיגה למשך שנה. כתבי האישום הוגשו על בסיס הרשעתו של המערער בת"ד 3439/99, שנידון בפני כבוד השופט א' חן. שם, הורשע המערער ונגזר דינו ביום 10.3.02, ובמסגרת זו, בין היתר, נפסל המערער מלנהוג למשך 8 חודשים. השופט חן נעתר לבקשת המערער לעיכוב ביצוע פסק הדין, ועיכב את פסק הדין ב-45 יום לצורך הגשת ערעור, אשר נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 4.6.02 (ע"פ 6226/02). ביום 5.6.06 הגיש המערער בקשה לבית המשפט לתעבורה שגזר את דינו, לביטול הפקדת רישיון נהיגה ולחישוב הפסילה מיום מתן גזר הדין, בצרפו אישור ממשרד הרישוי לפיו פג תוקף רישיונו ביום 15.11.98. בהחלטתו מיום 18.6.06 קבע השופט חן, כי הפסילה תחושב מיום גזר הדין וההפקדה בוצעה רטרואקטיבית מיום 10.3.02. ההליך בפני בית משפט קמא 2. בהכרעת דינו, תחילה, התייחס בית משפט קמא להשתלשלות ההליך. הוא ציין, כי במקור, נידונו התיקים נשוא הערעור בפני כבוד השופט א' טננבוים, אשר לאחר שנתן למערער מספר הזדמנויות להמציא רישיון נהיגה אך הלה לא התייצב לדיון, הרשיע את המערער ביום 12.1.06 וגזר את דינו. המערער הגיש ערעור על פסק הדין, וביום 16.12.07 ביטל בית המשפט שלערעור את פסק הדין והחזיר את התיק לבית המשפט לתעבורה, שם, כאמור, הוא נשמע בפני כבוד ס' הנשיא, השופט י' ריבלין. 3. בית משפט קמא המשיך ופירט באשר להליך שהתנהל בפניו. הוא ציין, כי מיום 10.1.08 נעשו מאמצים לאתר את המערער, ולאחר שהוצגו אישורים המעידים שהמערער זומן כדין ולא התייצב, הוצא נגד המערער צו הבאה (ר' בפרוטוקול מיום 2.3.08). המערער לא התייצב גם לדיונים הבאים. ביום 9.7.09 התייצב המערער בעקבות צו ההבאה שהוצא נגדו. התיק נקבע להוכחות, והוסבר למערער שעליו להיות מיוצג, וכן הוצע לו סנגור ציבורי. ברם, המערער הגיע לדיון ההוכחות ביום 25.8.09 כשאינו מיוצג, וההוכחות נשמעו בכל זאת, באותו מועד. בדיון ביום 10.11.09 מונה למערער סנגור, ובישיבה הבאה ביום 7.2.10 היה המערער מיוצג. בית משפט קמא הוסיף, כי מעת שמונה למערער סנגור, הוא דחה את הדיון ארבע פעמים, כדי להעיד את המערער מחדש וכדי לאפשר לו להציג אישור ממשרד הרישוי, להוכחת טענתו, כי הונפק לו רישיון נהיגה זמני נכון לשנת 2004. בהכרעת דינו, ציין בית משפט קמא, כי גם בת"ד 3439/99, שם נפסל המערער מלנהוג (ועל בסיס פסילה זו הוגשו כתבי האישום דנן), התייחס כבוד השופט א' חן שדן בתיק, לדחיות הרבות בדיונים בשל בקשות המערער, ולהיזקקותו לצווי הבאה כדי להבטיח את התייצבותו לדיונים. 4. אשר להרשעתו של המערער, זו נסמכה על התרשמותו החיובית של בית משפט קמא משני עדי התביעה; רס"ר דנה עזרן שהעידה לגבי האירוע ביום 26.2.04, ורס"מ רחמים טבק, שהעיד לגבי האירוע ביום 9.11.05. השניים העידו, כי עצרו את המערער בעת שעסקו באכיפת חוקי התנועה, וזיהו את המערער על סמך תעודת זהות שהציג בפניהם. בית משפט קמא קבע, כי אף שמדובר בעדות יחידה בכל אירוע, עדותם של השוטרים אמינה עליו, כי אכן זיהו את המערער לפי תעודת הזהות שהציג בפניהם ואין המדובר בסיטואציה של טעות בזיהוי. כן התרשם, כי ההודעה שמסר המערער ביום 26.2.04 (ת/3), בה הסכים, כי נעצר על ידי השוטרת עזרן, נמסרה על ידי המערער מרצונו הטוב והחופשי ונחתמה על ידו. בנוסף, קבע בית משפט קמא, כי במועד ביצוע העבירות, המערער טרם ביצע הפקדת רישיון, ולכן נחשב לפסול מלנהוג. הוא הוסיף, כי היה על המערער לברר מה עלה בגורל הערעור שהגיש על פסק דינו של השופט חן, ומשלא עשה כן ונמצא נוהג ביום 26.2.04, כשנה וחצי מאז הערעור, נהג בפסילה. בית משפט קמא ציין, כי מכל מקום, למערער גם נשלח פסק הדין בערעור והודעה מבית המשפט על כך שהוא פסול וחייב להפקיד את רישיונו, אך הוא התעלם מהם. כן קבע, כי המסמך ממשרד הרישוי שצירף המערער לת"ד 3439/99, מוכיח, שלמערער אין רישיון נהיגה תקף מאז 15.11.98, ומכאן שגם נהג ללא ביטוח תקף. בית משפט קמא דחה את טענתו של המערער, כי החזיק ברישיון נהיגה זמני. החלטתו זו, התבססה על עדותה של פקידת משרד הרישוי, שהעידה כי בבדיקה שביצעה לא נמצא שהונפק למערער רישיון נהיגה זמני מאז 2003, וכי תוקף רישיונו פג ביום 15.11.88, ועל מסמך מיום 11.4.10 של משרד הרישוי (שהמערער עצמו הציג), וממנו עולה, כי לא נופק לו כל רישיון נהיגה זמני בשנים 2003-2005. הטענות בערעור חובת מינוי סנגור 5. בפתח טיעונו, הלין ב"כ המערער על כך, שבחלקו הארי של ההליך שהתקיים בפני בית משפט קמא, ובכלל זה שמיעת עדי התביעה, לא היה המערער מיוצג וייצג את עצמו. רק לאחר שמיעת עדי התביעה מינה בית המשפט סנגור, שייצג את המערער בפרשת ההגנה, ואילו עדי התביעה, לא נשמעו מחדש. ב"כ המערער טען בעניין זה, כי מאחר שההרשעה התבססה אך על עדי התביעה, הרי שנפל בה פגם, שכן לא נתאפשר לסנגור לחקור את אותם עדים. בנסיבות אלה, כך טען, לא יכול היה בית משפט קמא להטיל עונש מאסר בפועל על המערער (ובכלל זה גם מאסר בדרך של עבודות שירות), כאמור בסעיף 15ב לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי). בנוסף, טען, כי על פי סעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי, היה על המשיבה להודיע לבית המשפט במועד הגשת כתב האישום או בכל מועד אחר לפני תחילת המשפט, כי בכוונתה לבקש להטיל על המערער עונש של מאסר בפועל. משלא עשתה כן, היתה מנועה המשיבה מלבקש עונש של מאסר בפועל. בתמיכה לטענתו, הפנה ב"כ המערער לת"פ (י-ם) 10169/08, שם שינתה המדינה את עמדתה העונשית ממאסר בפועל למאסר על תנאי ושל"צ, מהטעם שהנאשם שם לא היה מיוצג בשלב ההוכחות. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי אף שכתב האישום הוגש בשנת 2005, כשנה לפני חקיקתו של תיקון מספר 49 לחוק סדר הדין הפלילי - תיקון שקבע בסעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי את חובתו של התובע להודיע במועד הגשת כתב האישום או לפני תחילת המשפט שישנה אפשרות שבית המשפט יתבקש להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל, וכן קבע בסעיף 15ב איסור על הטלת עונש מאסר בפועל על נאשם שאינו מיוצג - יש ליתן את הדעת לכך שמועד ההוכחות הראשון נקבע רק ביום 9.7.09 והתקיים ביום 25.8.09, כשלוש שנים לאחר חקיקת התיקון. להשקפתו, המועד הקובע לתחולת תיקון 49, הוא המועד בו נוהל התיק, ולא מועד הגשת כתב האישום. בדיון שהתקיים ביום 12.4.11, הפנה ב"כ המערער לתקנה 4א לתקנות הסנגוריה הציבורית, תשנ"ו-1996 (להלן - תקנות הסנגוריה הציבורית), וטען, כי גם מכוח תקנה זו, היתה חובה למנות למערער סנגור (ולא רק מכוח הוראות תיקון 49). 6. מנגד, הפנתה ב"כ המשיבה לע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.3.10) (להלן - עניין גולד), וטענה, כי מאחר שכתבי האישום הוגשו ביום 12.7.04 וביום 9.11.05, עובר לתיקון 49 לחוק העונשין שנכנס לתוקף בסוף חודש דצמבר 2006, הרי שלא חלות בעניינו של המערער ההוראות בדבר חובת הייצוג. מעבר לכך, טענה ב"כ המשיבה, כי טענתו של המערער לפגם בכך שלא היה מיוצג נגועה בחוסר תום לב, שכן בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, סרב המערער שימונה לו סנגור ציבורי באומרו שהוא מעוניין בסנגור פרטי, אך למרות זאת הגיע לדיונים ללא ייצוג. עתה, הוא מלין על כך שלא יוצג. לדידה, התמונה המצטיירת בתיק זה היא של אדם "שבאופן שיטתי הוא מסכל את ההליך נגדו ואחר כך מגיש ערעור" (ע' 10 ש' 20-21). במסגרת זו טענה, כי גם בתיק שהתנהל בפני השופט חן, ניתן להבחין בדפוס התנהגות דומה של המערער. ב"כ המשיבה, הוסיפה וטענה, כי על כל פנים, לא נגרם למערער עיוות דין בכך שלא היה מיוצג, שכן הוא ייצג עצמו נאמנה, שאל את העדים שאלות, ובית המשפט השלים את החסר ושאל בעצמו שאלות. 7. חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 49), התשס"ו-2006, קובע לעניין תחילתו ותחולתו: "4. (א) תחילתו של חוק זה ביום י' בטבת התשס"ז (31 בדצמבר 2006) (בסעיף זה - יום התחילה). (ב) הוראות חוק זה יחולו על הליך פלילי שכתב האישום בו הוגש לאחר יום התחילה". (ההדגשה שלי - א' כ') (ספר החוקים 2063, ב' באב התשס"ו, 27.7.06). מלשון זה אין כל צל של ספק, שהמועד הקובע הוא יום הגשת כתב האישום, ולא כטענת ב"כ המערער, מועד ניהול התיק. כך גם קבעה כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בעניין גולד, שם נידונה סוגיה זו במסגרת בקשה שהוגשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר: "העילה הדנה במינוי סניגור בנסיבות בהן חלה על התביעה חובת הודעה לבית המשפט על כוונתה לבקש להטיל עונש מאסר על הנאשם אינה חלה על הליכים תלויים ועומדים ביום תחילת התיקון. אלא התיקון צופה פני העתיד, להליכים פליליים עתידיים בלבד. הטעם להחלה הפרוספקטיבית של התיקון ברור על פניו: הליכים פליליים התלויים ועומדים, המתנהלים על פי מתכונת סדר הדין הפלילי הקודם, עלולים להיתקל בקשיים ממשיים אם יורכב עליהם הסדר דיוני חדש שלא נצפה מראש, ואשר בהעדר היערכות דיונית מוקדמת, עלול להיתקל בקשיים מערכתיים ניכרים. בענייננו, כתב האישום הוגש שנים רבות בטרם מועד התחילה של תיקון 49, ולכן על פי פשוטו של דבר, ההסדר המעוגן בו אינו חל על ענייננו" (שם, בפסקה 24) (ההדגשה שלי - א' כ'). בענייננו, האישום בפל 657/04 הוגש ביום 12.7.04 והאישום בפל 714/05 הוגש ביום 9.11.05, לפני שתיקון מס' 49 נכנס לתוקפו. מכאן, שהתיקון אינו חל על ההליכים בתיקים אלה, שכן נקבע באופן חד משמעי שהוא אינו חל על הליכים תלויים ועומדים אלא רק על הליכים עתידיים. פועל יוצא הוא, שהמסגרת החקיקתית שהיתה בתוקף בעת הגשת כתב האישום לא חייבה את בית המשפט למנות למערער סנגור ולא חייבה את המשיבה להודיע, כי בכוונתה לבקש מבית המשפט להטיל עונש מאסר ולבקש מבית המשפט למנות למערער סנגור. 8. כאמור, ב"כ המערער הוסיף וטען, כי החובה למנות למערער סנגור קמה גם מכוח תקנה 4א לתקנות הסנגוריה הציבורית, שנכנסה לתוקף ביום 2.1.2005 וקובעת כדלקמן: "סבר תובע כי יבקש מבית המשפט להטיל על נאשם שאינו מיוצג עונש מאסר בפועל אם יורשע, והיה לתובע יסוד להניח שהנאשם אינו מיוצג בשל היותו חסר אמצעים, יודיע על כך התובע לבית המשפט בתחילת המשפט, כדי שבית המשפט יוכל לבחון אם נתקיימו התנאים למינוי סניגור לפי סעיף 18(ב) לחוק; סבר התובע כאמור לאחר תחילת המשפט, יודיע על כך לבית המשפט בהזדמנות הראשונה". ברם, מן התקנה עולה, כי היא מתייחסת אך למצב בו מדובר בנאשם שהוא חסר אמצעים, ואינה חלה באופן גורף על כל נאשם. כך גם הובהר באופן חד משמעי בעניין גולד: "על פי נוסחה של התקנה, היא מותנית בכך שהיה לתובע יסוד להניח כי הנאשם אינו מיוצג בשל היותו חסר אמצעים. אולם כאמור, בהחלטת בית משפט זה בבג"ץ 3823/99 מיום 10.12.06, הסכימה המדינה כי בתקופת הביניים, עד לכניסת תיקון 49 לחסד"פ לתוקף, תיושם תקנה זו ללא התנאי לפיו על התובע לבדוק אם הנאשם חסר אמצעים. בהחלטה קודמת של בית המשפט באותה עתירה, מיום 23.6.05, הובהר, כי ראוי שהנטל לברר אם הנאשם חסר אמצעים לא יוטל על התובע, אלא בית המשפט מצדו הוא שיברר האם נתקיים תנאי חוסר האמצעים של הנאשם, ושאר התנאים הנדרשים למינוי סניגור ציבורי ... ההחלטה בבג"ץ 3823/99 מיום 10.12.06 איננה מתיימרת להתעלם מתנאי 'מיעוט האמצעים' הנדרש בתקנה כתנאי מוקדם למינוי סניגור. עניינה בהסכמה דיונית לפיה הנטל לבירור התקיימותו של התנאי לא יחול על התביעה, אלא בית המשפט הוא זה שיבחן שאלה זו. יוצא, אפוא, כי אפילו הוחלה תקנה 4א לתקנות הסניגוריה הציבורית על עניינו של גולד, אני נוטה לדעה כי קשה להסיק ממנה חובה על בית המשפט למנות לו סניגור, משאין הוא חסר אמצעים, ולא נטען אחרת" (שם, בפסקה 25). בעניינו של המערער, אמנם, כשנשאל המערער במהלך ההוכחות בבית משפט קמא, מדוע לא לקח עו"ד בתיק שהתקיים בפני כבוד השופט חן, השיב: "לא היה לי כסף ולא הייתי בטוח שאצא מזה בלי עונש" (ע' 18 ש' 30). עם זאת, וכפי שנראה מיד בהרחבה, המערער סרב להצעת בית משפט קמא למנות לו סנגור ציבורי, והודיע, כי ייקח לעצמו סנגור פרטי. כך גם, בשום שלב הוא לא העלה בפני בית משפט קמא את הטענה שאין בידו אמצעים לממן לעצמו סניגור. בנסיבות אלה, מקובלת עלי טענת ב"כ המשיבה לפיה הניח בית משפט קמא שאין המדובר בנאשם חסר אמצעים, וזאת גם בשים לב לעובדה, כי המערער הינו בעל חברה להשכרת רכב. ניתן לראות, כי גם בנימוקי הערעור לא העלה ב"כ המערער את הטענה, כי לא היה ביכולתו הכלכלית של המערער לממן לעצמו עורך דין בהליך שהתקיים בפני בית משפט קמא. המסקנה היא, כי תקנה 4א לתקנות הסנגוריה הציבורית - אינה חלה על המערער. 9. בהמשך לכך, גם איני סבור שהיה על בית משפט קמא להפעיל את סמכותו הכללית למנות למערער סנגור "אם הוא סבור שאינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג" (כאמור בסעיף 18(ב) לחוק הסנגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995). השתלשלות ההליכים בעניינו של המערער אינה מובילה למסקנה זו: ביום 9.7.09, לאחר שלא התייצב לשני דיונים אליהם זומן כדין (ביום 2.3.08 וביום 15.7.08) ואף הוצא נגדו צו הבאה, התייצב המערער לדיון, כפר באישומים והודיע לבית המשפט: "אני מאמין שאקח ייצוג" (ע' 4 ש' 22). בית משפט קמא קבע את התיק להוכחות ליום 25.8.09, והוסיף: "מאחר ועמדת המאשימה מאסר בפועל, במידה ותהיה הרשעה, הובהר לנאשם כי עליו לבוא מיוצג ובמידה ולא יוכל לבוא מיוצג, עליו להודיע מבעוד מועד לבית המשפט על מנת שתמונה הסנגוריה כדי לייצגו. הדיון יתקיים לאור האמור, בכל מקרה, גם אם הנאשם יבוא לא מיוצג" (ע' 5 ש' 14-16). מספר ימים לפני מועד ההוכחות שנקבע, הגיש המערער בקשה לדחיית מועד ההוכחות. בפתח הדיון ביום 25.8.09, הוא טען: "נכון שבית משפט תיאם איתי מועד מבעוד מועד אך לא הצלחתי למצוא עו"ד שהיה מוכן להופיע בפגרה". המערער לא העלה כל טענה שעניינה בכך שאין לו כסף לסנגור פרטי. לאחר מכן, קבע בית המשפט: "מועד ההוכחות תואם עם הנאשם ביום 9.7.09. הובהר לנאשם כי לא תתאפשר דחיה בשל העובדה שמדובר בתיקים ישנים. הובהר לנאשם כי אם לא יצליח להסדיר ייצוג מטעמו תמונה הסנגוריה לטפל בעניינו. על אף האמור אתמול 24.8.09 הגיעה בקשת דחייה אשר הוגשה במקור ביום 20.8.09 ... בלתי סביר בעיני כי בקשת דחיה תוגש מועד כה קרוב למועד ההוכחות ובנסיבות שצוינו בפרוטוקול מיום 9.7.09 הנאשם היה צריך לדאוג להודיע מבעוד מועד לבית המשפט כי לא מצליח להסדיר ייצוג ובית המשפט היה ממנה את הסנגוריה לטפל בעניינו. אדגיש כי הוסבר לנאשם בצורה שלא משתמעת לשני פנים כי בכל מקרה הדיון יתקיים היום גם אם לא יבוא מיוצג". לאחר שנשמעו עדי התביעה, ביקש המערער לדחות את פרשת ההגנה, אך בית המשפט קמא סרב לבקשה זו, בקובעו: "מדובר בעבירות מ- 2004 ו-2005. המועד, כפי שציינתי, תואם עם הנאשם והנאשם יכול היה לדאוג לזימון כל עד שהוא מבקש. משלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו. משמעות של דחיה - דחיה למס' רב של חודשים ואין מקום והיגיון לעשות כן אף אם אני מתחשב בזכויותיו של הנאשם". בהתאם לכך, העיד המערער בעדות ראשית, ונחקר בחקירה נגדית על ידי המשיבה. עם זאת, לבקשת המערער, דחה בית משפט קמא את שמיעת סיכומי ההגנה ליום 10.11.09, וכן התיר למערער להגיש מסמכים נוספים מטעמו באותו היום. בפתח הדיון ביום 10.11.09, ביקש המערער למנות לו סנגור. בהחלטתו, קבע בית משפט קמא: "ביום 9.7.09 תואם עם הנאשם מועד הוכחות. הנאשם ביקש להביא עו"ד מטעמו ולפיכך לא מינה בית המשפט את הסנגוריה לטפל בעניינו. הובהר לנאשם כי אם לא יבוא מיוצג עליו להודיע על כך מבעוד מועד כדי שתמונה הסנגוריה לטפל בעניינו והנאשם לא עשה כן. לפיכך נשמעו הראיות כאשר הנאשם לא מיוצג והכל בשל התנהלות הנאשם. כיוון שמדובר, לכאורה, בעבירות חמורות וכיוון שגם היום הנאשם לא בא מיוצג, אני ממנה את הסנגוריה לטפל בעניינו כשאדגיש שבית המשפט לא יאפשר לשמוע את הראיות מחדש והסניגור יתבסס על חומר הראיות שהוגש וטענות הנאשם שיש קושי להבינן". כן קבע בית משפט קמא את התיק לשמיעת סיכומים. לדיון שהתקיים ביום 7.2.10 הגיע המערער כשהוא מיוצג. בית משפט קמא נעתר לבקשת סנגורו של המערער, והתיר לו להעיד את המערער בשנית. בתום הדיון, קבע דיון נוסף ליום 10.3.10, לצורך קבלת אישור משרד הרישוי ושמיעת הסיכומים. למרות שהתיק נקבע לסיכומים, נעתר בית משפט קמא לבקשת הסנגור, ובדיון שהתקיים ביום 10.3.10 קבע את התיק לתזכורת ליום 11.4.10, לצורך המצאת אישור ממשרד הרישוי בדבר תוקף רישיונו של המערער, ואישור האם הונפק למערער רישיון זמני. בדיון הבא שהתקיים ביום 11.4.10 נשמעה עדת ההגנה עופרה שם טוב, עובדת משרד הרישוי וביום 22.4.10 נשמעו סיכומי הצדדים. 10. עולה, כי המערער עצמו הוא שגרם לכך שלא היה מיוצג בעת שמיעת עדי התביעה. ניתן לראות, כי בטרם קביעת התיק להוכחות, ביום 9.7.09, הודיע המערער, כי הוא מעוניין בייצוג פרטי. בית המשפט הבהיר לו מפורשות, כי עליו להיות מיוצג בעת שמיעת הראיות, שכן עמדת המשיבה הינה מאסר בפועל. כן הובהר למערער, כי אם הוא לא ימצא עו"ד, עליו להודיע מבעוד מועד לבית המשפט על מנת שימונה לו סנגור ציבורי. המערער אף הוזהר, כי דיון ההוכחות יתקיים גם אם הוא לא יהא מיוצג. למרות כל אלה, התייצב המערער ללא ייצוג לישיבת ההוכחות ביום 25.8.09, זאת לאחר שרק ימים ספורים לפני המועד האמור, הוא ביקש לבטלה, בתואנה שלא מצא עו"ד שיסכים להופיע במהלך הפגרה. אני מוצא, כי במצב דברים זה - בו המערער ביקש להביא עורך דין מטעמו והובהר לו שאם הדבר לא יתאפשר, עליו להודיע לבית המשפט כדי שימונה לו סנגור ציבורי, וגם אם לא יעשה כן, הדיון יתקיים בכל מקרה - הרי שהעלאת הטענה לפיה המשיבה ובית המשפט כשלו בכך שלא הביאו מיוזמתם הם למינוי סנגור שייצגו במשפט, הינה לוקה בחסר. טענה זו, מותירה "טעם רע" ואף נגועה בחוסר תום לב. ומתאימים הם לכאן הדברים שנאמרו בעניין גולד: "נאשם שבחר שלא להיות מיוצג, לא יוכל להיבנות מכך בהמשך, בטענה שהחלטתו זו פגעה בהגנתו" (שם, בפסקה 28). הדברים שכתב השופט חן בהכרעת דינו, מחזקים גם הם את הרושם, כי אכן המדובר ב"טקטיקה" של המערער, וכי אין זו הפעם הראשונה בה נקט המערער בדרך התנהלות דומה: "בתיק זה התקיימו 18 ישיבות כאשר מרביתן נדחות בשל בקשות שונות של הנאשם ... בית המשפט ייעץ לא אחת לנאשם ליטול ייצוג משפטי, והנאשם ביקש מבית המשפט כמה דחיות על רקע זה בלבד, עד שבסוף ויתר על יצוג בידי עו"ד וניהל התיק בעצמו". 11. מכל מקום, כלל לא התרשמתי, כי נפגעה הגנתו של המערער וכי נבצר ממנו להגן על עצמו כראוי. נהפוך הוא, עולה הרושם, כי המערער ניהל את הגנתו היטב, תוך ידיעה מקפת של כל הפרטים ושאילת שאלות רלוונטיות וענייניות. בנוסף, בית המשפט חקר גם הוא את העדים ו"השלים את החסר" לחקירתו של המערער. לאחר שמונה למערער סנגור, אפשר לו בית משפט קמא לחקור את המערער בשנית. כמו כן, גילה בית המשפט קמא אורך רוח, ואפשר לשמוע עדת הגנה נוספת. כן דחה את הדיון מספר פעמים על מנת לאפשר למערער להציג אישור ממשרד הרישוי, להוכחת טענתו, כי היה בידיו רישיון נהיגה זמני. כל אלה מניחים את דעתי, כי אין זה מסוג המקרים בהם נפגעה זכותו של המערער להליך פלילי הוגן או נגרם לו עיוות דין. טענות לגופה של הכרעת הדין 12. טענותיו של ב"כ המערער כנגד הכרעת הדין עצמה, הינן שלוש במספר. ראשית, טען ב"כ המערער, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי המערער הוא שנהג ברכב, ולא אדם אחר. אשר לאירוע הראשון (ביום 26.2.04), טען ב"כ המערער, כי בית המשפט קמא לא התייחס לחוסר ההיגיון שעולה (לשיטתו) מכך שהמערער לא עוכב באותו אירוע, אף שלכאורה הרישום המשטרתי הראה שהוא פסול מלנהוג באותו זמן. בנוסף, טען ב"כ המערער, כי בית משפט קמא התעלם גם מכך שעדת התביעה, השוטרת דנה עזרן, לא זכרה דבר בעדותה ואילו השוטרת הנוספת שהיתה עימה לא הובאה לעדות. כן טען, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, שהחתימה המופיעה על הודעת המערער מיום 26.2.04 בה אישר כי נעצר על ידי השוטרת עזרן (ת/3), הינה חתימתו של המערער, זאת מבלי שהיתה לנגד עיניו חוות דעת של מומחה. אשר לאירוע השני (ביום 9.11.05), טען ב"כ המערער, כי שגה בית משפט קמא כשלא קיבל את גרסתו של המערער, לפיה לא הוא נהג ברכב אלא היה זה אדם אחר, ששכר את הרכב מסוכנות השכרת הרכב, ושגה בהתבססו על עדותו היחידה של השוטר טבק. כן הלין על כך שבית המשפט התעלם מהמסמך נ/1, המוכיח, לדידו, את טענת האליבי שהעלה המערער (במסמך נרשם, כי הרכב השכור הוחזר בשעה 8:05, ואילו בדו"ח השוטר נכתב שהאירוע התרחש בשעה 8:02). 13. עולה, כי טענותיו אלה של המערער עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא ועל ממצאי מהימנות. בעניין זה, הלכה חוזרת ונשנית היא, כי בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור, לא יתערב בהערכת מהימנותם של העדים ובקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה, ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. התערבות כזו, כך נקבע, תעשה רק במקרים חריגים, ו"לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם" (ע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 18.4.07). איני סבור, כי המקרה שלפנינו הוא מסוג המקרים החריגים המצדיקים התערבות בממצאי מהימנות והעובדות שקבע בית משפט קמא. בית משפט קמא ציין בעצמו, כי הוא בחן את העדויות שנשמעו בפניו בקפידה יתרה, לנוכח כך שדובר בעדות יחידה בכל אירוע. התרשמותו הישירה מן העדים, הובילה אותו למסקנה, כי הינם אמינים עליו. כן מצא תמיכה לדברי השוטרת עזרן, לפיה המערער אכן נהג ברכב, בהודעתו של המערער מיום 26.2.04 (ת/3), בה מסר, כי נעצר על ידי השוטרת עזרן. כאמור, ב"כ המערער הלין על כך שבית משפט קמא קבע שהחתימה המופיעה בת/3 היא חתימת המערער, מבלי שהיתה לנגד עיניו חוות דעת של מומחה בנידון. ברם, ניתן לראות, כי קביעתו זו של בית משפט קמא היתה מבוססת למדי, ונתמכה בשלושה ממצאים: בדמיון בין החתימה בת/3 לחתימה בת/7 (הודעת המערער מיום 9.5.11 ביחס לאירוע השני, אליה הוא לא מתכחש); בעובדה שבהודעה ישנם פרטים שרק המערער יכול היה לדעת; ובעובדה שהאירוע התרחש קרוב למקום עבודתו של המערער. לפיכך, בהינתן שלקביעתו של בית משפט קמא, כי החתימה שייכת למערער, יש יסוד ושורש בחומר הראיות, הרי שאיני מוצא יסוד להתערב בה. בנוסף, לנוכח הממצאים הללו שעמדו בפני בית משפט קמא, סבורני, כי אין פסול בכך שלא שלח את החתימה לבדיקה גרפולוגית, ונחה דעתי, כי בנסיבות העניין רשאי היה להסתפק בבדיקה עצמאית שלו את החתימות, באמצעות מבחנים של היגיון ושכל ישר ומבלי עזרתו של עד מומחה. וראו בהקשר זה הדברים שנאמרו על ידי כבוד השופט י' דנציגר בע"א 2032/06 האג'י נ' עזבון המנוח יוסף זיאן, ניתן ביום 1.2.09: "ככלל, בית המשפט הוא זה שמחליט אם בנסיבות המקרה שנדון בפניו חיוני לשמוע עדות מומחה ואין חובה גורפת על בית המשפט להיזקק לעדות כזו, כך ביחס למומחים בדרך כלל וכך כאשר המומחה הינו גרפולוג, כבעניינו. אם סבור בית המשפט כי אין המקרה דורש שמיעת עדותו של גרפולוג, יכול הוא לקבוע ממצא בדבר אותנטיות של מסמך על בסיס בחינה עצמאית שלו" (שם, בפסקה 33). לא למותר להוסיף, כי המערער וסנגורו לא טרחו להביא מומחה מטעמם בפרשת ההגנה. בנוסף, לא שוכנעתי, כי העובדה שהמערער לא עוכב באירוע ביום 26.2.04, אף שהרישום המשטרתי הראה שהוא פסול מלנהוג באותו זמן, מפחיתה ממשקלם של יתר הממצאים הפוזיטיביים שמעידים על אשמתו של המערער. מכל מקום, כפי שהעידה השוטרת עזרן, זוהי החלטת הקצין האם לשחרר אדם שנהג תחת פסילה או לעכב אותו, ואין המדובר בחובה (ע' 8 ש' 26 לפרוטוקול מיום 25.8.09). 14. כאמור, לגבי האירוע ביום 9.11.05 טען ב"כ המערער, כי בית משפט קמא התעלם מהמסמך נ/1, המוכיח, לדידו, את טענת האליבי שהעלה המערער. ואולם, בשים לב לטיבו של המסמך, איני מוצא להתערב בדעתו של השופט ריבלין, אשר ראה ושמע את העדים, ובחר להעדיפם על פני מסמך זה. מסופקני האם המסמך אכן מצביע על אליבי, שכן פער הזמנים בין דו"ח השוטר (מהשעה 8:02) למסמך חברת ההשכרה בדבר החזרת הרכב בשעה 8:05, עומד על 3 דקות, ומכאן שהסבירות ששעונו של אחד מהשניים לא היה מדויק ולא שיקף את השעה הנכונה או שהרישום אינו מדויק, הינה גבוהה למדי (זאת להבדיל מסיטואציה בה היה נכתב במסמך מחברת ההשכרה שהרכב הוחזר אף רבע שעה מאוחר יותר). בנסיבות אלה, אין להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא להעדיף את עדותו של השוטר טבק, שזיהה את המערער על פי תעודת זהות בעת האירוע, וכך גם זיהה את המערער בוודאות בבית המשפט, כמי שנהג ברכב. 15. טענתו השנייה של ב"כ המערער, היתה, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו, לפיה המערער נהג בזמן פסילה. שכן, ביום 18.6.06 קבע השופט חן, כי מאחר שאין למערער רישיון אותו הוא יכול להפקיד, יחושבו שמונת חודשי הפסילה שנגזרו על המערער בת"ד 3439/99, באופן רטרואקטיבי מיום 10.3.02. מכאן, טען, כי הפסילה נסתיימה כבר ביום 10.11.02, כשנתיים לפני האירועים נשוא כתב האישום. לחלופין, טען ב"כ המערער, כי מאחר שניתן עיכוב ביצוע בת"ד 3439/99 עד למתן פסק הדין בערעור על הפסילה, יוצא, כי לכל המאוחר, החלו שמונת חודשי הפסילה ביום 4.6.02 (יום מתן פסק הדין בערעור) והסתיימו ביום 4.2.03. בהקשר זה, הפנה ב"כ המערער לרע"פ 7431/10 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.11.10), שם נקבע, לשיטתו, כי לנוכח תקנה 557(ב) לתקנות התעבורה, אם הוכח שלבעל רישיון אין עותק של הרישיון, אזי יחל מרוץ הפסילה מיום מתן גזר הדין, ולכל המאוחר מיום מתן פסק הדין בערעור על גזר הדין. לבסוף, טען ב"כ המערער, כי בית משפט קמא התעלם מהרשומות של המשיבה עצמה, לפיהן הסתיימה הפסילה עוד ביום 11.11.02. 16. אין בידי לקבל טענה זו. כאמור, ביום 5.6.06 הגיש המערער בקשה לבית המשפט לתעבורה (השופט א' חן) "לביטול הפקדת רישיון נהיגה". במסגרתה, ביקש לחשב את הפסילה מיום מתן גזר הדין, בצרפו אישור ממשרד הרישוי לפיו פג תוקף רישיונו ביום 15.11.98. מסכים אני עם בית משפט קמא, כי מאחר שרק ביום 5.6.06 - לאחר ביצוע העבירות בשנים 2004 ו-2005 - הגיש המערער את הבקשה לביטול הפקדת רישיון נהיגה ולחישוב הפסילה מיום מתן גזר הדין, הרי שחזקה, כי במועד ביצוע העבירות הוא טרם הפקיד את רישיונו, ומשכך, נחשב עדיין לפסול נהיגה. בהמשך לאמור, אני מסכים עם בית משפט קמא, כי מאחר שרק ביום 18.6.06 הורה השופט חן על חישוב תקופת הפסילה באופן רטרואקטיבי, יוצא, כי במועד ביצוע העבירות (2004 ו-2005), עדיין נחשב המערער לפסול נהיגה, משטרם הפקיד את רישיונו. כאמור, המערער טען בפני בית משפט קמא, כי השופט חן "מעולם לא הורה לי להפקיד את הרישיון" שכן "כל התיק התנהל על כך שלא היה לי רישיון ביד" (ע' 1 ש' 15-18 לפרוטוקול מיום 7.2.10). הוא הוסיף וטען, כי גם לא ניתנה לו הוראה להפקיד תצהיר במקום הרישיון. ברם, בעניין זה, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא, כי העובדה שחובת ההפקדה לא צוינה בבית המשפט לתעבורה או במחוזי, אינה משנה, שכן חובה זו קמה אוטומטית מכוח תקנה 556(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961: "נפסל בעל רשיון נהיגה על ידי בית משפט מהחזיק ברשיונו, ימציא בעל הרשיון את רשיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה". בנוסף, קובעת תקנה 557(א): "הודע לבעל הרשיון על פסילת רשיונו או על התלייתו על ידי בית המשפט או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי הענין, ימציא את רשיונו כאמור בחלק זה אף אם רשיונו אינו בר-תוקף אותה שעה". כהשלמה, קובעת תקנה 557(ב): "הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רשיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי הענין, כי רשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה" (הדגשה שלי - א' כ'). משלא הפקיד רישיון או המציא הצהרה שאין בידו רישיון, הרי שהמערער היה פסול נהיגה עד ליום 18.6.06, עת ניתנה החלטתו של השופט חן על אופן חישוב הפסילה. אוסיף, כי בית המשפט העליון (כבוד השופט ס' ג'ובראן) קבע לפני ימים אחדים, ביום 18.4.11, בקשר לסוגייה דומה, של חישוב תקופת הפסילה כאשר הנאשם הפקיד את רישיונו במסגרת הליך אחד, ובעודו מופקד, נגזרת עליו פסילה נוספת בבית משפט אחר, כי אין בכך כדי לבטל את חובתו להפקיד את רישיונו בבית המשפט שהורה על פסילתו ועליו לבצע תחליף הפקדה, ומניינה של תקופת הפסילה יחל מאותו מועד ואילך (רע"פ 2990/11 אמר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 18.4.11). סבורני, כי הדברים נכונים גם לענייננו, בו הרישיון אינו נמצא בידי המערער. לבסוף, אעיר, כי אם אכן כטענתו של המערער, מעולם לא נאמר לו שעליו להפקיד רישיון או להגיש תצהיר, אזי מדוע בכלל הגיש לשופט חן בקשה לביטול הפקדת רישיון נהיגה? 17. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי ברע"פ 7431/10 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.11.10), נקבע, שאם הוכח שלבעל רישיון אין עותק של הרישיון, אזי יחל מרוץ הפסילה מיום מתן גזר הדין. ברם, עיון בפסק הדין מלמד, כי עניינו אך במי שמעולם לא החזיק ברישיון נהיגה. בהקשר ספציפי זה, נקבע בסעיף ו' לפסק הדין, כי "במקרים בהם נגזר עונש של פסילה מקבלת רישיון נהיגה על מי שמעולם לא החזיק רישיון כאמור, תימנה תקופת הפסילה מהמועד שנקבע בגזר הדין, ואין על נאשם שנגזר עליו עונש כאמור חובה להמציא תצהיר לפי תקנה 557(ב) לתקנות התעבורה, שהיה על פי לשונה הברורה חלה התקנה אך על מי שהיה בידו רישיון" (הדגשה במקור - א' כ'). לפיכך, הלכה זו אינה רלוונטית למערער שלפנינו, שהוציא רישיון נהיגה, אשר היה תקף עד ליום 15.11.98. 18. בסיומה של נקודה זו, אומר, כי גם איני מוצא לקבל את טענת המערער, לפיה הוא לא קיבל הודעה המבטלת את עיכוב הביצוע שניתן על ידי השופט חן. כפי שקבע בית משפט קמא, ברי, כי היה על המערער לברר מה עלה בגורל הערעור שהגיש על פסק דינו של השופט חן, ומשלא עשה כן - למרות שבהחלטת השופט חן על עיכוב הביצוע, הובהר למערער שהנהיגה אסורה עליו - והוא נמצא נוהג ביום 26.2.04, כשנה וחצי מאז הערעור, הרי שנהג בפסילה. מכל מקום, ידוע, כי פסק הדין בערעור נשלח לכתובת שמסר המערער לבית המשפט, וכך גם נשלחה הודעה מבית המשפט על כך שהוא פסול וחייב להפקיד את רישיונו, ומכאן שחזקה שידע שהערעור שהגיש נדחה. 19. טענתו השלישית של ב"כ המערער היתה, כי גם אם לא יקבל בית המשפט שלערעור את הטענה לפיה המערער לא נהג בזמן פסילה, עדיין, יש לקבוע, שהיה בידי המערער רישיון זמני ביום 26.2.04. ב"כ המערער טען, כי בית משפט קמא היה צריך לייחס משקל לכך שתעודת עובד הציבור עליה הסתמכה המשיבה התייחסה רק לאמור במחשב, ולא היתה בה התייחסות לרישומים הידניים הקיימים, וכן לדבריה של המשיבה עצמה בדיון ביום 7.2.10, אז הודתה, כי משרד הרישוי אינו יכול להציג מידע האם היה למערער רישיון זמני באותה עת, אם לאו. 20. גם דינה של טענה זו להידחות. בעניין זה, קבע בית משפט קמא, כי המסמך של משרד הרישוי (שצירף המערער עצמו), ממנו עולה שלא הונפק למערער כל רישיון נהיגה זמני בשנים 2003-2005 (נ/2), יחד עם העובדה שתוקף רישיונו פג ביום 15.11.88 ועדותה של פקידת משרד הרישוי, מעידים, כי לא ניתן למערער רישיון זמני. המערער, מצידו, לא הציג ולו רישיון זמני אחד, אף שטען, כי ניתנו לו מספר רישיונות זמניים. כך גם ציין בית משפט קמא, כי ידוע, שתנאי לחידוש רישיונו של המערער היה מבחן עיוני ומעשי, אך המערער לא טען שעבר טסט או תיאוריה. משכך, קבע בית משפט קמא, כי לפי ניסיונו אין משרד הרישוי מנפק רישיונות זמניים בסיטואציה שכזו. התרשמתי, כי המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, לפיה המערער לא החזיק ברישיון נהיגה זמני, הינה מבוססת והגיונית, ונשענת על סמך הראיות שהוצגו בפניו והעדים ששמע. לאחר שבחן בית המשפט קמא את טענות המערער בדבר רישומי משרד הרישוי, הוא מצא להעדיף את יתר הראיות, שהצביעו על כך שהמערער לא החזיק ברישיון נהיגה זמני. כפי שציינתי לעיל, אין בית המשפט שלערעור מתערב בממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על ידי בית משפט קמא, אלא במקרים חריגים, ומקרה זה, אינו מסוג המקרים החריגים הללו. 21. המערער העלה טענות נוספות כנגד התנהלותו של בית משפט קמא כלפיו, כי זה היה מוטה נגדו מתחילת ההליך. ואולם, לא מצאתי בטענות אלה ממש וכך גם אין להן ביטוי בפרוטוקולים של הדיונים שהתנהלו. נהפוך הוא, בית המשפט קמא הפגין כלפי המערער יחס סבלני לכל אורך ההליך, משדחה את הדיון 4 פעמים כדי לאפשר למערער להיות מיוצג על ידי סנגור, וכן כדי לאפשר לו לנסות ולהמציא אישור ממשרד הרישוי, כי הונפק לו רישיון נהיגה זמני. בנוסף, הסכים בית משפט קמא לבקשת המערער, להעיד מחדש לאחר שמינה לעצמו סנגור. אם כבר, עולה הרושם, כי התנהלותו של המערער היא שלקתה בחסר, לנוכח ניסיונותיו השונים למשוך את ההליך ולדחות את הדיונים שוב ושוב, בתואנות שונות. אף ניתן היה להשתמש בביטויים חריפים יותר כנגד התנהלותו של המערער, אך לא אוסיף. 22. לפיכך, אין בידי להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא. עם זאת, מאחר שהמערער הואשם בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף רק בפל 714/05 (ולא הואשם בעבירה זו בפל 657/04), אך בשגגה הורשע בביצוע שתי עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, אני מתקן את הכרעת הדין באופן שהמערער מורשע אך בעבירה אחת של נהיגה ללא רישיון נהיגה. 23. ואחרון, אשר לעונש שהושת על המערער. בעניין זה, טען ב"כ המערער, כי חרג בית משפט קמא מרמת הענישה הנהוגה, ושגה בהפעילו את עונש המאסר על תנאי. הוא הפנה לכך שבגלגולו הראשון של התיק (בפני השופט א' טננבוים) ניתן עונש קל יותר, וטען, כי לנוכח נסיבות העבירה, חלוף הזמן ונסיבותיו האישיות של המערער, יש להקל על עונשו. כן ביקש להתחשב בכך שחלקו הארי של ההליך נוהל כשהמערער אינו מיוצג. לאחר ששקלתי את טענות המערער, איני מוצא מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער. כידוע, "השאלה, הניצבת לפני ערכאת הערעור, אינה, מה העונש אשר אותו היה גוזר השופט, לו היה יושב על מדין בערכאה ראשונה ודן בעניין מעיקרו, אלא אם קיים טעם מן הטעמים, המצדיק התערבותה של ערכאת ערעור בעניין שנפסק בו בערכאה הראשונה" (דברי כבוד הנשיא מ' שמגר בר"ע 414/85 דרורי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 15.8.85). אשר לעבירה של נהיגה בזמן פסילה, בית המשפט העליון הצביע, לא אחת, על החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה, ועמד על הצורך בהטלת עונש מאסר בפועל בעבירות מסוג זה: "האפשרות להטיל על נאשם מאסר אינה יכולה להיות מותנית בכך שהוטל עליו מאסר על תנאי במסגרת הליך קודם שבו הורשע. אדרבא, לכל עבירה קצב המחוקק עונש בצידה, וכך נעשה גם לגבי העבירה של נהיגה בזמן פסילה בגינה נקבע עונש מקסימאלי של שלוש שנות מאסר" (דברי כבוד השופט א' א' לוי ברע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו-לבן, ניתן ביום 26.4.07, בפסקה 5). וראו גם את דבריו של כבוש השופט א' רובינשטיין ברע"פ 2221/11 הראל נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 24.3.11 בפסקה ח': "על בית משפט זה לשלוח מסר צלול לפיו בעבירות מסוג זה, במיוחד כאשר למבקש עבר תעבורתי מכביד, ינקוט בית המשפט במדיניות ענישה מחמירה המשקפת את הסכנה הטמונה בהן לציבור הרחב". בעניינו של המערער באתי למסקנה, כי העונש שהושת עליו, ובכלל זה עונש המאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים, ראוי ביחס למעשים בהם הורשע, נסיבותיהם, הרשעותיו הקודמות ובשים לב להתרשמותו של בית המשפט קמא, כי המערער לא הפנים את חומרת העבירות שביצע. בנוסף, לא מצאתי, כי נסיבותיו האישיות של המערער מצדיקות התערבות בעונשו. אני סבור, כי העונש של 8 חודשי מאסר אינו חורג ממדיניות הענישה בעבירה מהסוג שבה הורשע, וראוי בנסיבות המקרה. למען הסר ספק, אומר, כי אין בתיקון הכרעת הדין כך שהמערער הורשע רק בעבירה אחת של נהיגה ללא רישיון נהיגה, כדי לשנות את העונש שנגזר עליו. 24. אשר על כן - אני דוחה את הערעור. המערער יתייצב לתחילת ריצוי עונש המאסר בתחנת המשטרה במגרש הרוסים ביום 2.6.11 בשעה 8:00. אם הקנס טרם שולם, אני מאפשר למערער לשלם את הקנס תוך 30 יום, מהיום. משפט פלילימשפט תעבורההרשעהשלילת רישיון נהיגהנהיגה בשלילהערעור