קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לפינוי עסק מושכר בדיירות מוגנת: לפני תביעה לפינוי עסק שמושכר בדיירות מוגנת, וזאת בהתאם לעילות הפינוי המנויות בסעיפים 131(1) ו-131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב, 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). רקע עובדתי והמחלוקות בין הצדדים: התובעת היא עמותה רשומה המשמשת כהקדש. בבעלות התובעת נכסים שונים ברח' עץ החיים לרבות החנות שבחזית בניין 43 ברחוב זה (להלן: "החנות"). הנתבע מחזיק כדייר מוגן בחנות משנת 1972. הוריו של הנתבע שכרו בשכירות מוגנת שתי חנויות סמוכות מאת התובעת, כאשר הנתבע היה בן 17 לערך, והועידו את החנות נשוא תובענה זו, כמקור פרנסה לבנם. החנות השניה פרנסה את הוריו של הנתבע, וכאשר הנתבע לא היה יכול לעבוד בחנות שלו, עבד בה אביו. כך למשל כאשר הנתבע התגייס לשירות חובה, החזיק אביו בחנות עבורו. בסעיף 2 להסכם השכירות התחייב הנתבע: "לא למסור או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או איזו זכות הנובעת ממנו לאחר, לקרוב או לאחר, וכן לא להרשות למי שהוא אחר, קרוב או אורח להשתמש במושכר או חלק ממנו וכן לא לשתף את מי שהוא בחזקת המושכר או בשימוש או בהנאה ממנו ...." בסעיף 11 להסכם נקבע כי כל התחייבויות השוכר הן יסודיות והפרה שלהן מהווה עילה לפינוי החנות. התובעת טוענת כי הנתבע משכיר את החנות לצד שלישי או מאפשר שימוש במושכר, ללא הסכמתה, ועל כן קמה לה עילת פינוי על פי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר. אין חולק, כי בחנות נמצא מדי יום אדם נוסף שעובד בה, ואילו הנתבע עצמו דווקא ממעט להגיע לחנות. הנתבע טוען כי במשך שנים לא תיפקד בשל התמכרות לסמים, והוריו דאגו שהחנות תמשיך לעבוד, תוך העסקת עובדים שונים. לטענת הנתבע הוא כבר אינו צורך סמים, אך הוא ממשיך להעזר בעובד שכיר, וזאת בשל בעיות בריאות שונות המונעות ממנו להפעיל את החנות בעצמו. במשך שנים ארוכות, התובעת קיבלה דמי שכירות מהנתבע, באמצעות הוריו. הגובה מטעם התובעת היה בשעתו מר יצחק שוב, ואין חולק כי דמי השכירות שולמו כסדרם. לאחר שמר יצחק שוב הלך לבית עולמו, בנו, מר ניסן שוב, קיבל על עצמו את תפקיד גובה הכספים מטעם העמותה. מר ניסן שוב ביצע את תפקידו מספר שנים עד שנתגלעה מחלוקת בינו לבין ועד התובעת, ככל הנראה בשל שינויי גברי אצל התובעת. בהליך בוררות, שהתקיים בבית הדין הרבני האזורי, נקבע כי החל מיום 30.11.06 מר ניסן שוב יפסיק לגבות את שכר הדירה ולטפל בנכסי התובעת. החל מנקודה זו קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים: האם הנתבע המשיך לשלם למר שוב את שכר הדירה, עד מתי שילם והאם עשה כן, חרף הודעתה של התובעת על שינוי הגובה מטעמה. התובעת טוענת כי הנתבע אינו משלם שכר דירה ומכוח סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר היא יכולה לפנותו. הנתבע טוען כי שילם את שכר הדירה כסדרו, עד למועד בו נוצר חוסר וודאות בדבר זהותו של הגובה, והוא חשש לשים את כספי שכר הדירה על קרן הצבי. מהלך הדיון: המחלוקת הראשונה שעומדת להכרעתי היא בטענה מקדמית של הנתבע, ולפיה מי שחתם על ייפוי כוח לעו"ד לוונטהל מטעם התובעת, לא היה מוסמך לעשות כן. אם יקבע כי התביעה הוגשה כדין מטעם התובעת, הרי שאדון בשתי עילות הפינוי הנטענות. ראשית אבחן האם הנתבע השכיר את החנות או אפשר לאחר לעשות בה שימוש, ולאחר מכן אדון בשאלה האם הנתבע הפסיק לשלם דמי שכירות. האם ייפוי הכוח שניתן לבא כוח התובעת ניתן כדין? התובעת יוצגה בהליך שבפני על ידי עו"ד ידידיה לוונטהל וזאת על פי ייפוי כוח שנחתם ביום 8.8.06. על גבי יפוי הכח ניתן לזהות חתימות ה"ה ניסן אהרון טוקצינסקי וצבי אריה טוקצינסקי. הנתבע טוען כי ה"ה ניסן אהרון טוקצינסקי וצבי אריה טוקוצינסקי שחתומים כאמור על ייפוי הכוח, אינם מוסמכים לחתום בשם התובעת. הנתבע אף טוען כי מהחתימות על גבי ייפוי הכוח עולה כי חתמו עליו אנשים אחרים. דין טענות אלו להדחות וטוב היה אלמלא נטענו. ביום 8.8.01 ניתן צו של בית הדין הרבני האזורי מירושלים ולפיו מונו ארבעה נאמנים לתובעת, ובתוכם ניסן אהרון וצבי אריה טוקצינסקי אשר חתימתם מתנוססת על יפוי הכח כאמור. על כן טענות הנתבע בדבר תוקפו של ייפוי הכוח נדחות. האם הנתבע הפר את הסכם השכירות הפרה יסודית? הוראות סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר קובעות כי עילת פינוי מתקיימת שעה שהדייר "לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". התובעת כאמור טוענת כי הנתבע השכיר את החנות לאחר או מסר את השימוש בה, בניגוד לסעיף 2 להסכם השכירות. התובעת טוענת כי ניתן ללמוד על השכרת החנות או מסירת השימוש בה באופן הבא: ראשית, חשבון הארנונה בעיריית ירושלים רשום על שם שמעון כהן ולא על שם הנתבע. שנית, מתעודת הכשרות שתלויה בכניסה לחנות עולה כי המחזיק בחנות הוא לא הנתבע אלא מר צביקה בנימין. שלוש, העובדה שבחנות נוכח ועובד יום יום אדם אחר, שהוא ככל הנראה מי ששוכר את החנות מידי הנתבע. אדון בטענות אלו אחת לאחת. חשבון הארנונה: העד מטעם התובעת מר יוסף טוקוצינסקי, הצהיר בתצהיר העדות הראשית מטעמו כי הארנונה רשומה על שמו של שמעון כהן, שהוא ככל הנראה בנו של הנתבע. במהלך החקירות הנגדיות התברר כי שמעון כהן הינו דווקא אביו של הנתבע. הנתבע טען כי הארנונה היתה רשומה על שם אביו ממועד כריתת ההסכם, לפני כ-40 שנה, שכן הוריו הם שרכשו את החנות עבורו, הם שנשאו בתשלום דמי השכירות והם אלו שטיפלו בחנות כאשר הוא עצמו היה שקוע בצרותיו. התובעת לא הראתה כי הארנונה היתה רשומה אי פעם על שם הנתבע, ועל כן טענתה לפיה, הנתבע העביר את רישומי הארנונה, תוך העברת זכויותיו בחנות, לא הוכחה. דווקא העובדה שהארנונה לא הועברה על שם צד שלישי, יש בה כדי להוות אינדיקציה מסוימת לכך שהחנות לא הושכרה. אילו צד שלישי היה שוכר את החנות, הנתבע היה מעוניין שהארנונה תרשם על שמו של צד זה ובכך לפטור עצמו ממחדלים בתשלום הארנונה. בהערת אגב אציין כי אם אותו צד שלישי מדווח לרשויות המס, הרי שגם לו יש אינטרס להעביר את הארנונה על שמו וכך להקטין את חיוביו במס. תעודת הכשרות: התובעת הציגה צילום של תעודת כשרות, שתלויה בסמוך לפתח הכניסה לחנות. בתעודה זו רשום כדלקמן: "הרינו לאשר בזאת כי בחנות צביקה בנימין, ברחוב עץ החיים 30 הפירות כשרים למהדרין מן המהדרין... בתוקף עד ל' בסיוון התשס"ז , 16.6.2007". תעודה זו, לטענת הנתבע, מודבקת על קיר הסמוך לכניסה לחנות אך היא לא תעודת הכשרות של העסק שהוא מנהל. התובעת לא ידעה להסביר מדוע הכתובת שעל גבי התעודה היא רח' עץ החיים 30 ולא הכתובת של החנות, שמצויה בבניין מספר 43. התובעת גם לא התייחסה לכך שתוקפה של תעודת הכשרות פקע במועד הגשת התביעה. התובעת נמנעה מלהזמין לעדות עדים שהיו יכולים להבהיר לאיזו חנות מתייחסת תעודה זו. התובעת היתה יכולה להזמין לעדות את נציג הרבנות ירושלים, שהנפיקה את התעודה (או לבקש תעודת עובד ציבור) והתובעת גם היתה יכולה להזמין לעדות את מר צביקה בנימין. אך התובעת בחרה שלא לעשות כן. הלכה היא כי "הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הצד שנמנעה מלהביאה (ע"א 143/08 בני חי קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2010(2), 2688 , 2693 (2010). מכאן שהעובדה שהתובעת נמנעה מלהזמין עדים שהיו יכולים לשפוך אור על המחלוקת, נזקפת לחובתה. על כן מסקנתי היא שתעודת הכשרות לא תומכת בטענתה של התובעת כי הנתבע העביר את החנות לידי אדם אחר. נוכחותו הקבועה של אדם שלישי בחנות - מה משמעותה? אין חולק, כי בחנות עובד דרך קבע אדם אחר, ואילו הנתבע אינו נמצא בה באופן יומיומי. הנתבע טוען כי העדרויותיו מהחנות נובעות ממצבו הבריאותי, ולכן הוא מעסיק עובד שכיר בחנות. התובעת טענה כי מי שהנתבע מכנה "עובד" הוא למעשה שוכר של החנות, והוא שמפעיל אותה בפועל ומתחלק עם הנתבע ברווחים. לטענת התובעת הנתבע הפר את הוראות סעיף 2 להסכם השכירות שכן אלו קובעות שהנתבע מתחייב: "לא למסור או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או איזו זכות הנובעת ממנו לאחר, לקרוב או לאחר, וכן לא להרשות למי שהוא אחר, קרוב או אורח להשתמש במושכר או חלק ממנו וכן לא לשתף את מי שהוא בחזקת המושכר או בשימוש או בהנאה ממנו ...." יודגש כי הוראות סעיף זה הינן מחמירות, בהשוואה לנוסחים מקבילים בהסכמי שכירות, שכן יש בהן לאסור גם על שימוש בחנות יחד עם הנתבע עצמו. יחד עם זאת, העסקת עובד בבית עסק אינה מהווה שימוש של אחר במושכר, אלא היא מהווה חלק מהשימוש שהשוכר עצמו עושה במקום (ע"א 220/54 חננוביץ נ' לוינהרץ, פ"ד ט 1901). התובעת לא הציגה ראיות מטעמה כדי לתמוך בטענתה שהתובע הפר את הסכם השכירות אלא השליכה את יהבה על חקירתו הנגדית של הנתבע. כפי שעוד יובהר להלן, משלא הביאה התובעת כל ראיה או עדות לתמיכה בטענתה כי הנתבע השכיר את הנכס או העביר את השימוש בו, הרי שבמקרה זה היא לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה את תביעתה. בחקירתו הנגדית אמר הנתבע כי הוא מעסיק את העובד ששמו ניר מספר שנים, אך אין הוא יודע את שם משפחתו. עוד טען שלפני כמה שנים הוא וניר הסתבכו עם מס הכנסה ועל כן הלכו יחדיו לפתוח תיקים במס הכנסה וכלשונו "הם פתחו לנו תיק שאנחנו עובדים יחד" ( שורות 2-6 בעמ' 9 לפרוטוקול). לאחר שהנתבע העיד כי הסדיר את ענייניו מול מס הכנסה והכל מנוהל על ידי רואה חשבון הנתבע, גם העיד שהוא לא מוציא לניר תלוש משכורת ( שורות 33-34 בעמ' 13 לפרוטוקול). הנתבע השיב במהלך החקירה הנגדית שהוא משלם לניר אחוזים מרווחי החנות: " ש. אתם את ההכנסות מחלקים חצי חצי? ת. לא, אני נותן לו לפי הרווחים, כל שבוע אני עושה איתו חשבון, כל זה בשבועות האחרונים, בשנתיים האחרונות כשאני שפוי ולא חסר אונים ולא חסר שליטה על העסק שלי, כפי שהיה בעבר ש. בשנים שלא היית בשליטה הוא היה שם? ת. אם אני לא הייתי אבי היה מנהל לי את העניינים. ש. את החנות של אביך, אביך מנהל? ת. לא אחי מנהל. אבי לא יכול לעבוד כי הוא אחרי 2 ניתוחים קשים". (שורות 16-22 בעמ' 9 לפרוטוקול). בהמשך החקירה אמר הנתבע: " ת. החישוב השבועי הוא - ביום ו' אני בא ורואים מה יש ומה אין, ואני נותן לו אחוזים מסוימים. ש. ז"א שזה רק בשנתיים האחרונות? ת.כן. לפני כן היו ימים שהייתי חסר אונים, אז הוא היה שם לבד, הייתי בולע צפרדעים כמעט ולא קיבלתי כסף מהחנות". הלכה פסוקה היא כי עובד יכול להיות גם מי שמקבל את שכרו באחוזים מרווחי העסק וגם מי שמדווח באופן עצמאי למס הכנסה (ראה פסק דין חננוביץ דלעיל ופסיקת בתי הדין הענפה בדבר יחסי עובד מעביד לדוגמא: ע"א (ת"א) 112-3/50 אוצר מפעלי ים המלח נ' וינטראוב פ"מ ה39; ע"א 95/56 לביא נ' פקיד שומה ר"ג פ"ד יא 526). מכאן שטענת הנתבע לפיה ניר הוא עובד ולא שותף, שוכר משנה או משתמש בחנות לא נסתרה. אזכיר כי נטל הראיה הוא על התובעת וזו לא עשתה דבר למעשה כדי להוכיח את טענותיה בדבר הפרת סעיף 2 להסכם. התובעת לא הזמינה עדים מטעמה, לרבות ניר, לא ביקשה גילוי מסמכים שבידי הנתבע ואף לא ביקשה את הדוחות שהגיש למס הכנסה, וגם נמנעה מכל חקירה ודרישה שהיתה יכולה להציג בפני בית המשפט כדי לתמוך בגירסתה. על כן טענות התובעת בדבר הפרת ההסכם לא הוכחו על ידה, והן נדחות. תשלום דמי השכירות: התובעת טוענת כי קמה עילת פינוי נוספת וזאת בגין אי תשלום דמי שכירות. כאמור לעיל, מוסכם כי הנתבע לא שילם דמי שכירות במשך 9 חודשים לפחות ומכאן שהנתבע לא שילם שלושה תשלומים תלת חודשיים, כפי שעשה בעבר. המחלוקת הראשונה העומדת להכרעתי בנוגע לדמי השכירות היא: האם הנתבע לא שילם במשך כשלוש וחצי שנים כפי שטוענת התובעת או רק במשך 9 חודשים כפי שטוען הנתבע. התובעת טוענת כי מיד לאחר שבית הדין הרבני קבע שמר שור יפסיק לשמש כגובה מטעמה, נציגיה עברו בין הנכסים שבבעלותה, והודיעו לכל השוכרים כי הליך הגביה יהיה באמצעות לוונטהל ניהול נכסים בע"מ. התובעת גם טוענת כי במועד מתן ההודעה בעל פה, מסרו נציגיה מכתב סטנדרטי לכל אחד מהשוכרים. נוסח המכתב צורף לתצהיר שהוגש מטעם מר יוסף טיקוצינסקי. בחקירתו הנגדית של מר טיקוצינסקי התברר כי המכתבים נמסרו למי שנמצא בחנות, אך לא היתה הקפדה על כך שמקבל המכתב יחתום עליו, ואף לא היתה הקפדה על כך שמי שנמצא בחנות יהיה השוכר. מר טיקוצינסקי אף לא יכול היה לזכור אם המכתב נמסר לנתבע עצמו או למישהו אחר ששהה בחנות באותה עת. הנתבע הכחיש כי קיבל הודעה על החלפת הגובה. היות ומכתבים אלו לא נחתמו על ידי מקבליהם וגירסתו של מר טיקוצינסקי לא היתה חד משמעית, הרי שאני מבכרת את גירסת הנתבע, וקובעת שלא קיבל את המכתב. הנתבע הוסיף וטען שהמשיך ושילם את שכר הדירה, מדי שלושה חודשים, למר ניסן שור. הנתבע טוען כי הפסיק לשלם דמי שכירות רק כ-9 חודשים לפני הגשת התביעה, וזאת לאחר שהתברר לו שהגובה הקבוע מטעם התובעת הוחלף, והוא לא היה משוכנע מיהו הגובה החדש מטעמה. לטענת הנתבע, כ-9 חודשים לפני הגשת התביעה, הוא היה מעוניין למכור את החנות ועל כן פנה למשרדי התובעת שמצויים בשכנות לחנות. משם הופנה לעו"ד לוונטהל, אשר הודיע לו שקיים חוב ועד שהחוב לא יפרע "אין מה לדבר" על מכירת החנות. עו"ד לוונטהל כיוון כמובן לחוב שנוצר מעת החלפת הגובה. לטענת הנתבע בעקבות שיחה זו זנח את רעיון מכירת החנות, אך גם הבין שהגובה מטעם התובעת הוחלף. חרף זאת, הנתבע לא בירר כיצד נוצר החוב, אך היות ולטענתו שמע מבעלי חנויות אחרים שיש "בלגן" בכל נושא הגביה הפסיק לשלם דמי שכירות. הנתבע הציג חשבוניות שקיבל לטענתו ממר שור, ומהן עולה כי שכר הדירה שולם עד לחודש מרץ 2008. הנתבע הזמין לעדות את מר ניסן שור אשר אישר את גרסתו כי שכר הדירה שולם מאז ומעולם על ידי הוריו של הנתבע, בין אם אלו הגיעו למשרדי התובעת, ובין אם הוא עצמו גבה את הכסף בביתם. מר שור אישר כי הקבלות שהציג הנתבע הן בכתב ידו ומעדותו גם עלה כי הוא סבור שהוא עדיין מוסמך לגבות כספים מדיירי התובעת, חרף החלטת בית-הדין הרבני בעניינו. בכך אישר את גרסת הנתבע כי הוא המשיך לגבות כספים גם לאחר פסיקת בית- הדין הרבני בחודש יולי 2007. התובעת רמזה בסיכומיה כי חשבוניות אלו הן חשבוניות פיקטיביות או מזויפות ושהן נוצרו ככל הנראה לצורך ההליכים המשפטיים. לטענת התובעת העובדה שהקבלות לא ממוספרות ולא ניתן לדעת מתי הוצאו, יש בה כדי להעיד על כך שהן פיקטיביות. לא מצאתי ממש בטענה זו. נוכח עדותו של מר שור, אשר מעמידה אותו בפני סיכון כלכלי, שכן הוא עשוי להידרש להעביר לידי התובעת את הסכומים שגבה בשמה מן התובע, הרי שאני מקבלת את גירסת הנתבע כי שכר הדירה שולם כסדרו. על כן, מסקנתי היא שהנתבע הפסיק לשלם דמי שכירות רק בחודש אפריל 2008, כ-9 חודשים לפני הגשת התביעה. הנתבע טוען כאמור כי הפסיק לשלם כאשר הבין שיש ספק מיהו הגובה מטעם התובעת. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שהנתבע ידע לפנות למשרדי התובעת כדי לברר מי מוסמך לדון עמו במכירת הנכס הרי שהיה יכול לפנות למשרדיה כדי לברר מי גובה מטעמה. בעניין זה יוזכר כי ההלכה היא שאם קיים לדייר ספק בכל הנוגע למקום תשלום דמי השכירות הרי שעליו לשלם במקום עסקו של המשכיר (ע"א 1014/94 עקביאן נ' מריגיאנסקי (לא פורסם) ). בעניינו כאמור הנתבע ידע היטב היכן מנהלת התובעת את עסקיה, שכן משרדה סמוך לחנות, ובכל זאת לא שילם את דמי השכירות במקום. התרשמתי שהנתבע אינו מנהל את ענייניו באופן מיטבי ועצמאי והוא נדרש לסיוע של בני משפחתו. לא ברור מדוע, כשגילה שטוענים כנגדו שלא שילם דמי שכירות, לא פנה וביקש סיוע. אף לא ברור מדוע הנתבע לא שב ופנה לבא כוח התובעת כדי לקבל פרטים נוספים על החוב ועל האפשרויות לתשלומו. בהעדר הסבר מתקבל על הדעת להתנהגות הנתבע וכאשר אי תשלום דמי השכירות הפך לעניין של קבע, הרי שקמה לתובעת עילה לפינויו מהחנות ( ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד ט"ז(2) 1320). בסיכומיו טען הנתבע כי היה על התובעת להוכיח שהיא העבירה את הזכות לגבות את הכספים בשמה לידי בא כוחה, או לידי אשתו שחתומה על מכתבי הדרישה שהוצגו בפני. לטענת הנתבע, היות והתובעת לא הציגה פרוטוקולים בדבר החלטה כאמור הרי שהיא לא הוכיחה כלל שבא כוחה הוא שמוסמך לגבות את הכספים עבורה. כאמור טענה זו נטענה בסיכומי הנתבע בלבד, ואילו בכתב ההגנה דווקא הודיע הנתבע שאילו היה מקבל הודעה במועד על פסק הדין הרבני היה משלם לתובעת ולא למר שור. טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה וכבר מטעם זה דינה להדחות. לגופו של עניין, בא כוח התובעת, הציג ייפוי כוח לייצג את התובעת בהליך זה ומכאן שאין כל בסיס לטענה שהוא לא מוסמך לגבות עבודה. כאמור לעיל, אילו הנתבע היה מעוניין לשלם שכר דירה, הוא היה יכול לעשות כן במשרדי התובעת, כפי שידע לפנות למשרדים אלו כאשר ביקש למכור את החנות. על כן לא מצאתי בטענה זו ממש. על כן אני קובעת כי הנתבע הפסיק לשלם את דמי השכירות, והתובעת זכאית לדרוש את פינויו על פי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר. סעד מן הצדק: הנתבע טען בסיכומיו כי אף אם אקבל את טענות התובעת הרי שיש ליתן לו סעד מן הצדק ולמנוע את פינויו מהחנות. היות וטענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים, הרי שהתובעת התבקשה לתת את תגובתה, וזו ניתנה לאחר הגשת הסיכומים. הנתבע טוען כי אין לפנותו מן החנות בשל נסיבות חייו הקשות, ובשל החשש שישוב ויתדרדר לשימוש בסמים אם לא יהיה לו מקור פרנסה ועיסוק קבוע. התובעת מצידה טוענת כי ככל שהדבר נוגע לפינוי שוכר מבית עסק יש לשקול את ההפרה בחומרה, וכי הנתבע לא הוכיח כי הוא אכן סובל מהקשיים להם הוא טוען. חוק הגנת הדייר מותיר בידי בית המשפט פתח צר המאפשר שלא לפנות דייר בשל שיקולי צדק. הוראת סעיף 132 לחוק קובעת: "א) על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו. (ב) ניתן פסק דין בתביעת פינוי, והוגש עליו ערעור, רשאי בית המשפט לערעורים לשקול מחדש אם היה זה צודק לתת את פסק הדין". כב' השופטת ארבל סיכמה את ההלכה הרווחת בעניין סעד מן הצדק וקבעה כי : "לצד השימוש שעשו בתי המשפט בסעיף 132 לחוק, הזהירה הפסיקה מנטייה מופרזת לקולא לטובת הדייר "שמא יהיה הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד טז(2) 1320, 1325 (1962)). הדברים מקבלים משנה תוקף לאור מגמת הפרשנות המצמצמת לחוק כפי שהוסברה לעיל (ראו סעיף 7 להחלטה זו). בעניין זה נאמר: "מבית-משפט זה צריך, לדעתי, לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159, 163 (1984)". (רע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ. וטובה אלברטל ואח' . ובהמשך הדברים ציינה כי: "במסגרת השיקולים אותם יש לשקול בבחינת שאלת מתן סעד מן הצדק (ראו למשל: ע"א 439/73 רמת חולון בע"מ נ' בנימיני, פ"ד כח(2) 549 (1974)) קבעה הפסיקה כי יש לשקול את התוצאה הנובעת מפינוי הדיירים מול מידתה וחומרתה של ההפרה". (ע"א 255/57 בוקי נ' דיאמנד, פ"ד יג 1009, 1014 (1959)". במאמר מוסגר יצוין, כי באותו עניין נקבע כי נוכח חומרת ההפרה שכללה בניה ללא הסכמת בעלי הבית ושלא כדין, והיותה הפרה חוזרת בפעם הרביעית, הרי שלא התמלאו התנאים למתן סעד מן הצדק. בע"א (מחוזי חי') 53471-11-10 קווי יסוד לבנייה ופיתוח בע"מ נ' לוסיה שפיץ, תק-מח 2011(1), 28343 , 28349 (2011) חזר ודן בית המשפט בשיקולים הנוגעים למתן סעד מן הצדק וסיכם: " בפסיקה הענפה בסוגיה דנן נמנו גורמים שונים, שאותם מביאים בחשבון, בבירור השאלה אם יש להעניק לדייר סעד מן הצדק, וביניהם: טיב המושכר, מהות ההפרה, התנהגותו של הדייר, התנהגותו של המשכיר, גודל הדירה, גודל הכנסתו של הדייר וכו'. בבואו לשקלל את הגורמים הללו, על בית המשפט ליתן דעתו על כל הנסיבות של שני הצדדים, ולהימנע ממתן צו פינוי, אם שוכנע כי הפינוי הינו סנקציה חמורה מידי ובלתי צודקת, ביחס להפרה שקרתה. כלומר, המבחן העקרוני שגובש בפסיקה, מתייחס לאיזון בין הנזק שייגרם למשכיר עקב הפרת תנאי השכירות, לבין הנזק שייגרם לדייר אם יפונה". במקרה שבפני הרי שההפרה בה מדובר היא אי תשלום דמי השכירות במשך תשעה חודשים בלבד, וזאת אל מול תשלום עקבי ושיטתי משנת 1972 ועד שנת 2008. פינוי במקרה זה יהווה סנקציה קשה וחמורה, כאשר אין חולק שהדבר יגדע את מטה לחמו של הנתבע. ערה אני לכך שבתי המשפט מקמצים ידם במתן סעד מן הצדק בכל הנוגע לפינוי מבית עסק, אך במקרה זה נוכח ההפרה הקלה יחסית ובשים לב ליכולותיו המוגבלות של הנתבע להתפרנס באופן חלופי, הרי שראוי לתת סעד כאמור. על כן לטעמי האיזון הראוי הינו מתן סעד מן הצדק, ולפיו הנתבע לא יפונה מן הנכס בכפוף לכך שישלם את מלוא דמי השכירות מאפריל 2008 ועד למועד מתן פסק הדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, ובנוסף ישלם לתובע סך של 15,000 ₪. סכומים אלו ישולמו בתוך 60 יום. בנוסף ישא הנתבע בשכ"ט בא כוח התובע בסך של 8,000 ₪. היה וסכומים אלו לא ישולמו בתוך 60 יום, יהא על הנתבע לשלם את הפרשי דמי השכירות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ולפנות את הנכס בתוך 7 ימים ממועד זה. פינוי עסק / חנותתביעת פינוידייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותפינוי