קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור שומה תחנת מוניות: המחלוקת 1. המערערת מפעילה מספר מוניות באזור ירושלים, הרשומות בתחנת מוניות רחביה. המשיב דחה חלקית את השגת המערערת, והחליט לקיים את שומת העסקאות והתשומות שהוציא לה. השומה מתייחסת לתקופה מינואר 2002 עד אוקטובר 2005. סכום החיוב עמד על 434,934 ש"ח. מכאן הערעור. 2. בשנים 2002 ו-2003 נפסלו ספרי המערערת. אין מחלוקת, כי הספרים כלל לא הוצגו למשיב. לא כן לגבי השנים 2004 ו-2005. ברם, ביחס לשנים אלו, עמדת המשיב היתה כי קיים פער לא מוסבר בין דו"חות המערערת לסבירות הפדיון המדווח. לשיטת המשיב - לא כל הנסיעות דווחו במסגרת סרטי הקופה של המוניות (על-פי המונה), אף כי התקבל תקבול בגין נסיעות אלו, והמע"מ עבור הנסיעות שלא דווחו לא הועבר לידי המשיב כמתחייב בחוק. בנוסף, טען המשיב כי המערערת קיזזה תשומות של תושב הרשות שאינן חשבוניות התחשבנות. 3. המערערת טענה בערעור, כי טעה המשיב בהתעלמו מהעובדות הבאות: המוניות מוצמדות לנהג אחד. המוניות משמשות כרכבם הפרטי של הנהגים. הנהגים גרים במרחק משמעותי ממקום עבודתם. לשיטת המערערת, ההתעלמות האמורה הביאה לכך שהמשיב התחשב ב-10,000 ק"מ לשנה כנסיעה פרטית. המערערת סבורה, כי גישה זו שגויה מהטעם הבא: כאשר הרכבים נהוגים על-ידי נהג אחד, לאחר שעות העבודה הופכת המונית לכלי התחבורה של הנהגים, ובנסיבותיה של המערערת, בהן עוברים הנהגים מרחק של ממש למקום העבודה וממנו, יש לייחס לכל מונית לכל הפחות 17,000 ק"מ בשנה כנסיעה פרטית. עוד טענה המערערת, כי התמחיר שקבע המשיב עבור 1 ק"מ מופרך, ועומד בסתירה לתדריכים הכלכליים הרלבנטיים לנושא מוניות. 4. המערערת טענה בכתב הערעור גם, כי שגה המשיב בגישתו לגבי חשבוניות הרשות הפלסטינית. ברם יש לציין, כי לגבי טענת חשבוניות הרשות לא התייחסה המערערת בתצהיריה כלל וגם לא בסיכומיה, ונראה כי בנושא זה הערעור נמשך על ידה ואינו קיים יותר. 5. בטרם אגש לגוף הערעור, אסיר מעל הפרק שתי טענות, אשר לכאורה יש להן משקל רב. האחת, היא טענת המערערת בסיכומים, לפיה מי שהחליטה בהשגה היא זו שהוציאה את השומות בשלב א' כמפקחת, הגב' בן ארי. ב"כ המשיב טען בצדק, כי מדובר בטענה חדשה שלא בא זכרה כלל בשלב הערעור, אלא רק בסיכומים, ולגופו של עניין הוסיף, כי מי שהחליט בהשגה היה מר עוזי לוי, שאף הגיש תצהיר בעניין הסוגיות שעלו בדיון ההשגה, והגב' בן ארי היתה זו שהוציאה את השומות ולא החליטה בהשגה. עובדות אלו עולות גם מעדות הגב' בן ארי (פר' מיום 3.11.09, עמ' 19, 36). יש לציין, כי עוזי לוי לא נחקר על תצהירו (דהיינו - לא נדרש לחקירה). ב"כ המערערת טוען בסיכומיו: "על פניו שמורה היתה למערערת הזכות לזמן את מר לוי לעדות, אך משהצהירה המבקרת כי היא זו אשר ערכה את השומה בשלב א', נכחה בהשגה, ערכה את השומות בשלב ב', ברור היה כי עדותו של מר לוי מיותרת". אלא שבעדותה הבהירה הגב' בן ארי שהיא הוציאה את שומות, ואילו "ההשגה מנוהלת לפני מנהל התחום, שהוא עוזי לוי, ואחרי שעוזי שומע את הצדדים הוא מחליט בהשגה" (עמ' 36, ש' 17). מכאן, שעוזי לוי החליט בהשגה, ואין לייחס לה את ההחלטה. יש לציין, כי על-ידי הגשת התצהיר, עשה ב"כ המשיב את כל שהיה עליו לעשות כדי לאפשר בחינת פעולתו של לוי, והשוואתה לפעולת הגב' בן ארי. עם זאת, המשיב מכיר בכך כי הגב' בן ארי נכחה בדיון ההשגה. אכן, נוכחות זו, שהיא למעשה השתתפות בהליך ההשגה, גם אם לא בקבלת ההחלטה עצמה, הוכרה בפסיקה מאוחרת יותר לדיוני ההשגה בתיק, כטעם לפגם, אם כי לא בהכרח כסיבה המחייבת פסילת ההחלטה. מדובר בע"א 8669/07 צ.ד.א אחזקה ושירותים בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ (תקדין), שבו פסק הדין ניתן ביום 29.12.09. בית המשפט העליון שם (כב' השופט רובינשטיין), התייחס לאי-הבהירות ששררה בסוגיה זו קודם למתן ההחלטה בבית המשפט העליון, וקבע שאין לבטל את השומה בנסיבות אותו עניין, שבו נושאי המחלוקת לובנו כראוי בבית המשפט המחוזי, בהחילו כללי הבטלות היחסית. המשיב הוסיף, כי המערערת מנועה מלטעון את הטענה כאשר באי-כוחה - שנטלו חלק בדיון ההשגה - לא העלו בו כל טענה כנגד השתתפותה. אני סבורה כי די בטיעוני המשיב, כפי שהובאו, כדי להביא לדחיית טענת פסלות ההחלטה בהשגה. ראשית - אי העלאת הטענה בגדר הערעור, ובנוסף הראיה שנותן ההחלטה בהשגה הוא עוזי לוי. כתוצאה מאי חקירת עוזי לוי על-ידי ב"כ המערערת לא הובהר כי לגב' בן ארי הייתה תרומה להחלטה בהשגה, ומכל מקום היה ראוי שנציגי הנישום יעלו טענות כנגד השתתפותה בעת הדיון בהשגה. הטענה השניה - היא טענת המשיב, לפיה מחוות דעת שהגישה המערערת עולה, כי גם לשיטת המומחה שלה יש למערערת תוספת מע"מ של 88,500 ש"ח, ואם נוסיף לסכום זה את שומת התשומות, שאף היא אינה שנויה במחלוקת (מאחר שלא עלתה בתצהירים ובסיכומים) ועומדת על סך 20,000 ש"ח, נגיע לכ-110,000 ש"ח, המהווים כרבע מהשומות. ב"כ המשיב מוסיף, כי עתה, לאחר שכל הראיות הונחו לפני בית המשפט, מתברר כי מלבד חוות הדעת הכלכלית שהוגשה ע"י המערערת אין ברשותה כל ראיה אחרת לתמוך בעמדתה, וגם אם יקבל בית המשפט את כל טענותיה בעניין השומות, אף לשיטתה היא חבה כרבע מהשומה. ב"כ המשיב סבור כי תיק זה מדגים את הדרך הפסולה בה מוגש ערעור על כל גובה השומות, הטענות כנגד השומות לא מכומתות לכדי סכום, אלא נותרות כטענות בעלמא, וכאשר מגיעים לישורת האחרונה, מתברר כי גם אם יתקבלו כל טענות המערערת, עדיין ישנם סכומים בהם היא חבה. ב"כ המשיב כתב בסיכומיו (סעיפים 27 - 29): "לטעמנו, מדובר באופן התנהלות פסול של נישומים הגורם לפגיעה במשיב, ובעיקר בבית המשפט. הפגיעה בבית המשפט הינה גם בריבוי הליכים ובסיבוכם, שכן לנישום ישנה מוטיבציה להגשת הערעור הנובעת אך ורק מהדחיה בתשלום המס וכן יש לדון בטענות לא מכומתות וללא תמיכה בראיות ממשיות. זאת ועוד, התנהלות זו פוגעת גם בסיכוי להגיע לפשרה במהלך ניהול התיק, מאחר שכל נקודת המוצא לפשרה אינה אמיתית, היינו כאשר חלק מהסכום אינו שנוי במחלוקת אמיתית אך לא משולם, המו"מ סובל מכשל משמעותי של הערכת סיכון לא מבוססת של הצדדים ובעיקר של הנישום עצמו. הפגיעה במשיב הינה במקרים בהם בסופו של יום נדחה הערעור והמערער הפך בינתיים לחדל פרעון, או חמור מכך הבריח נכסיו, הרי שלמשיב ישנו קושי אמיתי לגבות את המס". דברי ב"כ המשיב הם דברים נכונים וראויים, ואולם, לא יכולה להיות להם משמעות אופרטיבית בנסיבות העניין. הטענה כי על המערערת לשלם את הסכום שצוין כאמור בחוות הדעת כסכום שאינו שנוי במחלוקת נדחתה על-ידי כבר בפתח דיון ההוכחות, כאשר קיבלתי את טענת המערערת כי חוות הדעת נועדה אך ורק להצביע על אי-הסבירות של השומה ואין בה משום הודאה. גם עתה עמדתי לא השתנה. מומחה המערערת בחן את סבירות השומה, וטענתו היא כי על-פי שיקולים אובייקטיביים ניתן לדרוש רק את הסכום שצוין. אין בכך כדי לשמש הודאה של המערערת בסכום. יש לבחון את גישת המומחה כראיה המלמדת על הסבירות ולא יותר מזה. לכן, דין טענת המשיב להידחות. נטלי הראיה 6. בנסיבות בהן לגבי השנים 2002 ו-2003 נפסלו הספרים (ועל כך לא הוגש ערעור), טוען ב"כ המשיב כי וודאי שהיה בסמכות המשיב להוציא למערערת שומה לפי מיטב השפיטה, ושומה זו (בכפוף לתיקון שערך בה המשיב במהלך הדיון) הינה מבוססת וסבירה, ואין עילה להתערב בה. כך, על-פי סעיף 83(3) לחוק המע"מ, "חובת הראיה היא על המערער, אם הדו"ח אינו נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין". עם זאת, ב"כ המשיב מכיר בכך כי בשל אי-פסילת הספרים לשנים 2004 ו-2005 היה עליו לעמוד, כדבריו, בחובת ההצדקה (ביטוי הלקוח מסעיף 155 לפקודת מס הכנסה), אך מטעים כי המשיב עמד בנטל זה. לגבי השנים 2004 ו-2005, טוען המשיב כי הדו"חות מלמדים על תוצאות בלתי סבירות, בין השאר בהשוואה לשנים 2002 ו-2003. המשיב מוסיף, כי בנסיבות המקרה, בהן גם אם בשנים אלו היו לנישום ספרים קבילים, בשל אופן ניהול המונה (לא צוין מרחק הנסיעה), נקודות המחלוקת נותרו בלתי ניתנות להוכחה מוחלטת, באשמת המערערת, שיקול התומך לשיטתו בגישתו הראייתית, וכך גם בעמדתו. בעניין אחר, בסוגיה דומה (אם כי בתחום מס הכנסה), הפניתי לדברי כב' השופטת ש' וסרקרוג בעמ"ה (חיפה) 240/01 תחנת שירותי רכב רוממה חיפה בע"מ נ' פקיד שומה חיפה . "סעיף 155 סיפא לפקודת מס הכנסה קובע חזקת תקינות של דו"ח שבו הוצהרה ההכנסה המבוססת על ספרים תקינים ... חובת הצדקה קמה ומוטלת על פקיד השומה בהתקיים שני תנאים מצטברים: ספרי החשבונות של הנישום קבילים והנושא שבמחלוקת הוא פנקסי בלבד ... נושאים לבר פנקסיים ... אינם מקימים את חובת ההצדקה ואינם מעבירים את הנטל לפקיד השומה" (שם, סעיף 6.2). מהאמור נובע, כי בענייננו יש להבדיל בעניין הנטלים בין השנים 2002-2003 והשנים 2004-2005, כאשר לגבי השנים המאוחרות, שבהן יש ביד המערערת להישען על ספריה שלא נפסלו, הנטל על המשיב כבד יותר. ואולם, גם לגבי שנים אלו יש לזכור, כטענת ב"כ המשיב, כי הלכה היא שאין בית המשפט בא בנעליה של רשות המיסים, אלא רק בוחן את סבירות החלטותיה. הלכה זו בוססה בפסקי דין רבים וביניהם ע"א 9792/02 פואז מוחמד נ' מס הכנסה - טבריה (תקדין) בו נאמר: "כלל יסוד הוא שבית המשפט לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתו של פקיד השומה ... את התפקיד לערוך שומה הטיל המחוקק על פקיד השומה, ואפילו ימצא השופט שאילו הוא היה יושב במקומו של הפקיד היה מגיע לתוצאה אחרת, אין בכך עדיין עילה מספקת להתערב בשומה". בחינת סבירות השומה 7. בראשית הדברים, אני רואה לנכון לציין כי מסקנותיו של המומחה מטעם המערערת, שהמשיב כאמור רואה בהם הודאה, מביאות למסקנה כי אף לשיטת המערערת, דרך הבדיקה הכלכלית האובייקטיבית מובילה עדיין לחבות המערערת, אם כי לא בסדר הגודל שהמשיב טוען לו. בחינת סבירות השומה תעשה כאן בשני מסלולים. האחד, על-ידי בדיקת דרך התנהלות המשיב לגופה, והשני, בחינת שיטת עבודתו של המומחה מטעם המערערת, שהערכותיו היו הראיה היחידה כנגד הסבירות. כבר כאן יצוין, כי ניתן להצביע על ליקויים משמעותיים בחישוב מומחה המערערת, המבססים את גישת המשיב. ליקויים אלו יפורטו בהמשך הדברים. יש לציין, כי שתי סוגיות מונחות במרכז המחלוקת: נסיעות פרטיות ופדיון לק"מ. בשתי סוגיות אלו, המומחה הניח הנחות שאין להן בסיס ראייתי, ויש בהן כדי להשפיע באופן משמעותי על' תוצאת החישובים. 8. על-פי הסבר המפקחת, לצורך קביעת התקבול עבור ק"מ נסיעה, דגמה את סרטי הקופה של המערערת באופן אקראי. מתוך סרט קופה יומי חישבה המפקחת את סך התקבולים באותו יום עבודה, ונתון זה חילקה המפקחת בסך הק"מ שנסעה המונית באותן נסיעות בהתאם לסרט הקופה. כך נתקבל התקבול ל-1 ק"מ באותו יום. התקבול עבור 1 ק"מ נסיעה נקבע על-ידי חישוב הממוצע לכל סרטי הקופה שנדגמו על ידה באותה שנת מס. מדפי העבודה של המפקחת עלה, כי לא היו פערים משמעותיים בין התוצאות היומיות מהן נגזר הממוצע בכל שנה. בנוסף, כדי לדייק, הופחתו מהחישוב הנסיעות הקצרות באופן קיצוני (שחלוקתם במרחק הנסיעה גבוהה באופן טבעי יותר לכל קילומטר). לגבי השנים 2004 ו-2005 נלקחו הנתונים לחישוב ממסמכי המערערת. ברם, כאמור, לגבי השנים 2002 ו-2003, מאחר שהמערערת לא המציאה את סרטי הקופה, דגם המשיב סרטי קופה של עסק דומה לקבלת פדיון לק"מ, והחישוב הותאם לדו"חות המערערת. על פניו, מדובר בחישוב הגיוני ופשוט. 9. ב"כ המערער הבחין בטיעונו כנגד דרך החישוב בין בניית השומה לשנים 2002 ו - 2003, ובין זו שנבנתה לשנים 2004 ו - 2005. לעניין השנים 2002 ו - 2003, הדגיש ב"כ המערערת כי השומה התבססה, על-פי דברי המפקחת בן ארי, על ההשוואה בין מחזורי המוניות של המערערת למחזור ההכנסות של מונית אחרת בירושלים, חלף שימוש בתדריכים. ב"כ המערערת טוען שאין ביד המפקחת סמכות לשום שפיטה לפי מיטב שפיטה באופן זה. לדברי ב"כ המערערת בסיכומים: "המשיב מסתמך על נתונים שנתקבלו מספריו של נהג מונית פלוני שאין לגביו מספיק ידע או רקע על מנת לבססו כאמת מידה למוניות בירושלים. החלטת המפקחת בן ארי לבחון מונית אקראית מירושלים שנתוניה חסויים ומצויים אך ורק בידי המשיב, כמוה כחריגה מסמכות. יהיה זה בלתי סביר ליתן למפקח סמכות לשום לפי מיטב השפיטה באופן שכזה. לא בכדי הקים המשיב מחלקה כלכלית שתפקידה ליצור אמות מידה מקובלות בשוק, תוך שימוש בנתוני התיק שנתאספו ועובדו על-ידי כלכלנים, מבלי לפגוע במקצועיותה של המפקחת אין זה מתפקידה להחליף כלכלנים ... תוצאות השומה שערך הכלכלן מטעם המערערת המבוססות על תדריך המשיב, בהכרח אינן יכולות לעמוד כנגד, אלא לפעול לטובת המערערת, משום שזאת היא הדרך היחידה בשנים הרלבנטיות ובנתונים המוגבלים ליצור שומה ראויה. החלופה שהציג המשיב בדמות איסוף מספריו של עוסק אחר, שמעבר להיותו ירושלים אין לנו פיסת מידע נוספת לגביו, אינה ראויה" (עמ' 6-7 לסיכומים). אלא שבחינת אופן פעולת המפקחת לעומק, מלמדת כי לא נפל בה פגם, אף שיש בה הסתמכות על נתוני מונית אחרת. המפקחת תיארה פעולתה כדלקמן: "נכון, בשנים 02-03 לא הוצגו בפני ספרי הנהלת חשבונות של העוסק בטענה שהם אבדו / לא נשמרו / לא נמצאו, ואז נאלצתי להוציא שומה ללא הספרים בפניי. באותה עת היו במשרדי ספרי הנהלת חשבונות של מונית אחרת שגם עובדת באותה תחתנה בירושלים, וכיוון שהתעריפים הם אותם תעריפים לא צריך להיות הבדל בפדיון לקילומטר. אז לקחתי את מה שהיה שם והשלכתי את הפדיון הזה לגבי העוסק שאני בדקתי, בהתייחס כמובן לקילומטרים שהמוניות שלו ביצעו, שאותם לקחתי מהנתונים שנבדקו של מס הכנסה" (עמ' 37 לפר'). בתשובה לשאלה "מי ערב לנו שהספרים של אותו נהג מונית שעליו הסתמכת היו תקינים?", ענתה המפקחת: "זה לא קשור. מה שאני לקחתי זה תחשיב של פדיון לק"מ. פדיון לק"מ מחושב מתוך סרטי הפדיון של המונית. זה עובדתי. יכול להיות שהוא לא רשם הכל, אבל מה שהוא רשם - זה נכון" (עמ' 38). הובהר, אפוא, כי משומתו של אותו נישום נלקח למעשה אך ורק הנחוץ לחישוב פדיון לק"מ, זאת אומרת - יחידת חישוב בלבד, ששימשה באמצעות הכפלה לחישוב הכולל שהותאם לנתוני המערערת. מדובר בנתון עובדתי קשיח, אשר נבע ישירות מסרטי הקופה (פדיון לק"מ), ואין למעשי הנישום הספציפי יכולת השפעה עליו, על-כן איני רואה כל פסול בדרך זו. 10. המפקחת הוסיפה והסבירה מדוע לא נשענה על התדריך באומרה: "ראשית בדקתי את הספרים לשנים 04-05 שהיו לפני. ערכתי להם שומות ובדקתי פדיון לק"מ, ומצאתי שהוא הרבה יותר גבוה מן הכתוב בתדריך. לפיכך לא רציתי להסתמך על התדריך" (עמ' 38). אשר לאי-ההסתמכות על נתוני המדריך לעניין הפדיון לק"מ, הסבר המפקחת שהובא לעיל הוא סביר. ויוטעם, אין חובת הסתמכות על נתוני המדריך. לפקיד השומה שיקול דעת גם בזיהוי המקרה ההולם שימוש במדריך, ואין בידי לומר כי הפעילו במקרה זה שלא באופן סביר. ב"כ המשיב מפנה לעדות המומחה מטעמו, אשר הסביר כי התדריך נועד לתת כלי ראשוני להערכת סבירות הכנסה לדו"חות או למקרים בהם חסרים נתונים, וכי הוא מנחה את המפקחים להעדיף את המקרה הפרטי על הכללי (פר' 13.4.01, עמ' 10, 49). המפקחת השיבה תשובה דומה, והסבירה כי החלטתה נבעה מבחינת ביצועי המוניות בשנים בהן הומצאו הספרים. שיקול זה הוא הגיוני וסביר. 11. עם זאת, גם בחישוב המשיב בכל הנוגע למידת ההכרה בקילומטרים הפרטיים, הובהר כי הנתון נלקח לגבי כל אחת מהשנים מתוך התדריך. המפקחת הסבירה, כי נהגה בעניין זה לפי התדריכים, והוסיפה כי גם לפי תקנות הרכב של מס הכנסה, מאשרים למונית 10,000 ק"מ פרטי (יש לציין, כי המפקחת לא הבהירה כוונתה בעניין התקנות, אך גם לא נחקרה בעניין זה). ויוטעם, טענת ב"כ המערערת, לפיה המערערת קופחה בשל מידת ההכרה בנסיעה פרטית של הנהגים, נתקלת במידה מסוימת בטענתו הקודמת לעניין חשיבותם של התדריכים, שהרי דברי המפקחת בעניין הישענותה על התדריך לא נסתרו. 12. אכן, יש לדייק ולומר, כי טענתו של ב"כ המערערת היא שבשנים 2004-2005 לא היה מקום להישען על התדריך, מאחר שספרי המערערת שלמים ומלאים, וזאת כאשר בפסיקה נקבע לא אחת, כי השימוש בתדריך ייעשה כאשר לא ניתן להסתמך על ספרי הנישום. ואולם, המשיב הסביר היטב את אי-ההישענות על נתוני 2004 ו-2005 אצל הנישום. כאמור, הקושי שמצא המשיב בנתוני ספרי המערערת לשנים 2004 ו-2005 הוא חוסר סבירות. כך, לטענת המשיב, המחזור המחושב מהפעלת המוניות, דהיינו זה המתקבל על בסיס נתונים העולים מספרי המערערת (סך הקילומטרים, הוצאות הדלק וכדומה), עומד בשנים 2004 ו-2005 על-פי שלוש וחצי מהמחזור המוצהר (נספח ב' לחוות הדעת של המומחה מטעם המשיב). כך שהמחזור המחושב הנובע מסרטי הקופה הוא בשנת 2004 - 1,164,335 ש"ח, לעומת הפדיון עליו דיווחה המערערת בסך 351,327 ש"ח, ובשנת 2005 המחזור המחושב עומד על 907,078 ש"ח, לעומת המוצהר בסך 258,975 ש"ח. זאת ועוד, שיעור הוצאות הדלק של עסק למוניות בשנים הנדונות, ביחס למחזור העסקים המקובל בענף המוניות,הינו 15%, לעומת 40-50 אחוז אצל המערערת. ב"כ המשיב מקשה: אם הוצאות הדלק הן אמיתיות - מדוע המחזור אינו מתאים להוצאות אלו? ראיה נוספת, אשר לשיטת המשיב תומכת בקביעה שדיווחי המערערת אינם סבירים, היא חוות הדעת מטעם המערערת עצמה, שכן גם המומחה מטעמה קבע תוספת מע"מ של כ-88,000 ש"ח, וזאת ביוצאו מנקודת מוצא שגויה לשיטת המשיב, שהמונית נסעה 16,000 ק"מ נסיעות פרטיות (בעוד שלשיטת המשיב נכון להתחשב רק ב-10,000 ק"מ נסיעות פרטיות. בהיבט זה אעסוק להלן). 13. אעבור למחלוקת בעניין הנסיעות הפרטיות המוכרות. הפחתת מספר הקילומטרים המיוחס לנסיעות פרטיות באה מתוך הכרה בכך שחלק מהנסיעות לא נעשות למטרת העסק. אליבא דמשיב, מן הראוי להכיר למערערת כ-10,000 ק"מ כנסיעות פרטיות. בעניין זה נשען המשיב על-פי הסברו על נתונים המקובלים בענף, תוך הסתמכות על נתוני היחידה הכלכלית של רשויות המס ועל תקנות הרכב. טענה זו לא נסתרה. המשיב מוסיף ומדגיש כי השיעור של 17,000 ק"מ בו נוקטת המערערת הוא גבוה ב-70% מהנתונים המקובלים בענף והוא נטען בעלמא וללא כל תמיכה, ובהליך השגה וגם לאחר שנשמעו הראיות, לא הובאו כל נתונים אובייקטיביים לתמיכה בנתון זה. יתרה מכך, המומחה מטעם המשיב, אורי הרוש, ערך בדיקה מדגמית לארבעה חודשים מלאים, בהם נערכה השוואה בין מספר הק"מ שהמונית עבדה לבין מספר הק"מ שהמונית נסעה כשהמונה סגור (סעיפים 12 ו-13 לחוות הדעת), ומהבדיקות עלה כי הממוצע לק"מ מחוץ למשמרת (שעות העבודה) לחודש הינו 792 ק"מ, הווה אומר שבשנה נסעה המונית מעבר למשמרת סך של כ-9,507 ק"מ (נייר העבודה צורף כנספח ד' לחוות הדעת של מומחה המשיב). הכלכלן הרוש הוסיף בעדותו, כי גם בנתונים המיוחדים של נהגי המערערת - הרכב צמוד, הנהג גר במרחק - הנתון של 17,000 ק"מ בשנה - נסיעות פרטיות, הוא גבוה (פר', עמ' 53). 14. בסבירות בחינת המשיב תומכת גם העובדה כי קביעתה של המפקחת בעניין מספר הקילומטרים הפרטיים תאמה במקרה זה גם את דו"חות מס הכנסה של הנישום. כדברי המפקחת: "אם המוניות עשו הרבה יותר - הוא היה צריך לרשום זאת בדו"חות שלו למס הכנסה ולתעד זאת כנסיעות פרטיות. הוא לא עשה כן. הוא לא עשה תיאום של נסיעות פרטיות. ש. מנין אנו יודעים זאת? ת. כי אין תיעוד כזה בדו"חות רווח והפסד. ש. איפוא הדוח"ות הללו? ת. במס הכנסה. אולי חלקם נמצאים אצלי. גם כשלוקחים 10,000 ק"מ פרטי לוקחים בחשבון שיש כאלה שגרים יותר קרוב או יותר רחוק. זה איזשהו ממוצע ... הסברתי שאם זה לא היה כך הוא היה צריך לדווח על כך גם בדו"חות שלו למס הכנסה, וכשאני בדקתי את הדו"חות הללו לא מצאתי זאת" (פר' מיום 3.11.09, עמ' 40-41). על יסוד מכלול השיקולים שפורטו, טוען ב"כ המשיב, כי קביעה של 10,000 ק"מ לנסיעות פרטיות הינה קביעה סבירה וראויה, הן לאור הממוצעים המקובלים בענף והן בהיבט הספציפי של המערערת. קביעה זו גם עולה בקנה אחד עם מספר הקילומטרים שנקבעו בתקנות הרכב. 15. טענתה של המערערת, כזכור, היא כי המוניות ביצעו נסיעות פרטיות רבות יותר, שכן הן שימשו את הנהגים כרכב פרטי. על יסוד עדות המפקחת, ב"כ המשיב טוען כי בנסיבות אלו סביר היה להניח כי המערערת תציג לפקיד השומה תיאום של אותן נסיעות נרחבות, בהתאם לסעיף 17 בפקודת מס ההכנסה, הדן בהוצאות דלק גם בגין נסיעות פרטיות. המפקחת, כאמור, לא מצאה תיאום כזה בדו"חות למס הכנסה (סעיף 19 לתצהיר). זאת ועוד, לטענת המשיב, אם הרכב שימש נהגים שכירים כרכב פרטי לאחר שעות העבודה, הרי שמדובר בהטבת שכר אצל העובד החייבת במס כהכנסה רעיונית בהתאם לסעיף 2(2)(א) לפקודת מס הכנסה. מחומר הראיות עולה, כי המערערת לא דיווחה על הכנסות רעיוניות אלו של עובדיה ולא ניכתה מס בגין הטבה זו. 16. ב"כ המשיב מדגיש בהקשר לנושא הדיווחים למס הכנסה, כי הן מעדותו של הנהג רביב והן מעדותו של מר דעמוס, עולה תמונה ברורה המשתלבת היטב עם בדיקות המשיב, לפיה המערערת דרשה את כל הוצאות הדלק שלה ולא ביקשה לתאם הוצאות אלו. זאת ועוד, המערערת לא דיווחה על ההטבה אותה היא טוענת שנתנה לעובדיה, והם לא שילמו על הטבה זו מס ככל שכיר המקבל רכב ממעסיקו. העדים רביב ודעמוס הבטיחו להמציא את תלושי השכר שהונפקו להם, אולם תלושים אלו לא הומצאו, גם לא לאחר שב"כ המשיב שב על דרישתו (בפר' 13.4.2010, עמ' 15, 48), לכן, מטעים ב"כ המשיב, מדובר בראיה שבשליטת המערערת והימנעותה להציגה רק מחזקת את המסקנה, לפיה המערערת לא הציגה כהטבה את מתן המוניות כרכב פרטי לנהג לאחר שעות העבודה, כפי שהיתה מחויבת. ב"כ המשיב מוסיף, כי המומחה מטעם המערערת בחקירתו, הודה כי בקבעו שיש להכיר ב-16,000 ק"מ כנסיעות פרטיות, לא בדק כמה הוצאות פרטיות הצהירה המערערת למס הכנסה והאם המערערת גילמה את ההטבה של מתן הרכב לנהגיה (פר' 7.7.09, עמ' 17, 25), אולם, הוא טען כי גם המשיב לא עשה כן, זאת בניגוד למוצהר על-ידי המשיב (תצהירה של בן ארי סעיף 19 ובחקירתה החוזרת, פר' 3.11.09, עמ' 27, 46). לטענת ב"כ המשיב, המערערת נתפסה על הצהרותיה לרשויות המס והיא לא יכולה, לצורך חישוב המע"מ, להצהיר כי מוניותיה נסעו סך של 17,000 ק"מ פרטי, כאשר במס הכנסה לא הצהירה על ההטבה לנהגים. לעניין המניעות הנטענת, הפנה ב"כ המשיב לעמ"ה (י-ם) 408/00 זיאדה הייתם נ' פקיד שומה ירושלים (תקדין). 17. מנגד ב"כ המערערת טוען לעניין זה, כי: "גם אם יש ממש בטענת המשיב, הרי שאין אנו דנים בשומת ניכויים במס הכנסה. שומה מע"מ אינה 'מענישה' או 'מזכה' את העוסק עבור תשלום בחסר או ביתר של מיסים ישירים. שומת מס ערך מוסף צריכה להתמודד עם העובדות הרלוונטיות לשומה. העובדה שכל ההגנה סבה סביב החבות במס (שווי שימוש) מלמדת כי אין בידי המשיב לפתור את הטענה שמוניות המערערת מבצעות 17,000 ק"מ בשנה" (סיכומים, עמ' 5). טענות ב"כ המערערת, לפיה השומה אינה "מענישה", נכונות בעקרון, אבל אין בידן לקדם את עניינה של המערערת. הטיעון המתייחס לדיווח במס הכנסה בא מצד המשיב כדי לתמוך בטענה לפיה טענת המערערת אינה מהימנה, ולכן גם אינה סבירה, ובוודאי שיש בכוחו לעשות כן. 18. לסיכום, כלל שיקולי המשיב בהקשר לנסיעות הפרטיות סבירים. לא עומדת למערערת טענה של ממש המצדיקה הכרה בנסיעות פרטיות מעבר ל-10,000 ק"מ. בסופו של דבר, טענה זו לא נסמכת על עובדות קונקרטיות העולות מספרי המערערת, אלא על הערכה בלבד, הנגזרת מהשיקולים שציינה המערערת (הנהגים המשתמשים במונית כרכב פרטי ומרחק הנסיעה שלהם מירושלים גדול). הדעת נותנת, כי גם סך 10,000 ק"מ,כמספר המבטא ממוצע, מתחשב בשוני בין הנהגים ובמצבים השונים. 19. אחזור לנושא החישוב של פדיון לק"מ. מעדות המפקחת עלה, כי החישוב של פדיון לק"מ מבוסס על סכימת התקבולים מיום עבודה וחלוקתו בסך הק"מ שנסעו המוניות שערכה באותן נסיעות. לדבריה, דגמה למעלה מ-70 ימי עבודה אקראיים, וכאשר נתקלה בנסיעה ללא מונה, עשתה אחד מהשניים - או התעלמה כליל מהנסיעה, שכן ללא מספר הקילומטרים בנסיעה לא ניתן לבצע את החישוב, או הוסיפה קילומטרים משוערים לנסיעה בהתאם לנסיעות בעלות תקבול דומה באותו סרט קופה, ראו: פר' מיום 3.11.09 עמ' 44. גישה זו פשוטה והגונה. ב"כ המשיב מוסיף ומדגיש, כי שיטת החישוב של המומחה מטעם המשיב אושרה במספר פסקי דין מחוזיים, גם במקום בו השומה ניתנה כשספרי העסק קבילים, כגון בעמ"ה 512/07, 541/07 אמיר עופרי נ' פקיד שומה אילת (מיסים), ובספרים פסולים בע"מ 1134/03 צברי אהוד נ' פקיד שומה רחובות (מיסים). 20. בנושא הפדיון לק"מ, עיקר הדיון לפני בנושא נסוב על ההשפעה וההיקף של נסיעות בינעירוניות במוניות על החישוב שערך המשיב. ב"כ המשיב מדגיש, כי כל המחלוקת נובעת מכך שישנן נסיעות בהן מדווחת תמורה ללא מרחק, דהיינו חוסר הנתונים נובע כולו מהפעלה לא נכונה של המונים ומדיווח חלקי של נהגי המערערת. לעניין אי-רישום המרחק בסרטי הקופה, ציין ב"כ המשיב, כי על-פי צווי הפיקוח הרלבנטיים (צורפי כנספחים ג' ו-ד' לחוות הדעת מטעם המערערת), הועמדו אך ורק שתי אפשרויות חישוב לנסיעה בינעירונית: האחת, נסיעה על-פי תעריף קבוע, והשניה נסיעה על-פי מונה. בנסיעה על-פי מונה שומה לציין בתיעוד המלווה את הנסיעה את שעת הנסיעה, מספר הקילומטרים שנסעה המונית, וכן את התקבול. בנסיעה בינעירונית על-פי תעריף קבוע, כאשר עובדים עם המונה בצורה מסודרת, החשבונית תציין כי מדובר בנסיעה בינעירונית בהתאם לתעריף קבוע וחישוב הק"מ נובע מכך בקלות. מקובל עלי, כי הקושי שיצרה התנהלות המערערת מכביד על טענותיה. 21. מהאמור לעיל עולה כי גישת המשיב היא פשוטה מהבחינה החישובית ומבוססת בהיגיון ובנתוני המערערת עצמה, ככל שניתן לעשות בהם שימוש. על פניה, מדובר בגישה סבירה. עם זאת, מכיר המשיב בכך כי נפלה טעות בתחשיב המשיב בחישוב הנסיעות באשראי בשנת 2005, לאחר שהמפקחת הודתה בכך בעדותה. אין בהכרה זו בטעות כדי לשנות את ההערכה, כי השומה שיצאה סבירה. 22. טענת המערערת לענין העדר הסבירות נסמכה, כאמור, על עדות המומחה מטעמה. אין ספק, כי הכישורים שהציג המומחה היו טובים במיוחד, כעולה משורת תאריו כפי שפורטו בחוות הדעת. ואולם, חוות דעתו מיוסדת על שורת הנחות שאין לה בסיס במציאות. המומחה הודה כי אין הוא מומחה לענף המוניות, ובקבלו הנחות אלו, אין בידו להישען על מומחיותו. להנחות אלו השפעה על ממש על חישוב הפדיון לק"מ אליו הגיע המומחה. כך, מומחה המערערת נקט בגישה לפיה כל נסיעה ללא מונה היא נסיעה בינעירונית בה הפדיון לקילומטר נמוך מאוד. ברם, כטענת ב"כ המשיב, לגישה זו אין בסיס בראיות, ואין כל סיבה לאמצה. המומחה גם הניח כי נסיעת אשראי היא בדרך כלל ארוכה - נסיעת אשראי היא נסיעה מוזמנת מראש וקבועה - דבר שאינו הכרחי. ב"כ המשיב מטעים, כי אין שחר לקביעה כי נסיעת אשראי היא בד"כ ארוכה, ישנן נסיעות אשראי בתוך העיר. כמו כן, המומחה הניח שבנסיעות בינעירוניות הנסיעה חזרה תמיד ריקה. על יסוד הנחותיו ביצע המומחה הפחתה כפולה של נסיעות סרק זאת גם בחישוב הפדיון לק"מ וגם אחר כך, כאשר בנוסחה הסופית לכל מונית הופחתו 30% מכלל הנסיעות העיסקיות. ב"כ המשיב מדגיש, כי נתוני המחלקה הכלכלית קובעים כי למונית הקשורה לתחנת מוניות אחוזי נסיעות הסרק הינם 30% וכי המערערת לא חלקה על נתון זה במסגרת הודעת הערעור (סעיף יג). עוד טוען ב"כ המשיב, כי למעשה מומחה המערערת העניק לנסיעות בינעירוניות כ-65% נסיעות סרק - פעם אחת כאשר חילק את הפדיון בשתיים, שכן לשיטתו המונית חוזרת תמיד ריקה (50%), ופעם שניה עת הפחית פעם נוספת 30% מסך הקילומטרז' שנסעה המונית. המומחה גם לא הביא בחשבון אפשרות שכל נסיעה שתקבולה גבוה יכולה להיות נסיעה עירונית, והתקבול מושפע ע"י תנועה עמוסה או מתוספות הקבועות בצו הפיקוח (כגון תעריף שבת, נסיעה בלילה, חגים). כך, אין מחלוקת, כי בכל חישוביו לא הביא המומחה בחשבון תעריף של שבת וחג ושעות לילה. התעלמות המומחה מהיבטים נחוצים, כמו גם הנחותיו, מכבידים על חוות הדעת. במסגרת התחשיב אותו ערכה המפקחת במקרים בהם היו תקבולים גבוהים, הניחה המפקחת כי מדובר בנסיעות בינעירוניות, ועיתים העריכה את הקילומטרים שנסעה המונית לצורך חישוב הפדיון לק"מ של הנסיעה. לשיטת המומחה מטעם המערערת, מדובר בהערכה מוגזמת ולא נכונה, שגם לא העניקה סרק לנסיעות. ברם, השוואה שערך ב"כ המשיב בסיכומיו הפריכה טענה זו. 23. שתי הבחינות שהובאו לעיל - הן זו הבודקת את בדיקת דרך החישוב של המשיב והן זו הבודקת את דרך החישוב של מומחה המערערת - מובילות למסקנה שסבירות פעולת המשיב לא התערערה. חישוב המפקחת היה הגיוני, ומתחשב בנתוני המערערת, ככל שניתן היה להשתמש בהן. חישוב מומחה המערערת התבסס על הנחות שאין להן בסיס במציאות. הראיה היחידה שתמכה בטענת המערערת לא אצרה כח שכנוע, מהטעמים שפורטו, ואם כך, המשיב עמד בנטל שעמד עליו בכל הנוגע לשנים 2004 ו-2005, ובוודאי שהמערערת לא עמדה בנטל לגבי השנים 2002 ו-2003, שלגביהן ספריה נפסלו. לאור האמור, אני דוחה את הערעור. אשר לטעות שבה הכירה המפקחת - שהשפעתה על פני הדברים זניחה, המשיב יבדוק אם יש בכך כדי להפחית מסכום החיוב במס, ובכמה. המערערת תשלם למשיב כהוצאות הערעור סך 12,000 ש"ח. מיסיםערעור שומותמוניתערעורשומה