קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי מבנה מסוכן: 1. בשנת 2006, בעת הגשת כתב התביעה, היתה התובעת בעליו של מבנה מגורים בעכו אשר הוכרז ביום 19.3.03 על ידי העירייה כמבנה מסוכן ואשר זקוק לעבודות תיקון. בשלהי שנת 2003 בוצעו עבודות תיקון בנכס ולטענת התובעת חלקם של הנתבעים בתיקונים הגיע לסך של 7,597 ₪. התובעת טענה כי הנתבעים שילמו חלק מזערי בלבד מעלות התיקונים וחובם עומד על סך של 4,493 ₪ ובנוסף עומד להם חוב בגין שכירות מוגנת בסך 1,987 ₪. לפיכך עתרה התובעת לפינוי הנתבעים מהנכס ולתשלום החוב. 2. בחודש מאי 2007 ניתנו פסקי דין בהעדר הגנה, בהם חוייבו הנתבעים בתשלום בגין התיקונים ודמי השכירות המוגנים וכן בפינוי. בחודש אוקטובר 2007 נמכר הנכס לחברת קוי יסוד ח.פ. 512168311, אולם הליך זה שבפניי התנהל, כאמור, כאשר התובעת היא עמידר ובשום שלב לא צורפה קוי יסוד כצד להליך. 3. גלגולים שונים עבר תיק זה. פסק הדין אשר ניתן על ידי כב' הרשמת, בוטל על ידה בהמשך, וערעור אשר הוגש על החלטתה זו, נדחה ביום 28.10.10 על ידי כב' הש' פרידמן, אשר הורה על מתן רשות להתגונן אך ורק בשאלה האם הושגה הסכמה מול מי מגורמי עמידר או קוי יסוד לפיה במידה וישולם החוב כפי שנעשה בפועל, תמחל עמידר או קווי יסוד בנעליה, על הזכות לפינוי. יודגש כי אותה הסכמה נטענת ניתנה רק בשלבים מאוחרים, לאחר מתן פסק הדין כמובן, בחודש יולי 2009, כאשר הנתבעים שילמו את מלוא סכום החוב, כנטען באותו שלב, סך של 22,000 ₪. הנתבעים טוענים בתצהיר מטעמם כי שילמו את חובם לתובעת בסך 22,000 ₪, על פי שוברי תשלום שהנפיק מר יחיאל ברומי מטעם התובעת (סעיפים 8, 11 לתצהיר הנתבע 3). מר ברומי, רכז שטח ודמ"פ אצל התובעת, מאשר בעדותו כי אכן הנפיק שוברים לנתבעים ומעיד כי "קיבלתי את ההוראה להפיק את השובר מחשבת אגף ר"פ" (פרוטוקול, עמ' 5, שורה 3). בעלי התפקיד אצל התובעת אשר העידו בפניי, לא טענו דבר כנגד טענת הנתבעים כי שילמו את מלוא החוב, והדבר אף לא הועלה בכתבי הטענות מטעמם, ומכאן שאין מחלוקת כי החוב, בסך 22,000 ₪ אכן שולם על ידי הנתבעים. יוצא כי הסעד היחיד שנותר לדיון הוא סעד הפינוי. והשאלה היחידה שנותרה לדיון, בהתאם להחלטת כב' הש' פרידמן, היא האם בחודש יולי 2009, לאחר המועד בו ניתנו פסקי הדין בתיק, הושגה הסכמה מול מי מגורמי עמידר או קוי יסוד לפיה במידה וישולם החוב כפי שנעשה, תמחל עמידר או קווי יסוד בנעליה, על הזכות לפינוי. 4. ביום 1.3.11 קיבלתי את טענת התובעת כי המדובר בטענה של "הודאה והדחה" והוריתי על היפוך סדר הבאת הראיות. אחר שבחנתי את הראיות שהובאו בפניי, סבורה אני כי הנתבע עמד בנטל והוכיח כי הובטח לו על ידי התובעת, כי תמחל על זכותה מכח פסק הדין לפינוי. 5. אין ספק כי הנתבע ידע היטב כי הנכס נמכר על ידי התובעת לקוי יסוד, שכן מדבריו שלו עולה כי ניהל מו"מ עם קוי יסוד לאחר המכירה (סעיפים 4-5 לתצהירו). חרף זאת, פנה הנתבע אל בעלי התפקידים אצל התובעת ולטענתו, אלו הבטיחו לו כי תשלום סכום החוב הפסוק, יוביל לביטול פסק הדין לפינוי. נשאלת השאלה האם אכן, כטענת הנתבע, הובטח לו כי פסק הדין לפינוי יבוטל כנגד תשלום החוב הפסוק? אם המענה לכך הוא בחיוב, מה תוקף יש להסכמה שכזו, שהרי בזמנים הרלוונטיים כבר לא היה הנכס בבעלות התובעת, אלא בבעלות קוי יסוד? 6. הנתבע, בתצהירו ובעדותו בפניי, טען כי נדרש מן התובעת לשלם סך של 22,000 ₪ כאשר הובטח לו כי לאחר תשלום הסכום האמור, יבוטל פסק הדין לפינוי. לטענתו, ביום 2.7.09, טרם הנפקת שוברי התשלום, פנה אל משרדי התובעת, אל מר אלי טולדנו ויורם חלפון ועימם סוכם כי מיד לאחר שישלם את הסך של 22,000 ₪, יבוטל פסק הדין לפינוי. מר טולדנו, לטענת הנתבע, התקשר לעו"ד זידאן וביקש כי תבטל את פסק הדין אם ישלם הנתבע את מלוא החוב. לטענת הנתבע, הסביר לו מר טולדנו כי התובעת תבטל את פסק הדין אם ישלם את החוב מאחר שזהו הנוהל אצלה. שוברי התשלום הונפקו לנתבע על ידי מר יחיאל ברומי, לטענת הנתבע, באישורה של הגב' מרים ענבר ומנהל מרחב מחוז הצפון מר טולדנו. טענת הנתבע כי הגב' ענבר אישרה את הפקת השוברים נסתרת בראיה המעידה על כך שזו שהתה מחוץ לארץ במועד הרלוונטי, אולם מוכנה אני לקבל את טענתו כי דבריו אלו נסמכו על דברים שנאמרו לו על ידי גרם אצל התובעת וכאן מקור הטעות. כך גם מוכנה אני לקבל את דברי הנתבע כי פנה אל בעלי התפקידים אצל התובעת ולא בקוי יסוד, מאחר שהתביעה נגדו, זו כאן, הוגשה על ידי התובעת. טענה זו מתיישבת עם הגיון הדברים וזאת חרף העובדה שידוע היה לנתבע אותו זמן כי בעלת הנכס אינה עוד התובעת אלא קוי יסוד. מר אילן אנקווה, מנהלה של קוי יסוד, מסר כי רכש את הנכס כאשר קיים כבר פסק דין לפינוי. לטענת מר אנקווה, אמנם, פנה אל הנתבע והציע לו לרכוש ממנו את הנכס עבור 200 אלף ₪, אולם לדבריו, עשה זאת על מנת לחסוך הליכי פינוי מייגעים וכדי לתת לנתבע תחושה טובה, אך מבלי שהיה מחוייב לכך. מאחר שלא הגיעו להסכמה, לא בוטל פסק הדין. מר אנקווה הדגיש כי לא ניתן היה לבטל את פסק הדין לפינוי באמצעות הסכמות עם אנשי עמידר, התובעת, שהרי הנכס שייך לו ורק הוא יכול לוותר על פינויו. מר אנקווה, מנהל "קווי יסוד" טוען בעדותו כי "אין קשר בין החובות לעמידר ובין הפינוי. רכשנו את הנכס והיה רשום ברחל בתך הקטנה, כי יש פס"ד פינוי." (עמ' 18, שורה 17). בדבריו אלו תומכים גם עדי התובעת: כך מר יורם חלפון, מנהל מרחב חיפה והצפון: "הודעתי לנתבע שיש לו בעלים חדשים" (עמ' 14, שורה 10) "כשהודענו לדיירים שאנחנו לא הבעלים, העברנו הכל לחברה הזוכה" (עמ' 14, שורה 23) וכך מר אלי טולדנו, מנהל חטיבת גליל והעמקים: "כשמועבר הנכס לרוכש, כל הנושא מטופל באחריות הרוכש, לרבות הליכים משפטיים." (עמ' 15, שורה 16) "כל התיק המשפטי עובר לבעל הבית החדש" (עמ' 15, שורה 19) אולם בד בבד עם הצהרות אלה, מודים נציגי התובעת כי לו היה הנושא בידי עמידר, הרי שלאחר תשלום החוב היו עוצרים את הליכי הפינוי: כך מר יורם חלפון: "אם הדייר מגיע לשלם את החוב, אני עוצר את ההליכים" (עמ' 13, שורה 27) "במידה והיה דייר שלי ואני מנהל הנכס המדיניות היא, לאחר תשלום החוב, היא לעצור את הפינוי." (עמ' 14, שורה 4) כך מר טולדנו: "...הנוהג בעמידר הוא שאם יש הליך משפטי והנתבע משלם את החוב, אנו מפסיקים את ההליך המשפטי, לרבות פינוי" (עמ' 15, שורה 1) "אנו נוהגים להפסיק את ההליך המשפטי וגם לעצור פינוי, במידה הוא שילם את מלוא החוב" (עמ' 15, שורה 10). 7. מסכימה אני עם מר אנקווה כי רק הוא רשאי לקבל החלטות בדבר הנכס אותו רכשה קוי יסוד. ואולם, התובעת בהליך זה היתה ונותרה עמידר ולא קוי יסוד. משכך, ברי כי לצורך ביטול פסק הדין, בו היתה התובעת בעלת זכות הפינוי, היתה עמידר הכתובת עבור הנתבע ולא קוי יסוד. עדויות בעלי התפקידים בעמידר תומכות, לטעמי, בטענת הנתבע כי הובהר לו שאם ישלם את החוב, יבוטל פסק הדין לפינוי, שהרי אלו הבהירו באופן נחרץ וברור כי מדיניות עמידר במקרים בהם חייבים משלמים את חובם הכספי, היא לבטל את פסק הדין לפינוי. גם אם נאמרו לו הדברים האלה מבלי שהדבר היה על דעת קוי יסוד, עדיין הם נאמרו לו על ידי בעלי התפקידים הרלוונטיים אצל התובעת, היא בעלת הזכות בפסק הדין. לכך יש להוסיף את הנפקת שוברי התשלום על ידי התובעת, עניין התומך גם הוא בגרסת הנתבע. לפיכך, אני מקבלת את טענת הנתבע כי הובטח לו על ידי בעלי התפקידים בעמידר כי תשלום החוב הכספי יוביל לביטול פסק הדין לפינוי. המכתבים המסומנים נ/1 ו- נ/2, מצביעים על אי-סדר ואי-בהירות אצל התובעת בעצמה, וגם בכך יש, אולי, כדי להסביר מדוע זה התנהלה התובעת אל מול הנתבע ביחס לנכס אשר כבר לא היה ברשותה באותה עת ומדוע זה הוצג מצג בפני הנתבעים כי אם ישלמו את סכום החוב, לא יפונו. 8. בהיות עמידר התובעת בתיק, בעלת הזכות לפינוי מכח אותו פסק דין, אזי יכולה היתה גם למחול על זכותה זו בפני הנתבע, כפי שעל פי מסקנתי, אירע בפועל. קוי יסוד אינה צד להליך זה. טענותיה לזכות לפינוי הנתבע יכולות להיטען רק כחלק מתביעתה של התובעת, עמידר. משמחלה זו על זכות הפינוי כנגד תשלום מלוא סכום החוב, איני רואה כיצד זה עומדת לקוי יסוד זכות להעלות טיעון כלשהו במסגרת הליך זה. מששולם החוב, איני מוצאת כל טעם המצדיק את פינוי הנתבע מן הנכס. מאחר שנציגי עמידר עצמה טוענים כי לאחר תשלום החוב, אין בכוונתם לפעול עוד לפינוי הדיירים מהנכס, הרי שאין מקום עוד לדון בתביעה- שכן מצד עמידר אין על הפרק לא חוב ולא פינוי. 9. לאור האמור, אני מקבלת את טענת הנתבע ודוחה את התביעה לפינוי. אחר ששקלתי את התנהלות הצדדים לאורך כל ההליך, החלטתי לחייב את התובעת לשלם לנתבע סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 10. זכות ערעור כחוק. הריסת מבנהמבנה מסוכןפינוי מקרקעיןמבנהפינוי