פיצוי על היתר בניה לא חוקי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצוי על היתר בניה לא חוקי: 1. התובעת עותרת לחיוב הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז (להלן: "הועדה המחוזית") בתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה עקב היתר בניה בלתי חוקי שניתן לה על ידי הועדה המרחבית לתכנון ובניה שרונים (להלן: "הועדה המרחבית"). התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד שתי הועדות. התביעה כנגד הועדה המרחבית הסתיימה בהסכם פשרה לו ניתן תוקף של פסק דין ביום 21.7.2010 . על פי ההסכם, ובכפוף לתנאיו, חויבה הועדה המרחבית לשלם לתובעת סך 560,000 ₪. התובעת העמידה את תביעתה כנגד הועדה המחוזית לצורכי אגרה בסך מליון וחצי ₪. העובדות בתמצית העובדות בעיקרן אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים ואלה הן: זכויות התובעת במקרקעין 2. התובעת זכאית להירשם כבעלת זכויות הבעלות במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 24 בגוש 8034 בקדימה במשותף. גודל החלקה בכללותה כ 18,896 מ"ר. הבעלים במשותף של המחצית השנייה של זכויות הבעלות במקרקעין ביחס ל 9,896 מ"ר מהם היא חברת מרכז האלקטרוניקה בע"מ. זכויות הרוכשות במשותף ביחס ל 9,896 מ"ר מהחלקה נרכשו על פי הסכמי מכר משנת 1995 (ללא ציון תאריך) ומיום 15.4.1996 . (הסכמי המכר צורפו כנספח א' לכתב התביעה). זכויות הרוכשות במקרקעין טרם הועברו על שמן, אם כי רשומה לטובתן הערת אזהרה. הבעלים הרשום של יתרת הזכויות בחלקה, מוכר הזכויות לתובעת ולחברת מרכז האלקטרוניקה בע"מ הוא מר היינריך פוקס (אנריקו). (מידע מפנקס הזכויות במקרקעין המתנהל בלשכת רישום המקרקעין צורף כנספח ב' לתצהיר התובעת). ההיתר 3. ביום 29.9.2003 ניתן לתובעת על ידי הועדה המרחבית היתר מספר 14671 לבניית מחסן חקלאי בשטח 1197 מ"ר במקרקעין. ההיתר ניתן בחתימת מהנדס הועדה המרחבית ויו"ר הועדה המרחבית. (ההיתר צורף כנספח ה' לתצהיר התובעת). (להלן: "ההיתר"). הדיון בועדה המרחבית 4. בטרם ניתן ההיתר על ידי הועדה המרחבית, נדונה במליאת הועדה המרחבית בישיבה מספר 2003003 מיום 24.3.2003 בקשת התובעת למתן הקלה . בגרמושקה שהוגשה לצורך קבלת ההיתר לא מולא הסעיף בדבר תכניות המתאר עליהן מסתמכת הבקשה להיתר. (ראה עדות מהנדס הועדה המרחבית מר דואק בעמוד 29 לפרוטוקול בשורות 19 - 22). מהות ההקלה שהתבקשה כמפורט בהודעה לפי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"): "מחסן חקלאי בשטח מעל המותר. מבוקשת הקלה של 6% בשטח המבוקש." (ההודעה לפי סעיף 149 לחוק צורפה כנספח ד' לתצהיר התובעת). דבר הגשת הבקשה למתן הקלה פורסם בעיתונים ואולם לא הוגשה כל התנגדות למתן ההקלה. 5. על בקשת התובעת העירה מחלקת הרישוי של הועדה המרחבית כי הבניין המבוקש אינו תואם הוראות תכנית הצ/ 0 - 3/1. (ראה עדות מר דואק בעמוד 29 לפרוטוקול שורה 29 - עמוד 30 לפרוטוקול שורה 1. כן ראה קביעת כב' השופט המר בסעיף 3 בעמוד 2 לפסק הדין בע"פ 71546/04 (להלן: "פסק הדין בערעור"). 6. בישיבת הועדה המרחבית מיום 24.3.2003 השתתפו החברים: מר יצחק שאולי - יו"ר הועדה; מר יציק ימיני - ר/מ.מ פרדסיה; מר עזרא לוי - ר/מ.מ קדימה; מר אפי דרעי - ר/מ.מ כפר יונה; מר שלמה רצבי - ר/מ.מ אבן יהודה; הנציגים: מר יוסי מלכה - ר/מ.מ צורן; מר גדעון חממי - ר/מ.מ אליכין; מר תור דוידסון - מנהל מקרקעי ישראל; מר יוסי סלהוב- לשכת הבריאות. משיבת הועדה המרחבית מיום 24.3.2003 נעדרו הנציגים: מר דרור רזניקוב - נציג ציבור; גב' אווה קרשטקונטנט ; מר דוד עזר - כיבוי אש; נציג משטרת ישראל; נציגת משרד התחבורה; גב' אריאלה פרנגלר - נציגת המשרד לאיכות הסביבה וגב' גיטה ורדי - נציגת הועדה המחוזית. 7. נטען על ידי התובעת כי הגב' נציגת הועדה המחוזית נעדרה מהדיון, אף כי הוזמנה. הועדה המחוזית כופרת בטענה לפיה הוזמנה לדיון. איני סבורה כי טענה זו הוכחה כנדרש. הוכח למעשה ההיפך. אפרט: בעדות הגב' נועה הדר מתכננת אזורית בוועדה המחוזית מחוז מרכז העידה העדה בעניין זה את האמור להלן: " לא מצאנו הזמנה ולא מצאנו פרוטוקול שניסינו לחקור את המקרה". על כך חזרה העדה מספר פעמים משנשאלה באופן ספציפי האם הזמינו את נציג הועדה המחוזית לישיבה. (ראה עדותה בעמוד 38 לפרוטוקול שורות 20 ואילך.). משנשאל מהנדס הועדה המקומית מר עודד דואק האם יש בידו ראיה לכך כי הפרוטוקול נשלח לוועדה המחוזית השיב : "לא. צריך לחפש". (ראה עדותו בעמוד 35 לפרוטוקול בשורות 26 - 29). סבורתני כי על יסוד ראיות אלה לפיהן ההזמנה לדיון ופרוטוקול הישיבה בוועדה המקומית במהלכה אושרה הבקשה למתן ההקלה אינם בידי הועדה המחוזית, ולא הובאה כל ראיה לכך כי נשלחו, המסקנה המסתברת יותר היא כי הועדה המחוזית לא הוזמנה לדיון, וכי הפרוטוקול של הדיון בוועדה המרחבית לא נשלח אליה. דברים אלה נכונים ביתר שאת על יסוד עדות מהנדס הועדה המרחבית מר דואק. מהעדות עולה כי ראיה למשלוח המסמכים לוועדה המחוזית ניתנת לאיתור, אך צריך לחפשה. ניסיון החיים והחזקה הקיימת בעניין זה מצדיקים את המסקנה כי לו הייתה מבוצעת פעולת החיפוש בוועדה המרחבית, תוצאותיה היו תומכות בגרסת הועדה המחוזית שלפיה לא נשלחו אליה הזמנה לדיון ופרוטוקול הדיון. 8. בישיבת הועדה המרחבית מיום 24.3.2003 החליטה הועדה: "לאשר את ההקלה והבקשה בתנאים שבגליון הדרישות." (פרוטוקול ישיבת הועדה המרחבית צורף כנספח ג' לתצהיר מר עודד דואק מהנדס הועדה המרחבית). לפי האמור בסעיף 12 לתצהיר התובעת ביום 30.9.2003 החלה התובעת "להיערך לקראת הבניה" בין היתר בהתקשרות עם קבלן בנין ואנשי מקצוע, וזאת תוך הסתמכות על ההיתר. לא צורף לתצהיר התובעת כל הסכם להתקשרות עם קבלן הבניין ואנשי המקצוע כנטען בתצהיר. את שם הקבלן אין התובעת יודעת. (ראה עדותה בעמוד 10 לפרוטוקול שורה 5). עם זאת עצם ביצוע הבניה אינו שנוי במחלוקת. המועד המדויק בציון תאריך לתחילת ביצוע הבנייה לא הוכח על ידי התובעת. בעדותה העידה התובעת כי אינה זוכרת את מועד תחילת הבנייה. (ראה עדותה בעמוד 9 לפרוטוקול בשורה 26 עד עמוד 10 בשורה 3.) בפסק הדין בערעור אשר עניינו , ממצאיו ומסקנותיו יפורטו להלן, נקבע בהקשר זה ביחס למועד תחילת ביצוע העבודות כדלקמן: "בראשית חודש ינואר 2004 החלו המערערים בעבודות הבניה (בחריגה מסוימת: שטח המבנה על פי האמור בתצהיר שצורף לבקשה הוא 1,205 מ"ר (במקום 1,197 מ"ר)." (ראה סעיף 3 בעמוד 2 לפסק הדין בערעור). גם ביחס למועד תחילת ביצוע עבודות הבנייה אין מחלוקת בין הצדדים, ומה גם שבעניין זה להבנתי יש מעשה בית דין עקב קביעות בית המשפט בפסק הדין החלוט בערעור. הבנייה 9. במועדים 4.1.2004 ו 13.1.2004 סייר פקח היחידה הארצית של משרד הפנים לפיקוח על הבניה במחוז המרכז במקרקעין והבחין במבנה בעל רצפת בטון ועמודי בטון יצוקים ובתחילת בניה של קירות מבלוקים. (ראה סעיפים 15 - 16 לתצהירו שלא נסתר בחקירתו). האופי המאסיבי של המבנה ובנייתו בסטנדרט שנראה לו גבוה, עוררו את חשדו כי מדובר במבנה מסחרי, וכן פנה לבירור העניין בוועדה המרחבית, ונוכח כי לבניית המבנה יש היתר וכי ניתנה הקלה של 6%. (ראה סעיפים 20 - 22 לתצהיר מר שחר ממן). מאחר ונמצאו על ידי הפקח ראיות להפרת החוק הכין תיק פיקוח לצורך העברת החומר לתובע . עמדת הועדה המרחבית ביחס להיתר הייתה כי ניתן כדין. (ראה עדות מר ממן בעמוד 51 לפרוטוקול בשורות 1 - 5). לפיכך לצורך הפסקת הבניה על פי ההיתר נאלצה הועדה המחוזית לפנות לבית המשפט. הצו השיפוטי להפסקת עבודות הבנייה 10. ביום 20.1.2004 הגישה הועדה המחוזית על ידי ב"כ היועץ המשפטי לממשלה : "בקשה למתן צו שיפוטי זמני למניעת פעולות והפסקת עבודה בהתאם לסעיף 239 ו- 246 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965" (להלן: "הבקשה") (הבקשה צורפה כנספח ח' לתצהיר התובעת). המשיבים בבקשה כמפורט בה הם התובעת, מר גלבוע צבי - האדריכל ועורך הבקשה להיתר, ומר אלברט יעקב - מהנדס השלד. (ראה גם הקבוע בסעיף 3 בעמוד 2 לפסק הדין בערעור בעניין זהות המשיבים בבקשה שהם המערערים.) 11. ביום 28.2.2004 נתנה החלטת כבוד השופטת טלמור בבקשה. כב' השופטת טלמור הורתה למשיבים לפעול כדלקמן: "להפסיק ביצוען של כל עבודות הבניה במבנה ובמקרקעין נשוא הבקשה בגוש 8034 חלקה 24 (הם המקרקעין נשוא הבקשה) עבודות המתבצעות במקרקעין ובמבנה שבהם ללא היתר בניה כ... (עותר צילום ההחלטה בקטע זה קטוע ואינו ברור ה.ע)..בבקשה.." (להלן: "הצו") (עותק הצו צורף כנספח ט' לתצהיר התובעת). 12. התובעת וכן עורך הבקשה ומהנדס השלד פנו לבית המשפט השלום בנתניה בבקשה "לביטול צו מניעת פעולות שניתן במעמד צד אחד". (הבקשה לביטול הצו צורפה כנספח יא' לתצהיר התובעת). הבקשה נדונה במעמד הצדדים ולאחר שמיעת ראיות וטיעון מטעם הצדדים ניתנה החלטת כב' השופטת טלמור מיום 7.7.2004 שלפיה הבקשה לביטול הצו נדחתה. (החלטת כב' השופטת טלמור מיום 7.7.2004 צורפה כנספח יב' לתצהיר התובעת). הערעור 13. התובעת וכן עורך הבקשה והמהנדס מטעם התובעת הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו על החלטת כב' השופטת טלמור שלא לבטל את הצו. (כתב הערעור צורף כנספח יג' לתצהיר התובעת). ביום 14.4.2005 ניתן פסק דין כב' השופטים המר, שנלר ושיצר בערעור. אביא להלן עיקרי הדברים שנקבעו בפסק דין אב בית הדין כב' השופט המר אשר בהתאם לחוות דעתו הוכרע הערעור : 14. בפסק הדין נקבע כי ייעוד המקרקעין הוא חקלאי. על המקרקעין חלות שלוש תכניות : תוכנית מיתאר הצ / 130 שפורסמה בתאריך 20.2.1975 (להלן: "תוכנית המתאר"). תוכנית מפורטת הצ/ 0 - 1 /3 שפרסמה בתאריך 13.10.1982 (להלן: "התוכנית המפורטת"). תוכנית מפורטת מתוקנת הצ / 0 - 1 / 3ב' שפורסמה בתאריך 12.9.1994 (להלן: "התוכנית המתקנת"). 15. נקבע עוד כי על פי סעיף 6 לתוכנית המפורטת החלה על המקרקעין, "מבנה חקלאי, הנקרא בתוכנית "בנין משק חקלאי" - לא יעלה בשטחו על 65 מ"ר (לפי גודל הקרקע) "אלא על פי תוכנית מפורטת מאושרת ותוכנית בינוי". "בנוסף, לפי התכנית המפורטת המתקנת "השטח המקסימלי למבנה למחסן החקלאי.. לא יעלה על 40 מ"ר" ו "רוחב מבנה המחסן החקלאי לא לעלה על 0.4 מ"ר" "צדק בית המשפט קמא שלאור הוראת סעיף 151 לחוק, הוועדה המקומית לא היתה רשאית לאשר את היתר הבניה למחסן החקלאי המבוקש על דרך של הקלה. סעיף 151 (א) לחוק קובע כי : "לא יינתנו הקלה... אם יש בכך סטיה ניכרת מתכנית החלה על הקרקע או הבניין" לפי ס"ק (ב) כל "תוספת לשטח הכולל המותר לבניה על פי הקבוע בתכנית שהופקדה לאחר כ"ט בתמוז התשמ"ט (1 באוגוסט 1989), היא סטיה ניכרת." "הואיל והתכנית המפורטת המתקנת הופקדה ביום 27.10.93 (העוברה על ידי הוועדה המקומית להפקדה ביום 27.10.90) - ממילא לא ניתן היה לאשר את היתר הבניה נשוא הדיון על דרך של הקלה." (ראה הקבוע בסעיף 14 בעמוד 7 לפסק הדין. ההדגשות במקור ה.ע) 16. מסקנת כב השופט המר בפסק הדין היא כי ההיתר שניתן על ידי הועדה המרחבית פגום, בהיותו נוגד תכנית רלוונטית החלה על הקרקע, ואישורו על דרך של מתן הקלה היה בניגוד להוראה מפורשת בחוק. הועדה המרחבית חרגה כפי שנקבע מסמכותה "מבחינה פונקציונלית" שכן לא היתה רשאית "מבחינה פונקציונלית" לאשר את ההקלה בשל הוראת סעיף 151 (ב) לחוק. 17. כב' השופט המר דחה את ערעור התובעת, עורך הבקשה, ומהנדס התובעת. 18. לתוצאה זו הצטרפו יתר שופטי ההרכב כב' השופט שנלר וכב' השופטת שיצר. ביחס להתנהלות הועדה המחוזית הוסיפו כב' השופטים שנלר ושיצר התייחסות אשר להבנתי הינה בגדר אוביטר דיקטום בפסק הדין, משלא הייתה חיונית לפסק הדין בערעור. מכל מקום אין חולק על כי ההערות הוערו שלא במסגרת בחינת התנהגות הצדדים ובכללם הועדה המחוזית במשקפי דיני הנזיקין הנדרשים לצורך העניין שבפני. כב' השופט שנלר העיר כי לו עקבה הועדה המחוזית אחר מתן ההיתר היה הדבר יכול לבוא לידי ביטוי עוד בשלב ההתנגדויות, וניתן היה להביא את הדבר לידי ביטוי מיד לאחר הוצאת היתר הבניה, ובכל מקרה בטרם התחלת הבנייה. (ראה האמור בעמוד 11 לפסק הדין) כב' השופטת שיצר הוסיפה בהקשר זה כי יש ממש בטענות כלפי התנהלות הועדה המחוזית במיוחד לאור העובדה שלא עקבה כראוי אחר הפרסום בעניין ההקלה שהתבקשה. בנוסף קבעה כב' השופטת שיצר כי יתכן ובנסיבות העניין מן הראוי היה להוציא מכתב לצדדים ובו לפחות הסבר מדוע ההיתר אינו חוקי, על מנת שהנימוקים יהיו בפניהם ויוכלו להכין טיעוניהם. בכל זאת, כפי שקבעה כב' השופטת שיצר אין כדי לפגום בלגיטימיות של הוצאת הצו השיפוטי הזמני. (ראה סעיף 4 בעמוד 12 לפסק הדין). הוחלט כאמור בפסק דין כב' השופט המר אב בית הדין לדחות את הערעור. טענות הצדדים בתמצית טענות התובעת 19. לטענת התובעת התרשלה הועדה המחוזית בקיום חובת הפיקוח שלה על הועדה המרחבית כקבוע בסעיף 28 לחוק. התובעת טוענת כי היה על הועדה המחוזית לפעול לפני שהתובעת החלה בבניית המחסן ולפני שהשקיעה זמן רב והוציאה הוצאות רבות להקמתו. היה על הועדה המחוזית על פי הנטען, לפעול עוד בחודש מרץ שנת 2003, לפני או בסמוך למועד קבלת ההחלטה על מתן ההיתר. זאת, לאחר פרסום הבקשה, או לאחר קבלת ההחלטה, ועוד לפני שההיתר ניתן בפועל לתובעת לאחר מילוי התנאים שנקבעו בהחלטה. התובעת מאמצת את ביקורת כב' השופטים שנלר ושיצר בפסק הדין בערעור ותולה אף באמור בה בסיס לעתירתה לחיוב הועדה המחוזית לפצותה. 20. לטענת התובעת היה על הועדה המחוזית לשלוח נציג מטעמה לישיבה בגדרה הוחלט על מתן ההיתר, זאת כדי להביע עמדתה ביחס לפרשנותה לתוכניות החלות על המקרקעין. בכך הפרה הועדה המחוזית על פי הנטען את חובתה. התובעת טוענת בנוסף כי היה על הועדה המחוזית כבעלת דעה מייעצת בוועדה המרחבית להגיש ערר על ההחלטה לפי סעיפים 18 (ד) או 152 (א) (2) לחוק. 21. לטענת התובעת עלה מעדות מר דואק מהנדס הועדה המרחבית כי ההיתר נבדק על ידי מר מוחמד נטור בודק טכני אשר בדק מרחקים מהכביש ולא גילה את הבעיה. איני סבורה כי טענה זו הוכחה נדרש משנזכרה לראשונה כבדרך אגב בעדות מר דואק בבית המשפט, וללא כל תימוכין. 22. התובעת טוענת כי במעשיה ובעיקר במחדליה התרשלה הועדה המחוזית משלא קיימה פיקוח שוטף, עקבי ואפקטיבי על הועדה המרחבית, וכן הפרה חובה חקוקה המוטלת עליה לשמירה על טובת התובעת. לו קוימו חובות הועדה המחוזית כנדרש היה נמנע הנזק על פי הנטען. 23. לאחר הפחתת הסכום ששולם על ידי הועדה המרחבית בפשרה, נאמדים נזקי התובעת על פי טענתה בסך - 1,830,843 ₪ לפי הערכת שמאי התובעת; בסך - 1,049,868 ₪ לפי הערכת השמאי מטעם בית המשפט; ובסך - 1,581,493 ₪ לפי הערכת השמאי מטעם הועדה המחוזית אשר על פי אומדנו הנזק עולה על השיעור שנקבע על ידי מומחה בית המשפט. לטענת התובעת משהגבילה סכום התביעה לצורכי אגרה לסך 1,500,000 ₪ ולאחר ניכוי הסכום שנפסק כנגד הועדה המרחבית, יש לחייב את הועדה המחוזית לשלם לה 1,004,927 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. טענות הועדה המחוזית 24. לטענת הועדה המחוזית פעלה כגורם מפקח בתוך זמן סביר ואינה חבה כלפי התובעת על פי כל דין. 25. לטענת הועדה המחוזית הזמנה לדיון לא הגיעה אליה וגם לא פרוטוקול הדיון בוועדה המרחבית. בנוסף טוענת הועדה המחוזית כי אינה יכולה ואינה צריכה לדעת ולבדוק כל נתון הנוגע למתן היתרי בניה והקלות שהם עניינים המסורים לטיפול הועדה המרחבית. 26. הועדה המחוזית טוענת כי אפילו תחויב, בניגוד לעמדתה, כי אז יש לייחס לתובעת עצמה רשלנות תורמת בשיעור גבוה, משעשתה שימוש ב"מעכר" לצורך קידום ענייניה ובכך שלא הוגשו על ידי המהנדס מטעמה ומגיש הבקשה תוכניות המצביעות על הדין התומך בבקשה. לטענת הועדה המחוזית רשלנות הועדה המרחבית ושיתוף הפעולה בין הצדדים באמצעות יו"ר הועדה המרחבית הם שהביאו למתן ההיתר השגוי ובגינם לא ראוי לחייבה. 27. הועדה המחוזית טוענת בנוסף כי נזקי התובעת כלל לא הוכחו כנדרש משלא הוכח כי נגרמו לה . אין לחייב בפיצוי הוצאות התובעת בגין הגשת הבקשה משהייתה מוגשת ממילא אף אם הייתה נדחית אלמלא ניתן ההיתר השגוי. התובעת על פי הנטען הגדילה נזקיה בכך שהאיצה את קצב הבניה כשראתה את המפקח. דיון אחריות הועדה המרחבית במתן היתר בניה בלתי חוקי 28. כמדומתני כי על אחריותה הנזיקית של הועדה המרחבית במתן ההקלה והיתר הבניה הבלתי חוקיים אין חולק. לאחר שההליכים בין התובעת והועדה המרחבית הסתיימו בהסכם פשרה אין עוד צורך בהכרעה ביחסי התובעת והועדה המרחבית. אף על פי כן ובאשר הועדה המחוזית נתבעת בגין פועלה בהפעילה סמכות פיקוח על הועדה המרחבית, ראיתי לנכון להתייחס על קצה המזלג להתנהגות הועדה המרחבית במתן ההיתר במשקפי דיני הנזיקין. 29. על שרשרת הכשלים שבטיפול הועדה המרחבית בבקשה להיתר ולהקלה ניתן ללמוד מעדות מהנדס הועדה המרחבית מר דואק. אפנה בעיקר לעדותו בעמודים 29 - 33 לפרוטוקול הדיון. מעדות זו עולה בין היתר האמור להלן: הגורם הראשון בוועדה המרחבית הבודק את בקשת ההיתר הוא בודק תוכניות שהוא הנדסאי. הבדיקה נעשית על ידי בודק התוכניות על רקע תכניות המתאר הקיימות. בשלב בו נדרש פרסום של בקשה להקלה בודקת את הבקשה מזכירת הועדה. הבקשה היא חלק מהתכנית בגרמושקה עצמה. (ראה עדותו בעמוד 29 לפרוטוקול בשורות 3 - 15). בגרמושקה היה על התובעת ומבקשי ההקלה לציין על איזה תוכניות הסתמכו - זאת לא עשו. (ראה עדותו בעמוד 29 שורות 18 - 22). בנסיבות אלה היה על בודקת התוכניות בוועדה המרחבית לחפש בעצמה את התוכניות החלות על המקרקעין. בהערת הבדיקה ציינה בודקת התוכניות הערה : "אינו תואם את תוכנית הצ/ 3 / 0-1 ". תוכנית זו היא תוכנית מוקדמת "שאין לה את הבעיה" (ראה עדותו בעמוד 29 לפרוטוקול שורה 23 - עמוד 30 לפרוטוקול שורה 1). מהנדס הועדה המרחבית לא בדק האם התכנית שצוינה בהערת בודקת התכניות היא אמנם התכנית התקפה החלה על המקרקעין. בעניין זה העיד מהנדס הועדה המרחבית : "לוועדה מאות תכניות בשנה עומס העבודה הוא גדול, אם תשאלו למשל אם מנדס אחר מהנדס נתניה שיזדמן לעדות, תשאלו אם הוא בכלל בודק תכניות, מסתכל או רק חותם, דהיינו לא באופן שגרת עבודה במחלקות הנדסה, והנוהל המקובל, המהנדס אישית סומך על העובדים שלו, ולא בודק כל תוכנית ותוכנית ומעיין בה באופן יסודי. באופן זה היינו מספיקים 20 תוכניות בשנה ולא 900 היתרים בשנה. מה גם שהתוכנית הזו היתה תכנית לא היתה מיוחדת תוכנית רגילה." (ראה עדותו בעמוד 30 לפרוטוקול שורות 2 - 14). לפי עדות מהנדס הועדה המרחבית : גם ליועצת המשפטית של הועדה המרחבית לא היה זמן לבדוק את הבקשה. (ראה עדותו בעמוד 31 שורה 13 לפרוטוקול). לפני הדיון במליאת הועדה המרחבית נבדקה הבקשה גם על ידי מזכירת הועדה שגם היא לא הייתה מודעת כנראה לטעות שלפיה פרסום ההקלה נעשה מבלי שהתכנית החדשה התקפה שעליה חלה הוראת המעבר נזכרה בפרסום ולא בבדיקת הועדה המרחבית. (ראה עדותו בעמוד 32 לפרוטוקול בשורות 12 - 19). מעדות מהנדס הועדה המרחבית עולה שרשרת של משגים ותקלות הן בשיטת העבודה של הועדה המרחבית, והן בבדיקת כל הגורמים הפועלים מטעמה את הבקשה הספציפית להיתר ולהקלה, שבהצטרפותם יחד הובילו לתוצאה המזיקה - מתן ההיתר וההקלה הבלתי חוקיים, והבנייה שנעשתה בהסתמך עליהם. 30. על הועדה המרחבית חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית להפעיל את סמכותה ולהעניק היתרי בניה על פי החוק ועל פי התוכניות התקפות בלבד. משלא עשתה כך ונתנה לתובעת הקלה והיתר בניה בניגוד לתכניות התקפות התרשלה כלפיה, ואף הפרה חובה חקוקה שנועדה להגנת התובעת; הכל כמובנן על פי סעיפים 35 - 36 ו 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ראה: ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה - שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ (לא פורסם) (2010). בנסיבות עניין זה תיתנו על ידי הועדה המקומית למעונה חברה לבנין בע"מ היתרי בניה בלתי חוקיים ביודעין, וביוזמת מעונה אשר על פיהם בנתה. עקב פעולת מפקח הועדה המחוזית שנוכח בסטיית ההיתר מהתכנית התקפה, נפתחו כנגד החברה הליכים למתן צו הפסקה שיפוטי שהביא להפסקת הבניה. בסופו של דבר אושרה תכנית חדשה אשר הכשירה את הבניה החורגת, והיתר הבניה תוקן על פי התכנית החדשה. מעונה תבעה את הועדה המקומית לפצותה בגין נזקיה עקב העיכובים בהשלמת הפרויקט. נסיבות אותו עניין בעלות קווי דמיון רבים לעניין שבפני. מעניין לציין כי בעניין מעונה הועדה המחוזית כלל לא נתבעה, הגם שגילוי הבניה החורגת נעשה עקב הגשת הבקשה לשינוי התכנית, ולאחר שהבניה על פי התיקון המבוקש כבר בוצעה בפועל. על יסוד ניתוח הדין החל ביחס לוועדה המקומית, חובת הזהירות המושגית והקונקרטית החלה עליה והפרתה בנסיבות שבגדרן ניתן על ידה היתר בניה בלתי חוקי בניגוד לתכניות התקפות; חויבה הועדה המקומית לפצות את מעונה בגין נזקיה. לאור התנהלותה של מעונה נקבע כי יש לה אשם תורם בגרימת הנזק בשיעור 40%, משהגישה בקשה להיתר בניה שאינו תואם את התכנית התקפה. ראה בנוסף: ע"א 80/87 זלסקי ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון פ"ד מה (4) 604. (1991). בפסק דין זה נדונה שאלת האחריות בנזיקין של הועדה המקומית כלפי רוכש מקרקעין בגין מתן היתר עקרוני מטעה. הועדה המקומית חויבה בתשלום פיצוי לרוכשי המקרקעין בגין רשלנותה. נקבע בנוסף כי לרוכשי המקרקעין עצמם אשם תורם לנזק וזאת בשיעור 40%. הועדה המחוזית כלל לא נתבעה. ראה בנוסף לעניין אחריותם בנזיקין של הועדה המקומית ומהנדס העיר ביחס לרוכש מקרקעין, בגין מתן היתר בניה שלא כדין: ע"א 324/82 עירית בני ברק ואח' נ' רוטברד ואח' פ"ד מה (4) 102. אציין כי בנסיבות עניין זה הוצא לפי דרישת הועדה המחוזית צו הפסקה שיפוטי להפסקת הבנייה לבניית בניין רביעי, לאחר יציקת יסודותיו, על פי היתר שניתן לאחר שינוי סיווג אזור המגורים של החלקות באופן שגוי ללא אישור הועדה המחוזית. הועדה המחוזית כלל לא נתבעה. נקבע אשם תורם של מבקשי ההיתר לנזק בשיעור 50%. אפנה בנוסף גם לפסק הדין בע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וציפורה בע"נ נ' עירית תל אביב - יפו ואח' פ"ד נג (5) 817 (1999). ענינו של פסק דין זה אחריות העירייה והועדה המקומית לנזקים שנגרמו לבעלי מקרקעין עקב התרשלותן בקידום הליכי תכנון המקרקעין במשך עשרות שנים. הדין החל על הועדה המחוזית בהפעלת סמכות פיקוח על הועדה המרחבית 31. הועדה המחוזית אינה חבה בגין מעשיה או מחדליה של הועדה המרחבית במישרין או באופן שילוחי, אלא בגין מעשיה ומחדליה היא. בעניין זה נפסק: "הועדה המקומית והועדה המחוזית אינן גופים זהים או חלופיים. בין הגופים הללו קיימת הפרדה משפטית ועניינית... אכן, הועדה המחוזית אינה אחראית, במישרין, או באופן שילוחי לפעולותיה של הוועדה המקומית. ואולם אחריותה של הוועדה המחוזית קמה בענייננו מכוח חובתה, כגוף נפרד ועצמאי, לפקח על פעולותיה של הוועדה המקומית." ראה: ע"א119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה ואח' פ" מו (5) 727. (1992). ביחס לחובות הועדה המחוזית נקבע בפסק הדין בעניין קני בתים האמור להלן: "חובתה של הוועדה המחוזית היא לפקח על כך שהוועדה המקומית תמלא את חובתה להוציא היתרי בנייה כדין ולהתערב בכל מקרה של חריגה מכך. חובה זו קבועה בסעיף 28 (א) לחוק. מדובר בחובה לקיים פיקוח שוטף, עקבי ואפקטיבי, ולשם כך ניתנו בידי הוועדה המחוזית הכוחות והסמכויות הקבועים בסעיף 28 (ב) לחוק." נסיבות פסק הדין בעניין קני בתים והעובדות שנדונו בפסק הדין יפורטו להלן: על פי התוכנית החלה על המקרקעין, מותר היה לבנות בניין בן שש קומות, לכל היותר, ובו שש עשרה דירות. אחוזי הבנייה המותרים היו 130% משטח החלקה. ניתן היה לתת הקלה כללית נוספת בשיעור 6% משטח החלקה. בבקשה להיתר התבקשה בניית בנין בן שש קומות, ובו חמש קומות בנות שלוש דירות בכל קומה, ובנוסף דירת גג בקומה השישית. חברת קני בתים ביקשה לשנות את הבקשה ולאפשר בניית בנין בן שמונה קומות ובו שתי דירות בקומה. התבקשה הקלה לצורך אישור החריגה בגובה הבניין. לאחר חלוף מועד ההתנגדויות הבקשה המתוקנת אושרה על ידי הועדה המקומית . לאחר שהבניין נבנה כבר עד קומתו השישית ראו השכנים שהבניין יהיה גבוה יותר והגישו התנגדות לוועדה המקומית. ההתנגדות נדחתה. ערר שהוגש על ידי השכנים לוועדה המחוזית התקבל, וניתנה הוראתה לוועדה המקומית לבטל את ההיתר שניתן ולתת היתר המגביל את הבנייה לשש קומות. הוועדה המקומית סירבה לקיים ההוראה, ולפיכך פעלה הוועדה המחוזית למתן צו להפסקת המשך הבנייה. בנוסף הוגש כתב אישום כנגד קני בתים, בגדרו הורשעה. נקבע כי ההיתר שניתן על ידי הוועדה המקומית סתר את התכנית החלה ולפיכך לא היה חוקי. בהמשך אישרה הוועדה המחוזית תכנית מפורטת שהוגשה על ידי קני בתים. התכנית אפשרה לקני בתים לבנות קומה שביעית נוספת ובה שתי דירות. ביחס לחברת קני בתים נקבע בפסק הדין כי החברה ידעה וביקשה לקבל היתר בניה שאינו תואם את התכנית החלה. ביחס לוועדה המקומית אושרו בעניין קני בתים קביעות בית המשפט דלמטה לפיהן הוועדה המקומית ידעה שבקשתה של קני בתים חורגת מהמותר על פי התכונית החלה, אך התעלמה מכך, ואף יצרה נוהג פסול בעניין זה. ביחס להתנהגות הוועדה המחוזית נקבע בפסק הדין האמור להלן: כי התערבה בשלב מאוחר של הבנייה כשניתן היה כבר לראות שהבניין יהיה בן יותר משש קומות. כי התערבה אך ורק עקב התנגדויות הדיירים השכנים. כי אלמלא ההתנגדות לא הייתה הוועדה המחוזית מתערבת במתרחש גם אם הייתה יודעת על הוצאתו של ההיתר החריג. כי נתנה גושפנקא שבשתיקה לנוהג הפסול של סטיות מדיני התכנון והבנייה ומתכניות המתאר. ועוד מעבר לכך, הוועדה המחוזית הכשירה חלק מההיתר הבלתי חוקי בדיעבד, בכך שאישרה את התכנית המתקנת לבניית שבע קומות. בנסיבות אלה נקבע בפסק הדין בעניין קני בתים כי אי עשיית הוועדה המחוזית משמעה הפרת חובת הפיקוח החלה עליה. 32. הלכות אלה נקבעו בהקשר רחב הנוגע לדין החל ביחס לאחריות הנזיקית של הרשות השלטונית בכלל, ובהפעלת סמכויות פיקוח, בפרט. בעניין זה בואר כי בעבר נקט בית המשפט העליון בגישה מצמצמת אחריות הרואה את חובות הרשות כחובות במישור המשפט הציבורי, שאינן מקימות עילת תביעה בנזיקין. ואולם הדין החל כיום, לאחר שעוצב באופן הדרגתי בפסיקת בית המשפט, נוטה לפסול כללים מצמצמי אחריות. הרשות השלטונית עשויה לפיכך לחוב גם בגין הפעלת סמכות פיקוח שלטונית. ראה: בע"א 2906/01 עירית חיפה ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ. (לא פורסם) (25.5.2006) בע"א 2055/99 פלוני נ' הרב ניסים זאב פ"ד נה (5) 241 (2001) הוסבר הרציונל לקיום אפשרי של חובת זהירות מושגית בביצוע סמכות פיקוח, זאת כדלקמן: "..אמנם יתכנו מקרים, בהם תישא המדינה באחריות עקב הפרת חובתה לקיים פיקוח. אך תנאי לכך, בדרך כלל, הוא שלמדינה נתונה סמכות פיקוח. קיומה של סמכות כזאת בידי המדינה עשוי ליצור הסתמכות סבירה של האזרח שהמדינה מפקחת כראוי." ראה בנוסף: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי פ"ד מח (3) 45. אפנה גם לבג"צ 574/81 ירמיהו עיני בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, מרחב מקומי קריות ואח' פ"ד לו (3) 169 (1982). בעניין זה זה דובר בעתירה לבג"צ בגדרה הגישה חברת בנייה תוכנית בנין עיר שאושרה על ידי הועדה המקומית ועל ידי הועדה המחוזית ונכנסה לתוקף כדין. לאחר אישור התכנית הורתה הועדה המחוזית לוועדה המקומית שלא ליתן עותרת היתר בניה מכוח התכנית משהתכנית הותלתה. דבר שלא היה נכון. בהמשך הוברר כי תוך כדי דיון בבקשות יזמים אחרים בעלי חלקה סמוכה, דרשו מי מחברי הועדה המחוזית לשנות את התכנית המאושרת ולזמן דיון בוועדה בהתליית התכנית. בעתירה דרשה חברת הבנייה להורות לוועדה המקומית ליתן את ההיתר, ולוועדה המחוזית שלא לדון בהצעה להתליית התכנית. ביחס לוועדה המחוזית נפסק כי לא הייתה רשאית בנסיבות העניין אפילו חזרה בה מדעתה הקודמת לפגוע בזכות האזרח שהסתמך על התוכנית שאישרה ועל היתר הבניה שהיה זכאי לקבל מכוחה. הגם שאין פסק הדין דן בבחינת פועלה של הועדה המחוזית במשקפיים נזקיות, ההקשר הרלבנטי לענייננו היא הסתמכות האזרח על פועלה של הועדה המחוזית מכוח סמכותה. להסתמכות זו משקל גם בהכרעה בשאלה האם פעלה הוועדה המחוזית בהפעלת סמכויותיה באופן סביר או שמא התרשלה בביצוען. דפוס התנהגות שנמשך שנים בהבדל ממחדל חד פעמי 33. חשוב לציין בנוסף בזיקה לעובדות המחלוקת שבפני כי על פי ההלכה, בנסיבות שבהן דובר בדפוס התנהגות שנמשך שנים, בהבדל ממחדל חד פעמי, התחזקה המסקנה בדבר רשלנות המדינה כגורם מפקח. ראה סיכום ההלכה והפניות כב' השופטת חיות בסעיף 46 לפסק הדין ע"א 2906/01 שאוזכר לעיל. ישום הדין בנסיבות העניין 34. השאלה הנשאלת האם בנסיבות העניין ולאור הדין החל, קיימה הוועדה המחוזית את חובת הפיקוח באופן סביר. סבורתני כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב. להלן נימוקי: הבנייה במקרקעין החלה אך בתחילת חודש ינואר שנת 2004. במועדים 4.1.2004 ו 13.1.2004 סייר פקח היחידה הארצית של משרד הפנים לפיקוח על הבניה במחוז המרכז במקרקעין והבחין במבנה בעל רצפת בטון ועמודי בטון יצוקים ובתחילת בניה של קירות מבלוקים. גילוי הבנייה על ידי הפקח נעשה בסמוך מאוד למועד תחילת הבנייה במקרקעין. עוד ביום 20.1.2004 הגישה הועדה המחוזית על ידי ב"כ היועץ המשפטי לממשלה : "בקשה למתן צו שיפוטי זמני למניעת פעולות והפסקת עבודה בהתאם לסעיף 239 ו- 246 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965. הגשת הבקשה להפסקת הבנייה אף היא נעשתה בסמוך מאוד לגילוי הבנייה על ידי הפקח ובסמוך למועד תחילת ביצוע הבנייה. לא ניתן לומר בשום פנים ואופן כי בנסיבות העניין נתנה הוועדה המחוזית גושפנקא שבשתיקה לנוהג פסול, או כי הכשירה "שרץ תכנוני" בדיעבד, או כי פעלה ברפיון ידיים כדפוס התנהגות קבוע. אפילו מדובר במחדל, הרי שלכל היותר מדובר במחדל חד פעמי. להבנתי בנסיבות העניין שבפני הצבת דרישה לפיה על הוועדה המחוזית, כחלק מסטנדרט ההתנהגות הסביר, לגלות את החריגה באישור ההקלה עוד לפני מועד הגילוי בפועל, יוצרת מציאות משפטית ביחס לוועדה המחוזית אשר לפיה "הרשות אחראית לכל תקלה שתארע על פי האדמה". אפנה בהקשר זה לקבוע בסעיף 31 לפסק דין כב' השופטת חיות בעניין ע"א 2906/01. יישום הדין באופן זה ביחס לוועדה המחוזית, כגורם המפקח על הוועדה המרחבית, להבנתי אינו מתיישב עם הפסיקה כפי שפורטה לעיל. בחיוב הוועדה המחוזית בנסיבות העניין שבפני יש הלכה למעשה כדי להטיל עליה אחריות מלאה וחופפת לאחריות הועדה המרחבית, כאחראית באופן שילוחי למעשי ומחדלי הועדה המרחבית . אף במשקפי "נוסחת הנד" בה נעשה שימוש לבחינת קיומה של התרשלות ניתן לומר כי ההסתברות להתרחשות נזק במתן היתר בלתי חוקי על ידי הוועדה המקומית אינה כלל מהגבוהות. מדובר במקרים לא רבים ולא בתופעה נפוצה. בהקשר זה יש להזכיר בנוסף כי מדובר בנזק ממון בהבדל מנזק גוף. שיקול זה אף הוא רלוונטי לצורך קביעת רף ההתנהגות הסבירה של הרשות השלטונית בעלת סמכות הפיקוח. ראה: ע"א 746/81 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' מאיר זאדה, קטין פ"ד ל"ט (1) 19. (1985). בזיקה לעניין שבפני בלבד אציין בנוסף כי לוועדה המרחבית הייתה בנסיבות העניין חובה ואף יכולת מעשית ויעילה למנוע את הנזקים הנובעים מבנייה על יסוד היתר שגוי. זאת בקביעת והפעלת שיטות עבודה יעילות וקפדניות לפועלם של עובדי ושלוחי הוועדה המרחבית, ובאמצעים העומדים לרשותה לשם כך. במקרה בו פועלת הוועדה המרחבית באופן שגוי כבנסיבות העניין שבפני, ניתן לרפא את הנזק בהטלת חיוב לפיצוי הניזוק על ידי הוועדה המרחבית לשם השבת המצב לקדמותו. כך נעשה בנסיבות העניין שבפני בהסכמת הצדדים בהסכם הפשרה שהושג עם הוועדה המרחבית, וטוב שכך נעשה. איני סבורה עם זאת כי מעבר לסכום הפיצוי שקיבלה התובעת במסגרת הסכם הפשרה זכאית היא לפיצוי נוסף מהוועדה המחוזית כפי שהוסבר לעיל. 35. בנוסף אציין כי התובעת חדלה מלהוכיח כי הייתה לה בנסיבות העניין הסתמכות בכלל, או הסתמכות סבירה בפרט, על הוועדה המחוזית ועל פועלה באופן מיידי מכוח סעיף 28 לחוק . אפרט: על רקע טענות התובעת כפי שנטענו בפני שעיקרן רשלנות הועדה המחוזית בקיום חובתה לפי סעיף 28 לחוק, מזדקרת לעין טענתה ההפוכה של התובעת בהליכים שהתנהלו בעניין הפסקת הבניה. בסעיף 9 לפסק הדין בערעור צוין כי ידי כב' השופט המר כי המערערים (ובכללם התובעת) טענו שהועדה המחוזית פעלה מבלי שהתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 28 המאפשרים לה לפעול במקום הועדה המקומית, ומבלי שהייתה מוסמכת לכך מכוח הסעיף. עיקר טענת התובעת בתובענה שבפני היא כי הועדה המחוזית התרשלה בכך שחדלה מלפעול במהירות הראויה על פי סמכותה מכוח סעיף 28 לחוק. אמנם אין להחיל בנסיבות העניין את הפסיקה בגדרה נקבע כי בעל דין מנוע מלטעון טענות עובדתיות סותרות, בהליכים משפטיים שונים, וזאת מכח החובה לנהוג בתום לב בניהול הליכים משפטיים והאיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט העומדים ביסוד תורת כלל ההשתק השיפוטי. ראה לעניין זה; בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (לא פורסם, , 15.1.07), ע"א 11416/04 אוחנונה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, , 18.1.07) ורע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (לא פורסם, , 8.3.05). סבורתני עם זאת כי טענותיה אלה של התובעת כפי שהושמעו בהליכים בפני כב' השופטת טלמור ובערעור מקהים מעוקצה של הטענה ההפוכה הנשמעת מפיה בפני עתה. בנוסף אציין כי מהטענות שהושמעו על ידי התובעת בהליכים להפסקת הבנייה עולה כי התובעת לא הסתמכה על התערבות מוקדמת יותר מצד הוועדה המחוזית, משסברה כי אינה כלל מוסמכת לפעול כנגדה מכוח הסמכות הנתונה לה בסעיף 28 לחוק. 36. למעלה מן הצורך ובמידה ויקבע כי טעיתי במסקנתי, אציין כי לו אף הייתי מוצאת לנכון לחייב את הוועדה המחוזית, כי אז להבנתי נכון היה להטיל את מירב האחריות לגרם הנזק על הוועדה המרחבית ועל התובעת עצמה כמי שהגישה את הבקשה למתן ההיתר וההקלה השגויים, וללא ציון התכניות על פיהן היא מוגשת, ועל הוועדה המחוזית - בשיעור 10% ומטה בלבד. תרומת רשלנותה של התובעת עצמה לנזק, על פי הפסיקה הנזכרת לעיל יכול להגיע גם לשיעור 40% - 50%. עוד אעיר כי במסגרת קביעת היקף הנזק סבורתני כי אין לכלול כל הוצאה שהוצאה אם הוצאה על ידי התובעת לצורך הגשת הבקשה למתן הקלה ולהיתר, משהייתה מוגשת ממילא אף אם לא הייתה מתקבלת. 37. ספק נוסף העולה מחומר הראיות שהובא בפני, אשר אף הוא יוזכר למעלה מן הצורך, נוגע להוכחת הטענה כי הנזק הנובע מבניית המחסן נגרם לתובעת עצמה. אפרט: לצורך הוכחת נזקיה הגישה התובעת חוות דעת השמאי מר בועז ברזילי בגדרה נאמד שווי הבנייה עד לשלב בו הופסקה בסך 1,300,000 ₪ . בנוסף הוגשו על ידי התובעת קבלות, תעודות משלוח, וחשבוניות בגין חלק מהוצאות הבנייה. הקבלות, תעודות המשלוח, והחשבוניות בעיקרן ניתנו בגין הזמנות ותשלומי מר חזני הרצל,מר אהרוניאן מוטי,מר שמעון פרסי. הקבלות והחשבוניות על פי סכומם המצטבר הינם בשיעור זניח יחסית לאומדן שווי הבנייה על פי חוות הדעת מטעם התובעת. הקבלות והחשבוניות והמסמכים שהוגשו מטעם התובעת אינם מצביעים על כי הנזק שבבניית המחסן נגרם לתובעת דווקא. לא הוגשו כל הוכחות בנקאיות או אחרות מטעם התובעת על כי הוציאה כספים ממקור כלשהו לצורך ביצוע הבנייה. לא הובאו גם עדים להוכחת הטענה. חוות הדעת שהוגשה מטעם הוועדה המחוזית נמשכה על ידי מגישתה, ולפיכך איני סבורה כי ניתן להסתמך עליה בעת הזו כראיה. אין בחוות הדעת שהוגשה מטעם השמאי מר טיגרמן שמונה כשמאי מטעם בית המשפט על מנת להכריע במחלוקת השמאית בין הצדדים כדי לרפא פגם זה. אפילו אם בנסיבות מתאימות לעניין שיעור הנזק ניתן להסתפק באומדנא, ואיני סבורה כי זהו המקרה המתאים, משניתן היה להוכיח את גובה הנזק; את העובדה שהנזק נגרם לתובעת עצמה חייבת היא להוכיח בראיות של ממש. ספק גדול אם עשתה זאת בראיות שהביאה בפני. ראה בעניין הוכחת שיעור הנזק ע"א 355/80 נתן אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה (2) 800. (1981). הקביעות בפסק הדין התייחסו לפסיקת פיצויים בגין הפרת חוזה מכוח חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970, אולם הדברים יפים לכל דיסציפלינה הדנה בפיצויים לשם השבת המצב לקדמותו, ובכללם דיני הנזיקין. בהקשר זה אפנה לעדות התובעת כמפורט להלן, שאף ממנה עולה דלות ידיעותיה ודלות ראיותיה ביחס לנזק שנגרם לה לטענתה : "ש.מי טיפל מעמך בכל העניין הקשור להיתר הבניה שלנו ת. בעלי, אח שלי עזר לי. אהרוניאן מרדכי, הוא קבלן. לא ידענו שצריך להביא אותו לפה ש. מי היה בקשר עם בעלי המקצוע ת. אחי. הוא עזר לי הרבה ש. מי היה בקשר על התשלומים שלהם, לשלם להם ת. גם אחי. ש. מי היה בקשר עם המתכנן, אדריכל ת. גם אחי..." (ראה עדותה בעמודים 7 - 8 לפרוטוקול). ראה בנוסף עדות התובעת בעמוד 10 לפרוטוקול , זאת כדלקמן: ש. מי היה הקבלן שלכם ת. הבאנו ערבי, אחי יודע את השם שלו, אני לא יודעת, הוא מטירה ש. היה לכם מפקח ת. הבן שלי כל הזמן היה.." יצוין כי מעדות התובעת עולה כי המקרקעין נמכרו, אולם התובעת לא ידעה להשיב לשאלה באיזה סכום, ומכל מקום לא מצאה לנכון להגיש את הסכם המכר. (ראה עדותה בעמוד 12 לפרוטוקול). גם בהקשר זה קביעת שווי המבנה אינה הוכחה מספקת לנזק שנגרם, אם נגרם, עקב מתן ההיתר הבלתי חוקי. איש מעדים אלה לא הובא על ידי התובעת. עדותה בעניין הנזק שנגרם לה לטענתה נותרה עדות יחידה של בעל דין, ללא תימוכין במסמכים, וללא כל סיוע. סבורתני כי מכל האמור לעיל עולה כי התובעת לא הוכיחה כי הנזק שנגרם לה עולה על הסכום ששולם לה על ידי הוועדה המרחבית בפשרה. ולפיכך גם מטעם זה, ולו אף הייתה מוכחת חבות הוועדה המחוזית, נכון היה לדחות את התביעה כנגדה. בנוסף יש להעיר כי הבנייה היא במקרקעין בבעלות משותפת של התובעת ושל חברת מרכז האלקטרוניקה בע"מ. גם לנזקי התובעת במובחן מנזקי חברה זו שלא שימשה כתובעת נוספת בתובענה אין התייחסות מספקת בטיעון התובעת ובראיות שהובאו מטעמה. אף בכך יש כדי לפגום בהוכחת נזקיה כנדרש. ביתר טענות התובעת לא מצאתי ממש. לאור כל האמור תביעת התובעת כנגד הוועדה המחוזית נדחית. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות כנגד תובעת. בניהפיצוייםהיתר בניה