פרשנות סעיפים בהסכם פשרה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרשנות הסכם פשרה: תביעה כספית ע"ס 55281 ₪ (סכום קרן) שהוגשה כנגד שני נתבעים: (נתבע 1 - להלן "מסארווה"), ומי שייצג אותו בעבר, עו"ד (נתבע 2). כרונולוגיה ותיאור המחלוקת: 1. מסארווה ניהל הליך כתובע בת.א. 1028/97 בבית משפט השלום בעכו כנגד מר עמי ישראל ושתי חברות קשורות אליו או בשליטתו, כאשר הנתבעים יוצגו על ידי משרד עו"ד טמבור ז"ל. מסארווה יוצג כאמור בידי עו"ד מנסור. התביעה הוגשה ב 2.1.97 על סך 464,132 ₪. מר עמי ישראל קיבל רשות להתגונן ושתי החברות - לא. בהתאם ניתן פס"ד כנגד 2 החברות ביום 2.11.97. מסארווה הגיש גם בקשה להטלת עיקול זמני על כספי שלושת הנתבעים אצל מספר מחזיקים - אחד מהם "אנגל חברה לקבלנות כללית בע"מ" (להלן "אנגל"). ניתן צו עיקול זמני, ואנגל השיבה כי אינה מחזיקה בכספים של אחת החברות. עמי ישראל (להלן "עמי") ושתי החברות הגישו בזמנו (בטרם נדחתה בקשת הרשות להתגונן של החברות) בקשה לביטול העיקול. העיקול הזמני נותר על כנו אך הוקטן מ 500,000 ₪ ל 155,000 ₪, ועל החלטה זו הגיש עו"ד מנסור ערעור בשם מסארווה. הערעור התקבל חלקית וסכום העיקול הוגדל והועמד על 350,000 ₪. 2. ב 5.3.97 הגיש מסארווה בקשה לאישור העיקול הזמני על כספי עמי ואחת החברות שבידי אנגל. כידוע, בקשה כזו לאישור העיקול דינה כדין כתב תביעה כנגד אנגל. ההליך נוהל בה"מ 1804/97 (שלום עכו) בפני כב' השופט אלטר (שבפניו נוהלה גם התביעה העיקרית של מסארווה כנגד עמי ושתי החברות). 3. בחודש מרץ 99 נחתם הסכם בין מסארווה מחד ועמי מאידך (להלן: "ההסכם"). על ההסכם חתמו גם ב"כ הצדדים: עו"ד מנסור ב"כ מסארווה, ועו"ד גרינבוים ב"כ עמי. עו"ד גרינבוים עבד אותה תקופה כשכיר במשרדו של עו"ד טמבור ז"ל. אותו הסכם, וליתר דיוק פרשנותו, הוא נשוא המחלוקת שבתביעה זו. 4. התביעה שבפני הוגשה בתחילה על ידי עו"ד טמבור ז"ל, ומשהלך האחרון לעולמו, תוקן שם התובע לחב' עורכי הדין המפעילה כיום את המשרד. 5. ההסכם קובע שהתביעה כנגד עמי אישית (להבדיל משתי החברות בשליטתו) תדחה: אותה תביעה שהגיש מסארווה בת"א 1028/97 (שלום עכו). עמי התחייב שלא יגיש תביעה נגדית כנגד מסארווה, למעט בגין הפרת ההסכם. סעיף 2 להסכם הוא לב לבה של המחלוקת הפרשנית בתיק שבפני , ולכן אביא להלן ציטוטו כמו גם ציטוטו של הסע' העוקב (הדגשה לא במקור): "מוסכם בין הצדדים כי מכל סכום שיקבל התובע מאנגל חב' לקבלנות כללית בע"מ (להלן: "אנגל" במסגרת כל הליכי העיקול בתיק זה ו/או מכל סכום ו/או זכות ו/או נכס שיעוקלו על ידו וימומשו אצל המחזיקה מספר 1, יועבר חלק בשיעור רבע מסכום כל הכספים ו/או זכות ו/או נכס כנ"ל לידי הנתבע למעט שכ"ט עו"ד מנסור ומע"מ, וזאת מיד עם קבלת הכסף" וסע' 3 קבע: "כל הסכומים ו/או הזכויות הנ"ל יהיו בידיהם הנאמנות של של ב"כ התובע (הכוונה לעו"ד מנסור - י.פ) ו/או התובע (הכוונה למסארווה - י.פ), עד להעברת חלקו של הנתבע (עמי) כנ"ל באמצעות ב"כ הנתבע (משרד עו"ד טמבור)". 6. יתר עיקרי ההסכם כדלקמן: סע' 4 להסכם שב וקבע שחלקו של עמי בכספים שלפי ההסכם יועבר במישרין לבא כוחו עו"ד טמבור. סעיף 5 להסכם קבע כי להבטחת ביצוע התשלום או העברת הזכויות המעוקלות הנ"ל יחתום מסארווה במעמד חתימת ההסכם על כתב המחאת זכות ומתן הוראה בלתי חוזרת להעברת הסכומים או הזכויות המגיעים ממנו לעמי, ישירות לידי בא כוחו, עו"ד טמבור. מסארווה אכן חתם על המחאת זכות והוראה בלתי חוזרת כאמור, שנספחה להסכם. עוד נקבע, כי אין בהסכם כדי לפגוע בפסק הדין שניתן לזכות מסארווה כנגד שתי החברות שבשליטת עמי ישראל, וכי האחרון לא ידרוש סכום כלשהו מן הכספים שהתקבלו עקב ביצוע פסק הדין כנגד שתי החברות, למעט כספים שהתקבלו מאנגל במסגרת כל הליכי העיקול נגדה כמחזיקה. למען הסר ספק צוין כי עמי יהא זכאי לרבע מן הכספים כאמור, ללא קשר לביצוע פסק הדין כנגד שתי החברות. סוכם כי משרד עו"ד טמבור יהא מיופה כח על פי יפוי כוח בלתי חוזר שיחתום עליו מסארווה לקיום כל התחייבויותיו של האחרון. 7. ההסכם הוגש לאישורו של ביהמ"ש וקיבל תוקף של פסק דין ביום 29.10.02 (היינו נדחתה התביעה כנגד עמי במסגרת אותו הסכם). הסעיף האחרון שבהסכם קובע כי עמי ישתף פעולה עם מסארווה במסגרת הליכי אישור העיקול כנגד אנגל, על ידי כך שיעיד מטעם מסארווה בהליך אישור העיקול ויציג המסמכים שבידיו. 8. אין חולק כי במעמד חתימת ההסכם נכחו כל החתומים עליו היינו עו"ד גרינבוים, עמי ישראל, מסארווה, ועו"ד מנסור. מידת המעורבות של ב"כ הצדדים להסכם החתומים עליו בניסוחו לא התבהרה עד תום, ככל הנראה מחמת חלוף השנים שהקשה על דליית פרטים מדוייקים בענין זה מן הזכרון. עו"ד גרינבוים ציין בתצהיר כי היה שותף לעריכת ההסכם, אם כי במהלך חקירתו מסר כי כנראה, על פי פורמט ההסכם, הוא נערך על ידי עו"ד מנסור אך הדבר לא וודאי. ראה עמ' 7 לפרוטוקול. עו"ד מנסור מצידו, ציין כי למיטב זכרונו ההסכם לא נערך במשרדו והובא דווקא על ידי עו"ד ממשרד טמבור (כלומר עו"ד גרינבוים) וההסכם נחתם בבית קפה (עמ' 26 לפרוטוקול). דיון 9. בפועל אין חשיבות לשאלה באיזה משרד נוסחה טיוטת ההסכם, באופן מלא או חלקי, בטרם נחתם ההסכם. איש מן הצדדים לא יוכל במקרה זה להסתמך על כלל "הפירוש נגד המנסח" ככלל שיורי החל לעתים במקרה של חוסר בהירות פרשנית שאינה ניתנת לפתרון על פי כללי פרשנות החוזה הרגילים (ומצא אף עיגונו בנוסח המתוקן של סע' 25 לחוק החוזים (חלק כללי) - בס"ק ב1). מכל מקום שיורי או לא - אין לו תחולה כאן. אין חולק כי לא רק בעלי הדין שאינם יודעי דת ודין אלא אף באי כוחם חתמו על ההסכם (הדבר גם היה דרוש שכן בהסכם ניתנו הנחיות לבאי כוח הצדדים כיצד לממשו, בתורת שלוחיהם של בעלי הדין, שמא כנאמנים על סכומים שיגיעו לידיהם). אין מדובר בחוזה אחיד, הוא גם לא ארוך ולשני ב"כ הצדדים היתה יכולת לעצב את ניסוחו, או לשנות מכל ניסוח לא מוסכם, ככל שהיה כזה, בטרם יורו ללקוחותיהם לחתום על ההסכם, ויצרפו חתימתם שלהם. במקרה שכזה אין שום הצדקה לכלל הפירוש נגד המנסח כאשר היתה לבעלי הדין ובאי כוחם אפשרות לעצב כרצונם את ההסכם הקצר, בטרם חתימה. ספק אם יש כאן בכלל "מנסח" בלעדי, ולבטח אין כאן הכתבה של תנאי הנוסח בחוזה אחיד על ידי צד חזק (שם נהוג לא אחת, מטעמים של פערי הכוחות, ליישם כלל זה של פרשנות נ' המנסח), אלא שקלא וטריא שהניבה ההסכם, גם אם כיום לא זכורים פרטי המו"מ. לא היתה עדיפות למי מן הצדדים בעיצוב תנאי ההסכם. פשרו של ההסכם בואר בתצהירו של עו"ד מנסור, והוא נובע אף מלשון ההסכם והגיון הדברים, שכן לא לחינם הוסכם על דחיית התביעה כנגד עמי והפרשת רבע אליו מן הסכום שיתקבל בבקשה לאישור עיקול (בפרט כאשר ידוע היה הקושי הכלכלי בו היו מצויות החברות בשליטתו): עו"ד מנסור ציין כי מאחר והיה ברור שאין אפשרות ריאלית לגבות מקבוצת עמי ישראל כל סכום, נוהל מו"מ עם עמי ובא כוחו כדי למנוע מחד מעמי לפגוע במאמציו של מסארווה לגבות את כספיו מאת אנגל במסגרת הבקשה לאישור עיקול, ומאידך כדי לקבל מידע שיעזור למסארווה לביסוס תביעתו כנגד אנגל בבקשה לאישור עיקול. עו"ד מנסור טוען כי בפועל ובניגוד להתחייבותו, עמי לא שיתף פעולה עם מסארווה להוכחת תביעתו כנגד אנגל כמחזיקה, ולא העביר מסמכים. אולם עניין זה אינו מעלה ואינו מוריד: ראשית, אף עו"ד מנסור מודה להסכם היה טעם "נגטיבי" ולא רק פוזיטיבי: למנוע מעמי להוות גורם מפריע לאפשרות הזכיה מול אנגל. טעם זה התקיים מרגע שהוצא עמי מן ההליך. חשוב אף יותר - הנתבעים שבפני לא התכחשו בזמן אמת לחובתם החוזית להעביר את הסכום נשוא ההסכם לעו"ד טמבור, ב"כ עמי, עם קבלת הכספים מאנגל. כך נהג עו"ד מנסור בפועל, ואף מסארווה בתצהירו לא חלק עד היום על הזכאות של עמי שהכספים יועברו לעו"ד טמבור על פי ההסכם. השנוי במחלוקת הינו איזה סכום היו אמורים להעביר לעו"ד טמבור על פי ההסכם. האם הסכום שהועבר בפועל, או שמא סכום הגבוה הימנו 55281 ₪ (סכום התביעה). 10. בסופו של יום התקבלה התובענה כנגד אנגל במסגרת הבקשה לאישור העיקול ובית המשפט חייב האחרונה לשלם למסארווה סך של 309724 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת הבקשה ואישור העיקול הזמני (5.3.97). כמו כן חוייבה אנגל לשלם למסארווה הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 25,000 ₪ ומע"מ, כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין (31.8.05). הכספים שנפסקו התקבלו בידיו של עו"ד מנסור, כבא כוח מסארווה וחולקו על ידו כדלקמן: בשלב ראשון התקבלו בידי עו"ד מנסור 601874 ₪, ב17 לינואר 2007. מתוך סך זה גבה את מלוא שכר טרחתו (המגיע לו לשיטתו בגין ריבוי הפעולות בתיק כפי שפורטו בסע' 15 לתצהירו). השכר שגבה עמד על 216450 ₪, ובתוספת מע"מ בשעור שנהג אז - 250,000 ₪ . היתרה עמדה על 351874 ₪. רבע מאותה יתרה , היינו 87,968 ₪, העביר עו"ד מנסור לעו"ד טמבור. לשיטת התובעת היה על עו"ד מנסור לנכות מסך של 601874 ₪ סך של 25,000 ₪ ומע"מ בתורת הסך שפסק ביהמ"ש כשכ"ט והוצאות (וגם זאת בבחינת "לכל היותר", לפי שביהמ"ש לא הפריד בין שכר הטרחה לבין ההוצאות). היתרה מניבה 572999 ₪, ומתוך סך זה היה על עו"ד מנסור להעביר רבע, היינו 143,249 ₪. עו"ד מנסור העביר כאמור רק 87968 ₪, ולפיכך הוגשה התביעה על ההפרש: 55281 ₪. כלפי שני הנתבעים נטען להפרת ההסכם ולעילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בשלב שני , בפברואר 2007 התקבל מאנגל סכום שני בסך 73776 ₪, בשל הפרשים שנוצרו. מאותו סכום הועבר רבע לעו"ד טמבור: 18444 ₪. התביעה אינה נוגעת לסכום זה. 11. מסארווה ציין בעדותו כי חלק כבר בזמן אמת על הסכום אותו גבה בא כוחו כשכ"ט מן הכספים שהתקבלו, רב עמו ולאחרונה אף הגיש נגדו תביעה להשבת כספי שכ"ט: אלא שבזמן אמת, מעבר לויכוח, העדיף לקבל את הסכום שיכול היה לקבל מעו"ד מנסור, ולהותיר הויכוח להתדיינות עתידית. עו"ד מנסור מצידו ציין כי מסארווה היה מודע לכך שכל הסכום שנגבה הגיע לבא כוחו כשכ"ט, והוא נטל היתרה בלא ויכוח. 12.אם כן, המחלוקת נוגעת לשאלה האם סעיף 2 להסכם קבע שעל עו"ד מנסור להעביר לעו"ד טמבור ז"ל רבע מסך הכספים שיתקבלו מאנגל, בניכוי שכר טרחת עו"ד מנסור ומע"מ כפי שיפסק בבית המשפט : זוהי עמדת התביעה. או שמא קבע סע' 2, שעל עו"ד מנסור להעביר רבע מן הכספים שיתקבלו מאנגל בניכוי שכר טרחתו בפועל, ומע"מ עליו, היינו השכר שגבה עו"ד מנסור בפועל ממסארווה. זוהי עמדת עו"ד מנסור. במחלוקת זו הצטרף הנתבע 1, מסארווה אל התובעת. לטעמו היה על עו"ד מנסור לגבות ממנו שכ"ט בשיעור שאינו עולה על זה שפסק ביהמ"ש. כאמור, מסארווה אף הגיש לאחרונה תביעה כנגד עו"ד מנסור להשבת החלק העודף שבשכר הטרחה שראה לנכון לגבות מן הכספים שהתקבלו בידיו מאנגל על פי פסק הדין. 13. מבחינה לשונית צרופה, אפשריות כמובן למרבית הצער שתי העמדות (עם יתרון קל לאחת מהן - ראה בהמשך) , והשאלה היא למה התכוונו הצדדים בזמן אמת, משלא השכילו לנסח כוונתם באופן ברור בזמן אמת. כך נשאל עו"ד גרינבוים ע"י ב"כ עו"ד מנסור אם כה ברורה היא הכוונה, מה מנע להוסיף לציין בסע' 2 במפורש "למעט שכ"ט עו"ד מנסור ומע"מ, כפי שיפסוק ביהמ"ש" (עמ' 9 לפר') . גמל לו חברו עו"ד פרינס וראה לשאול את עו"ד מנסור מדוע לא דאג שיירשם בהסכם באופן מפורש ששכר הטרחה בו מדובר, אינו זה שיפסוק ביהמ"ש אלא שכר הטרחה שביחסים בינו לבין מסארווה (עמ 23 לפר'). ואני שואל מדוע רואים ב"כ הצדדים חובה לעצמם לפרש את הלכת אפרופים (אליה הפנה ב"כ התובע בסיכומיו) באופן המחייב אותם לשאול שאלות שאינן שאלות של ממש אלא טענות לסיכומים. הלכת אפרופים (ובעקבותיה הלכת ארגון מגדלי הירקות) קבעה כזכור שבבואו של ביהמ"ש להתחקות אחר כוונת הצדדים לעת הכריתה נע הוא במעין תנועת מטוטלת פרשנית בין לשון ההסכם לבין הנסיבות שאפפו כריתתו כאשר הלשון הנה נקודת מוצא אך לא נקודת סיום, אם כי כל פרשנות שתבחר חייבת להיות מעוגנת בלשון (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265; דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות - אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל) . הסתייגות הובעה על ידי כב' השופט דנציגר במספר פסקי דין: לשיטתו מקום בו לשון ההסכם ברורה וחד משמעית יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם (עיין למשל ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט , פס' 27). על כך שיש לנסות ולאתר כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים לעת הכריתה מסכימים הכל, אך יש מחלוקת על הדרך במקרים מסוימים. לאשורה קיימת מחלוקת גם בשאלה מה היקף המחלוקת (עיין למשל: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן ). זה לא מכבר תוקן סע' 25 לחוק החוזים (חלק כללי) כאשר הנוסח המעודכן הנו: " (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. (ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל. (ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו. (ג) ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים. (ד) סעיפים 2, 4, 5, 6, 7, 8 ו-10 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, וסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על פירושו של חוזה, אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם תחולה כאמור. " תיקון ס"ק (א) מלמד על ניסיון לשים הדגש הפרשני באופן ממצה על לשון ההסכם, כאשר זו ברורה וחד משמעית. אלא שאף הלכת אפרופים דרשה שהחוזה יפורש בהתאם ללשונו, וחלק ניכר מן המקרים בהם יש מחלוקת פרשנית ומגיעים לערכאות הנם מקרים בהם הלשון אינה ברורה כלל, או אינה חד משמעית ולמצער מאפשרת יותר מפרשנות לשונית אחת. בהתאם, ולמקרים אלה נועדה התיבה "כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין", המשיבה אותנו להלכת אפרופים. אלא מאי?:כאשר הלשון אינה מדויקת דיה ונפל סכסוך, הרי שהניסיון מלמד שעל פי רוב לא עדות ממרחק של זמן של הצדדים לחוזה, ביחס למה התכוון כל אחד מהם בזמן אמת - היא שתושיע. איני מתיימר למתוח כלל גורף, שכן כל מקרה לגופו. אך על פי רוב עדות שכזו צפויה מראש, ולא ממנה ניתן להיוושע בהתחקות אחר הנסיבות החיצוניות. זו בדיוק הסיבה, דווקא משום שרוצים לאתר כוונתם המשותפת של הצדדים עצמם לעת הכריתה, שביהמ"ש מנסה להיעזר לא אחת במבחנים אובייקטיביים ונסיבות חיצוניות. שהרי ממרחק של זמן כאשר ידוע הסכסוך, טוען כל צד לכוונה סובייקטיבית אחרת. האובייקטיבי כאן אינו אלא שרתו של הסובייקטיבי. מכל מקום, את הנסיבות, ככל שניתן לדלותן, אין חובה לפרוס לעולם על דרך חקירות נגדיות , בפרט כאשר הצפי (ולא בחוכמה שבדיעבד) הנו שכל עד יחזור כהד על האמור בתצהירו, ונסיבות חדשות שלא ניתן לדלות מתיעוד קיים - לא תיוודענה. החקירה הנגדית זכות היא (ולא אחת כלי עזר מרכזי לחילוץ האמת שלעתים הימנעות ממנו יש לה תוצאות) - אך לא חובה. אחת מן הדילמות הטקטיות בפניהן ניצב עורך דין הנה לדעת לזהות מבלי שניתנה לו הנבואה, אימתי סביר שמיותרת היא החקירה הנגדית (לפעמים אפילו מזיקה), ואימתי ראוי למצותה או שהימנעות ממנה טומנת בחובה סכנה לנזק דיוני. במקרה זה קשה לומר שהחקירות תרמו למי מן החוקרים או הוסיפו מידע שלא היה נתון קודם, ואף קשה לומר שהפתעה היתה בדבר. כאשר אין על מה לחקור - מגיעים לשאלות מעין אלה שאפיינו החקירות הנגדיות כמעט בתורת אילוץ, שהרי "משהו" צריך לשאול. ובכן, בענייננו ובהתייחס לשאלות, ניתן לומר כי איש לא מנע לכתוב ששכה"ט שינוכה הוא זה שיפסוק ביהמ"ש, ואיש גם לא מנע לרשום שמדובר על שכה"ט כפי שייגבה בפועל ממסארווה על ידי עו"ד מנסור. והרי לו היו נכתבים הדברים במפורש - לא היתה המחלוקת באה אל העולם. אלא שהצדדים לא חשבו לכתוב הדבר בזמן אמת , בין כי לא חשבו על המשמעות האפשרית בזמן אמת (קורה - גם כשעסקינן בעורכי דין מיומנים), בין כי היה ברור להם שמה שמבין הצד השני הוא מה שהם מבינים, ולא כך היה. 14. ביחס למה שהבין מסארווה עצמו - נכזבה תוחלתה של התובעת להיוושע מחקירתו. למרות שתמך כאמור בעמדת התובעת, וגרס שדין תביעתה להתקבל מול עו"ד מנסור, הרי משניסה ב"כ התובעת לחלץ ממנו כי בזמן חתימת ההסכם דובר על כך שמה שיפסוק ביהמ"ש יועבר לעו"ד מנסור, ולא דובר על שכ"ט אחר ביחסים שבין מסארווה למנסור, לא השיב (כעמדת התובעת) שהיה לו ברור שיש לנכות רק שכר טרחה כפי שיפסוק ביהמ"ש, ומן היתרה להעביר רבע. הוא השיב שכלל לא דובר על הדבר הזה. עוה"ד דברו על שכ"ט והוא חתם (עמ' 12 לפר'). ניתן היה להתרשם בפירוש שלא דק פורתא בשאלה על איזה שכ"ט מדובר בכלל. 15. עמדת התובעת, כפי שבאה בתצהירו של עו"ד גרינבוים הנה שבשיטת עו"ד מנסור אין הגיון כלכלי. שהרי לא ידוע היה לעו"ד טמבור ז"ל או לעמי ישראל מהו גובה שכה"ט ביחסים הפנימיים שבין עו"ד מנסור למסארווה, והכיצד יגזר הרבע מן היתרה באופן שרירותי שכזה? לא סביר לייחס לצדדים כוונה שכזו, וזו בוודאי לא היתה כוונת התובעת, בגלגולה הקודם. אלא שמן האידך גיסא, הרי גם שכה"ט שיפסוק בית המשפט לא היה בגדר הידוע לעת כריתת ההסכם (אם כי נכון שיש בהעמדת מנגנון שכזה כדי להפחית ממידת השרירותיות לה צפוי עמי ביחס ליתרה שתועבר לאחר הניכויים). עמדת עו"ד מנסור הנה ששכה"ט הנפסק שייך כידוע ללקוח ולא לעוה"ד. על כך לא חולקת הרי גם התובעת. הסיכום של עוה"ד מול לקוחו על גובה שכר הטרחה אינו תלוי או נגזר מן הסך שנפסק כשכר טרחת עו"ד. לפיכך, באין קביעה אחרת בפסה"ד את הביטוי " למעט שכ"ט עו"ד מנסור ומע"מ " יש לפרש בתורת השכר שמשלם הלקוח לעורך הדין, לו הוא זכאי ביחסים מול הלקוח, ולא השכר שפוסק בית המשפט. 16. במידה ומתקבלת עמדת התובעת לפיה הסיכום היה שמן הרבע יש לנכות את השכר כפי שנפסק על ידי ביהמ"ש, הרי שאין חשיבות לשאלה מהו השכר אותו רשאי היה עו"ד מנסור לגבות ממסארווה. לשאלה זו עשויה היתה להיות משמעות (גם זאת כשאלה אינצינדנטלית) במקרה בו נדחית עמדת התובעת. שכן אז יכול והיה צריך להכריע האם השכר שהיה רשאי עו"ד מנסור לגבות נופל מן השכר שגבה בפועל, כאשר מן ההפרש בין מה שגבה לבין מה שהיה רשאי לגבות - היה צריך להעביר רבע לעו"ד טמבור ז"ל. אמרתי "יכול והיה צריך להכריע" - שכן בפועל אין צורך להכריע כלל. שכן כפי שיחוור, כתב התביעה לא התיימר לטעון טענה שכזו בין בעילה החוזית בין בעילת עשיית עושר. נהפוך הוא, כתב התביעה ציין שאין הוא נכנס לשאלה כמה היה על עו"ד מנסור לגבות כשכר טרחה ביחסים שבינו לבין הנתבע 1. ואין זה מעניינה של התובעת מה השכר המגיע ביחסים שבין שני הנתבעים. באותה עמדה נקטו אף סיכומי התובעת (אם כי הסיכומים הפנו לכך שעו"ד מנסור עבר עברה אתית לשיטת התובעים, כאשר קיזז שכ"ט מתשלום המגיע ללקוח). מכל מקום, עילות התביעה שבפני, בין בחוזים בין בעשיית עושר, השתיתו יהבן רק על פרשנות סע' 2 להסכם, היינו רק על כך שעו"ד מנסור היה זכאי לנכות מה שפסק ביהמ"ש כשכ"ט עו"ד ותו לא, ומן היתרה - היה חייב להעביר רבע. 17. עם זאת והיות ופטור בלא כלום אי אפשר, אציין שוב כי שכר טרחה שפוסק ביהמ"ש שייך ללקוח, ולא לעוה"ד. יכול והסכם שכר הטרחה שבין הלקוח לבין עוה"ד יקבע סכום אחר מזה שפסק ביהמ"ש או מנגנון לחישובו (כגון שכ"ט באחוזים לפי התוצאה, תמחור לפי שכר ישיבות, שעות וכו') שיניב סכום אחר מזה שפסק ביהמ"ש בסופו של יום. יכול והצדדים גם הסכימו ביניהם ששכר הטרחה שיפסק הוא שכר הטרחה שישולם. אין גם חובה לערוך הסכמי שכר טרחה בכתב, אם כי בתי המשפט שבו ושנו כמה ראוי וחשוב לערוך הסכם שכזה, ואף הסכם ברור, שיש בכוחו למנוע מחלוקות או לפחות לייתר חלקן ביום פקודה. במקרה שלנו, אין חולק כי לא נערך הסכם שכ"ט בכתב בין עו"ד מנסור לבין מסארווה. לטעמי גם לא נערך הסכם בעל פה. קביעתי הינה שלא נערך לא הסכם בעל פה, אף לא הסכם בכתב ולפיכך מה שהיה זכאי לו עו"ד מנסור ממסארווה הנו שכר ראוי. כדי לבאר מסקנתי זו: מסארווה נשאל בחקירתו האם נכון שבעת חתימת ההסכם לא דובר בכלל על שכר טרחה שבינו לבין עו"ד מנסור ולא הוצג הסכם שכ"ט שכזה והשיב שאכן כך הדבר במה שקשור למעמד חתימת ההסכם, אך במה שקשור להסכמות שבינו לבין עו"ד מנסור הרי "אנו דברנו בערך של 10 אחוז שיקח משכר טרחה, ואני חושב, חתמנו נייר איתו והנייר נשאר אצלו, והוא עכשיו אומר אנו לא דברנו". כלומר, מסארווה טען בעמ' 12 לפרוטוקול (וחזר על כך בעמ' הבא) כי בינו לבין עו"ד מנסור נחתם הסכם שכ"ט ביחס לתביעה כנגד עמי ישראל "וגרורותיה" בשיעור 10 אחוז (ככל שניתן להבין - מן הסכום שיתקבל או יפסק). אלא שההסכם נותר בידו של עו"ד מנסור. גרסה זו הינה גרסה מפתיעה, אף כבושה, לפי שלא בא זכרה לא בבקשת הרשות להתגונן אף לא בתצהיר העדות הראשית של מסארווה ויש בה אף משום הרחבת חזית. לגופו של עניין, ניתן היה לצפות שגרסה זו תמצא ביטויה המפורש כבר בבקשת הרשות להתגונן ככל שהיה בה ממש, וניתן היה אף לצפות לכך שמסארוה יקבל לידיו עותק של ההסכם עליו כביכול חתם. איני שועה לגרסה זו. לא זו אף זו: היא סותרת גרסת מסארווה עצמו בסע' 7 לתצהיר לפיה "היה על עוה"ד להעביר רבע מן הסכום כפי שמצויין בכתב התביעה לתובע, וזאת מאחר ושכה"ט אשר הגיע לעוה"ד היה שכה"ט שנפסק בהתאם לפסה"ד ומשכך הם פני הדברים התובע צודק בתביעתו, אולם כאמור דין תביעתו כנגדי להידחות על הסף מאחר ואין יריבות ביני לבינו כפי שצויין בבקשתי לדחיית התביעה ולמתן רשות להתגונן, לא היתה לי שליטה על הכספים שנתקבלו וגם לא על החלוקה שלהם בין הצדדים". אם חתם מסארווה על הסכם שכ"ט שקבע 10%, או הגיע לסיכום כזה מול עו"ד מנסור, , הכיצד לשיטתו (סע' 7 לתצהירו) הגיע לעו"ד מנסור ממנו שכ"ט לפי מה שיפסוק ביהמ"ש? 18. קשה לקבל אף את גרסת עוה"ד מנסור בחקירתו הנגדית לפיה ידע מסארוה שהוא (עו"ד מנסור) גובה 20%. ראשית גם גרסה זו הנה גרסה כבושה שלא בא זכרה בתצהיר אף לא בבקשת הרשות להתגונן. שנית, 20% ממה?: הרי הסכום שנגבה כשכר טרחה גבוה בהרבה מעשרים אחוז מן הסכום שהתקבל, גם אם נתייחס לשכה"ט שנגבה לפני המע"מ. ואכן עו"ד מנסור ציין בחקירתו הנגדית כי הכוונה ל 20% מסכום התביעה, ולא מן התוצאה. אלא שאז תמוה כיצד היה מסארווה אמור להבין שזה השכר שיגבה ממנו. אין זו מציאות חריגה לפיה נפסקים סכומים בשעורים הנופלים בהרבה מכתב תביעה. לעתים, רחמנא לצלן, אף נדחית תביעה. קביעה לפיה על מסארוה לשלם 20% מסכום התביעה (להבדיל מ 20% מן הסכום שייפסק כשכר מותנה בתוצאה) בלי קשר למה ייפסק בסופה אינה קביעה אינטואיטיבית, ספק אם היא הגיונית כמנגנון לתמחור שכ"ט, וספק עוד יותר אם מסארווה היה אמור להבין אותה, ולא בואר כיצד היה אמור להבין. שלישית, בעמ' 22 שורה 18 הודה עו"ד מנסור כי מסארוה ידע מה שהוא גובה, אך הוא לא "סגר אתו". כלומר גם לשיטת עו"ד מנסור לא היה הסכם שכ"ט בעל פה. עו"ד מנסור גבה אפוא שכר ראוי בעיניו, בהיעדר קביעה מוקדמת מול הלקוח. השכר הראוי עמד לשיטתו על 20% מסכום התביעה , ולדבריו התייחס השכר שנגבה לעבודתו רק בגין התביעה מול עמי ישראל על ענפיה (ההסכם לאישור עיקול, ערעורים לביהמ"ש המחוזי ופעולות נוספות שבא זכרן בסע' 15 לתצהירו). בהקשר זה יש לבאר כי עו"ד מנסור סיפק למסארווה בשנים עברו שירותי ריטיינר, בגינם טוען עו"ד מנסור שנותר האחרון חייב, וכי חדל לשלם לו החל מ97' לערך. אכן ניתן לקבוע כי הטיפול בתביעה מול עמי על ענפיה לא היה כרוך בשירותי ריטיינר הואיל והצריך עבודה ניכרת. אלא שגם אם ניקח את סכום התביעה שהוגשה ב 2.1.97 (464132 ₪) ואף נשערך אותו מאז בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לינואר 2007, עת התקבל בידי עו"ד מנסור החלק הארי של הכספים מאנגל (אותו חלק נשוא התביעה ממנו גבה עו"ד מנסור שכרו) נקבל סכום של 182,000 ₪ במקורב (נכון לסוף ינואר 2007). ולא סכום העולה על 200,000 ₪ כפי שנגבה . 19. אכן, בתביעה זו איני נדרש לשכר אותו היה הנתבע 2 זכאי לגבות מן הנתבע 1, לאור היעדר חזית שנפתחה בענין, בוודאי בהיעדר הוכחה או טיעון. אסתפק בכך שבהיעדר קביעה ביניהם, כל קביעה, זכאי היה עו"ד מנסור לשכר ראוי. מדוע אפוא נדרשתי בכל זאת לדברים?: שכן יש לומר כי רשימת הפעולות שפירט עו"ד מנסור בתצהירו (שכללה שלושה הליכי ערעוריים בביהמ"ש המחוזי) מעלה שקשה להלום שהשכר של 25,000 ₪ ומע"מ ממצה השכר ראוי לטיפול בתביעה על כל ענפיה. נופל הוא בהרבה אף מן השכר המינימאלי המומלץ (שאכן לא אחת , ומסיבות טובות שיסודן בראיה רחבה של ההליך והמחלוקות, ייפסק בבתי המשפט סכום הפוחת ממנו, ולעתים הרי יקבע ביהמ"ש שאין הוא פוסק הוצאות כלל). קשה גם לקבל שזה היה השכר שהיה מסוכם, לו סוכם . ענין אחרון זה מקרין בעקיפין על השאלה איזה נתח היה על הנתבע 2 להעביר: כפי שיפורט, טיעונה הכלכלי של התובעת - שבראיה עסקית של הצדדים אין זה סביר לפרש סע' 2 להסכם כשיטת עו"ד מנצור - פועל לשני הכיוונים, בהינתן צפי סביר שהשכר הראוי או המוסכם עשוי שיעלה על זה שיפסוק ביהמ"ש. 20. בכתב התביעה שמה התובעת יהבה על ענין אחד ואחד בלבד. שתתקבל עמדתה לפיה היה צריך לנכות רק את שכה"ט כפי שייפסק על ידי ביהמ"ש, "כאשר הנתבע 2 גבה שכר טרחה בסך של 216,450 ₪ מתוך הכספים שהגיעו לידיו, אין הח"מ נכנס למערכת היחסים שבין נתבע 1 לנתבע 2" (לשון סע' 15 לתביעה). כלומר, עמדת כתב התביעה עצמו הנה שעילת התביעה אינה משתיתה יהבה, אף לחלופין על הטענה שהנתבע 2 גבה מן הנתבע 1 שכר מופרז או לא ראוי או מעבר למה שסוכם עמו, ולפיכך רבע מן ה"דלתא" יש לפסוק לתובעת. עילת התביעה היא אחת ואין בלתה: לפי סע' 2 להסכם היה על הנתבע 2 לנכות מן הסכומים שיתקבלו רק את הסכום שפסק ביהמ"ש למסארוה כשכ"ט עו"ד, ולהעביר רבע מן היתרה לעו"ד טמבור. לפיכך ככל שנדחית עמדה זו, דין התביעה לדחיה, וביהמ"ש לא יפסוק בעילה שלא נטענה, לא ירחיב החזית, ולא יתן לתובע יותר ממה שביקש או הוכיח. ועמדת התביעה אכן נדחית, מכמה טעמים מצטברים: 21. ראשית, משתיתה התובעת עמדתה על ראיה כלכלית סבירה של צדדים סבירים. לטעמה לא סבירה היא עמדת הנתבע 2, בראייתו של עמי כצד עסקי סביר שהיה אמור לקבל אותו רבע, לאחר ניכוי שכ"ט. השאלה - איזה שכ"ט. התובעת היא חברת עורכי דין, וחזקה שידוע לה כי שכר ראוי או מוסכם בתביעה כגון זו, יכול שיעלה לעתים (גם אם לא לעולם) על זה שפוסק בית המשפט. לא זו אף זו: את טענתה לכך שאין זה סביר בראיה עסקית כלכלית שזה היה המנגנון עליו הסכים לקוחה (והיא בשמו בתורת מי שהיתה מעורבת בניסוח ההסכם), היא משתיתה מבלי משים בדיוק על הנחה זו: שהיה צפוי שהשכר שיצטרך מסארוה לשלם לבא כוחו יעלה על זה שצפוי להיפסק בביהמ"ש. אם כן, מקבלת עמדתה יוצא שמסארווה אמור להינזק בכיסו: לשיטתה אין היא נכנסת ליחסים שבין הנתבע 1 לנתבע 2 בבחינת מה סוכם ביניהם. אולם בהנחה סבירה שיכול שמה שסוכם עולה על מה שיפסוק ביהמ"ש, הרי נמצא מסארווה לוקה בכיסו, מקום בו מרוויח עמי (או התובעת). הרי התובעת לא יכולה היתה לדעת אם סוכם שכ"ט בין הנתבעים ובאיזה שעור. הנחת עבודה סבירה של התובעת בזמן אמת היתה שיש אפשרות סבירה שאכן סוכם שכ"ט ביחסים שבין הנתבעים, בשיעור לא ידוע (גם אם בדיעבד ידוע לנו שלא כך נעשה). ומדוע מפסיד אז מסארווה? שכן מה שסוכם מול בא כוחו (ולחלופין אם לא סוכם - שכר ראוי) יהא על מסארווה ממילא לשלם לאחרון; מה שיפסוק ביהמ"ש כשכ"ט (בסכום פחות) - יטול מסארווה לכיסו; ויאלץ להעביר רבע לעמי לא מן ההפרש שבין הסכום שהתקבל מאנגל לבין מה ששלם מסארוה לבא כוחו, אלא רבע מסכום גדול יותר: מן ההפרש בין מה שהתקבל מאנגל לבין מה שפסק ביהמ"ש (שצפוי היה כאמור להיות נמוך יותר - לשיטת התובעת עצמה). ואילו לשיטת עו"ד מנסור, על מסארווה לשלם לו שכר מוסכם או ראוי, ומסארווה אמור היה ליטול לכיסו את מה שיפסוק ביהמ"ש כשכ"ט (עד כאן אין הבדל בין עמדת התובעת לעמדת הנתבע 2). ואולם על מסארווה להעביר רבע מסכום מופחת: מן הפער שבין הסכום שהתקבל מאנגל לבין הסכום ששלם לעו"ד מנסור. מחלוקת זו אכן אינה נוגעת לשאלה כמה היה על מסארווה לשלם לעו"ד מנסור (שאלה שתתברר בהליך אחר) . אך העמדת פרשנות ההסכם על בסיס כלכלי, מעלה שלמטבע שני צדדים, ולא מן הטיעון הכלכלי תיוושע התובעת. שנית, לשון ההסכם אכן אמביוולנטית כאמור, ומאפשרת שני הפירושים. אך לא באופן שווה. שוב - עסקינן בשני עורכי דין החתומים אישית יחד עם הלקוחות על ההסכם משני עברי המתרס, ומעורבים בניסוחו. למעשה כעדות מסארווה - הם הדומיננטיים בניסוח. וידוע להם היטב ששכר הטרחה שפוסק ביהמ"ש - שייך ללקוח. אם כן הנוסח הלשוני, גם אם יכול הוא להתיישב עם עמדת התובעת בתורת השמטה, מתיישב מעט יותר עם עמדת עו"ד מנסור. שכן הנוסח בסע' 2 מדבר בשכר טרחת עו"ד מנסור, כלומר מה שעל מסארווה לשלם למנסור. ולא בשכר טרחת עו"ד שיפסוק ביהמ"ש למסארווה. והנה גם העדפה לשונית קלה זו לעמדתו של הנתבע 2 אינה ניתנת להיגזר מן הלשון לבדה במנותק מן הנסיבות. היא נגזרת מן הלשון בצירוף הנסיבות הידועות הבאות: את ההסכם ניסחו עורכי דין משני עברי המתרס, ולא רק הלקוחות חתמו אלא גם עורכי הדין. ואותם עורכי דין מנסחים יודעים ששכ"ט שפוסק ביהמ"ש -שייך ללקוח ולא לעו"ד מנסור. הלשון - מדברת בשכ"ט עו"ד מנסור. 22. התובעת היא זו שעליה להוכיח תביעתה בתורת המוציא מחברו. הלשון נוטה מעט יותר לכיוון עמדתו של הנתבע 2. פרשנות ב"פריזמה כלכלית" אינה יכולה להביא לתוצאה קונקלוסיבית לכאן או לכאן, בפרט אם נזכור שכחלק מן ההסכם זכה עמי שתדחה התביעה נגדו אישית, היינו כבר ניתנה מצד מסארווה תמורה כלכלית רעיונית לא מבוטלת למרשו של עו"ד טמבור ז"ל (גם אם נעשה הדבר לא לחסדי שמיים). לדידי אפוא לא הוכיחה התובעת תביעתה, ובמישור היחסים מול שני הנתבעים לא ניתן לקבוע שהועבר לתובעת פחות ממה שהיה צריך להעביר: בפרט כאמור, כאשר כתב התביעה אינו משתית עילתו, ולו לחלופין, על כך שביחסים שבין שני הנתבעים גבה הנתבע 2 מן הנתבע 1 יותר מכפי שהיה רשאי לגבות. משכך יש לדחות התביעה כנגד שני הנתבעים. בשולי הדברים, ולא כנימוק עיקרי, אוסיף אף זאת: נשתכח מן התובעת שעליה להראות שאת כספיה שלה היא תובעת. אכן חתמו שני הנתבעים על מסמך שכינה עצמו "המחאת זכות" (ומתן הוראה בלתי חוזרת). אולם אותו מסמך לא נועד אלא לעגן ההתחייבות להעביר הכספים לעו"ד טמבור, בתורת ב"כ עמי, ובתורת "צינור" להעברת הכספים למרשו - עמי. אותו מסמך אינו מנותק מן ההסכם, אלא נספח לאותו הסכם ולסע' 5 שבו. וסעיפי ההסכם השונים מתייחסים לאותו רבע מועבר ככספו של הלקוח - עמי, המשולמים לידי בא כוחו בתורת נאמן או שלוח (אף שביטויים אלה לא נזכרו). יכול והמנגנון שנקבע - נקבע על מנת להבטיח את עו"ד טמבור ז"ל שיזכה לראות את שכר הטרחה המגיע לו בגין ייצוגו את עמי. ואולם בסופו של יום, זה ענין טכני, והענין המהותי הנו שהכספים שייכים לעמי (ועליו כמובן לשלם לבא כוחו מה שסוכם ביחסים ביניהם). לא הוצגה בפני המחאת זכות מעמי לעו"ד טמבור לגבי אותו רבע שיועבר . אף לא הוצג הסכם, כולל הסכם שכר טרחה בין עמי לעו"ד טמבור. התובעת כלל לא הוכיחה יריבות במובן זה שלא המחישה שלה הזכאות המהותית לקבל הכספים ככספיה שלה, להבדיל מקבלתם כשלוח או נאמן של הלקוח. התביעה הושתתה על ההסכם. אך על פי אותו הסכם התביעה היתה צריכה להיות של הלקוח - עמי; ולא של השלוח או הנאמן (עו"ד טמבור, והתובעת בנעליו). אני דוחה התביעה כנגד שני הנתבעים. לא בלי היסוס , אמנע מעשיית צו להוצאות (ראיה רחבה של ההליך בסוגיית ההוצאות כבר אמרתי?) מן הטעם הבא: מחלוקות כגון אלה, ועוד כאשר במשרדי עורכי דין עסקינן, יכול שתימנענה כליל במעט יותר מחשבה והקפדה על הניסוח בהסכם (ונאמרים הדברים מתוך הפנמה שלא כל תסריט ניתן לצפות מראש, וכי לבית המשפט קנויה הידיעה בחוכמה שבדיעבד מהי המחלוקת שבאה לעולם ולא נצפתה בזמן אמת. איני מדבר על "כל תסריט" רחוק ולא צפוי). כאשר מנסחים חוזה בצורה לא ברורה , בעניין בסיסי, ומאותו ניסוח נובעות אחר כך מחלוקות שבמעט מחשבה ניתן היה למנוע כליל, ונגרם בזבוז זמן ומשאבים למעורבים כולם, שלא לדבר על אי הנעימות לבעלי הדין שבניהול הליכים, ואף זמן שיפוטי שיכול היה להיחסך מעיקרא לתועלת הציבור - יורד לטמיון, שיקול הוא שמי שזכה, יסתפק בזכייתו ולא בהחזר הוצאותיו כאשר גם לו או לבא כוחו שפעל כשלוחו (לפחות אז) היו יד ורגל בכשל. ראה ע"א 2381/06 אי.אס.איי נ' מכללת פתח תקוה (פסקה 47 של פסק הדין - הנימוק השלישי שנזכר). חוזההסכם פשרהפשרה